עברי אנכי – לפרשת שמות תש"פ

עברי אנכי – פרשת שמות תשפ

(לשם נוחות הקריאה מצ"ב קישור לפורמט word )

 

עברי אנכי

פרשת שמות תשפ

פתיח.

פרקי הפתיחה של ספר שמות, פרקים א' וב', מתמצתים 210 שנים של השתקעות במצרים ושיעבוד. על הגאולה נקרא עוד מעט, אך בטרם נרוץ אליה, יש כמה נקודות בתקופת ה'טרום' שלה שנכון להתעכב עליהן:

  1. "אשר לא ידע את יוסף" – למה זה רלוונטי לסיפור? הרי גם בלי זה הייתה לו סיבה לשיעבוד וגם לא ראינו בהמשך שהתורה מזכירה זאת בהקשר כלשהו. ואם תאמר שהיה כפוי טובה על מה שעשה יוסף למצרים, הרי יוסף קיבל גמול מעל ומעבר לפעלו במעמד שקיבל, בהצלת כל משפחתו מרעב, בהבאתה למצרים, בהקצאת ארץ גושן לצרכיהם, באוטונומיה מוחלטת ובאפשרות שניתנה להם להתעצם כרצונם. מה עוד צריך לתת להם? עד אין סוף מצרים תשאר חייבת על אותם 7 שני רעב, שלפי חז"ל היו בכלל רק שנתיים ובניגוד לחששות ההיסטריים שיוסף הציף בהם את מצרים כולה?
  2. מה ההגיון בחשש מלך מצרים? אם הוא חושש מהתעצמות בנ"י, הרי שהאפשרות שבנ"י ינצלו מצב בשביל לעזוב את מצרים "ועלה מן הארץ" היא נפלאה ! זה בדיוק מה שהוא צריך, אז מה החשש? ואם אחרי שמענים אותו הוא רבה ופורץ, למה צריך לקוץ ממנו? שיעשו להם טרנספר לארץ ישראל וגמרנו !?
  3. המילדות העבריות- א. מלך האימפריה המצרית לא מסוגל להשתלט על 2 נשים שפחות עבריות? עד כדי כך היה חסר אונים מולן, שרק צו לכל תושבי מצרים היה, לדעתו, מסגל להתמודד עם זה??? ב. באמת היו רק שתיים על כמות נשים ש"פרו וישרצו וירבו במאד מאד ותמלא הארץ אתם"? ג. "וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" – איזו הטבה אישית יש למיילדות בכך שהעם רב ומתעצם? מה השכר בזה? ג. "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" – למה צריך עוד שכר, מה פשר הבתים הללו ואיך זה מתכתב עם יראת הא-להים שלהן?
  4. משה – א. למה פרעה מבקש להמיתו? הוא אמנם הרג פקח מצרים, אבל בכל אופן, מעין נכד שלו, עשה בצנעא… לא עדיף שיקרא לו לשיחה (כמו מלכת אנגליה לנכדה), שירתק אותו לארמון, יחסום לו את האינטרנט לשבועיים, יקצץ במכסת הקבוצות המותרות בווטסאפ ויאסור עליו להעלות פוסטים באינסטגרם. זה יותר גרוע ממוות ויותר אפקטיבי… למה להרוג אותו? ב. מתי גילה משה שהוא איש עברי ואיך? אמנם יש לכך תשובה ב'נסיך מצרים' (- סוג של מדרש מאוחר…), אך למה התורה לא מגלה על כך או לפחות מרמזת? האם זה כה חסר חשיבות, ברמת פרט פיקנטי ומידע רכילותי? ג. אם משה בעל רגישות כל כך גבוהה לאחיו, לאן נעלם במשך 60 שנה? ואם הקב"ה לא היה פונה אליו, האם היה חוזר אי פעם? מה הוא תכנן? .

 

נקודת מוצא.

ספר שמות נפתח בנימה מאד אישית ופרטנית: "ואלה שמות בני ישראל הבאים…" ומיד מפורטים 12 שמות בני יעקב. דווקא על רקע פתיחה זו, בולט הניגוד שבהמשך. פרקים א – ב עסוקים בדמויות אנונימיות וחסרות שם: מלך מצרים[1], המילדות העבריות[2], איש מבית לוי, בת לוי/ אם הילד, אחותו/ העלמה, בת פרעה, איש מצרי, איש עברי, אנשים עברים, כהן מדין[3], בנותיו. התורה, כביכול, משקיע מאמץ בלהסוות כעת את האנשים שאותם תזכיר בעצמה בהמשך. הרי בפרק ו' כבר נדע על עמרם, יוכבד ומרים ובהמשך על יתרו, אז למה להותירם כעת נלוי פנים וזהות?

הבנת אנונימיות זו היא היסוד לכל המהלך שנבקש לפרוש בדברים שלהלן. להבנתנו, אנונימיות זו היא דרכה של התורה לרמוז לנו שאין היא מדברת על אנשים פרטיים, מוגדרים אישית, אלא על דמויות המציינות ומייצגות תופעה חברתית בעלת השפעה באותה תקופה בארץ הנילוס. בדבריהן ובמעשיהן, משקפות הדמויות תנועות חברתיות בעלות אידיאולוגיה ומסר חברתי שעלינו לפענח ודרכן לשרטט את העולם החברתי של תקופת העברים במצרים, בשעתם היפה, בשיעבודם ולקראת גאולתם.
את מסענן החברתי נחל מעט מוקדם יותר. נחזור לספר בראשית, לירידת משפחת יעקב למצרים.

 

יוסף –

בפרשת ויגש. מביא יוסף את משפחתו למצרים ומשכן אותה בארץ גושן, איזור משובח לכשעצמו אך בעיקר נפרד משאר מצרים ומאפשר 'בידוד' דתי, חברתי וכלכלי חיובי –

"וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה"     (בראשית מז, יא)

התורה, באמצעות סמיכות פסוקים, מתארת את האתגר הכלכלי שעמד בפני יוסף, שרצה לכלכל את בית אביו באותן שנות רעב:

"וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף:
וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב" (מז, יב- יג)

כיצד ידאג יוסף למשפחתו מבלי לעורר תסיסה וגלי אנטישמיות על רקע הרעב שיש בכל הארץ?
תשובה לכך מצויה בתיאור המפורט, והלכאורא מיותר מבחינתנו, של היערכות יוסף מול המצרים בחלוקת המזון בשני הרעב. שיא המהלך המבוצע ע"י יוסף הוא עקירת המצרים מאדמתם וניודם ברחבי הארץ, אם כי בהסתייגות אחת:

"וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ: רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם" (כא – כב)

יוסף מקצין פערים בחברה המצרית ויוצר פער מעמדי בלתי מגושר בין 'העם' ל'כהנים'. לכשעצמו, כל הסיפור הזה לא היה מענייננו, לולא הבהירה התורה, שוב בסמיכות פסוקים, את ההשלכה על משפחת יעקב:

"וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (כו – כז)

הוי אומר, יוסף ממצב את מעמד משפחתו עם מעמד הכהנים. הזכויות שבכך ברורות, אך הן לא יגנו על משפחתו לאורך זמן מפני שנאה ואנטישמיות. את זה יעשו החובות שבמעמד ! יוסף מקדים את שייאמר בהמשך בהר סיני ומאתגר את משפחתו כבר עתה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". הם לא יקראו בשם ה', כאברהם זקנם, אך בהחלט יתמסרו לחינוך, הוראה ולימוד ותחומים נוספים שיכולים להעשיר רוחנית ותרבותית את מצרימ. הם יהיו בקרב החברה המצרית, כשבט לוי בתוך החברה הישראלית, וכערי הלווים הנפרדות והעצמאיות כך גם ארץ גושן בתוך מצרים. בדרך זו ניתן גם להפריד בין הקבוצות וגם לתת לה הצדקה (ואולי אף תלות) שתנטרל משקעים קשים (אם אכן מקפידים על החובות לא פחות, ואף יותר, מעל הזכויות…). על דרך זו מתבהר יותר מאמר חז"ל על האמור: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה". על דרך הפשט, יעקב החל בנסיעה מצריימה, יהודה נשלח אל קרית הממשלה המצרית לקבל מיוסף הנחות, מפת דרכים וכתובת להתמקמות ומגורים בארץ גושן, יהודה חזר ופגש את השיירה בדרכה והנחה אותה ישירות למעונם החדש, מבלי לעשות סיבוב בתוך מצרים. על גבי הסבר זה מוסיף המדרש נדבך נוסף:

"ואת יהודה שלח לפניו – ר' חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא: חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו", (ב"ר צה, ב)

האומר 'בית דירה' מתייחס לזכויות שהעניק יוסף למשפחתו, והאומר 'בית ועד' מתייחס לחובות שהתווה להם יוסף, ודברי שניהם מחוורים מהמתואר לעיל.
כך גם מתבהר היגד נוסף: "א"ר יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך"[4]. מה פתאום החליטו מלך מצרים ושר העבודה והכפייה להעביד בפרך את כל בני ישראל ואילו שבט אחד להחריג ולפטור מעבודה וסבל? ומילא היה פוטר את משפחות בני יוסף, המשנה לשעבר, על רקע קשרים וייחוס, אבל מה לו ולבני לוי? אפשר כדברינו שלפני השיעבוד משפחת ישראל היו בתפקיד 'כהנים לוויים' ביחס למצרים כולה, ומלך מצרים החדש, על אף שביטל מעמד זה, הכיר בצורך של כל קבוצה ל'כהנים לווים' משלה וככל הנראה, לתפקיד זה התאים באופן טבעי שבט לוי.

נקדים מעט את המאוחר ונאמר שיוסף מינה את 'משפחת ישראלי' לחלק מהכהונה/לויה של מצרים. מה אמור היה לקרות בשלב בו המשפחה תתפתח ותגיע להיקף של עם בפני עצמו? בזה חלקו יוסף והמלך החדש שלא ידעו. זה האחרון סבר שישראל צריכים להתייצב כעם בפני עצמו, ואז, באופן טבעי כמו אצל כל העמים, רק חלק קטן ממנו (- שבט לוי) יקבל את מעמד הכהונה ואילו שאר העם יהיה ככל בני האדם. יוסף לעומתו, ע"פ מסורת בית אבא וסבא, הבין שכל זמן שהם משפחה, הם יהיו המדריכים הערכיים והרוחניים של מצרים, וכשהם יהפכו לעם הם יקבלו מעמד של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ביחס לכלל אומות העולם, כפי שהועיד להם הקב"ה בבחירת האבות וכפי שהגדיר להם בהר סיני. על הפער בין שתי הגישות נסב המהלך העתידי של יציאת מצרים, אך נגיע לכך בהמשך.

 

בני ישראל

יוסף מיקם את משפחתו כהבנתו ומצבה מסוכם בפסוק האחרון של פרשת ויגש:

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז, כז)

המשך ישיר של נקודה חברתית, היסטורית וגם 'ספרותית' זו הוא הפסוק בתחילת ספר שמות:

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז)

את עצמת הריבוי מתארת התורה ב-2 דרכים שונות. מחד, בריבוי הפעלים והתארים שבפסוק, מאידך, בשימוש במילה אחת, "ישראל", במשמעויות שונות – בתחילה "ואלה שמות בני ישראל הבאים…", במשמעות דווקנית של בני איש ששמו ישראל/יעקב, ובהמשך "ובני ישראל פרו…", במשמעות מושגית של קבוצה חברתית שזה כנוייה. אך לעניינו המיקוד הוא בסוף הפסוק. "ומתלא הארץ אותם" – הריבוי הדמוגרפי הביא למצוקת דיור במרכז גוש גושן, לעליית מחירי הדירות, ולדחיסות ולחץ חברתי שהביא את בני ובנות ישראל להגר אל ה'פריפריה' (מבחינתם), תוככי ארץ מצרים. חומות הגטו נפרצו והיציאה ממנו לוותה לא רק בהשקעות נדל"ן אלא גם בהשתלבות חברתית, תרבותית וערכית במצרים על בסיס ערכי שוויון ואחווה (חירות כבר הייתה להם מכח המשנה למלך…). את קצה התהליך הרוחני מתאר במקום אחר הנביא יחזקאל, את מצבם בשעה שביקש הקב"ה לגאול אותם:

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל  תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:  וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם"        (יחזקאל כ, ז – ח)

חז"ל מדגישים שהם שמרו על מספר סממנים ייחודיים –  שמם, לבושם, ולשונם. יש להניח שבימים הטובים הם נשמרו כפולקלור יהודי יפה, ובימי השיעבוד כעוגן הישרדותי להישען עליו. המחשה מבארת ומבהרת (ולדאבוננו גם מבערת) לתהליך רוחני זה, ולזה החברתי שיתואר להלן, אין צורך לחפש בפרשנות ימי הביניים, די להסתכל בתפריט 'היסטוריית גלישה' במרכז אירופה של המאה ה-19 ובאמריקה של המאה ה-20…
התהליך החברתי שקדם לשיעבוד הביא לתנועה רחבה וסוחפת של התבוללות והשתלבות בכלל 'אמא מצרים'. כפי שנראה, היו שותפים לו תנועות חברתיות עבריות וגם מצריות.

 

מלך מצרים – 'התנועה להשבת מצרים למצרים'

"ויקם מלך חדש על מצרים". זו הדמות האנונימית הראשונה במסענו, וכאמור, אינה מייצגת רק את עצמה אלא תנועה. המלך עמד בראש 'התנועה להשבת מצרים למצרים' ונגד השתלבות בני ישראל בתוכם. "ויאמר אל עמו הנה עם…" – הוא מציין, בצדק גמור, את הפיכת 'משפחת ישראלי' ל'עם בני ישראל' וטורח ליצור את ה'הם' וה'אנחנו' ואת חובת ההפרדה בין השניים. הוא משקף את התנועה שהתנגדה לשילוב היהודי – מצרי וטרחה ליצור את ה'הם' ו'אנחנו'. האם זה בא על רקע משבר כלכלי? מחשש כן לשינוי פני החברה? על רקע הצדקת מרידה והתנקשות במלך הקודם ועליית מלך חדש? מרצון לצבירת כח, שליטה וחידוש גזירות? כך או כך, שמש חדשה הפציעה על הנילוס.
בפני תנועה נגד אחדות והשתלבות לעם אחד, הדוגלת בהפרדת 'אנחנו' ו'הם', קיימת בהחלט האפשרות לסובב את הגלגל אחורנית ולשחזר את ההיסטוריה. דהיינו להשיב את ה'הם' למעמדם הכהני המיוחס כמדריכים רוחניים, כעצת יוסף בשעתו, ובכך להפרידם מעמדית בפועל מהעם. אפשר להחזיר אותם לגושן ולהסביר את חשיבות הפרדת המעמדות.  אלא ש… אנחנו לא מאמינים ורוצים בכך. "אשר לא ידע את יוסף" – זה לא שאנחנו לא יודעים מי היה יוסף, עליו נאמר: "אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת  כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ", אבל בגלל זה לחשוב עכשיו שכל זרעו הוא בבחינת "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה… גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו" וראוי לייחוס? ראו אותם בתוכנו, במה הם יותר טובים?. זה רעיון אווילי, אא"כ… אא"כ יש להם תוכנית מחוכמת, סודית ודרמטית, מעין (או ממש) 'פרוטוקולים של שבטי ישראל", שעלינו לחשוף ולהתחכם כנגדה…
"ועלה מן הארץ" – הם בטח מתכננים השתלטות על האימפריה. מחכים לשעת כושר ואז להיפרד מאיתנו מיוזמתם שלהם. בתחילה הם השתלבו בתוכנו, בגדר "ותמלא הארץ אותם", דהיינו פרצו את גטו גושן והשתלבו בתוכנו, ובשעה המתאימה, כמו למשל "כי תקראה מלחמה" – מקרית או קרואה או קרואה שנראית כמקרית, ינצלו את המצב "ועלה מן הארץ", דהיינו מארץ הנילוס חזרה לגושן (כי למען האמת, מה יש להם לחפש במקום הנידח והשמם הזה, כנען…), אבל כעת במעמד של שליטים, מלכים, עריצים ומנצלים שישעבדו את כולנו לצרכים שלהם. אם לא נפעל מהר ובחכמה, עוד מעט וכולנו עבדים להם…
"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם… וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" ובעזרת אל השמש ובסייעתא דבעל צפון, תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר ולא ישתעשעו באפשרות שהם יעשו לנו מה שאנחנו, בהתחכמותנו, הצלחנו לעשות להם…

 

המילדות העבריות – תנועת המרי הנשי העברי.

גם המילדות העבריות הינן דמויות אנונימיות המייצגות תנועה חברתית. שפרה ופועה הן מנהיגות מרד המילדות והיולדות וזו דרך המאבק הטובה ביותר, גם אם חסרת סיכוי ריאלי, שהן יכלו ליצור. מערכת השלטון המצרית לא התמודדה עם שתי נשים אלא עם תנועת מרד נשית רחבה שמיאנה להימנע מילודה.
המילדות מגיעות היו לבתי היולדות ושם עושות את מלאכתן. פרעה הורה דרך יו"ריות ארגון המילדות העבריות, שפרה ופועה, לכל המילדות שעליהן לשתף פעולה עם השלטון המרכזי ולשים קץ לתופעה.

"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (א, יז)

חמת המלך בערה בו, הוא דרש ושאל, המילדות ענו מה שענו, בפועל המימשל לא הצליח להתמודד עם תנועת המרד העממי הזו, שהיה קשה לאתר אותה ולמגר את פעילותה, מה גם שיעדיה קיבלו תמיכה משמים:

"וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד".  (א, כ)

אין מדובר פה בהטבה אישית לשפרה ופועה, שאם כן, לא ברורה מהותה. ההטבה היא לכלל תנועת המרד הנשית שהצליחה להמשיך בהישגיה, היולדות יולדות, המילדות מיתממות, ומפה לשם העם מתרבה.

מלך מצרים לא טיפש. הוא מבין שהמילדות משטות בו ועל כן הוא משנה את ההנחיות. עד כה נשים, בדרך הטבע והנורמליות, ילדו בבתיהן, בסביבה הטבעית שלהן, והמילדות הגיעו לביתן כ'דולות' מסייעות ותומכות לידה. אך מעתה… לא עוד 'שירות בבית הלקוח':

"וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (א, כא)

רש"י, ע"פ המדרש, מבאר את סוף הפסוק כהטבה של הקב"ה ל-2 המיילדות, שפרה ופועה, שעשה להן מצאצאיהן בתי כהונה ולוויה. אך אנו נהלך בנתיב שסללו, בין השאר, רשב"ם והמלבי"ם ונייחס את פעולת "ויעש" לא להקב"ה אלא למלך מצרים. מלך מצרים הוא שעשה לכלל המיילדות בתים בהן יפעלו. במילים אחרות, מלך מצרים הנחה לבנות 'בתי יולדות' שרק במסגרתם קיבלו המילדות אישור לפעול. אפשר שההוראה פורסמה כצו ללא ביאור של המלך, אך אפשר גם שהוסבר למיילדות, במתק שפתיים וערמומיות תמימה שנרכשה מהן, שרק שם יקבלו את המיכשור הרפואי המתקדם ביותר, שם יוכלו לתת את השרות המקצועי המיטבי ביותר ושאך לטובת תנועה הלידה היהודית הוא שכל הלידות תתבצענה אך ורק במיתחם 'בתי היולדות'. לציבור הנשים הובהר שרק מי שתלד בשטח מיתחם בתים אלו תוכלנה לקבל סיוע ותמיכה בלידה מאת מיילדת מנוסה ומוסמכת, מענק לידה, דמי ביטוח לאומי, זכאות לחופשת לידה, רישום חינם מיידי של תעודת לידה ומעט חיתולים (כשי מאת המלכה). במקביל, להשלמת תכניתו, הציב המלך מפקחים מטעמו באותם בתים לוודא, לבצע ולפקח על 'פעילות נאותה' באותם מקומות וגם מענק עידוד לכל מצרי שירצה להתנדב ולסייע להם במלאכתם –

"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (א, כב).

 

איש מבית לוי ובת לוי – המתח החברתי הפנים-יהודי.

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי"            (ב, א)

"וילך איש מבית לוי – להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון [שגזר] פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר: ותגזר אומר ויקם לך! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".         (בבלי סוטה יב, א)

העובדה ש"עמרם גדול הדור היה" וכל הגברים עשו מה שהוא עשה היא האמצעי החז"לי להציג את הדמות האנונימית של ה'איש מבית לוי' כתנועה חברתית משמעותית. מייצגיה הם הגברים, על אף שבפועל אפשר שאת הלך חשיבתם חלקו גם נשים. הטענה המרכזית הייתה שתנועת המרד, לא רק שאין בה שום סבירות ותכלית בעלת אופק אפשרי, אלא היא גם מהווה סיכון ומקור איום לכל אלו החיים. לטענתם, אפשר שהיולדות והמילדות  חשות, אישית ואידיאולוגית, שבעצם פעילותן הן לא חסרות אונים ולא הולכות כצאן לטבח, שומרות על גאווה עברית וכו' וכו', אבל בפועל הן מסכנות את כל הישוב היהודי במעשיהן הפזיזים.
מאידך, 'בת לוי' מייצגת את תנועת המרי הנשי (וגם פה מסתבר שהיו מבני המין השני שחלקו את אותה דיעה, אך לא הם מייצגיה). בפעילותן הן משקפות מסירות נפש שאינה נמדדת בריאליות או סיכויי הישרדות. זה לא שאין ערך גם לפעילות המנטרלת חוסר אונים והמייצגת גאווה יהודית, אך לא זה עומד בחזית פעילותן אלא מסירות הנפש, "בזכות נשים צדקניות…". עשייה שהיא חלק מ"ותיראן המילדות את הא-להים".
ניתן להמחיש את הויכוח הנוקב הזה מבעד למתיחות הקשה שהייתה בין המחתרות בארץ ישראל בימי טרום קום המדינה, יריבות לח"י – אצ"ל – ההגנה\ אף נראה נכון יותר להקביל את דיון עמרם ובתו מרים לויכוח הנוקב שהתנהל בשנים תש"א – תש"ב (1941-2) בגטו ורשה בין ראש היודנראט בגטו, אדם צ'רניאקוב, ובין מנהיג מרד הצעירים, מרדכי אנילביץ. זה האחרון טען בלהט על הסיכוי שבמרד, על גאווה יהודית, על התנגדות פעילה ועל חוסר האופק שב'שב ואל תעשה' מול הגרמנים. צ'רניאקוב מצידו טען שאנילביץ וחבורתו חסרי אחריות, שהם, הצעירים הפזיזים, רואים רק את עצמם ולא חשים את האחריות שיש לו, כמנהל הגטו, על הילדים, הנשים, המבוגרים, החולים, וכל הנאחזים בכל מה שאפשר בכדי לשרוד. לטענתו, במעשיהם הם מקרבים בפועל את קץ הגטו, הם מסכנים את כולם ומסכלים כל סיכוי להישרדות והצלה, גם אם רק של חלק מתושבי הגטו. לא באנו להכריע ערכית באופיים ודמותם האישית של צ'רניאקוב ואנילביץ אלא לשקף חלק מהעמדות הערכיות והחברתיות של התנועות אותן ייצגו, הפסוק בתחילת פרק ב' מתייחס לאיש ואשתו, אך חז"ל הדגישו את הדיון דווקא בין נציג דור המבוגרים לנציגה הנשית של הדור הצעיר.
"ויקח את בת לוי" – מה שכנע את עמרם בכל אופן לקבל ולהפנים את דעת הדור הצעיר? אפשר שהיה זה מהלכו האחרון של מלך מצרים עם בניית 'בתי היולדות'. אם עד אז חשב המבוגר האחראי שצריך לשמור על קשרים כלשהם עם הרודן, שניתן להשיג בדרכי שלום יותר מאשר במאבק, שיש סיכוי להציל יותר מאשר לסכן, הרי שהמהלך האחרון קיטב את העמדות, הקצין את הצדדים וחייב את העומדים במרכז לנקוט עמדה לכאן ולכאן. דומה הדבר לימים שקדמו למרד החשמונאים. במשך זמן רב רק קיצונים פנאטים היו מתנגדים או אוהדים מושבעים ליוון ותרבותה. רוב מוחלט, כולל שומרי אמוני ישראל, היו מתייונים על רצף המנעד שבין לייט לאולטרה. השם 'אנטיגנוס איש סוכו' הוא רק דוגמא אחת לגוונים רבים. המאבק הפנים-כהני על השליטה במקדש ובעם העביר את הדיון למישור תרבותי-דתי והרחיב אותו למעגלים חברתיים גדולים יותר. הדעות הלכו והקצינו, המתח גבר והיה הכרח לנקוט עמדה של 0 או 1, שחור או לבן, יהודי או מתייוון. גזירות אנטיוכוס הביאו את התהליך לשיאו, לקצהו ולקיצוניותו. לא היה שום אמצע. היה רק או או. חנוכה הוא חג ניצחון על התייוונות בקיצוניותה ואין בו שום אמירה החלטית וחד ערכית על 'היחס לתרבות המערב'. בדומה לכך, נראה שגזירת פרעה האחרונה הביאה את המצב לסף קיצון שהניע את עמרם לחבור לעצת בתו. גם אנילביץ, בסופו של מהלך, הניע את המרד בורשה רק בשלב שבו היה ברור גם לצ'רניאקוב שאין עתיד באופק הגטו.

התורה מספרת את אירועי לידת משה והצלתו, אך הדמויות האנונימיות של בת לוי, אם הילד, אחותו, העלמה, מלמדות שזו רק דוגמא אחת מני רבות לתופעה נפוצה של לידות מופלאות ודרכי הצלה נועזות של תינוקות שנולדו באותה שעה. חז"ל מציעים תיאור מופלא, הנראה מופרך ריאלית וניסי לחלוטין, של אותה תופעה:

"דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר: אם תשכבון בין שפתים וגו', בשכר תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר: כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ, וכיון שמתעברות באות לבתיהם; וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: תחת התפוח עוררתיך וגו', והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן, כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר: ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שָׁרֵך ובמים לא רחצת למשעי וגו', ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר: ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו'; וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גבן, שנאמר: על גבי חרשו חורשים וגו', לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר: רבבה כצמח השדה נתתיך; וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן, שנאמר: ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדים, אל תקרי בעדי עדים אלא בעדרי עדרים, וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר: זה אלי ואנוהו"          (בבלי סוטה יא, ב)

למבאר מדרש, עד לפני 80 שנה, קשה היה לתת עוגן מציאותי ריאלי לתיאורי המדרש הנ"ל. אבל היסטוריה של 5 שנים וזכרונות המסופרים עד ימים אלו מנטרלים כל צורך בנס ופלא. כנראה שלא רק יוכבד הניחה את בנה על שפת היאור בתפילה שמצרית רחמניה כלשהי, מ'חסידי האומה המצרית', תאסוף אותו, למרות הסכנה, אל ביתה. מן הסתם היו בנים שהוסתרו אצל משפחות מצריות שכנות וגדלו שם, היו שנחבאו במרתפים, בעליות גג, במגורי בהמות או במחסני תבואה. היו שהוברחו אל מעבר לגבול[5], והיו שגדלו אל שורות פרטיזנים שחיו במחילות ומסתורים. כתיאור המדרש, השלטון המצרי רדף את המורדים והפרטיזנים מעל הקרקע ומתחתיה בהצלחות כאלה ואחרות. אלו שנתפסו עונו והומתו במיתות משונות ע"י המצרים הרשעים ועוזריהם משאר העמים. כמתואר בהיסטוריה הקרובה, פרטיזנים ומרדים היו לא רק מקרב העברים אלא גם מן המצרים. בין אם היו שדגלו בתכנית ההפרדה ע"פ יוסף ואם חלקו שותפות, אחדות ואחווה עם שכניהם העברים.

 

 

בת פרעה ו'בנה' – תנועת המרי המצרית.

על הרצף הנ"ל, גם בת פרעה אינה אישיות בודדת אלא נציגת 'חסידי אומות העולם' של אותה תקופה. מהלך ההשתלבות של משפחת ישראל המתעצמת בתוככי מצרים לא יכלה להתרחש ללא קבהל שלהם ע"י החברה המצרית. היו שעשו זאת מתוך אמונה בצדקת האחדות, השוויון והאחווה, והיו הרבה יותר ששמחו בכך כי זה התאים לאינטרסים שלהם, אם הכלכליים ואם החברתיים. וכמובן היו גם את אלה שזה לא התאים להם או שהתנגדו רעיונית. אלו היו קהל היעד הראשוני של המלך החדש שקם על מצרים. על אותה שעה כתוב "ויאמר אל עמו…" – זה לא כולם, אלא הגרעין הקשה שעליו התבסס וקהל עצום שהוא מגייס ומשכנע. בהמשך, כשיאסוף די כח ויקים את 'בתי היולדות', הוא יוציא צו אך בו יפנה לכל המצרים, בין אלו המסכימים עמו ובין אלו שלא – "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר…" – ובעיקר לאלו האחרונים.

מה שמדהים הוא שהנהגת המרי המצרי התפתחה דווקא בתוך ביתו. התורה אינה מאירה דבר אודות יחסי הבת ואביה והופעת 'נכד' חדש שלו בארמון. מהתיאור "ויהי לה לבן" משתמע שמשה לא הוסתר באחד החדרים הצדדים בארמון או באגף המשרתים וכדו'. משמע שהוא הסתובב בין הנסיכים כבעל עמד שווה. קשה להניח שפרעה היה מעכל בארמונו ילד עברי שנאסף על ידי בתו. מסתבר שמשה גדל, גם לטובתו הפיזית וגם זו הנפשית, כנסיך מצרי לכל דבר, והגרסה הפרשנית של 'נסיך מצרים', המתארת את משה בחדוות נעורים של נסיך עם יורש העצר העתידי, בהחלט מתבקשת.

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו"                     (ב, יא)

פסוק זה והמשכו היוו את הבסיס לגיבוש דמות המופת של משה. משה לא נטמע בארמון כמצרי, הוא מטפח את זהותו העברית, מקבל את העבדים כ'אחיו', רגיש לסבלותם ונלחם למענם. התורה לא מספרת לנו מתי נתוודע משה לזהותו האמיתית וכיצד. האם ניתן להקיש מתיאור חז"ל את אברהם אבינו הגדל בבית מלא פסילים וספוג ע"ז ומחפש מדעתו לגלות את ההפך הגמור והניגוד לכל חינוכו למשה רבינו שגדל בארמון מלך מצרים וחמ"ל השיעבוד ומחפש מדעתו לגלות את הניגוד המוחלט לילדותו וחינוכו?? אפשר שכן, אפשר שלא, אך התורה בפשט כתיבתה אינה מרמזת לכך (דהיינו, לא לסיפור על אברהם וממילא לא לאפשרות ביחס למשה) ובהחלט אפשר שהיא נמנעת מלהתייחס לנקודה זו כי היא לא מהותית מבחינתה לרצף עליו היא רוצה לדבר (בטח לא יותר מאשר לספר על 'מה עבר על אברהם אבינו, משך שלושת ימים, בדרכו לעקידה'…).

אך אפשר להציע כיוון שונה מעט, וכבר טען את בסיסו האבן עזרא:

"ויצא אל אחיו – המצרים, כי בארמון המלך היה",      (אבן עזרא ב, יא)

להבנתנו, משה אינו יודע שהוא עברי, שכן הוא גדל בארמון פרעה כבנה של בת המלך ולמען בטחונו אסור היה שידע את מוצאו. יש בכך בכדי לתרום הבנה נוחה לעוד 2 כתובים:
א. בהמשך הפרק, מסבירות בנות יתרו לאביהן את שארע ליד הבאר: "ותֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים…". פשט הכתוב כביאור המדרש: "וכי מצרי היה משה? אלא לבושו מצרי והוא עברי" (שמ"ר א, לה). אם כי אין מוכרע האם הוא עברי וגם יודע זאת או שהוא כזה וללא ידיעתו, אם כי בהחלט אפשרי שהתורה עצמה בחרה בביטוי זה, 'איש מצרי', כדי להדגיש שכך הוא נראה וכך הוא אכן היה באותה שעה[6].
ב. "וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה:  וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (ב, כא – כב). משה הבורח מפרעה מגדיר את מדין כ'ארץ נכריה'.משמע שהמקום בו הוא רואה את מקומו ואזרחותו הוא מצרים. בשם בנו הוא מטמיע את התחושה האישית מאד שהוא 'גר'. משה אינו קורא לבנו 'ציון' או 'ישראל' או 'עברי' וכן לא מזכיר שום קישור לעברים אשר במצרים, כדרך שעשה יוסף לבנו הראשון: "כי נשני א-להים את עמלי ואת כל בית אבי", יש בכך בכדי להתמיה, אא"כ נבין שמשה אינו יודע שהוא עברי ומבחינתו הוא מצרימשם הוא גלה ולשם הוא מבקש לחזור[7].

יש בכך גם בכדי להסביר את היאלמות משה והיעלמותו למשך כ-60 שנה ומעלה, מרגע שהגיע למדין ועד מעמד הסנה. אם אכן משה ידע שהוא עברי ויציאתו מן הארמון הייתה להצלת והגנת אחיו העבריים, הכיצד שכח מהם, שקע במדין, הניח אותם לאנחות ולא פעל כ'ממשלה גולה', הניע מהלכים כלשהם להקל עליהם כהברחת הגבול וכדו'? הוא כל כך דאג לאחיו במצרים וכל כך מהר נטש אותם? ואם הקב"ה לא היה מתגלה אליו בסנה, הרי שעד 120 הוא היה נותר "גר בארץ נכריה" ורועה צאן חותנו…

נשוב להצעה שמשה הגדל ויוצא מארמון פרעה אינו יודע שהוא עברי. הוא מצרי לכל דבר, אך גם בנה של 'בת פרעה', ממניעות המרד המצרי נגד שיעבוד העברים. כאמור, דמותה האנונימית של בת פרעה מייצגת את התנועה החברתית המצרית שידעה את יוסף, הכירה בתהליך השילוב שהתרחש בין העברים למצרים וראו בכך תועלת גדולה לאימפריה המצרית כולה. הם רצו להשיב את הגלגל ולחזור למצרים של אחווה ושוויון, וכעת גם חירות !. משה ינק חלב אם מאמו הביולוגית, אך ינק את השקפת עולמו מ'אמו' המצרית והיה ממשיך דרכה. "ויגדל משה" זה לא רק בשנים אלא גם ביכולת שלו לתת ביטוי מעשי למשנה עליה גדל. מבחינתו, "ויצא אל אחיו" משמעו שהוא יצא אל אחיו המצרים. נכון שהם עברים במקורם, אבל הוא יוצא אליהם בתודעה שהם אחיו המצרים, נכון לראות בסבלותם ולירש את הנהגת המרד כנגד 'סבו'. כך גם יש להבין את "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (ב, יא) – איש עברי מאחיו המצריים. אם נבין כך, הרי שהתורה, בהכפלת המלה 'אחיו' באותו פסוק ובהקשר שלהם, מעבירה את המסר האמור לעיל.

 

"שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" – ה'יודנראט' במשמעו הגרוע.

כפי שמצאנו אצל המצריים תנועת נגד לרוב, 'חסידי האומה המצרית', כך הייתה בקרב העבריים קבוצה שידעה לנצל גם את המצב הגרוע הזה לצרכיה ולטובתה הפרטית. גם פה נהלך בעקבות מדרש חז"ל המוקדם, המורחב ומבואר ע"י מדרש 'נסיך מצרים' המאוחר, ונמחיש לעצמנו את המזוהים ע"י חז"ל כדתן ואבירם בעזרת המוכר לנו כ'שוטרי בני ישראל' הגרועים בגיטאות אירופה שמונו ע"י הנאצים וניצלו את כח זרועם בשביל לדאוג בעיקר לעצמם.
דתן ואבירם ידעו לנצל את השיעבוד בדרך מעולה לצרכיהם וכל הפרעה למהלכו התקין של השיעבוד שיבש את תוכניותיהם. הם נוצלו ע"י המצרים, אך גם דאגו לנצל בתמורה את אחיהם. בפרפרזה על דברי פרעה, "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר" – רק מי שיש לו זמן פנוי יכול לחשוב על גאולה, ניתן לומר על אותם שני אנשים עברים, שרק מי שיש לו נחת ומנוחה, מהסיבות השמורות עימו והמוכרות לכולם, פנוי למריבות סרק עם חברו…
בקרב "אחיו' אין משה מנסה להעלים את היותו מורד/פרטיזן, שהרי יש להם אינטרס משותף. הוא לא היה ערוך לעובדה המדהימה הזו שישנם עברים שיודעים גם מהשיעבוד לעשות 'ביזנס'. הוא בא לומר שהוא רק מנהל מאבק לטובת העברים כולם, והם משיבים, את מה שיאמר לו פרעה בהמשך: 'אל תפריע את העם מסבלותם ! לעסקים שלנו זה מעולה, אז אל תתערב, חבר' – "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ". כעת אפשר להבין שכשהעברי אומר: "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר" אין זו רק מליצה רטורית בפיו. משה היה מוכן להרוג גם אותו בפועל, הן על אופיו ומעשיו והן על הפוטנציאל ההרסני שיכול להיות לאותו עברי על כל פעילותו. הדבר שמנע זאת ממנו היה סיום המשפט של אותו עברי: "כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי". משה הבין ש"אכן נודע הדבר" – אין ספק שעברי זה לא בזבז את ההזדמנות שנפלה בחיקו אתמול בשביל להפיק ממנה רווח אישי עצום. המידע על זהותו של המנהיג החדש של המרד היא סנסציה ברמה שהוא יוכל לקבל עליה 'יישר כח גדול' מהמלך פרעה בכבודו ובעצמו וגם את הפרס שהוכרז על ראשו. ואם הוא גם מביא עדות מהימנה שתהווה עילה למעצרו, העמדתו למשפט והוצאתו להורג בככר תחריר (דהיינו, העיר…), הרי שלמשה ברור שהוא חי על זמן שאול. הוא יורד למחתרת ובהזדמנות הראשונה הוא מבריח את הגבול – "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן" (ב, טו).

 

סוף/ראשית דבר – 'שישים שנה (ויותר) לאחר מכן…'

הנחה שאין סיבה ומקור לסתור אותה היא שמשה בצאתו אל אליו ובברחו מפרעה היה כבן 15-20. בהמשך, בפרק ז, תעיד התורה שמשה בן 80 שנה בעומדו לפני פרעה, והסברה הפשוטה נותנת שבאותה שנה היה גם מעמד הסנה. כך שבמשך 60 שנה, ואולי יותר, יושב משה במדין בחסות חותנו.
ישאל השואל בצדק: 'ולשיטתך, שהיה משה מנהיג המרד, מדוע לא עשה כלום במשך כל אותו הזמן?', אך תשובתי בידי: משה אכן לא שקט ולא נח במדין. הוא שימש כ'ממשלה גולה' וכירבעם בן נבט בשעתו שברח מפני שלמה ולא ישב בשקט. אלא שלשיטתנו, כל פעילותו הייתה כמצרי למען חירות מצרים ועתידה. אפשר לחשוב כל מה שרוצים על פעילותו באותן שנים, אבל התורה עצמה לא מזכירה מכל זה דבר וחצי דבר, שכן אין עניינה בפעילות משה המצרי למען מצרים ואינה 'ספר דברי הימים אשר למלכי מצרים'. התורה ממקדת את מבטה אל העברים כמי שאמורים לחזור כעם ה' אל ארץ אבותיהם, ובהקשר זה לא התקדם הרבה, מלבד השיעבוד, במשך כל אותן עשרות שנים עד ש…

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם" (ב, כג).

יש להניח שבחלוף שישים שנה, המלך שמת אינו פרעה המשעבד, "אשר לא ידע את יוסף", שכן חלפו כבר למעלה ממאה שנות שיעבוד. ממילא המלך החדש שקם אינו אחיה של בת פרעה אלא אחיינה, נכד פרעה המשעבד, בן גילו של משה רבנו. ואם לשפוט ע"פ 'נסיך מצרים', הרי שמשה ופרעה זה (רעמסס השני?) היו חברים טובים בילדותם, היו שותפים למעשי קונדס רבים, והנה בהמשך יעמדו שניהם, מכרים ותיקים מזה שנים, משני עברי המתרס החברתי/ האידיאולוגי והרוחני.

אם נבין אל נכון את שהניע את רחבעם בן שלמה לומר לעמו עם עלייתו למלוכה: "אָבִי הִכְבִּיד אֶת  עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מל"א יב, יד), נבין מדוע עם מות בן פרעה ועליית נכדו לשלטון: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי  יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן  הָעֲבֹדָה"       (ב, כג).

אז מתי, איך ולמה נודע למשה רבינו שהוא עברי?…

מראה "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" התמוה היה רק הקדמה לטלטלה שעבר משה מיד לאחר מכן. הקב"ה פונה אליו, משה משיל נעליו מעל רגליו, ואז הקב"ה מטיל עליו 3 'פצצות' כבדות משקל:

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב…"

וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם… וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ…

וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (ג, ו – י)

3 'מכות' ניחתות על משה בזו אחר זו, אחת יותר קשה מחברתה.

1.

בראשונה, "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם…". בהתעלם מכך שלמשה אין מושג מיהו אביו, כי מי שגידלה אותו הייתה 'אם חד הורית', בשלב זה מתגלה למשה לראשונה שהוא כלל לא מצרי אלא עברי !. גילוי זה היה כה מטלטל ומשמעותי עבור משה (באופן טבעי מה…), עד שביטא זאת בשם בנו השני: "וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה[8]". כעת עומד משה, משחזר ומעצב מחדש את כל ההיסטוריה האישית שלו בהתאם למידע החדש[9].

העובדה שמשה מגלה בשלב זה את היותו עברי ולא קודם לכך היא מהותית ומטרתה לשלול את כל מה שביקשו לתלות בו המקדימים את גילוי זהותו לשלב ילדותו ומדגישים את 'זכאותו' להנהגת ישראל ברגישותו לאחיו העברים למרות היותו בארמון, בערבות ההדדית לסבלותם ובהיחלצותו לשפוט צדק במצרים כמו גם במדין, ונוסף על כך דאגתו לגדי שברח לשתות מים בהר חורב. אדרבה, לשיטתנו, התורה באה להדגיש ששום דבר מהנ"ל לא היווה בסיס או רקע לבחירת משה.

בחירת משה היא הבחירה השלישית בתורה. הראשונה הייתה בנח והוא נבחר כי היה "איש צדיק, תמים היה בדורותיו" ו"אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". בחירה זו, על רקע העבר האישי, לא הייתה המפנה שתיקן את העולם והוא קרס עם מגדל בבל. בבחירה השניה 'חושב מסלול מחדש'. אברהם אבינו לא נבחר על רקע העבר שלו, שהרי בכתוב עצמו אין שום איזכור לתכונה או מעשה ייחודיים שהצדיקו את בחירת אברהם. בחירתו נעשתה לא על רקע עברו אלא דווקא על צפי עתידו – "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". הבחירה באברהם הפכה ממותנית למוחלטת רק במעשה העקידה, אז נאמר לו: "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה".
הבחירה השלישית, במשה, באה בדוגמת הבחירה באברהם. משה לא נבחר על רקע עברו אלא על שם עתידו. עוד מעט ישאל משה על סיבת הבחירה בו ויקבל תשובה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם
וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"        (ג, יא – יב)

עוד נצטרך לדון בתשובתו המורכבת של הקב"ה, אך ברור שהייעוד העתידי הוא העומד ברקע בחירת משה. בשל כך מצאנו חשיבות בדחיית הכרת משה בזהותו העברית ממצרים להר חורב, בכדי להדגיש שלא מעשיו בשמונים שנותיו הראשונות הביאוהו לתפקידו אלא הבחירה הא-להית בשם עתידו.

2.

בשניה, "וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם… וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ…".
עד כה האמין משה 'המצרי' באחדות העברים והמצרים מתוך שוויון וכו'. כל תנועת המחאה בראשה עמדו 'אימו' והוא דגלה בעם אחד והתנגדה לחלוקה שיצר פרעה של 'הם' ו'אנחנו'. והנה נגלה אליו א-להי אביו, שומט מתחתיו את כל העולם האידאולוגי שבנה בשמונים שנותיו האחרונות ומציב לפניו את האמת הא-להית המדהימה: א. אכן צדק 'סבך', יש 'הם' ו'אנחנו' – "עמי אשר במצרים" שיש "להצילו מיד מצרים". ב. אכן מוצדק היה חשש ה'סבא' "ועלה מן הארץ" שכן בכוונתי "להעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ…". אלא שטעה מלך מצרים באופן פירוש שני הנתונים הללו ובאשר לתפקידו למען מימושם.
עוד לא הספיק משה להתאושש מגילוי זהותו האישית, וכבר הוא נדרש לעוצמות נפש שיכילו את קריסת כל משנתו החברתית ופעילותו הרבה למענה (ושבעטיה הוא כבר 60 שנה בגלות מדין), את ניצוצות הצדק שהיה במשנת מי שביקש להמיתו, ואת בנין המשנה החדשה על מקומו של עם ישראל.

3.

בשלישית, "וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".
כמו שנאמר 'צרות אחרונות משכיחות צרות ראשונות'. מילא הוא עברי, יעכל הוא את התפנית הרעיונית, אבל שהוא, שלא חווה מימיו שיעבוד ועבודת פרך ואין לו מושג קלוש על הארץ המובטחת, איפה היא ולמה דווקא היא, שהוא יוציא את ישראל ממצרים לעבר תעודתו, זה כבר הכריחו להגיב ולשאול:

"מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". (ג, יא)

תשובתו של הקב"ה, "וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ", נראית כלא עונה על השאלה. כיצד התשובה "כי אהיה עמך" עונה על השאלה 'במה זכיתי'? זה אולי הסבר ל'כיצד אצליח' אבל לא 'מי אנכי'…
למעשה ענינו על תמיהה זו לעיל בסעיף 1 עמו התמודד משה. התשובה ל"מי אנכי" אינה טמונה במה שהיית או עשית עד כה. הסיבה היחידה לבחירתך היא העובדה "כי אהיה עמך". מלבד זאת, אין שום הצדקה לפעילותך כגואל. נוסף לכך, לא 'כי הייתי עמך' או 'כי אני מדבר איתך' אלא 'כי אהיה עמך' – נבחרת על שם העתיד, בעתיד הזה אהיה עמך, בעתיד הזה, "בהוציאך את העם ממצרים", תשמע במקביל "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", בעתיד הזה "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה".

 

[1] בשלב בו מוזכר המלך בשמו 'הפרטי', פרעה, כשהוא מבקש להמית את משה, שם אכן יש מעבר מאנונימיות התואר לאישיות פרטית, ונבאר זאת בהמשך.

[2] אכן, למילדות העבריות קוראים 'שפרה' ו'פועה', אך אלו שמות חד פעמיים, שאינם חוזרים ונשנים במקום אחר בתורה, השמות עצמם לא מקדמים בכלום את עלילה ודבר לא היה חסר אילו נגרע שמן מהכתוב. ואם תאמר: הרי חז"ל במדרש מטמיעים בשמות אלו את מלוא אמונתן ומאמציהן בתינוקות והשמות מלמדים על מהות תפקידן, היא הנותנת ! אין מדובר בשמן הפרטי אלא בזה 'המקצועי', שם סמלי לתפקידן ותיפקודן והוא אשר אמרנו שאין לאיזכור השמות שום משמעות אישית ופרטית ובכך מודגשת האנונימיות.

[3] גם כשמוזכר שמו, מדובר על "רעואל אביהן" ולא יתרו, או יתר, כמוזכר בהמשך כשמו 'האמיתי'.

[4] "..אמר להם פרעה בשביל שאתם פנוים אתם אומרים נלכה ונזבחה לאלהינו, לכו לסבלותיכם" (שמ"ר ה, טז).

[5] "ותשם בה את הילד ותשם בסוף – רבי אלעזר אומר: ים סוף, רבי שמואל בר נחמני אמר: אגם" (סוטה יב, א)

[6] אכן מצאנו בחז"ל נימת ביקורת על משה בהקשר זה: "אתה שמעת מבנותיו של יתרו שהיו אומרות: "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" ושתקת ולא אמרת 'עברי אנכי' לפי כך לא תכנס לארץ" (מדרש תנאים לדברים לא, יד). אמנם במידת מה דרשה זו אינה תואמת את רובד הפשט, לפי שמשה לא יכול היה לשמוע את הבנות ולהגיב לדבריהן שכן שהה אותה שעה על שפת הבאר והתורה מציעה אליבי זה בתגובת יתרו: "וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם". כך או כך, דרשה זו מגיעה מהערוץ לפיו משה היה מודע לזהותו העברית.

[7] אכן יש לעיין בשם בנו השני, אליעזר, אך נתייחס לכך בהמשך.

[8] הדברים כתובים בתחילת פרשת יתרו, עם בואו אל משה המדברה ועימו צפורה "וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר… וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי…" (יח, ג – ד). המדרש ופרשנים דנים על השימוש כלפי אליעזר ב"שם האחד", שכן דרך התורה והעברית לומר: 'שם האחד… ושם השני…'. מדוע פעמיים 'שם האחד'. לצד הסבריהם, נאמר לשיטתנו שגרשם הוא בן משה המצרי ואילו אליעזר הוא בן משה העברי והתורה בחדות לשונה מבדילה ביניהם ובין התקופות השונות בחיי משה. אין הם שני בנים ברצף, אלא אחד לשעתו ואחד לשעתו !. על רקע זה נבאר בזיהוי חז"ל את נכד משה בסיפור פסל מיכה: "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ".(שופטים יח, ל). חז"ל מבארים שמשום כבודו ובכדי לא לתלות במפורש בזרעו עבודה זרה במשך מאות שנים, שונה שמו של משה בפסוק זה ע"י הוספת אות אחת ל'מנשה'. אך לשיטתנו אין פה רק הוספת אות אחת להסוואה ובאותה מידה ניתן היה לשבש אחרת את השם, אלא השם שונה למנשה בדווקא, שכן זהו ביאור שמו של מנשה בן יוסף ע"י אביו: "כי נשני א-להים את עמלי ואת כל בית אבי", שזה היה מצב משה בעת לידת גרשם. ואולי זה העומד ברקע עתיד צאצאיו.

[9] ממילא תהיה טענתנו שאליעזר נולד רק לאחר מעמד הסנה ושמו ניתן לו בעקבות המידע שנתגלה. ובסיפור המלון היה הבן הנימול אליעזר וכדברי ראב"ע: "אליעזר הוא הקטן, והוא היה בן שמונת ימים בלכת משה ממדין אל מצרים" (אבן עזרא הפירוש הקצר יח, ד) ובו ביום צריך היה לימול ונתעכב כדברי הגמ' בנדרים לב, א-ב.

"והא-להים נסה את אברהם" – עקידת יצחק – פרשת וירא

יג אדר א תשע"ט
לע"נ אבי מורי, צבי חנוך גזבר, ז"ל

עקידת יצחק[1]

הקדמה –
דגשים לעיון בפרשה המקובלים בפרשנות.

ממדי התייחסות:

א. ראיה כללית על הנסיון ומשמעותו. נשאל, לדוגמא: מה היה הנסיון? מה היה הערך שבנסיון? מה נתחדש באירוע זה שלא ידענו על אברהם אבינו קודם? האם בכלל זה בא לחדש?

ב. עיון פרשני בפרטי הפרשה ודגשים בה. לדוגמא: מהו "ויהי אחר הדברים האלה"? שתיקת אברהם, הפעמים שהוא מדבר, מקומם של דמויות 'משנה' כשרה, יצחק, ישמעאל ואליעזר, וגם האיל הנאחז בסבך.

ג. משמעות העקידה לדורות, ובעיקר לדורנו, מהי?

 

תשובות מקובלות ל'מה היה הנסיון?':

הקרבה אישית אנושית של בן הנולד למאה (מו"נ ג, כד).

הקרבה אישית של עתיד מפעל חייו.

העובדה שעושה זאת במו ידיו

לחיות על קידוש ה' – לחזור הבית ולהמשיך, כנראה לבד, לחיות ובידיעה שאתה גרמת לעצמך.

הקרבה ערכית – מעשה הסותר ערך/כים שדגל בו/בהם כל חייו.

הקרבת המוסר – לבצע ציווי שנוגד את המוסר שלך מתוך דחיקת וביטול המוסר שלך.

למרות המוסר – להמשיך להאמין בדרכך המוסרית, לא להזדהות אבל לבצע.

הקרבת הרחמים – ניטרל מידת הרחמנות שבה הצטיין והיה מאופיין, ועשה צו ה' בקור רוח.

למרות הרחמים – הפך הנ"ל: ריחם ובכה, אך למרות זאת עשה (ב"ר נו, ח; יל"ש וירא קא)

התמודדות חברתית – 'מה אתה מטיף לנו על הקרבה למולך כשאתה בעצמך עושה זאת?'

 

מעצימי המעשה:

פעל למימוש הצו ללא הרהור וערעור, בטוטאליות, למרות שהיו לו 3 ימים למחשבה.
"קח נא" – קיים על אף שיכול היה להיפטר מזה ללא עונש בטענת התנגשות עם "כי ביצחק יקרא לך זרע" (דרשות הר"ן דרוש ו, העיקרים ג, לו)
קיים למרות שלא היה מובטח לו שום גמול על כך (מו"נ ג, כד. בטח לא ההצלה)

 

ערך לדורות:

הנחיה שאין גבול לאהבת ה' ויראתו
כוחות לעמידה בנסיונות ולמסירות נפש.
זכרון לדורות לכפרה והצלה בזכות המעשה.

עד כאן סיכום מתומצת של כיוונים בפרשה.

 

"והא-להים נסה את אברהם"

פתח דברינו נאיר על מה לא נדבר !

לא נדבר כי סגנון הכתוב מנחה אותנו לתמה/ למסר/ לרובד המרכזי והראשוני שברצונו להביע במהלך הסיפור. זה לא בא לשלול או למנוע עיון ברבדים משניים, אבל חשוב להגדיר את הראשי וממנו לגלוש הלאה.

דומה שההכרזה בתחילת הפרשה "והא-להים נסה את אברהם" מנטרלת בבירור כמה כיוונים וגם מכריעה בהתלבטויות.
לדוגמא, דיון במקומה של שרה בסיפור העקידה הוא לא רלוונטי ברובד הראשי. במדרש מובא ערוץ לפיו שרה הייתה מונעת מאברהם את המעשה לו היה הדבר אפשרי בידיה. בערוץ חלופי מתאר המדרש את שרה כמגבה בפני השטן את מעשה אברהם ומאשרת אותו. שני הערוצים מסכימים ששרה מתה בהשלכה ישירה ממעשה העקידה (שלא בוצעה) . המדרש השני, מן הסתם, לא מוכל לקבל את האפשרות שיש פגם באמונת שרה ושהיא לא הייתה בדרגת אמונה כמו של אברהם, כבת זוגו, ולכן נזקק לתאר את הגיבוי שנתנה. המדרש הראשון נשען על פשט הקישור בין העקידה למות שרה ומניח בפשטות שאם מתה מהידיעה על המעשה, מן הסתם לא הסכימה עימו.
איזה מהמדרשים מכוון לפשוטו של מקרא? כמובן, אף אחד, שכן התורה באופן מובהק העלימה את שרה מהפרשה ולכן לא ניתן לומר שום דבר בעניינה בנושא.

בדומה לכך, אי אפשר למקם את יצחק בחזית הפרשה ולהציבו כדמות ראשית לצד אברהם, שכן ההיגד "נסה את אברהם" מפקיע אותו מכלל הקשר של נסיון. חז"ל, במסגרת סיפור משנה והרחבת הסיפור המקראי, משלבים את יצחק בחזית הפרשה, אבל זה לא הרובד הראשוני.
להכרעה הזו, שיצחק אינו חלק מהסיפור הראשי, יש השלכה פרשנית על השיח בין יצחק לאברהם:

"וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי
וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי
וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (כב, ו-ח)

אם יצחק נכלל בחזית התמונה הראשית, הרי שעל בסיס פסוקים אלו ניתן לדון בשאלת יחסו למה שהולך לקרות עמו.
אם המוקד הוא אברהם, פסוקים אלו אינם אומרים על יצחק שום דבר אלא בעיקר משקפים את פעילות אברהם, שאינה נעשית מתוך הדחקת רגשותיו כהורה אלא למרותם. ה"הנני בני" אינו נופל מה"הנני" שהוא עונה להקב"ה ושני הצדדים עומדים לפניו במלוא תוקפם. נוגדים זה את זה ללא פשרה. שאלת יצחק היא המנוף הספרותי להבעת הכרעתו של אברהם. הוא עונה ליצחק על שאלתו במשפט הפותח במילה "א-להים" ומסיים אותו במילת "בני". ההקדמה הספרותית – תחבירית היא גם קביעת סדר הקדימות עליו מכריע אברהם ושעל פיו מוגדר השה לעלה. נמצא, על דרך זו, ששיתופו של יצחק בפסוקים אלו אינו בא ללמד עליו אלא הוא 'המנוף' להמשך שירטוט התנהלות אברהם בפרשה.

בדומה לכך, נראה לומר, שאין העקדה באה על רקע מנהג העמים להקריב את בניהם לאלהיהם וכמבקשת לצאת כנגד מנהג זה באמצעות פרשה זו. הדבר מתבקש שכן אין בכל סיפורי אברהם שום איזכור המתקשר לדיון בסוגיה ערכית זו וזה גם לא נושא שהתורה מקדישה לו דיון רחב ומיוחד. כך שקשה, על דרך הפשט, לקשר בין הדברים.

 

לאחר הקדמה זו, נפנה אל אשר ברצוננו לומר.

את 'פרקי אברהם' פתחנו באמירה שהקב"ה עושה 'חישוב מסלול מחדש'  ויחסי א-להים – אדם עוברים לדפוס עבודה חדש. אם נתמצת זאת בכותרת: 'אל השוויון מתוך התנהלות מדורגת'. הדרך אל השוויון ארוכה ועדיין לפנינו, גם אחרי אלפי שנים, אבל את הדיפרנציאליות ביחסי א-להים – אדם, וממילא עיצוב היחסים בין בני האדם, התחלנו כבר אז.
הדגמנו את תיאוריית השינוי ב-3 ממדים – האדם, המקום והזמן – והצבענו כיצד הוא מתממש לאורך 'פרקי אברהם'.
למי שאינו מעורה בכך – אין הפרטים מהותיים. הנקודה המרכזית היא שבפנייה אל אברהם אבינו, בתחילת פרשת לך לך – ראש פרק יב, נפתח שינוי דרמטי בהתנהלות העולם, כשאברהם מוצב בראש החץ לניהול המהלך.

לא ברור מהכתוב במה זכה אברהם לתפקידו, הדבר בולט בהשוואה לבחירת נח כניצול ומציל העולם בדור המבול. לא כתוב לגבי אברהם שהוא מצא חן בעיני ה' וגם לא שהוא צדיק, תמים, או להפך, שהוא מחפש וחוקר אחרי 'בעל הבירה הדולקת'. מתבקש שהוא נבחר לא בגלל מה שהוא היה עד כה אלא בעיקר בגלל מה שהוא יהיה מפה והלאה. בלשון הכתוב בפרק יח: "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו…". כל חיי אברהם וחיי המושפעים ממנו, מרגע בחירתו, מוקדשים בטוטאליות (בהיקף משתנה) ליישום התשתית ל'מסלול מחדש'.

"ויהי אחר הדברים האלה" –
אפשר שמדובר לאחר האירוע האחרון עליו מסופרואפשר שמדובר לאחר קבוצת אירועים שיש להם תוכן משותף. הצעתנו ש"הדברים האלה" הם כל התהליך שעבר על אברהם מפרק יב והלאה. בתורה שבע"פ ובדברים שבכתב פרטנו ובארנו שבסוף פרק כא נסגר ונשלם תהליך ארוך. למי שלא היה עמנו נאמר 'אכמ"ל' ולמעורים בפרטים נזכיר בקודים את שתיארנו: התייצבות מעגל 1, קריסת מעגל 3 ובניית תשתית למעגל 2. התמקמות ישמעאל במרחב והברית עם אבימלך השלימו את המהלך שנפתח בפרק יב. טענתנו היא שאת סיפור העקדה יש לקרוא על רקע המהלך שנעשה עם אברהם מהפנייה הראשונה אליו.

"והא-להים נסה את אברהם… קח… ולך לך… אשר אמר אליך" –
קודם כל ננסה להבין מה הקב"ה רוצה מאברהם. לאחר מכן ננסה להבין את משמעות הנסיון.
ישנו קישור מתבקש מ"לך לך" דנן לזה הראשון, ההדרגתיות בהגדרת מושא העקידה בהשוואה להגדרת המקום ממנו אברהם יוצא, וכן העלמת ארץ היעד בהשוואה להעלמת ההר המדובר מעגנים את הקישור להתחלה של פרק יב. כאמור, באותה נקודה החליט הקב"ה 'לחשב מסלול מחדש' ולארגן אחרת את יחסי א-להים ואדם/עולם. לענ"ד כשהקב"ה אומר לאברהם "לך לך" והיעד הוא העלאת יצחק לעולה. במילים אחרות הוא אומר:
א.
'החלטתי פעם נוספת 'לחשב מסלול מחדש' ולארגן אחרת את העולם'. הקב"ה לא מסביר 'למה', הוא רק אומר 'מה'. בחינת "בורא עולמות ומחריבן" – כבר היו דברים מעולם בשילוח מגן עדן, במבול, בבלילת בבל, בהפיכת סדום. 'הגעתי למסקנה שגם את הפרק הזה צריך לסיים'.
ב. לא מבול של מים ולא של אש, לא גירוש ולא בלילה. גם לא פוגע בעולם כולו. להפך בצורה קיצונית. רק אדם אחד. העלהו לעולה ונסיים את הסיפור.
"קח נא" – שינוי נוסף הוא בזהות מבצע סגירת המהלך (???). "קח נא" – אתה ולא אני, אתה ולא מלאך, אתה ולא שרף. אתה תבצע את המעשה במו ידיך… אח"כ תוכל לשוב אל נעריך ולחזור  אל ארצך, אל מולדתך, אל בית אביך או אפילו להישאר בארץ כנען, כפי שביקש והתחיל לעשות תרח אביך'.

מה משמעות ה'הודעה' עבור אברהם?
לא מדובר פה על קושי. זו לא משוכה אנושית קיומית/ ערכית ומוסרית/ רציונאלית, ברמת קושי כזו או אחרת, שצריך לעבור אותה, ואם התגברת, אזי עמדת בנסיון. זה הרבה מעבר לכך. תוצאת ביצוע הצו, יותר משהיא משליכה על העתיד, היא משליכה את ההווה. הביצוע מאיין (מלשון 'אין') את אברהם לחלוטין. אברהם, בדיון על סדום, אמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר", והקב"ה עכשיו אכן עושהו כזה. "אברם העברי – כל העולם מעבר אחד, ואברהם בעבר השני". אברהם עומד לבדו מול הצו, וכנראה ישאר בודד לחלוטין כשיבצע אותו.
הקב"ה לא מציע שום פשר לציווי. כל סיבה שאברהם יכול להעלות כהסבר לכך, נפסלת מיד. אברהם והמעגל שסביבו לא עשו משהו שמצדיק את סיום המהלך, והעבודה עם המעגלים האחרים רק מתחילה עכשיו. יתרה מזאת, נראה שכל הסבר פרטני, טוב ככל שיהיה, לא יוכל להצדיק את מלוא משמעות הצו. הסבר פרטני יכול היה לבאר תיקון בדרך, החלפה של אברהם במישהו אחר, כל דבר נקודתי בתוך המהלך. פה מדובר על צו ביטול כולל. לא רק של המהלך כולו אלא גם של כל צעד בחיי אברהם והמושפעים ממנו.

משמעות הנסיון: אברהם נדרש לבצע צו שאין לו כל תפישה בו. אין כל סיבה, בכל מישור קיומי, רציונאלי, אתי ו/או אחר שיכול אדם לחשוב עליו, שיכולה לתת פשר לצו הזה, בחינת "לית מחשבה תפישא ביה כלל".
הסיבה היחידה, הבודדה, הבלעדית ושאין בלתה לעשות את צו ה' היא… כי ה' צוה.
כנגד צו ה' עומדות, לא באופן פרטני אלא מהותית – קטיגורית, כל סיבה שיכול בן אנוש להעלות. אברהם אבינו נדרש לשאלה האם הוא 'מאמין בה' כי…' או שהוא 'מאמין בה'.'
הנקודה שאחרי 'מאמין בה' ' היא קטנה ופשוטה עד שהיא כמעט בלתי נראית, אבל ככל שהיא פוחתת והולכת, כך עוצמתה מוסיפה והולכת.

אחת הדעות בחז"ל היא שאיוב בזמנו של אברהם היה, בספר היובלים, אחד הספרים החיצוניים, ישנה גם הקבלה סיפורית בין קורות 'העקדה' של שני האישים והיא כנראה מכוונת גם להקבלה רעיונית. תמצית ספר איוב היא שכל הטענות שהעלה איוב לאורך כל הדרך, כולן היו נכונות ואמתיות. הקב"ה לא סותר שום טענה שלו, ואדרבה, דוחה את כל הביקורת שהעלו כלפיו רעיו. שבעה ימים ישב איוב ושתק מעוצמת האבדן שנפל עליו, אך מרגע שהתחיל לדבר, הוא לא חדל. 'בסיוע' חבריו הוא העלה כל טענה אפשרית כנגד מה שנעשה לו. גם שם, עוצמת עמדת איוב אינה באוסף הטענות שהוא מעלה ובכמותן אלא בסך הכולל שלהם, שהוא בבחינת 'השלם הגדול מסך כל חלקיו'. רק מענה ה' מן הסערה יכול לעמוד מול איוב ולהלום את התשובה שהוא דרש. אכן, התשובה לא מתפרשת. איוב בשאלתו הביא את ההבנה האנושית, הרציונאלית והקיומית, לפסגת יכולותיה. התשובה המכילה את השאלה היא כבר מעבר לקליטת אותה הבנה.
אבל אברהם גדול מאיוב
איוב אמר ודיבר את כל הדברים שניתן לומר, מבלי להחסיר אפילו אחד. אבל אברהם שתק.
זו לא הייתה שתיקה שמאלימה (מלשון 'אלם'), דוחקת, מבטלת או כובשת את כל השאלות. להפך, היא מעין קומה נוספת של שאלות, שאת כל כולן הוא רצה לשאול ולבטא.
לכאורה ניתן היה להבין את שתיקתו כ'שתיקת מחאה' של מי שבעוצמת שתיקתו מתריס הרבה יותר מהשואל ופורט, כפי שהתעלמות גרועה מכעס, אך אפשרות זו מנוטרלת מריבוי הפעלים בהן מתארת התורה את פעולות אברהם, החל מ"וישכם בבקר". ההשוואה (ההפכית) לאיוב מסייעת לכך, שכן מודגשת ישיבתו של איוב בדד והמעשה היחיד שהוא עושה הוא לדבר. על רקע זה, ריבוי הפעולות של אברהם מדגיש שהוא לא נמצא במקום של איוב. למעלה מזה – שתיקתו לא רק מכילה יותר טענות משל איוב, אלא אף כוללת גם את שתיקתו של איוב לאחר מענה ה' אליו מתוך הסערה.
שתיקת אברהם, המכילה גם את השאלות וגם את התשובה, היא הצעד המקדים למעשה הנעשה אך ורק כי ה' צוה, מעשה העקידה.

"וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת  בְּנוֹ:
וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:            (בראשית כב, י-יב)

מלאך ה' פונה אל אברהם לא מן הסערה אלא מן השמים. איוב סוער והקב"ה עונה לו מן הסערה. אצל אברהם השמים נקיים מכל ענן וערפל. יש הרבה יותר הרמוניה ואחדות.

"כי ירא א-להים אתה" – מדברי המלאך למדנו ש'יראת ה" היא עשיית דבר ה' המשוללת כל נגיעה אישית של האדם, קטנה ככל שתהיה, שהרי זו משמעות העמידה בנסיון.
בהגדרת הנסיון ואפיון העמידה בו יש חבירה מסויימת לגישתו של פרופ' ישעיהו לייבוביץ, המעמיד כאחד מיסודות שיטתו הדתית את החובה לבצע את דבר ה' כצו מוחלט המקויים 'כי ה' צוה', ללא בקשת טעם, ללא מציאת תועלת פיזית, רוחנית או ערכית, ללא ציפיה לגמול וללא נסיון להבין. כאמור, אכן זיקה מסויימת קיימת עם דבריו, אך יש לסייג זאת לפחות משלושה פנים:
1. לדברינו, אברהם אבינו אכן נצטווה לעשות רק 'כי ה' צוה', אך זה לא סתר את חתירתו אחר תובנה, טעם, פשר מוסרי וערכי. הוא ראה חובה בחיפוש אחריהם, אך לא תנאי לביצוע.
2. לייבוביץ הפך את מעשה העקדה למשנה כללית, הן בהתפשטותה לכל מעשה דתי כלשהו בכל רצף חייו של האדם והן בפנייתה אל כל אדם ואדם מישראל בדרישה לעמוד ברף זה. להבנתנו, אין הדברים עולים מפשטי הכתובים בכל המקרא, ומעשה העקדה היה נקודת קיצון ששיקפה, בעמידת אברהם בתנאיה, את עצם היכולת האנושית להגיע אליה, אם כי מיד לאחריה "וישב אברהם אל נעריו", חוזרים לתחתית ההר כדי להתחיל את המסע הארוך מחדש עם כולם. מעין זה בארנו גם במדרש חז"ל על שהותו הקצרה של אדם הראשון בגן עדן. הוא שהה שם למשך שעה, רק כדי להצביע על כך שהדבר אפשרי לאנושות, ומיד לאחריה שולח אל נקודת ההתחלה שלו, אל האדמה שממנה לוקח, כדי להתחיל את כל המסע מחדש בזעת אפיו.
הדברים מתבקשים גם כהמשך להשוואה לאיוב. נזיפת הקב"ה ברעי איוב לא הייתה על כך שדבריהם לא היו נכונים ולא שיקפו עמדה דתית נכונה. הם ננזפו על כך שחשדו באיוב והטיחו בו דברים שלא היו נכונים לגביו, גם אם נכונים הם לגבי אנשים אחרים. איוב הוא מקרה הקיצון הייחודי שמעבר לנורמה, שיכול להעיד על תומתו ועל חפותו ולהיות צודק בכך, שעצם קיומו, גם אם הבודד, מעלה את השאלה בעצמתה, דורש תשובה וראוי לתגובה. לעומתו, שאר בני האדם אינם בדרגתו ונאומי הרעים יכולים להיות רלוונטיים בהחלט לדרגתם הדתית/רוחנית. 3. ליבוביץ מעצים את הניגוד והסתירה שבין צו ה' לבין המוסר האנושי בציווי עקדת הבן. ליבוביץ', לשיטתו, חפץ בסתירה בכדי להדגיש את חובת הציות המוחלטת המוטלת על המאמין גם כשהיא סותרת ערכים ומוסר, שאמורים להיות גם בחלקו ונחלתו של האל. אך אנו לא מבקשים את הסתירה, לא חפצים בהעצמתה ולא נצרכים להצבתה כמרכיב בעל משמעות בפרשה.
אגב הזכרת הפן המוסרי שבעקידה, נאיר דרכנו שכל הדיון בפן זה אינו חלק מרובד הסיפור המקראי. באותה מידה אין למקד את העקדה על רקע ההתנגדות להקרבת צאצאים כחלק מפולחן. הכתוב עצמו לא מזכיר כלל את ההתנגדות הזו בהקשר לאברהם אבינו, לא בסיפור העקדה ולא באירועים אחרים מחיי אברהם. בדומה לכך, לא מודגשת בפרשה שום התמודדות ערכית או מוסרית עימה צריך להתעמת אברהם בדרכו לקיום הצו. בהקשר לכך למודים אנחנו שכשהכתוב אינו מזכיר פן מסויים, ובוודאי אם יש לו חשיבות עצמית לדיון, הרי שאין אותו פן מתפקד כחלק מהתוכן בו מבקש הכתוב להתמקד. במילים אחרות, על השאלה 'האם פרשת העקדה מלמדת שקיום צו ה' יכול לסתור צו מוסרי ויש לדחות את המוסר מפני הצו?' התשובה הינה שלילית. לא בגלל שההיגד עצמו לא נכון וצריך להעדיף מוסר על פני צו, אלא מפני שזו לא המסקנה הנובעת מהכתוב, שאינו עוסק בסוגיה זו. דומה הדבר לנסיון להפיק מידע מדעי על בריאת העולם מפרקים א וב בבראשית. אם נניח שפרקים אלו מאירים פנים בבריאה אך לא מתייחסים לפן המדעי, הרי שאין להסיק מהכתוב את מה שאינו עוסק בו. כך גם הדבר לגבי דיון בחלק יצחק ושרה בסיפור העקדה. ההיגד "והא-להים נסה את אברהם" מדגיש שהכתוב ממוקד בפעילות אברהם. גם כשיצחק יוצר שיח, יש לדון בו מצד אברהם. מה הרגישו, חשבו וידעו יצחק ושרה? אין לנו כל מידע ישיר מהכתוב ואין לנו כל אפשרות להסיק מסקנות, כי הכתוב במובהק מתעלם מזה. בדומה לכך, לדרכנו, יש לדחוק את הדיון המוסרי מהמסר הראשוני של הפרשה. הוא יכנס בעד הדלת הפתוחה אצל חז"ל, במחשבת ישראל לדורותיה, וגם במקומות אחרים במקרא, אך לא נוכל להסיק מסקנות לגביו מפרשתנו.

"ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" –
יש הלמדים מכאן, בהקבלה לצו "את בנך את יחידך אשר אהבת" ולאור השמטת שתי המילים האחרונות, שאברהם שילם את מחיר העקידה באהבה ליצחק. אך ודאי שאין הכרח בכך על דרך הפשט. לחלופין, דומני שה'אהבה' הושמטה מפה כדי לחברה ל"ירא א-להים אתה". זו האהבה, שאליה ואל תוצאותיה מכוון ישעיהו:

"וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי:  אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ:  אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי"   (ישעיהו מא, ח-י)

בשלב הזה, שלא כמו בפנייה הראשונה לאברהם בתחילת פרק יב, הבחירה מלמעלה והאהבה מלמטה מקיימות יחסי גומלין.

 

"וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ"

אברהם ממנף את המצב ו'ממציא' את תורת הקרבנות בישראל. בעוד שבעולם האלילי הקרבן מתפקד כמתנה שבאמצעותה האדם מפעיל את האל ומנחה אותו לעשות את מה שהאדם מצפה ממנו, הרי שפה אברהם משתמש באותו מעשה, בקרבן, בשביל לבסס את הרעיון ההפוך והנוגד ב-180%. אברהם עקד את יצחק רק בגלל צו ה' וללא כל נגיעה ואינטרס אישיים ובכך זיקק מתוך המעשה האלילי את כל המהות שלו, הותיר את עצם מעשה ההקרבה והטמיע בו מהות של אמת (וראו עוד אגרות הראי"ה ב, שעט, ד"ה "אותה ההתמכרות"),
בהעלאת האיל לעולה מניח אברהם את היסוד לכל הקרבנות שיקריב זרעו אי פעם בעתיד.
בפועל, כל מעשה טוב/ ערכי/ אידאליסטי בחיינו מערב בתוכו מניעים אידאולוגיים לצד אינטרסים אישיים מובהקים. כך היא דרכו של עולם, ובולט הדבר מאד בזירה הפוליטית אך מצוי הוא בכל רבדי חיינו. המעריכים מעשה מדגישים את הצד הערכי שבו, שעה שהממעיטים מדגישים את האינטרס האישי שבדבר. אברהם אבינו נותן הוראת קבע לכל הקרבנות שיקריב מי זרעו בעתיד. לדבריו, אכן יהיו פעמים רבות שלא נוכל להפריד בין אידאלים לאינטרסים, אך מעשה העקידה גם הוא בבחינת "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", הוא בבחינת עדות לכך שעם כל האינטרסים, ואחרי כל החשבונות שיש בהן מן האמת, בנקודת העומק מדובר בעשייה "כי פי ה' דבר".
ואפשר שזה גם העומד מאחורי תיאור חז"ל, שלעתיד לבא יבואו כל הגויים בטרוניה אל הקב"ה על השכר שמקבלים ישראל וירצו גם הם לשמור מהתורה ולקבל שכר:

"… אמרו לפניו: רבש"ע, 'תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקדוש ברוך הוא: 'שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה'… מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר: "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו".
"מקדיר"? והא אמרת: 'אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו'!?
משום דישראל נמי זימני דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא
והאמר רבא: "מצטער פטור מן הסוכה"!?
נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי.
מיד, הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן, שנאמר: "יושב בשמים ישחק" וגו'. א"ר יצחק: אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד".    (בבלי ע"ז ג, ב)

מה משמעות הבעיטה במצוה, המבדילה בין היהודי לגוי? הבעיטה נובעת מהתייחסות לדבר ה' כ"מוסרותימו… עבותימו", שאם זה לא מתאים לאינטרסים האישיים שלי אזי יש לנתק ולהשליך אותם. בסמינריונים של בני עקיבא, ביחידות על קיום מצוות, נעזרים היינו בזמנו בציור קריקטורי המתאר יהודי המנסה לברוח כשרצועות תפילין, מחד, קשורות אליו מונעות זאת ממנו, ומאידך, מצידן השניהם מחוברות לבתי תפילין, המביטים באדם במבטי זעם על כך שהוא מחפש את החופש והאור. זה בדיוק "ננתקה את מוסרותימו" כי כבר אין לי שום אינטרס בדבר ולא תועלת ממנו.
האם תגובת הקב"ה, "יושב בשמים ישחק", רק במקרה מזכירה לנו את יצחק ואת ביאורנו לעקידה? האם רק במקרה ההיגד של ר' יצחק (!), שאין שחוק לפני הקב"ה "אלא אותו היום בלבד", משתלב בהמשך הפרשה: "וַיִּקְרָא… ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה"?

 

נשוב לשם המקום שקורא אברהם:

"וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה"

קישרנו את מעשה העקידה לציווי הראשון לאברהם. דומה שגם אברהם עושה השוואה זו. בנסיון הראשון, בו מתחילה הדרך החדשה, מנחה הקב"ה את אברהם "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". לאחר שעמד אברהם בנסיון, מפנה הוא את הקב"ה, "ה' יראה", אל המקום שצריך להיזכר לדורות. גם אם בתחילת המסע ניתן היה לחשוב שאברהם עושה את המהלך בגלל ההבטחות שקיבל, "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:  וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (יב, ב-ג), הרי שבנסיון האחרון הוכיח שעשה זאת רק מיראת ה' וללא כל כוונת רווח.
סוף המהלך משתלב במדרש חז"ל על תחילתו של אברהם אבינו, כאשר הוא מושלך ע"י נמרוד לכבשן האש. אברהם הולך למסור את נפשו בכבשן האש כשהוא נקי וחף מכל בדל ציפיה או תקווה שיינצל. הוא טוטאלי לחלוטין בעמדתו, ואם יש צורך, מוכן למות עליה. רק בזכות טוטאליות זו הוא ניצל מכבשן האש, ויוכיח על כך אחיו, הרן, שנוקט עמדה כאברהם ומושלך עליה לכבשן האש, אך משתקפת ציפייתו שאחריתו תהיה כהצלת אברהם מהכבשן. ואצלו זה לא קורה.

 

בארנו שהקב"ה פונה בצו אל אברהם ואומר שיש 'לחשב מסלול מחדש' ואי אפשר עוד להמשיך בפורמט הקיים. האם כל דברי ה' היו לצורך נסיון בעלמא וברגע שאברהם עמד בו הדברים 'מתאדים' והם היו רק תרגיל, בחינת 'סתאאאם…', או ש" כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם  עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו" (ישעיהו נה, יא) ?

דומה ש'חישוב מסלול מחדש' צריך היה להיעשות בכל מקרה, וכך אכן הבין אברהם מהקב"ה. אלא שתוצאות נסיון העקדה היו אמורות להכריע לאיזה כיוון יש לחשב את המסלול מחדש. אברהם אבינו הניע במעשיו מהלך עצום של התחדשות בקשרי א-להים ואדם/עולם. ערב נסיון העקדה, בסוף פרק כא, כפי שתיארנו בראש דברינו את מהלך 'סיפורי אברהם', הגיע המהלך לכלל השלמת השלב הראשון שלו, במהלך חיי אברהם. כעת, לאחר הקמת הבסיס, וכמו בחברות שונות המקדמות ייצור ע"פ מחקר ומבחני ביניים בשלבים שונים, צריך היה לקבל הכרעה בשאלה האם המהלך הזה יחזיק מעמד לאורך ימים ושנים, לאחר אברהם, על אף כל המשברים שצפויים להתחולל?
כל תוצאה של נסיון העקידה אמורה הייתה לגרום 'חישוב מסלול מחדש'. אם ח"ו נכשל היה נסיון העקידה, דהיינו אין מעשה שאדם עושה ללא אינטרס אישי ותועלת עצמית, אזי אכן היה מקום לעצור את התהליך ולבטלו, שכן מה לי עכשיו מה לי בעוד אלפי שנים? אם יתקיים בזרע אברהם "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" והם לא יעמדו בזה? אדרבה, עדיף לקטוע את הדברים כעת, בעקדת אדם בודד, מאשר מאוחר יותר להשמיד עם שלם.
מאידך, כאשר עמד אברהם בנסיון והעיד על בניו וביתו אחריו שיש בהם יראת ה', הרי בכך עוגן באופן בלתי הפיך, מה שלא היה ברור עד כה, המשך הנעת המהלך דרך זרע אברהם. כך גם צריך להבין מברכת המלאך:

"וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם:  וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת  הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ:  כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:  וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי".

למעשה אין כל חידוש מהותי בדברי המלאך, אין פה משהו עקרוני שלא הובטח לאברהם קודם לאורך חייו. החידוש הוא בעוגן שמקבלות ההבטחות הקודמות, בהבטחה שמפה והלאה הן תהיינה בלתי הפיכות.

במוקד המאמר, הן ביחס לפרשה והן להלן בהשלכה לימינו, עומד האתגר 'להאמין בה' ' ללא שום 'כי…'. פעמים רבות, כשאנו בוחנים האם אנחנו עושים מעשה ערכי בגלל שנכון לעשותו או כי מתאים ונוח לנו לעשות אותו, אנו שואלים לצורך הבחינה 'האם הייתי עושה את אותו דבר גם אם היה גורם לי סבל', כלומר מנטרלים את גורם התועלת שבמעשה עבורנו. דוגמא נפוצה: האם באתם לגור ביש"ע בגלל ערכי 'ארץ ישראל השלימה' או בגלל איכות חיים על מרכיביה השונים? שאלה זו גוררת אותנו לדיון כולל יותר: 'האם בשביל להיות אידאליסט צריך לסבול?'. שאלה נוספת היא: 'האם אני צריך לשאול את עצמי על כל צעד ושעל האם זה נובע ממקום נקי או מאינטרס?'.

ההשלכה לענייננו היא שאנחנו רואים בעקדה מופת, ע"פ האמור לעיל, בגלל שרק בנסיון הזה יכול, כביכול, הקב"ה להציג לכל המלעיגים ומלעיזים על אברהם (דוגמת השטן במדרשי חז"ל או של איוב) סיטואציה בה ברור לכולם ואין חולק שאין לאברהם שום נגיעה בדבר ובכל זאת ניתן לומר עליו "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה".

בתחילת המאמר הצבעתי על זיקה בין ה"לך לך" הראשון (בפרק יב – "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך") ל"לך לך" האחרון (קח את… ולך לך אל ארץ המוריה…). אבקש להוסיף משמעות נוספת לקישור זה: עמידת אברהם בנסיון האחרון מתקשרת לנסיון הראשון כעדות לכך שגם בנסיון הראשון, כשלאברהם הובטחו טובות הנאה מפליגות –  "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:  וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (יב, ב-ג) – גם אז, אברהם אבינו ביצע את הצו "כי פי ה' דבר" ולא בגלל טובות הנאה.

נמצא למפרע, שבמידה מסויימת לפחות, הנסיון הראשון היה גדול מהנסיון האחרון כיוון שבזה האחרון אברהם אבינו יכול היה להיות בטוח בעצמו, וגם יכול היה לשכנע את כל שאר העולם, שאת מעשה העקדה הוא עושה רק כי הקב"ה ציווה וללא כל טובת הנאה מצידו. לעומת זאת, בנסיון הראשון אברהם היה צריך להתמודד גם עם עצמו ולבטיו, האם הוא עושה זאת בגלל השכר או בגלל ההבטחות שקיבל, וגם עם החברה שסביבו, שכמנהג פרשנים פוליטיים בתקשורת, יכולה הייתה להפשיט כל פן ערכי ממעשיו ולהציג את כל המסע הגדול אל הארץ המובטחת כאינטרסים של איכות חיים, קרקע בזול, בפריפריה אבל קרוב למרכז במסופוטמיה וכן הלאה. הנסיון הגדול פה הוא לא הביצוע כמו לשכנע את עצמך, וגם את הסביבה, באמיתות כוונותיך וזה דבר לא פשוט בכלל.

פה חוברים זה לזה, כ'"אשה אל אחותה", משמעויות "והא-להים נסה את אברהם" – א. מלשון נסיון. ב. מלשון נס להתנוסס, דגל, משהו שכולם רואים. הקב"ה אכן נסה את אברהם בנסיון אמיתי, ועמידתו בו הייתה לדגל וראיה לכך לגבי עמידתו בנסיון הראשון.

אכן ישאל השואל בצדק: אמנם הנסיון האחרון הוכיח לכולם, דהיינו גם אברהם וגם סובביו, שגם בנסיון הראשון עמד ללא כל נגיעה אישית, אבל מצד מהות ואיכות הנסיון, מה נתחדש באחרון על פני הראשון? הרי בשניהם נדרש אברהם לעשות את צו ה' ללא נגיעה אישית, אז

אלא שיש לענות שעם כל גדולת הנסיון הראשון, שהיה יותר בלבטים הנפשיים, אין ממשיות ומוחשיות כמו בנסיון האחרון. עם כל מורכבות לבטינו הפנימיים, אנו נבחנים בסופו של דבר בשורת המעשה בפועל והיא החותמת ובכך נתמצה הנסיון האחרון.

 

משמעות העקדה לימינו.

אחד האתגרים המשמעותיים שהציבה העת המודרנית בפני היהדות המסורתית הוא תופעת החילון, או בהגדרה כוללת יותר: האפשרות לרוקן את החלל מא-להים –
המדינה המודרנית פיתחה את מושג האזרח שיש לו זהות לאומית ללא קשר לדת.
התרבות והפילוסופיה הביאו לעליית ההומניזם וערך מרכזיות האדם והעניקו לאדם ערך ועוגן חלופיים לסמוך עליהם ובכך ביססו את דחיקת האל.
עולם עשיה ופנאי שלם, שאינו קשור לעולם בית הכנסת או הכנסיה, נתן מרחב פעילות נרחב ללא שילוב אלוהים בתוכו.
מהפכה תעשייתית פתחה בפני האדם אפשרויות שליטה בטבע ופחות תלות בו.
התפתחות מדעית שמסבירה את העולם ותופעותיו בדרך מדעית רציונאלית ולא כרמזים או סמלים משמים.
למעשה, הלכה ונפתחה, וממשיכה ומתעצמת, בפני האדם האפשרות לרוקן את העולם מכל צורך באלהים, להסתדר טוב מאד בלעדיו ולוותר עליו כי הוא בעצם מיותר. דוגמת מופת לכך הם ספריו של יובל נח הררי, הן 'קיצור תולדות האנושות' על העבר והן 'ההיסטוריה של המחר' שעל העתיד. הספר הראשון בעיקר, הוא ביטוי ליכולת מופלאה לתאר היסטוריה אנושית שלימה מבלי להיזקק אפילו במעט לאלוהים.  הררי (כדמות טיפוס ולא כאישיות שאיני מכיר ויודע עליה), לא מאמין באלוהים, כי אין לו שום צורך בו. תמונת עולמו שלימה ומליאה בלעדיו ואין לו שום סיבה להזדקק לו. מגישה זו נובעת הטענה שבסופו של דבר אדם מאמין באלוהים כי הוא זקוק לו, נשען עליו, תולה בו ציפיות, מפתח כלפיו תקוות, ויש לו צרכים לבקש ממנו. במילים אחרות, אדם מאמין לתועלת עצמו ולא כי הוא באמת מאמין. ובמילים אחרות, גם כשאדם אומר שהוא מאמין באלוהים, הוא בעצם מאמין בעצמו בלבד, והדוגמאות לכך רבות.

ראוי לעיין בכובד ראש בטיעוני הגישה הנ"ל שכן היא מציבה בפנינו מראה, גם אם לא נעימה. גם לו רצינו, דומה שקשה לנו מאד לזקק את מעשינו, באופן ישר ואובייקטיבי, ולהגדיר איזה מרכיב או באיזה שלב אמונתנו ו/או המעשים הנובעים ממנה היו ויהיו נטולי נגיעה אישית ואינטרס. ניתן לומר שכשם שמעשינו הערכיים, כאמור לעיל, משולבים באידאליסטיות המעורבת בנגיעה אישית ואינטרסנטית, כך הוא גם לגבי מניעי האמונה באל. הרבה מניעים ושאיפות אישיים ו/או חברתיים יכולים להיות – או בנימה פחות עדינה: היו, הינם ויהיו – מגולמים בלימוד 'תורה לשמה', בהנהגה רבנית, בקיום מצוות, בשייכות לקהילה דתית, בעשייה בשם הדת. קשה עד מאד להיות בכך "נקיים מה' ומישראל', ובעיקר מעצמך…

באופן בהחלט פרדוקסלי, האדם שיש לו את הפוטנציאל הגבוה ביותר להיות באמת המאמין הגדול הוא דווקא י"נ הררי, האתאיסט המושלם.  באופן קטיגורי, אף מאמין לא יכול להוכיח שאין נגיעה אישית באמונתו, מלבד מי שרוקן את עולמו לגמרי מאלוהים, שיש לו תמונת עולם מלאה, רציונאלית, מדעית וקיומית, שאינה נזקקת כלל למציאות האל, שמציאות האל, גם אם הוא באמת קיים, לא תעלה ולא תוריד כלום מתמונת העולם השלימה שלו. הוא צריך להיות באמת אתאיסט גמור, כי השקפתו צריכה להתבטא גם במעשיו ואורח חייו השוטפים. רק לאחר זיקוק טהור של חייו מכל צורך באלוהים,, אם אז הוא יבוא ויאמר "אני מאמין בא-לוהים", אזי הוא יהיה המאמין הגדול והמושלם מכולם. הוא יזכה לכך כיוון שהוא לא 'מאמין באלוהים כי…', אלא פשוט מאמין ! נקודה.

משמע מדברינו שהדרך לאמונה הטהורה והמזוקקת עוברת דרך הכפירה הצרופה, ואולי רק דרכה. לא ברור כל כך איך עושים בפועל את הדבר הזה. מדובר בו רבות הן בקבלה, ממנה לחסידות, מצאנוהו גולש מעבר לגדר בתנועת השבתאות ומוכנס פנימה אל המסגרת בליקוט מוהר"ן וכן הוא בדברי הרב קוק. ואחרי כל זה, לא ברור מה עושים, ובוודאי שלא כיצד מחנכים אחרים – צאן קדושים, בין אם הוא רך ובין אם הוא בוגר – אל היעד הזה. אם האמונה המזוקקת טעונה לפניה כפירה צרופה שבאמת מאמינה בדרכה, מי ערב לך שכל מי שתכוון אליה יצליח לצלוח את הירידה הזו וממנה לעלות מעלה? איזה מחנך יקח אחריות בנדון על שומעי לקחו?.
אך דומה שלכך חותר אתגר החילון של העת החדשה. באופן אבסורדי, כמאמינים, אנחנו צריכים לשאוף ולקוות להצלחתה של תנועת האתאיזם, שתארגן את כל חייו של האדם הבודד ללא כל צורך, ובוודאי תלות, של האדם באלוהים. אז, באותו רגע, יעמוד כל אדם במהות ותורף הנסיון בו נתנסה אברהם אבינו, בפני השאלה האם הוא מאמין בא-להי ישראל או בעצמו, דהיינו האם הוא מאמין, רק בגלל שהוא מאמין או שיש גם ערך מוסף נוסף בדבר.

אכן הנ"ל, הוא אתגר לאנושות כולה וליותר מכמה חודשים או שנים. אבל ניתן לאחוז באתגר זה גם בצורה מינורית יותר. גם אם אדם מאמין מסיבות תועלתניות, עדיין קיים בתוכו מרכיב מסויים שעושה טוב, כי נכון לעשות טוב, ומאמין, כי הוא מאמין. הוודאות לגבי אותו מרכיב היא המתנה שקיבלנו מאברהם אבינו, מעמידתו בנסיון העקידה. המרכיב קיים. מלאכתנו היא עמל רב של כוחות ושנים לשנות את המינון, להגדיל את חלק האמונה המזוקקת ולהפחית את שיעור האמונה התועלתית.
מבלי לגרוע מכל הנ"ל, בצורך לבחון באופן מתמיד את אופי האמונה שלנו, חייב הדבר להיות במינון ובאיזון רגיש ונכון. עיסוק חטטני, מעמיק, אינטנסיבי ומתמיד מדי בשאלה 'האם מה שעשיתי היה מתוך אמונה צרופה או תועלת עצמית' עשוי לשבש את כל הטבעיות והנורמליות של העשיה הדתית והרוחנית. צריך להציב את אתגר האמונה הזה, אך הוא אמור להשתלב במכלול אישיות טבעי וללא 'עצבנות דתית', כהגדרתו של הרב עמיטל.

 

"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם"          (קהלת יב, יג)

[1] מאמר ראשון על עקידת יצחק כתבתי לע"נ אבא ז"ל לקראת מלאת שנה לפטירתו, במסגרת חוברת "חנוך מצבי" בהוצאת המשפחה לזכרו. חזרתי לעסוק בנושא במסגרת מפגשי לימוד בבית אריה. העיבוד בכתב, ובכלל זה ההדרות והדיוקים, נעשו לע"נ לקראת יום השנה הכ"ד לפטירתו. תנצב"ה.

הכרעות והשלכותיהן – לפרשות כי תשא, שמיני ושלח

 בין סגריריות חורף לפריחת אביב, תשע"ט
לע"נ אבי מורי ז"ל (כ"ד שנים לפטירתו), לכבוד גבורות אמי מורתי תבדל"א בבריאות ונחת.

 

הכרעות והשלכותיהן
לפרשות כי תשא, שמיני ושלח לך

שאלת השלכות חטא העגל על אהרן –
חלקו של אהרן לאור תיאור המעשה, הסבריו למשה לאחר מעשה, רצון ה' להשמידו ע"פ משה בס' דברים. אחרי שנסנכרן הכל וניתן הסברים לגווניהם,  עדיין יש לשאול: איך יכול להיות, בטח ע"פ רש"י שהמשכן הוא אחד מתוצאות חטא העגל, שאהרן קיבל את תפקיד הכהן הגדול? הכתוב מתאר, משה מאשים, אהרן מתפתל, הקב"ה מתאנף להשמיד, וזהו 'גזר הדין'? אפשר להתווכח אם צריך עונש מוות/ מאסר בפועל/ על תנאי/ מעצר בית/ עיכוב בקידום/ הערה פיקודית או סגירה מחוסר ראיות. אבל לתת לו את תפקיד הכהן הגדול ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם??? האם היה יועמ"ש כלשהו שהיה מסוגל להגן על כך בפני בג"ץ או נציב שירות המדינה ולטעון למידתיות כלשהי ב'עונש'???

 

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר"

משמע שאת חטא העגל הניעה הבנת העם שמשה רבינו מאחר מלרדת מההר, ומכאן והלאה נתגלגל הכל. על סמך מדרש המילה "בשש":משרטט ר' יהושע בן לוי את רצף האירועים:

"ואמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב "וירא העם כי בשש משה", אל תקרי "בושש" אלא "באו שש". בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום, בתחלת שש, אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש – ולא השגיחו עליו. מת – ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו. והיינו דקאמרי ליה לאהרן "כי זה משה האיש" וגו'." (שבת פט.)

נקודת המוצא של ריב"ל היא שמשה ידע מראש שהוא עולה להר למשך ארבעים יום, ושהוא יידע בכך את העם וזקניו. לפי זה, במשך כל ארבעים הימים היו ישראל שלווים ורגועים, ואפילו לאחר שבושש משה בשש שעות. רק לאחר ערבוב השטן את העולם, נתערבבו אף הם.

אמנם, מלבד קשיים שונים בתיאור זה, מפשט הכתובים הדבר אינו הכרחי ושינוי נקודת המוצא אולי יבהיר יותר את שארע. לשם כך נשוב לסוף פרשת משפטים, לתיאור עליית משה להר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם… וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם: וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר" (שמות כד, י"ב – טו).

הנה לא הגדיר משה בדבריו כל זמן לשהייתו, ורק הכתוב הוא שמלמדנו: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שם, י"ח). אפשר שמשה כלל לא עדכן את העם בעלייתו אל ההר לתקופה משמעותית. העם ראה את משה, בימים שקדמו למעמד הגדול, עולה ויורד בהפרש של יום אחד בלבד. מבחינתו, משה עולה שוב פעם לקבל את הלוחות וירד מחר. רק הזקנים הבינו שמשה עולה אל ההר למשך זמן לא מוגדר וקיבלו הנחיות וממלאי מקום. גם אם עדכנו הזקנים את העם, עדיין מדובר בזמן לא מוגדר. העם, מצידו, התחיל לשאול שאלות אחרי 4-5 ימים, אחרי שבוע זה כבר היה נושא שיחה בשבילים ואחרי שבועיים כבר לא יכלה ההנהגה שלא לצאת בהודעה מסודרת לעיתונות. אלא שלא היה לה הרבה מה לומר, כי גם היא לא ידעה דבר ברור, ובהשראת הערפל שעל ההר נמסרו דברים מעורפלים, שרק הגבירו את השאלות והולידו קונספירציות. מישהו טען שמינוי ההנהגה החילופית מעיד שהוא בכלל לא מתכוון לחזור ושהיא תהפוך מזמנית לקבועה. אחר אושש זאת בהסבירו, על רקע ההר הבער באש, שמשה עלה בסערה השמימה במרכבת אש וסוסי אש, וראה זאת בסרט עתידני כלשהו. השלישי לגלג עליו שהוא 'חי בסרט' וטען שגם אם מישהו (או שלשה…) מצליח לצאת מתוך כבשן האש פעם אחת, הרי שנס לא מתרחש פעמיים וכל יום, אבל כך או כך האיש משה כנראה לא עתיד לחזור. אחרי שלשה שבועות כבר כולם היו בלחץ ובסוף השבוע הרביעי גם בטחונם העצמי של הזקנים כבר החל להתערער (אולי…). חודש שלם שרד העם בעזרת הסברים והבטחות לא ברורים אך לאחר ארבעים יום לא נותר איש במחנה שידע מה קרה למשה. הסברה הכי הגיונית הייתה שהוא מת וכך הם דימוהו. כנראה שזו הכוונה בתיאור השטן המראה לישראל את משה מוטל מת במיטתו המרחפת, מסתבר שגם אהרן, חור ושבט לוי לא יכלו לספק לעם כל הסבר הגיוני לגורלו של משה, הם פשוט האמינו שהוא יחזור, ללא כל סבירות הגיונית, ולפי זה פעלו.

 

"וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ"                      (שמות לב, א)

בהמשך, כשיפגוש יהושע את משה מההר לעבר המחנה עם הלוחות, הוא יאמר למשה: "קול מלחמה במחנה", וכאיש שיצא להלחם בעמלק ומכיר קולות מלחמה, הוא לא טעה וזיהה נכון. היתה מלחמה, מלחמת אחים, והיא התרחשה בין תומכי ההמתנה למשה, ובראשם אהרן וחור, לבין מבקשי העגל. זו הייתה מלחמת אחים של ממש. חור וסיעתו טענו שעשיית העגל תמוטט את כל 'הישגי' התגלות ה' בסיני, מעמד מתן תורה והדרגה הרוחנית שאליה הגיעו. לא זו בלבד אלא שהמעשה יביא לביטול זכות קיום עמ"י (שהרי למה יצאנו ממצרים אם לא לעבוד את ה' בהנחיית משה?…) וממילא להשמדתו (כפי שבאמת רצה הקב"ה לעשות ע"פ דבריו למשה, ולמעשה הם צדקו). מבקשי העגל טענו שההמתנה למשה ממש הזויה ו"הסיכוי שמשה רבנו יצא חי מתוך האש של מרומי הר סיני שווה בערכה לסיכוי שפרעה וחילו יצאו ממעמקי המים של ים סוף ויחזרו לרדוף אחרינו !… הרי כולנו  שמענו את קול ה' ולא יכולנו לעמוד בזה וכמעט שפרחה נשמתנו (כפי שיתוארו דברינו ע"י משה בפרשת ואתחנן, בע"ה…), אז עד כמה שונה מאיתנו משה רבנו? הוא לא ילוד אשה? אז הוא שמע את כל הדברות, הוא נכנס לאש ולערפל לכמה ימים (אולי ששה/ שבעה), אבל כבר שבועות שהוא לא יורד. הוא בטוח מת שם, אין שום הגיון ריאלי שיכול להסביר מה קרה לו. אתם ממתינים לשווא למשיח שלא יבוא, לא יטלפן וגם אין מצב שישלח ווטסאפ כי בטוח נגמרה לו הסוללה ואין על ההר נקודות הטענה וגם לא wi-fi (יש על ההר קליטה חזקה מאד, אבל לא סלולרית…). אתם מחכים למישהו שלעולם לא יגיע ! חייבים להתאים את עצמנו למציאות, להיות ריאליים, לצאת מהקבעון ההלכתי והשמרנות האורתודוכסית, להכיר שהשתנו הטבעים והזמנים ולפנות אל דרך חדשה.".  המשמרת הצעירה של סיעת הנאמנים והממתינים עמדה בקרן הרחובות 'דרך מצרים' ו'מעלה ישראל' וצעקה "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ונוער העגלים הזהובים עמד בפאתי שכונת הערב רב עם שלטי "לא נפחד מדרך חדשה". זו הייתה ממש מלחמת אחים, כי על הפרק נדרשו תשובות עם השלכות הרות גורל לטענת כל צד, והיו בה הרוגים, מן הסתם, משני הצדדים. מחז"ל אנו יודעים רק על הרוג אחד, חור משבט יהודה.

 

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי:  וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:  וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר"                     (לב, ב-ה)

אהרן[1], כמו כולם במחנה, לא ידע מתי משה יחזור. בינתיים מתפתחת במחנה מלחמת אחים עם הרוגים, ואין דרך פשרה בין שני גישות עם השלכות קוטביות כל כך, והוא, שנותר לבד מההנהגה שהותיר משה בדבריו "מי בעל דברים יגש אליהם", צריך לקבל הכרעה קריטית –

אם להתעקש על המעמד הרוחני והבשורה הערכית שאליה הובא עם ישראל עם כל ההשלכות על ההיסטוריה והאנושות כולה, לצאת למלחמה גלויה ולהכנס למלחמת אחים

או

האם לזרום עם מבקשי העגל, להשתלב בקבוצת מקבלי ההחלטות ואנשי המעשה של הכיוון ובכך לנסות לצמצם במידת האפשר את העבודה הזרה שבמהלך. בכך בעיקר יציל את עם ישראל ממלחמת אחים עקובה מדם עם הרוגים רבים משני הצדדים וימנע מלחמה שלא יהיו בה שום מנצחים אלא רק מפסידים. יהיה שבר רוחני וערכי שיקח אלפי שנים להתאושש ממנו, עם ישראל יפסיד חלק רב ומשמעותי מדרגתו, אבל מאידך, עם ישראל יהיה חי.

נשתהה עוד רגע לחוש את עוצמת הדילמה…

ואהרן הכריע ! בין 'תורת ישראל' ל'עם ישראל', הוא בחר בשני. אפשר שדמות דיוקנו של מנחם בגין באלטלנה נראתה לו באותה שעה כשהוא יוצא כנגד מלחמת אחים, מ"מ אהרן לקח על עצמו את ההכרעה ואת השלכותיה. והיו לה השלכות לטב ולמוטב.

נשים לב לכך שאהרן לא רק נמנע מלהתנגד לכך שהעם יעשה מה שהוא רוצה ולא רק הורה על המחנה שלו 'לנצור אש', אלא הגדיל ועשה מעשה בפועל והיה שותף מרכזי בעיצוב העגל !! להלן נטען שלא עשה זאת רק בכדי לצמצם את הנזק אלא מסיבה מהותית יותר.

לא הייתה זאת רק הכרעה מקומית של אהרן. אלא "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" וכשם שגזרו בבית דין של מטה כך קיבלו עליהם בבית דין של מעלה.

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם  קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:  וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:   (לב, ז-י)

נשים לב שדברי הקב"ה מחולקים לשתי פניות, כאשר לאמיתו של דבר הדברים, מצד תוכנם, יכלו להיאמר בפניה אחת בלבד. ההפרדה בין הפניות באה להסב את תשומת הלב לפער או שינוי שיש ביניהן. הדגשה לכך נמצא בעובדה שהפניה הראשונה נעשית בלשון דיבור והשניה בלשון אמירה ומקובלים אנו ש'וידבר' מבטא לשון קשה ו"ויאמר" משקף לשון רכה ומרוככת. לאור זאת ניתן לומר שאכן מוצגות לפנינו שתי עמדות שונות שהובעו מפי הגבורה. לפנינו הן ערוכות בערבוב, אך אם נרצה להעמידן בטהרתן נציגן כך:

עמדה א:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה… שִׁחֵת עַמְּךָ… סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם… רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם  קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:  וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל

עמדה זו משקפת את האמת הנוקבת, ה'שמיימית', של בית דין של מעלה שחייבה, בעימות שבין 'עם' ל'תורה', להכריע בצורה חדה וחותכת בעד ה'תורה'. אם מישהו צריך להתאים את עצמו, זה העם אל התורה ולא, ח"ו, שהרי מה הן שגיונות בני אנוש לעומת תורת אמת? "אנשי קדש תהיון לי" – לאנשי קדש אני זקוק, לא לסתם אנשים !. הייתה לכך משמעות אחת בלבד: "וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" ובכך גם הותרנו את התורה על כנה וגם מתן תורה לא היה לשווא, שהרי היא ניתנה למשה. וכל השאר? אין חפץ בהם ויהיו "כצל עובר".

עמדה ב':
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה… וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי" !

מנין הגיעה 'התרככות' זו? מה הבסיס ל"הניחה לי", שממנו הבין משה, ע"פ חז"ל, שהוא אמור להציג עמדה שונה?

כביכול, אהרן בהכרעתו 'תפסו' להקב"ה ובמו ידיו הקדים תרופה למכה. תמהנו לעיל על כך שאהרן נטל חלק פעיל בעשיית העגל ולא הסתפק רק בהימנעות וניטרול מלחמת אחים. אבל אהרן ידע לתפוש את הרגע ולקבל החלטה אמיצה. אילו העם היה עושה את העגל מנקודת המוצא ש"אלה אלהיך ישראל", ברגע העשייה היה נגזר דינם לכליה ואילו להימנעות אהרן ממלחמה ולתפילת משה על ההר לא הייתה שום משמעות והשפעה שכן כבר נגזרה גזירה. אהרן הבין שהכרעתו בעד העם חייבת לבא לידי ביטוי מעשי במציאות בטרם יבצע העם משהו מעשי מנקודת ההשקפה שלו. ברגע שאהרן צר בחרט במו ידיו מתוך ייחוד קוב"ה ושכינתיה ולשם הצלת עם ישראל, ובמילים אחרות עשה 'עבירה לשמה', הרי שבזה עקר את עוקץ חומרת המעשה ובאותו רגע נפתחה האפשרות ל"ועתה הניחה לי".

 

נקדים מעט את המאוחר ונביא חלק ממפגש משה ואהרן לרגלי ההר והעגל:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי  הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה: וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן… וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם:          (לב, כא – כה)
מה היה עושה משה אילו היה במקומו של אהרן באותה סיטואציה? כיצד היה מכריע?

מנימת הביקורת העולה מהפסוקים הנ"ל נראה לומר שמשה עצמו מזוהה היה עם העמדה הראשונה שייצג הקב"ה בפנייתו אליו. והדברים מסתברים שהאיש האמון על התורה והיא מזהה עצמה כ"תורת משה", "איש הא-להים", זה שזכה להתקרב הכי קרוב שאפשר, יכריע כאמת הנוקבת, זו של מעלה ויניח להקב"ה לעשות כראוי בעם קשה ערף.

אפשר שפער ההכרעה בין אהרן ומשה נובע מ'תבנית נוף מולדתם'. אהרן גדל בתוך עם ישראל ונולד אל תוך חברה משועבדת. הוא ראה את הנשים הנלחמות על הילודה ועל עתיד העם ואת המחירים ששילמו על כך. השתלב בין אלו שנלחמו על זהותם ולא שינו את שמם ואת מלבושם ופגש בעם פשוט הנלחם על זהותו, גם אם במרכיבים רבים הוא דומה למצריים.

משה רבנו, לעומתו, גדל בארמון פרעה על כל הנובע מכך ומאוחר יותר שהה עשרות שנים בצל חותן בעל מעמד בכיר במדין. הוא מעולם לא טעם טעם עבדות ולא פיתח סולידריות של קבוצה במצוקה. הוא היה זקוק למסלול החיים שעבר לצורך מימוש מיטבי של הייעוד שהוטל עליו, אך עם זאת לא התעצב עד כדי הכרעה כאהרן.

 

וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי… וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו… וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ"

מבלי לגרוע בנ"ל, ידע גם משה רבנו לתפוס את הרגע, לעמוד על משמעותו ולשנות כיוון בהתאם למתבקש. אזנו הרגישה שמעה את האמירה "ועתה הניחה לי", וכפי שמציינים חז"ל, הבין שמוחלטות העמדה הראשונית נסדקה ונפתח הפתח לכיוון אחר. אולי אפילו לשון "הניחה לי" מורה על הצבתו כבורר בין 2 העמדות, זו של מעלה וזו של מטה. כך או כך, משה מקבל למעשה (אם כי לא להלכה, כמשתמע מתגובתו המאוחרת בפגישה עם אהרן) את הכרעת אהרן ובדבריו מעלה טענות נסיבתיות להצלת הם ישראל המבוססות על ההכרעה בדבר ויתור על הדרגה הרוחנית הגבוהה תמורת הצלת העם.

 

"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת… וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה: וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ"

כמוזכר לעיל, וכביאור הרב מדן, יהושע, כאיש מלחמה, יודע לזהות קולות מלחמה והוא כנראה לא טועה בהערכתו שהתרחשה מלחמה במחנה. העובדה שהכתוב מציין "וישמע יהושע", ולא "וישמעו משה ויהושע" או "וישמע משה" כמתבקש אם היו הקולות הנשמעים באותה שעה, מלמדת שיהושע מתייחס לקולות שהוא שמע כבר קודם, לפני רדת משה, ואותם הוא זהה כקולות מלחמה. כאמור, אכן התרחשה מלחמת אחים במחנה ויש להניח שמספר ההרוגים בה היה גבוה מאחד (חור). בתשובתו, מעדכן משה את יהושע, בהתאם למה שלמד על ההר, שאכן הייתה מלחמה אבל היא כבר הסתיימה ולמעשה אין בה כלל מנצחים אלא רק מפסידים…

 

" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי  הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה:  וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא:  וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:  וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:  וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם"                        (לב, כא – כה)

בהתעלם מהתיאור ההיסטורי שבדברי אהרן הטעון עיון, נתמקד בפתיחה ובסיום.
אהרן פותח ב"אל יחר אף אדני" וזה כנראה מתכתב ניגודית עם דברי הקב"ה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם". אהרן מסביר שהבין את עוצמת העמדה שדרשה הפעלת חרון אף, כמו גם את השלכותיה, ובכל זאת הוא עומד מאחורי הכרעתו ש"אל יחר אף אדני" (ותחת ה'נ' צריך לנקד, אולי, בקמץ במקום בחיריק).

במקביל הוא מתייחס לעמדת משה "אתה ידעת את העם כי ברע הוא", וזו לשון המתכתבת עם שמיעת יהושע את "קול העם ברעה" ופרשנותו שמדובר במלחמה. אהרן מתייחס למלחמת האחים שהתרחשה במחנה ולכך שמשה מבין את ההתלבטות הקשה שעמדה לפניו. גם בזה אין הוא חוזר מהכרעתו.

ההיגד "אתה ידעת את העם כי ברע הוא" מתכתב גם עם תיאור הכתוב בהמשך "וירא משה את העם כי פרע הוא". מכירים אנו את התחלפות האותיות 'ב' ו'פ' והחלפת האותיות מרמזת גם על חילופי וחילוקי הדעות. אהרן דיבר על מניעת מלחמת האחים, ואילו משה רואה שמעשיו של אהרן גרמו לפרעות ולפראות העם. כאמור לעיל, משה קיבל למעשה את הכרעת אהרן ובהתאם לה התפלל על בני ישראל, אך נותר בגישתו העקרונית, לפחות לעת עתה.

 

מכאן נחזור להשלכות האירוע על אהרן.

"וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" (דברים ט, כ)

הקב"ה קיבל את הכרעת אהרן, אך מספר דברים משתקפת מורכבות. להכרעה היה מחיר רוחני והשמדת אהרן נתבקשה בכדי לכפר על כך. פה נתגלתה עוצמה נוספת של משה רבינו, בהצליחו 'להפוך זדונות לזכויות' או במילים אחרות: להמיר מאסר בעבודות שירות. למנף את ההכרעה הממתנת לכלל מהלך מעצים.

אהרן קיבל את הכהונה הגדולה בבחינת: "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" (סנהדרין פב, א; ב"מ פג, ב) – מציע ההצעה הוא שיבצע אותה. הד למעשהו כאן מתבטא מאוחר יותר בשלהי אירועי קרח ועדתו:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף:  וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם:  וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה"                       (במדבר יז, יא-יג)

הפסוק האחרון מקבל משמעות מיוחדת אם מעמידים אותו על רקע פסוק המתאר את משה:

"אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת  דְּבַר ה' ".            (דברים ה, ה)

גם משה וגם אהרן עומדים בין ה' ובין העם, אלא שמשה בתפקיד להגיד את דבר ה' ואהרן לעצור את המגפות ולהציל את העם. בשלהי קרח הוא עמד 'רק' בין החיים והמתים, אך באירוע המכונן, בחטא העגל, הוא עמד ממש "בין ה' וביניכם".

אהרן, בחלקו בחטא העגל, כונן את ההכרעה בעד הצלת העם ובעקבותיה קיבל את האחריות על התחום: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ" (מלאכי ב, ה), אך צריך להדגיש שאהרן אינו ממונה רק לתפקיד 'הסניגור הלאומי', בחינת ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. כאמור, הוא עמד בין ה' ובין ישראל, ומשום כך, במידה שהוא מייצג את ישראל בפני הקב"ה, הוא יצטרך לייצג את הקב"ה בפני ישראל. אחריות כפולה זו משתקפת בתחילת ספר ויקרא, בכפילות שבפרשיות הקורבנות, זו של פרשת ויקרא (- ייצוג העם) וזו של מחצית א' בפרשת צו (- ייצוג הקב"ה). הכהונה הגדולה אינה רק זכות משמעותית ועמדה מכובדת אלא בעיקר אחריות גדולה ל'תיווך הוגן' בעקבות ההכרעה שנטל על עצמו בחטא העגל.

 

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי"    (ויקרא ט, א)

כאמור, אהרן גם 'שילם מחיר' על הכרעתו. הכתוב "התאנף ה' להשמידו" משקף עונש יזום שהוגדר מן השמים לאהרן, אך הוא כנראה נוטרל בתפילת משה. ה'עונש' הקשה יותר בא כתוצאה נובעת מהכרעתו שלו.

לשיטת רש"י, ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', המשכן, כמו גם מינוי אהרן ובניו לכהנים, הם תוצאת חטא העגל והכרעת אהרן. רוצה לומר, הצלת ישראל, למרות החטא, נתאפשרה בזכות הכרעת אהרן לוותר על גובה דרגת 'לוחות ראשונים', דהיינו הנוכחות הא-להית הייתה נותרת על מכונה כבהר סיני ואילו ישראל, ח"ו, "ואשמידם", ולהעדיף 'לוחות שניים', דהיינו נוכחות מצומצמת, נבדלת ומכונסת בכדי שתתאפשר שרידות ישראל.
חנוכת המשכן נעשית בצל חטא העגל:

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר, ולמה לא אמר לו פר אלא עגל, לפי שע"י העגל נתפקפקה הכהונה בידך ובעגל היא מתבססת בידך, ולא עוד אלא שלא יהו ישראל אומרים יש להם עונות ממעשה העגל לפיכך א"ל הקדוש ברוך הוא אף הם יקריבו עגל, ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל שידעו הכל שנתכפר להם על מעשה העגל,         (תנחומא שמיני ד)

כלל העם, שלא היה מסוגל לדרגת 'לוחות ראשונים', קיבל את המעבר לדרגה נמוכה ומתאימה יותר בהשלמה והבנה, גם אם בצער עמוק על שלא הצליחו לעמוד ברף הגבוה שהוצב להם ויכלו לזכות בו. הקושי האמיתי ניצב בפני היחידים שמסוגלים היו לדרגה הגבוהה, אך נאלצו לוותר עליה לטובת הכלל. בחזית ההתמודדות עם קושי עצום זה, מתחילת מאמרנו, הצבנו את אהרן הכהן. לא זו בלבד שהוא היה צריך להשלים עם החמצת השעה הגדולה והאפשרויות שגלומות היו בה, אלא הרבה מעבר לכך, הוא זה שקיבל את עצם ההכרעה לוותר על "קול דודי דופק" מתוך מודעות גם למחיר האישי שבהחמצה.
לצידו, משה רבינו, כמתואר לעיל, גם אם לא היה בעל ההכרעה, הרי שבדיעבד קיבל אותה ומינף אותה לכלל תפילת "ויחל משה את פני ה' א-להיו…".

אבל היו שהיו ראויים לאותה דרגה גבוהה, ולא הצליחו להשלים עם מוחלטות ההכרעה להחמיץ במודע את השעה ואת עובדת היות ההכרעה בלתי הפיכה בשלב זה.

 

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"            (ויקרא י, א)

נדב ואביהו ראויים היו לדרגת לוחות ראשונים והתקשו לוותר על דרגה זו. הם פירשו את ירידת האש ביום השמיני כהזדמנות חוזרת לחזור למעמד הקודם. בעזרת האש והקטורת הם ניסו ליצור מסך ענן ואש, כפי שהיה על הר סיני, וליצור, בהשתדלות ובהתעצמות אנושית, העפלה מחודשת אל עבר הפסגה הרוחנית. אלא שכבר הוכרע הדבר ע"י אביהם ומה שאפשרי היה פעם אינו תקף עוד[2]. נקבעה ההכרעה, אך הם ניסו לשנות אותה 'בכח':

"רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש"        (רש"י י, ב)

אי קבלת ההכרעה והנסיון לשנותה הוא משמעות ההיגד "הורו הלכה בפני רבם" ולא קיבלו סמכות. פן אחר של כיוון זה מצוי בתיאור הבא:

"וכבר היו משה ואהרן מהלכים בדרך, ונדב ואביהוא היו מהלכים אחריהם, אמרו נדב ואביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, אמר להם הקדוש ברוך הוא נראה מי קובר את מי".                (מדרש אגדה (בובר) ויקרא י, א)

הרצון להחליף את ה'זקנים' אינה באה מרדיפת שררה גרידא אלא היא מונעת מהתלהבות הצעירים המתוסכלים ממתינות הזקנים, מנכונותם לקבל את ההכתבות של המציאות והתנגדותם להסתערות על פסגות אחרות ולקיחת סיכונים גבוהים. משה ואהרן מנהיגים את מדיניות ה'לוחות השניים' ואילו נדב ואביהוא רואים בכך התפשרות ומצביעים בעיקר על מחירה. רצונם להחליף את ה'זקנים' נובע מהשאיפה לשנות כיוון רוחני.

באותה מידה מתאימה גם הדעה ש"שתויי יין נכנסו". זה לא שהם נכנסו שיכורים ובצורה לא מכובדת. ההלכה ש"יין ושכר אל תשת" נתחדשה באותה שעה כמשתקפת מדרגת 'לוחות שניים'. קודם לכן, בדרגת 'לוחות ראשונים', זה היה אפשרי, שהרי כך ממש נהגו בשעת מתן תורה: "ויאכלו וישתו ויחזו את הא-להים". בדרגה זו ניתן להביא מעשים גשמיים לשיא פסגתם ולשתות יין בצל השכינה, אלא שכבר הוכרעה הכרעה[3], והמציאות השתנתה, והם לא התאימו עצמם לשינוי המציאות, ניסו להכריח אותה לחזור אחורנית, ונתחייבו בדין "כי סקל יסקל או ירה יירה" (באמצעות האש) בגשתם אל המקום אשר שם ה'.

"וידם אהרן" – כי בדרך עקיפה הוא גרם למותם. הוא קיבל את ההכרעה שהם לא היו מסוגלים לעמוד בה. מותם לא היה עונש על הכרעתו אלא השלכה נובעת, גם אם לא מוכרחת, ממנה.

 

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ"

במבט ראשון ניתן היה להתרשם שאנחנו עדיין בהשלכות חטא העגל ובציטוט אידיאולוגיית נדב ואביהוא שתוארה לעיל, אך למעשה נדדנו כבר למקום אחר, לספר במדבר (יד, מ), לחטא המרגלים והשלכותיו. אמנם, אל יסמא את עינינו מעבר זה כיוון שאכן, במובנים שונים, ישנה הקבלה בין חטא העגל לחטא המרגלים ותעיד על כך הזיקה הברורה בין תפילות משה בשני המקומות (ראו במדבר יד, יא – כ). התחושה, שניתן לקרוא את הפסוק הנ"ל גם כמתאר את חטא נדב ואביהוא כמנסים להעפיל מחדש אל הר ה' ממנו הורחקו בגלל החטא, רק מעגנת יותר את הפשר שהענקנו לחטאם.

יתרה על זאת, נמצא מעשה נדב ואביהוא, כהשלכה של תוצאות חטא העגל, נותן פשר לחטא המעפילים (במדבר יד, מ – מה) כהשלכה של חטא המרגלים.

באופן פשוט אנו תופשים את המעפילים כאנשים שנסחפו בדעת הקהל, הוסיפו על דיבת הארץ ולא רצו לעלות אליה כדבר ה', הם נסחפו כפי שהעם כולו, כמעט, זרם בעקבות המרגלים. רק יהושע וכלב, ומן הסתם גם משה ואהרן, היו היחידים שחשבו אחרת. אותם אנשים התעשתו ו'התאפסו על עצמם' ברגע ששמעו את עונש ההליכה במדבר במשך ארבעים שנה והם כרגע, בתיקון חד לאחור, מנסים להוכיח את אמונתם בכניסה מיידית לארץ.

הקבלת המעפילים לבני אהרן מחדדת מעט את התמונה ומגדירה אותה. אם בני אהרן ראויים היו לדרגה גבוהה, התקשו לוותר עליה ומשום כך לא הסכימו עם שינוי המציאות, הרי שגם המעפילים היו מהראויים להיכנס לארץ  ודווקא בגלל זה התקשו לקבל את שינוי התוכנית.

תוצאה נלווית להקבלה היא ההבנה שכנראה לא כל העם נסחף לחלוטין אחרי המרגלים ולא כלב ויהושע היו היחידים שהאמינו בעלייה מיידית לארץ. היה כנראה מיעוט משמעותי שהיה שותף לדעת יהושע וכלב ולסיעתם. הם התעמתו עם חלקי העם שהושפעו מהמרגלים ואולי אף רבו עימם עד כדי מלחמת אחים, כמו בעגל[4], אבל הם היו מיעוט והקב"ה עיכב את הכניסה לארץ בהתאם לרוב העם ולרוח הנושבת מתיאור הסחף הכללי בדעת העם.

ע"פ דרכנו למדנו מבני אהרן, שהמעפילים היו מיעוט זה, רצו הם להכנס לארץ מיידית ואף היו ראויים לכך, ודווקא בגלל זה התקשו לקבל את ההכרעה שהמציאות השתנתה והיא כרגע בלתי הפיכה. רוצה לומר שסיפור המעפילים מחביא בתוכו סיפור סמוי נוסף על השלכות החטא.

 

אגב הקבלת המעפילים לבני אהרן, נכון להשלים, בהתאם לנ"ל, את המשך הקבלת הדמויות.

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל)

כלב, ככל הנראה, אימץ את עמדת משה הראשונה בהיותו על ההר. כאמור לעיל, סבר משה מלכתחילה שיש לשמר את הרף הגבוה שהוצב ואין להתאים אותו לרצון העם ולדרגתו (רק דבר ה' "הניחה לי" כיוון אותו לעמדת אהרן). גם פה, כלב, המפנה את העם אל משה, דבק ברף הגבוה ודורש ב'עזות דקדושה' לעלות ולרשת ולא להתפשר עם רצון העם.
ומה עם התוצאה הנלווית מעמדה זו, שיד ה' תהיה בעם, "אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ"?
יאמר כלב: אף על פי כן "עלה נעלה". הרי מעין זה כבר חווינו, ע"פ חז"ל, ביציאת מצרים ב"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" וגם שם לא עצרו את היציאה ואת היעד הרוחני שלה בגלל 80%, או 98% ע"פ דעה אחרת, שלא יכלו לעמוד בה, אז מה שונה עכשיו?

יש לשים לב לעמידתו ולעמדתו של כלב.
עמידתו מול כל העם ראויה לציון שכן ידע בדיוק מה קרה, ע"פ חז"ל, לחור כשעמד מול הזרם באירוע חטא העגל, ציון זה מתעצם על רקע היות חור בנו של כלב[5] והנה 'מוסר האב' המתגלה במרגלים מושמע ע"י בנו עוד קודם לכך, בעגל.
עמדתו של כלב פה חריגה, כיוון שהיא חורגת מהנוהל שנתקבל לאחר הכרעתו העקרונית של אהרן בחטא העגל (ושעל פיו מתו בני אהרן…). אפשר שדווקא חריגות זו היא שהצריכה את התייחסותו הייחודית והלא מתבקשת מאליה של הקב"ה לעתיד כלב:

"וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה"    (במדבר יד, כד)

משה רבינו, למוד כבר מתקדים חטא העגל, מחזיק פה בעמדתו השניה, שיש לסגת מהרף הגבוה ולהציל את העם גם בעזרת טענות נסיבתיות, ובהתאם לכך ישנה הקבלה ברורה בין תפילתו בעגל לתפילתו על העם במרגלים.

הרי שעמדנו על הקבלת המעפילים לבני אהרן, כלב למשה א, משה למשה ב', ולא נותר אלא להקביל אל עמדת אהרן ואל מעשהו את תפקודו פה של יהושע בן נון.
בראשית מאמרנו הזכרנו את יהושע, איש המלחמה, המזהה את קולות מלחמת האחים במחנה, מדווח למשה, ומקבל ממנו את המענה שזו מלחמה שיש בה רק מפסידים, "קול ענות אנכי שמע". כבר אז הכין יהושע את 'שיעורי הבית' שיצטרך להגיש כמרגל. כשמשה משנה את שמו ומוסיף לו 'י', שמשמעה ע"פ חז"ל: "י-ה יושיעך מעצת המרגלים", אין הוא מכוון רק לישועתו מעמדת י' המרגלים אלא גם מעמדת עמיתו כלב. תולה בו את התקווה שידע להכריע כאהרן בשעתו.
אפשר שעמידת יהושע בציפיות ועמדתו הם שהיקנו לו, מאוחר יותר, את הזכות והאחריות להכניס את עם ישראל לארצו ולהנהיג אותם.

 

[1] את רעיון המלחמה וההכרעה של אהרן אימצתי מדבריו המקוריים של הרב יעקב מדן ועל גביהם המשכתי בדרכי, דרך שונה במידת מה. ראו/צפו: https://www.youtube.com/watch?v=UVkPu_JTfgM

[2] כך גם יתרחש בעקבות המעשה שלהם: "…אחרי מות שני בני אהרן… בזאת יבא אהרן אל הקדש…". לא עוד מה שאפשרי היה קודם. כעת, רק "בזאת יבא".

[3] עפי"ז ההנחייה "יין ושכר אל תשת…" הייתה מוכרת לבני אהרן כדבר שנכון לעשותו עוד מעת חטא העגל. צו ה' פה רק נתן לזה מעמד ותוקף של איסור רשמי. נדב ואביהוא לא מתו כעונש על שעברו על איסור אלא כתוצאה נובעת מהתנהלות שגויה.

[4] אכן יש להודות שאין הדבר עולה מפשט תיאורי חטא המרגלים, הן בספר במדבר והן בדברים פרק א.

[5] "וַתָּמָת עֲזוּבָה וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר" (דהי"א ב, יט) וחז"ל מזהים את מרים כאפרת.

מפי משה ומפי ה' – גור אריה – פרשת כי תבא

פעמיים מפורטות בתורה ברכות וקללות. בראשונה בהר סיני וכתובות בפרשת בחוקותי, בסוף ספר ויקרא, ובשניה בערבות מואב, על סף הכניסה לארץ, כחלק מהברית שנכרתת עימם.

רש"י מבחין בין שני האירועים:

"קללות הללו משה מפי עצמו אמרן ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן, כמשמען ושם נאמר "ואם לא תשמעו לי", "ואם תלכו עמי קרי" וכן (= וכאן) הוא אומר: "בקול ה' א-להיך", "ידבק ה' בך", "יככה ה'".

השלכה מהבחנה זו היא, ע"פ רש"י, שקללות משה פה קלות מאלו שבפרשת בחוקותי, גם אם זה נראה הפוך. המהר"ל מרחיב את כיוון רש"י והשלכותיו:

"פירוש, כי אחר שהיה אומר מפי עצמו, לא היה הקללה בכח כל כך. אבל כשהוא יתברך היה אומר, מפני שהוא יתברך קללותיו יותר וברכותיו יותר, לכך הברכות והקללות יותר".

דהיינו, מבלי קשר לתוכן הדברים, עצם העובדה שמשהו נאמר ע"י הקב"ה, בין ברכה ובין להפך, יש לו תוקף ועוצמה יותר מאשר אומר אדם, גם אם הוא משה הדובר בשם ה'. ומדגיש המהר"ל ש"משה מפי עצמו אמרן" אין הכוונה מבלי שהונחה לכך ע"י הקב"ה,

"שאף דבר אחד לא אמר משה מפי עצמו, אלא כי משה רע"ה היה אומר, והקב"ה הסכים על ידו. או היה אומר לו הקב"ה: 'אמור אתה כך וכך'."

ולכן תוקף האמור בפרשת בחוקותי הוא חזק מהאמור בפרשתנו.

"ובזה אני מתרץ מה שלא תמצא בקללות משנה תורה דברי נחמה בסוף, כי כן יסורין של הקב"ה להטיב באחריתם, כי אין דבר רע יוצא מאתו, כל שכן עם ישראל אין הקב"ה מביא רע אליהם בעצם, כי אם לנקותם מן החטא להטיב להם באחריתם. ולפיכך מזכיר בקללות של הקב"ה נחמה, ואין הדבר כך בקללות של משה שקלל אם יחטאו לפניו, לפיכך לא נזכר נחמה כאן:

ועוד, שאין ספק כי הנחמה תהיה מתוך הצרה, כמו שהיה במצרים מתוך הצרה בא להם הגאולה, ותהיה הנחמה מתוך הצרה היותר גדולה, והן הקללות שבפרשת בחקותי שהם יותר צרה, ומתוך אותו צרה תבא הרוחה".

כלומר: א. הגאולה באה מתוך הצרה עצמה. ב. זה מתבטא דווקא בצרה היותר גדולה, והיא זו האמורה ע"י הקב"ה בסיני.

"ואם תאמר, כל שכן יקשה, כיון דמכות שבמשנה תורה אין כל כך, אם כן למה הם הרבה יותר, שהרי במשנה התורה הם צ"ח, ובהר סיני הם מ"ט… ואין זה קשיא… דכאשר המכה גדולה בעצמה מאוד – שקולה נגד כמה וכמה מכות, והרי היה מעט הכמות ורב האיכות. ומכל מקום אחר המכות של הר סיני נמשכת הגאולה… וכאשר כלו המכות אחר כך חוזר לרחם השם יתברך, כי דבק בהן הרחמים, שהרי יש בהן קץ וסוף".

בין לבין – גור אריה – פרשת שופטים

א.

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ"    (יז,ח)

הכתוב נותן 3 דוגמאות לדברים שאפשר שלא יהיו מבוררים ומסיים בהגדרה כוללת "דברי ריבת". רש"י מבאר את פירוט הכתוב:

"בין דין לדין – בין דין זכאי לדין חייב:

בין נגע לנגע – בין נגע טמא לנגע טהור:

דברי ריבות – שיהו חכמי העיר חולקים בדבר, זה מטמא וזה מטהר זה מחייב וזה מזכה"

למעשה רש"י מתייחס גם לדוגמאות כאמירות כלליות – זכאי/חייב, טמא/טהור. ה'ספרי' מפרט ממש דוגמאות מוגדרות:

"בין דם לדם" – בין דם נדה לדם יולדת לדם זיבה. "בין דין לדין" – בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות. "בין נגע לנגע" – בין נגעי אדם לנגעי בגדים לנגעי בתים. "דברי" – אלו ערכים וחרמים והקדשות. "ריבות" – זו השקית סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע. "בשעריך" – זה לקט שכחה ופיאה".

המהר"ל מתקשה בכך שרש"י סטה מביאור חז"ל וקודם כל מסביר כיצד דברי חז"ל ב'ספרי' מתיישבים יפה עם הכתוב:

"ובפרק הנחנקין (סנהדרין פז,ב) מפרש התם דההפלאה הוא בכל אחד ואחד בפני עצמו; בדם נדה במאי הם חולקים, ובדם יולדת גם כן במאי חולקין, ובדם זיבה גם כן, כדמפרש התם. ואם כן צריך לפרש "בין דם לדם" – הדינין שיש בדם נדה שאינם בדם יולדת וזיבה, וכן הדינים שיש בדם יולדת, ואינן בדם נדה, מחולקים בהם, ונעלם מעיניהם. והשתא שפיר יתפרש "בין דם לדם".

במקביל מצא המהר"ל גירסה שיכולה ליישב גם את ביאור רש"י:

"ומצאתי בגמרא פרק הנחנקים שלא גרס שם למ"ד אצל 'לדם יולדת', וכן בכל הני, רק כך גרסינן: 'בין דם נידה דם יולדת דם זיבה'. ונראה שזהו גירסת רש"י, שמפרש הך ברייתא 'דם נדה דם יולדת דם זיבה' הכל על "דם" הראשון. והשתא יהיה פירושו כמשמעו, בין דם טמא לדם טהור, רוצה לומר אם הוא טמא אם הוא טהור, כך הוא פירוש הכתוב, אלא שרבותינו ז"ל פרשו דחילוק זה נמצא בכל דמים, בין דם נדה, דם יולדת, דם זיבה. כך נראה גירסת רש"י".

עד כאן בפער בין רש"י ל'ספרי' בדוגמאות שמביא הכתוב. כעת מתייחס המהר"ל לפער בביאור ההגדרה הכוללת "דברי ריבות", שגם פה רש"י ביאר בכלליות: "דברי ריבות – שיהו חכמי העיר חולקים בדבר", ואילו המדרש פירט לפרטים: ""דברי" – אלו ערכין וחרמים והקדשות. "ריבות" – זו השקאת סוטה ועריפת עגלה ערופה וטהרת מצורע". מבאר המהר"ל שברובד ראשון גם ל'ספרי' ברור כדברי רש"י:

"דודאי בספרי דרשו כן, דלמה הוצרך למכתב עוד "דברי ריבות", אחר שכבר כתב "כי יפלא בין דם לדם"?"… , שגם לפירוש ספרי "ריבות" פירושו שהחכמים חולקים ומריבים"

אלא שמוסיפים רובד דרשני נוסף:

"…רק שנקרא השקאת סוטה ועגלה ערופה יותר "ריבות", מפני שהם מריבים בדין שהוא ריב בעצמו, שהרי השקאת סוטה בא בשביל ריב בין איש לאשתו. וכן עגלה ערופה בא על ידי מריבה שהרגו. וערכין וחרמים נקראו "דברי", שבא על ידי דבורו".

 

ב.

מכאן פונה המהר"ל, על רקע הפירוט הרב שב'ספרי', לדון בשאלה: 'במה 'זכו' הדוגמאות, דם/ דין/ נגע, שכתבן הכתוב בפירוט לעומת הנושאים הכלולים ב'דברי ריבות', שכללן הכתוב באמירה כללית':

"ואם תאמר, מאי שנא הני דכתב לה בפירוש בקרא, דהיינו "בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע", וכל הני ערכין וחרמים ושאר מילתא, לא כתב בפירוש בקרא?

ויראה לומר, דכל הני ג' דברים, דהיינו דם נדה דם יולדת, וכן דין, וכן נגעים, הם תיקון מציאות מין האנושי וסדר מנהגינו. שהוא יתברך תיקן הווייתנו על היותר שלם. וידוע כי מציאות האדם יושלם בג' דברים; דכל אדם צריך תקון עצמו. וצריך לאשה, והוא תקון ביתו. וצריך לעסוק בממון כדי לפרנס עצמו ולהחיות עצמו, ובזה צריך לתקן מה שיש לו עם זולתו. ונגד האשה אמר "בין דם לדם", דהיינו מה שתיקן לך הקב"ה איך יתנהג עם האשה להיות עמה בדם נדתה, וביולדת ובזיבה. וכן הנהגתו עם האחרים, והוא "בין דין לדין". וכן מה שצריך תקון עצמו, והוא נגעים, דהוא נגע בגופו. ואלו הם עיקר הנהגת האדם, שבו יושלם תקון מציאותו; בעצמו, ובאשתו, ועם אחרים. ואשתו הוא כמו ממוצע בין עצמו ובין אחרים, דאשתו כגופו דמי (ברכות כד.). וכאילו אמר, אלו שלשה וכיוצא בהם, שהם כוללים כל הנהגתינו:

ולפיכך אמר כי אלו הדברים ראוי לבית דין הגדול שבירושלים לתקן. כי הם "עיני העדה" (במדבר טו, כד), אשר בם תולים כל העולם וכל הישוב. ולכך כתב כאן "וקמת ועלית", כלומר שהבית דין הוא באמצע הישוב (סנהדרין לז.), שהכל פונין אליו. וראוי לבית דין אשר שם לישב ולהנהיג את ישראל. ואחר כך קאמר דאף שאר דברי ריבות יש לך לשמוע, כדי שלא ירבו המחלוקות בישראל. דזהו גם כן ישוב ישראל, שלא ירבו המחלוקות. ולפיכך זכר ג' שהם בעצמם תיקון הנהגת האדם, ואמר אחר כך כי אף שאר דברים מחויב לשמוע אליהם, כדי שלא ירבה המחלוקת, ויהיו כל חלקי ישראל מקושרים, ולא יהיה ריב ביניהם":

כלומר, בית הדין הגדול הם המרכז והלב שעיני העדה פונים אליהם לתקן דברים כיאות, ולהם ראוי לעסוק בדברים הם עיקר תיקון הנהגת האדם, המודגמת בדוגמאות המפורטות בכתוב ומפורשות בגלל חשיבותן. נמצא שבמישור ההלכתי רצה הכתוב לומר שבכל דבר לא מבורר יש לפנות לבית הדין הגדול. על גבי זה, בדרך בה סגנן הכתוב את דבריו והדגיש פרטים מסויימים, הוא העביר גם מסר לגבי חשיבות בית הדין הגדול ולגבי מהות תפקידו בתיקון הנהגת העולם.

 

המצוה והיום – גור אריה – פרשת עקב

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן…" (ח, א)

הבנת פשוטה של הכתוב מבארת את "כל המצוה" במשמעות 'כל אוסף המצוות' או כמילה נרדפת ל'התורה'. כך גם "היום" אין משמעו יום ספציפי בתאריך מסויים, אלא 'תקופת הזמן' בה עומד משה ומדבר. על גבי פשט זה בא המדרש ומוסיף רובד בו הוא מבאר את המילים הנ"ל באופן דווקני, דהיינו "המצוה" הכוונה למצוה מסויימת ו"היום" הוא תאריך מוגדר. הדרשה יכולה להתייחס לשתי המילים יחד או רק לאחת מהן. ההבנה הדרשנית מובילה למשמעות אחרת העולה מהמשפט או מרצף המילים. יודגש שהמדרש אינו סותר או דוחה את הפשט אלא בונה רובד על גביו. כך גם משתמע מביאור רש"י:

"כל המצוה –

כפשוטו.        ומדרש אגדה: אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת אלא על שם הגומרה,

וכך מבאר הרא"ם ב'מזרחי':

"כפשוטו"- ששם 'מצוה' הוא שם המין, וכאילו אמר: 'כל המצות':

"ומדרש אגדה…" – ופירוש "כל – המצוה", מצוה אחת. ואמר "כל", שצריך שיעשה את כֻּלה, אבל אם התחיל בה, ובא אחר וגמרהּ, אינה נקראת אלא על שם גומרה".

מדברינו משתמע שחז"ל מצאו דרך להטמיע רעיון שביקשו להעביר, אף שאין הוא ממש כוונת הכתוב וגם הם לא חשבוהו ככזה. המהר"ל מתקשה, בלשון המעטה, לקבל התייחסות כזו לדרשות חז"ל ומשתדל, מנגד, לבאר שדרשת חז"ל מתבקשת או מתחייבת מלשון הכתוב: הדרך המתודית לעשות זאת היא להציג קושי סמוי בלשון הכתוב שבו חשו חז"ל ושאותו באה דרשתם לתרץ. וכך לשונו:

"ומדרש אגדה" – לפי שהוקשה להם (תנחומא עקב, ו), דהוי למכתב 'כל המצות', לא "כל המצוה", שעל מצוה אחת לא יתכן לומר "כל". ולפי פשוטו היינו צריכין לפרש כל מצוה ומצוה שנצטוו, וזה לא יתכן, דהוי ליה למכתב 'כל מצוה' בלא ה"א, ד"המצוה" בה"א משמע מצוה מיוחדת, ולא קאי על כל מצוה ומצוה".

המהר"ל מעלה את האפשרות ש'המצוה' משמעה 'קובץ המצוות', אך דוחה זאת:

"ואין לומר דלכך כתב "המצוה", דקאי על כל התורה כולה, שנקראת "המצוה" מפני שכולה מצות השם יתברך, ולפיכך תמצא "ושמרת את המצוה ואת החקים" (ז, יא), קרא לכל התורה כולה בלשון "מצוה" יחידית, וכך הוא לפי הפשט. מכל מקום לא שייך "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", דלא נצטוו באותו יום בכל התורה, ולפיכך דרשו כך, שצריך לגמור המצוה":

אמנם יש להעיר שהמהר"ל מפרש את "היום" בצורתו הדרשנית דווקנית, כיום מוגדר, ואז ביאור "המצוה" כפשוטו, קובץ מצוות, לא מתיישב, כי לא נאמרה התורה כולה ביום אחד. אבל אפשר שגם "היום" מתבאר כפשוטו לעיל ואז אין גם קושי לבאר את "המצוה" כפשוטה..

 

בדרכי החינוך והוראת התורה – גור אריה – פרשת ואתחנן

"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ"                        (דברים ו, ז)

"ושננתם" – לשון חדוד הוא, שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו, אלא אמור לו מיד":                        (רש"י)

כיוון שמתייחס המהר"ל לדברי רש"י, הוא גולש לענייני דיומא, כלומר יומו וזמנו, והדברים מדברים בעד עצמם:

"שיהא מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם בהם אל תגמגם בהם. והטעם, כי צריך שתהיה נקרא "תורתו", דכתיב (תהלים א, ב) "ובתורתו יהגה יומם ולילה", וגם נקראת קנינו, [דכתיב] (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם", ואם מגמגם בהן אין זה "תורתו". ולא נקרא קנינו, שלא נקרא 'קנינו' אלא אם שלו הוא, ואם מגמגם בתורה ומסופק בה – אינו שלו לגמרי:

ובדורות האלו ובארצות אלו הולכים נתיבות עקלקלות, חושבים ללכת לפנים להגיע למקום חפצם, והנה הם שבים אחור. אזכיר קצת מן הדברים, אף כי אין זה מקומם, כי קצרה רוחי מהכיל בראות לעינים קלקול דרכי התורה, שאם ישאלהו תורה – אין תשובה בפיו. לא די לנו כי נמשלנו כבהמות נדמו, ולא כמעולה שבבהמות רק כבני חמורים, ולא כחמורים רק נהפך לבנו לאבן דומם. אך דבר זה נוסף, כי הראשונים אשר היה בערך אלינו כערך גלגל העליון לגרגר החרדל, הם הלכו נתיבות יושר להדריך את תלמידיהם בנתיבות אמת, עד שיגיעו אל מה שראוי. ועתה בדור הפחות הזה, עניותא בתר עניותא אזלא (ב"ק סוף צב.), סרו מן הדרך הישר, מיד שיבא הנער להשקיד בתורה עד שיזקין – הם נוהגים כמו אדם הסכל אשר יראה אומן אחד בונה חומה חופר יסוד עמוק לחומה עד שיהיה קיום לחומה, והסכל חושב כי דבר זה מעשה הבל, כי למה יחפור מתחת לארץ, ואין צריך לו רק יעמיד החומה על קרקע שוה, ואין צריך ליסוד החומה, וגורם בזה שהחומה קודם שתבנה ראשון ראשון – מתרוסס, וכך בארצות אלו:

כאשר היה בדורות הראשנים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו, בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד (אבות ה, כא), והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו. ומה שהוא לפי טבעו – מקבל הנער, כמו שסדר השם יתברך אוכל לילד חלב אמו, שהוא דבר מקובל אליו, ולא סדר לו מן המזונות אשר אינם לפי ערכו. והמזונות לפי שהם ערכו מקבל אותם, מגדל את גופו לפי טבעו. ואחר כך מקבל מזונות יותר לפי טבעו, עד אשר גדלו. וכך סדרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו, בן ה' למקרא. ודבר זה יקבל הנער לפי טבעו, ויגדל את שכלו גם כן. ומה שלמד קבל אותו קבל חזק עד שיגדל יותר. ואז יתחיל המשנה, דבר שהוא לפי ערכו. וכבר התחיל ליסד הבית בלמדו במקרא עיקרי הדינים על דרך הבנה מה, והוא לו יסוד למשנה. וכאשר כלה מלאכת הקודש במשנה, שהיא היסוד הגדול ועמוד ברזל לכל התורה, כאשר יקרב למלאכת הקודש – התלמוד, אז יוכל לבנות מגדל ראשו בשמים, לא יפול צרור ארצה, והכל על היסוד הקיים, הוא המשנה שהיא לו יסוד מוסד. ואחר כך אם יקרב ידו לקרב לישא וליתן במלחמתה של תורה, אז ידיו רב לו, מלא מכל כלי מלחמתה של תורה, והם לו כחצים ביד הגבור, קולע אל השערה ולא יחטיא, לא יסורו ממנו בשכבו ובקומו. ובעת הליכתו לבית המרחץ, אשר הוא ערום מכל, הם יסובבוהו יבוננהו יצרנהו תמיד מכל רע, ומן החטא שוגג ומזיד, כאשר הם דביקים עם התורה והיא קרוב בפיהם ובלבבם לדבר בם, המה מזהירים [ו] מלמדים שלא יחטא. דומה לבשר שיש בו מלח, רחוק הוא שיקבל הפסד. גם הם מעוררים אותו לאהוב מצות ה' ולדבקה בו, כמו שאמרנו למעלה (אות ה) 'ומהו האהבה, "והיו הדברים האלה על לבבך וגו'"', כי הדברים שהם על לבבו הם לו למשוך אותו בעבותות אהבה אחר השם יתברך ומצותיו, ואף כי יזקין וכוחות טבעו יחלשו, אז הדברים שלמד הם יותר מתגברים, כמו שאמרו חכמים (שבת קנב.) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן נוספת:

אך הטפשים בארצות אלו, דרכיהם היפך זה, מלמדים עם הנער מקרא מעט מן הפרשה, ומפסיקין, ומתחילין בשבוע אחרת פרשה שניה קצת מן הפרשה, ובכלות השנה לא ידע הנער, כי נשכח ממנו הראשונים, ואז יחזור בשנה השניה. ומפני ששכל הנער יותר – מלמד עמו יותר ממה שלמד עמו אשתקד, וכן שלישית ורביעית וכמה שנים, וכאשר נעתק מן המקרא, מאומה לא ישא בידו, יציאתו כביאתו. ועוד יש דרכם כסל למו, מלמדו בפירוש רש"י על התורה, ומנהג זה נמשך ממלמדי תינוקות יושבי כפרים שלא היה להם ספרים, והנהיגו הדבר לבלות לכלות ימי הנער באין מועיל אל הנער. ויש שמעתיקין אותו אל הגמרא, מיד יצפצף הנער בקול דברים בלבד, ותמונת הפשט לא ידע להבין, אף דבר מה ממנו, ולא דמסיק ממנו כדמסיק תעלא מבי כרבא (יומא מג ע"ב), רק כדמסיק זבוב מאבן שיש. וכאשר יגדל הנער, ואז יתגבר קצת שכלו, מעתיק אותו אל למוד התוספות, ובסכלות דעתו כי למוד הגמרא וההלכה הוא הועיל לו. והאנשים האלו הוכו בסנורים, אין זה רק כי שכל הנער גדל מעצמו, אבל שיהיה מוסיף בשכלו מה שהלעיטו דבר שאין ראוי לו, ואינו לפי ערך שכלו – זה אי אפשר. ואין ספק שאם היה הולך בלא תורה, והתחיל ללמוד, בזמן מועט יגיע מה שעסק זה מהתחלתו:

ואז יעסוק בתוספות, ומי יתן והיה לו העיקר ולא יבקש תוספות. ועוד יעלה בסולם לדרוש במשאת שוא, יגיע לריק כחו, ויכלו בהבל ימיהם, ושנותם בבהלה, לעסוק בפלפול של הבל, להסביר פנים אשר לא כן, אוסף רוח בחפניו, והיה לרוח שקר בפיו. ודבר זה נוהג עד שיכתוב כתובה לאשה. אז הושלך משמים ארץ, ונראה לו כאילו חולם חלום כל ימיו, יפרוש מן התורה לגמרי, לא ישא בידו מאומה, לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד ולא דרך ארץ. הלא כל אדם שיבקש כבוד קונו ודורש התורה, ראוי שיהיה דוה לבו על זה, עד שכמעט בעוונותנו הרבים דבר זה לא הניח תורה וחכמה וירא אלהים בינינו, חדשים מקרב באו, לא שערום ראשונים. ועל הרועים לרעות עלות הצאן לרגל המלאכה, לא לדפוק אותם ביגיעה בדרך קצרה והיא ארוכה, לא שהיא ארוכה, אך ימותו ולא יבאו לכלל תורה. כי מה ידעו צעירי הצאן איכה ירעו ואיכה ירבצון, אם לא על הרועה להדריכם להנהיגם דרך ישרה, ולא יקוים בו כד רגיז רעיא על ענא (ב"ק נב.):

וכאשר רציתי לתקן מה שאפשר, הלא גם זה לא עלתה בידי, באמרם ננתקה עולו אשר הכביד עלינו, נלך אחר מאהבינו, נותני צמר פשתים ושקויי, כי אין טוב רק לאכול ולשתות, ישמח בחור בילדותו, וייטיב לבו בימי בחרותו, ויראה טוב בעמלו, ואם הוא עמל לרוח – הלא היא חכמתו ובינתו לעיני כל עמי הארץ, ודי לי בזה כבוד שם ותהלה, כי יתנו לי אשה עירנית סחרנית, בת מי זהב. על זאת תאבל הארץ, ופסו אנשי אמונה אנשי יראה חכמים ונבונים. והאדם החכם יוכל לדעת שזאת היא הסבה, ולא סבה אחרת, ואם לא מפני הכבוד היה ראוי לומר מה שנמשך מזה. אמנם המפורסמות יגידו, והגלויות ידברו, והמה יענו ויעידו ויוסיפו על דברינו כהנה וכהנה. ועתה יחשב לפניו יתברך כאילו עשיתי תמור צערי, אשר אני רואה אשר ראוים לקבל חכמה תורת אמת, וכולם הולכי דרך עקלקלות, תועים במסילה העולה בית אל, יגעו לריק ולבהלה כל ימיהם, ולא יעלה בידם מאומה. והוא יתברך ברחמיו ישיבנו אל תורתו, וידריכנו בנתיבות אמת ויושר":

דברים אלו הם מאבני היסוד של גישתו החינוכית של המהר"ל, אותה ניסה והשתדל להטמיע בבני דורו, אך ללא הצלחה יתרה. במקורות נוספים מדברי המהר"ל בנושא ועל מכלול משנתו החינוכית של המהר"ל, ניתלן לעיין בהרחבה בספרו של אהרן פריץ קליינברגר, המחשבה הפדגוגית של המהר"ל מפראג, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, תשכ"ב 1962.

%d בלוגרים אהבו את זה: