הגדה של פסח – סיפור יציאת מצרים

סיפור יציאת מצרים

א.   לסדר את המגיד

מצות עשה מן התורה לספר בלילה זה ביציאת מצרים ולכך מוקדש עיקר ה"מגיד". חלק זה פותח בהקדמות שונות ומסיים בברכת הגאולה ותחילת ההלל. בין לבין מצוי סיפור יציאת מצרים. אלא שלעיתים נדמה, שבכל הלילה המסודר הזה, דווקא עיצומו ומרכזו שרויים באי סדר ובחוסר מובן. נקדים ונאמר שניתן לספר ביציאת מצרים בדרכים שונות, כגון: ע"י סיפור, באמצעות קריאת מבחר או כל חלקו הראשון של ספר שמות; ע"י שירה, באמצעות פרקי תהילים המספרים על יציאת מצרים; ע"י מעשים סמליים, באמצעות אכילת קרבן פסח בחבורה עד חצות או באמצעות מעשים שהם זכר לאותה אכילה; ע"י הרצאה ותקשורת בין-אישית, באמצעות "והגדת ל…", ואפילו לעצמו אם אין איש עימו . וכל המרבה באינטלגנציות, מרבה במתודות.

כל אלו קיימים בליל הסדר שלנו לדורותיו, אך לא הם עומדים במוקד ה"מגיד". את המצוה אנו מקיימים דווקא באמצעות לימוד עיוני על דרך מדרש הפסוקים. דוגמא מקדמית אנו מקבלים בסיום הדיון בארבעת הבנים, שם משתמש המדרש, אולי בהמשך לשאלות הבנים, בדרך השאלה הריטורית: "יכול…? תלמוד לומר…". – "והגדת לבנך. יכול (יהא החיוב) מראש חודש? תלמוד לומר "ביום ההוא". יכול אפילו מבעוד יום? תלמוד לומר "בעבור זה" (המילה "זה" מורה על התייחסות לחפץ נוכח, משמע) בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".

וכך לאחר שאלות הבן ואפיון ארבעת הבנים, עם הוראת חשיבות ספור יציאת מצרים, הגענו ל"צא ולמד", שהוא כנראה קוד פותח למדרש סיפור יציאת מצרים, והוא דרך נוספת מדרכי המדרש. ע"פ דרך זו, מביא בעל ההגדה את כל הפסוק אליו הוא מתייחס. בשנית הוא מפרקו למילותיו ואז מביא את הנלמד מכל היגד. וכך צריכה להיות עריכת ההגדה:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי – מלמד[1] שביקש לבן הארמי לאבד את יעקב[2].

וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה – אנוס על פי הדיבור.

 וַיָּגָר שָׁם –       מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים… שנאמר…

בִּמְתֵי מְעָט –             כמה שנאמר "בשבעים נפש…"

וַיְהִי שָׁם לְגוֹי –  מלמד שהיו ישראל מצויינין שם.

גָּדוֹל עָצוּם –              כמה שנאמר "ובני ישראל פרו…"

וָרָב –                       כמה שנאמר "רבבה כצמח השדה…"

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים –  שנאמר "הבה נתחכמה…"

וַיְעַנּוּנוּ –                    כמה שנאמר "…למען ענותו…"

וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה – כמה שנאמר…

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ –      כמה שנאמר "ויהי בימים הרבים ההם…"

וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ –                  כמה שנאמר "וישמע א-להים את נאקתם…"

וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ – זו פרישות דרך ארץ[3], כמה שנאמר "וירא א-להים… וידע א-להים".

וְאֶת עֲמָלֵנוּ –    אלו הבנים             כמה שנאמר "כל הבן הילוד…"

וְאֶת לַחֲצֵנוּ –    זה הדחק              כמה שנאמר "וגם ראיתי את הלחץ…"

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם – לא על ידי… אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, שנאמר…

בְּיָד חֲזָקָה –    זה הדבר,        כמה שנאמר "הנה יד ה'…"

וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה –           זו החרב,        כמה שנאמר "וחרבו שלופה בידו…"

וּבְמֹרָא גָּדֹל –  זו גילוי שכינה,  כמה שנאמר "או הנסה א-להים…"

וּבְאֹתוֹת –       זה המטה,       כמה שנאמר "ואת המטה…"

וּבְמֹפְתִים –     זה הדם,  כמה שנאמר "ונתתי מופתים בארץ דם ואש ותימרות עשן"

המבנה הסכימטי המתואר לעיל מסדר ומבהיר, ולו במעט, את מה שאנו ממהרים לקרוא ולגמור מהר בכדי להגיע כבר לחרוסת. אך יותר מזה, יש בכוחו להסביר לנו מה עוד ניתן לספר ביציאת מצרים שלא אמרנו בשנים הקודמות, איך ניתן לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה וגם אז לא להספיק הכל, איפה ומה אנחנו יכולים לחדש בימינו.

המדרש, הדרישה והדרשה הם הכלי והתוצר האידיאליים לליל הסדר. הם, מחד, מסתמכים על המקורות הקדומים, ומאידך, הם מנחים כל אדם לעיין, לדרוש וליצור דרשה משלו. לקחת את הפסוקים הדנים ביציאת מצרים, מכל רחבי המקרא, לדרוש אותם, להכניס בהם תוכן ומשמעות וממילא להטמיע את הזווית שלו באירוע שהיה אך לעולם לא נגמר. הזקנים בבני ברק ישבו ודרשו, כל אחד ע"פ דרכו. כך עשו לפניהם וגם אחריהם. הדרשה/ות שלפנינו בהגדה של פסח, הם שילוב של קטעי דרשות, משנים או שלושה סגנונות דרישה בלבד ששרדו מתוך מגוון וכמות רבים מאד של דרשות שנוצרו במהלך ההיסטוריה היהודית הארוכה ואבדו בחשכת הצרות והגלות.

ההיגד "כל המרבה לספר ביציאת מצרים" אינו מכוון לגילוי ממצאים חדשים על סיפור יציאת מצרים שלא נודעו עד היום, וגם לא לדישה חוזרת ונשנית של דברים שכבר נאמרו. כוונתה למרבה לדרוש וליצור ובכך מספר מחדש, על בסיס הישן, את סיפור יציאת מצרים. זו הדרך ליישום ההנחייה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – כשאדם דורש בפסוקים, מוצא הקבלות, מחפש משמעויות ומעצב סיפור חדש, הרי הוא בבחינת יוצא ממצרים בגופו ממש.

ב.   "הגדתי היום… כי באתי אל הארץ".

כאמור, סיפור יציאת מצרים, העומד במוקד ליל הסדר, נעשה על דרך העיון המדרשי. מלאכת המדרש מתבססת על פסוקים המהווים את חומר הגלם שלה. החיפוש אחר מקור הפסוקים מלמדנו שבליל יציאת מצרים אנו דנים בסיפור היציאה על בסיס הדברים שאומר מביא הביכורים לירושלים, בעת סקירת ההיסטוריה היהודית עד הגעתו לאותה שעה:

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ… וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם… וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱל-ֹהֶיךָ: וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי… וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'…". (דברים כו, א – י)

עיון בפרשה לעיל ובהקשר בה חלק ממנה נאמר על ידינו מציף שתי נקודות משמעותיות:

א.     כל תיאור יציאת מצרים נאמר על רקע אידיאלי – אדם מישראל, בן חורין, חי בארץ ישראל, בעל קרקע, מביא מביכורי פרי אדמתו, אל המקום אשר בחר ה', ומודה על הטובה הפרטית והכללית.

ב.     מדרש האגדה הנאמר על ידינו בליל הסדר מתעלם לחלוטין מכל הרקע הנפלא שתואר לעיל. לא זו אף זו, ואולי לשם העצמת הענין, מדרש האגדה דורש את כל תיאור הגאולה הנאמר ע"י מביא הביכורים חוץ מ… תכלית הגאולה– "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" !.

קטיעת דברי מביא הביכורים והשמטת הביאה אל הארץ, כמו גם שתיית ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה – והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי – והשמטת הלשון החמישית – "והבאתי אתכם אל הארץ…" – וממילא גם הכוס החמישית, מדגישות את העובדה שארץ ישראל והכניסה אליה אינם מנושאי הליבה של ליל הסדר !. אמנם אנו אומרים בתחילת הסדר "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל" ולקראת סיומו "לשנה הבאה בירושלים", אך כל אלה תוספות ואינן מעיקרו. עיקר הערב הוא עצם היציאה ממצרים לכשעצמה, גם ללא תכליתה הסופית שהיא הביאה לארץ ישראל. בבחינת "אילו הוציאנו ממצרים, ולא הכניסנו לארץ ישראל, דיינו". במוקד הלילה עומדת לידתו של עם העומד בפני עצמו וברשות עצמו, שעתידו וגאולתו אינם מותנים בשיתופו של גורם אחר אלא רק במעשי עצמו. לכל אורך מפגשיו עם פרעה, הציע משה רבינו פורמט אחר של גאולה (שיש להקדיש לו עיון נפרד), אך פרעה הוא שגרם לכך שהגדרת עם ישראל בפני עצמו מותנית הייתה במותם של בכורי מצרים. בלילה הזה הגדיר בורא עולם את עם ישראל כעומד ברשות עצמו וכאחראי לגורלו. מהות זו אינה תלויה בארץ ישראל, אינה מותנית בכניסה אליה או בשהייה בה. היא מהות לכשעצמה, בכל מציאות היסטורית ובכל מקום על פני האדמה.

אך מי שקורא את סיפור יציאת מצרים על בסיס הפסוקים שהבאנו לעיל ואינו מודע לכך שמקורם בפרשה שכולה ארץ ישראל ושהתיאור ההיסטורי לקוח מדברי איש ישראל המעלה את ביכורי אדמתו אל המקדש בירושלים, הרי הוא כמתעלם מהתמונה בכללה. הוא מתעלם מהעובדה שפסח אינו רק חג לעצמו אלא גם נקודת המוצא לספירת העומר, זו המוליכה מקציר שעורים אל קציר חיטים. סיפור יציאת מצרים שבהגדה ערוך כך שהוא מתעלם בכוונה מפרשת ביכורים, מקורם של הפסוקים, ואילו לא היינו בקיאים בתנ"ך לא היינו חושדים שזה הוא מקור הדברים. כל זה כדי להדגיש את יציאת מצרים כעומדת בפני עצמה, ללא תלות בכניסה לארץ. אך מאידך, חובה עלינו להיות מודעים למקור הפסוקים, להכיר בכך שארץ ישראל עומדת ברקע המהלך כולו, ולראות את הביכורים של שבועות כסוף תהליך הנפתח בסיפור יציאת מצרים של פסח.

לאור הנ"ל נוכל לענות על שאלה נכבדה הקשורה בספירת העומר: במה נתייחד ט"ז בניסן שספירת העומר מתחילה דווקא בו? אם אנחנו מבינים שהספירה היא תהליך מפסח עד שבועות, מדוע לא תתחיל הספירה כבר בליל ראשון של פסח? או שנתחיל לספור בתחילת פסח או במוצאי שביעי של פסח, אך מה ההגיון בספירה דווקא "ממחרת השבת"?

ע"פ דברינו לעיל, ברור שהספירה אכן צריכה הייתה להתחיל מליל יציאת מצרים, מראשון של פסח, ולהימשך עד שבועות, כמהלך אחד כולל. אלא שאי אפשר "להזכיר" את ארץ ישראל, שהיא תכלית ספירת העומר, ביום הראשון של פסח, שכולו קודש לזכירת יציאת מצרים כאירוע העומד בפני עצמו ללא תלות בארץ ישראל. ממילא נדחתה הספירה ונקבעה ההוראה "וספרתם לכם ממחרת השבת".

כך גם יש להבין את התעקשותם של חכמי הפרושים לפרש את "ממחרת השבת" כממחרת יום טוב ראשון של פסח ולא, כהבנת הצדוקים, ממחרת שבת חוה"מ. הספירה מחוברת לפסח, להגדרת עם ישראל כעם, ולא ליום שבת, שהוא סוף לבריאת העולם כולו. וכל ענין ה"ממחרת" אינו אלא "דחיה טכנית" המוכרחת מאופיו של היום הראשון.


[1] בערך כך כנראה היה המדרש במקורו. בהגדה עוצבה הפתיחה מחדש בהתאם לרצף כדי להדגיש את המעבר לחלק המרכזי ואת אופיו – "צא ולמד!". וכך הוא בהגדה: "צא ולמד מה בקש לבן הארמי… שנאמר…".

[2] בדומה לזה מצויה הדרשה במדרש תנאים: "ארמי אבד אבי – לבן הארמי בקש לאבד את אבא מלמד שלא הלך אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד מן העולם ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו".

[3] הערת אתגר – שימו לב לשינוי בסגנון המדרש מכאן ואילך, וממילא גם למגוון נוסף של דרשות אפשריות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: