שמות (ב)

א..

נקדים ונשרטט את מבנהָ הלוגי של פיסקת מדרשנו, שדוגמתה אנו מוצאים ברוב המקומות:

א.    ציטוט פסוק או חלק ממנו, אליו מתייחס המדרש וכלפיו או ממנו הוא מעוניין להבהיר רעיון.

ב.     מובאה ממקור אחר, נביאים או כתובים, עימה או ממנה הולך ומתגלגל בעל המדרש הלאה. בעל המדרש, בראשיתו, אינו מקשר בין הפסוק המקורי לבין המובאה וגם אינו מסביר מדוע בחר דווקא בה. זאת יבין המעיין מעצמו או בעזרת הפניה, לכשיסיים את הפיסקה.

ג.      מכאן הולך ומתפתח גוף הפיסקה. לעיתים הוא מפתח רעיון אחד ולפעמים עובר מרעיון לרעיון ומפסוק לפסוק. דרך הילוכו הוא מצטט מדרשים אחרים או רעיונות נלווים, אותם הוא מזכיר בגלל קירבתם לענין המדובר.

ד.     את הפיסקה מסיים בעל המדרש בחזרה לפסוק בו פתחנו. זאת הוא עושה לאחר שקישר את הרעיון אותו פיתח במהלך הפיסקה אל הפסוקבו פתח. בשלב זה יתבהר למעיין כיצד כל הדרך הבלתי מובנת שעבר עד כה הוליכה אותו למסר העולה או השייך למקור בפסוק.

נוכל להבין יותר את ערכה של מתודה ספרותית זו אם נזכור שמקורו של המדרש הכתוב הוא בדרשות בעל פה של בעלי המדרש בפני ציבור. הדרשן נדרש למשוך את תשומת ליבו של הציבור, "להחזיקו" במתח הקשבתי רציף לאורך כל דרשתו ולהגיש לו את המסר בדרך שתתקבל על ליבו. מתודה הרצאתית זו, מלבד כל הנ"ל, מציבה אתגר מחשבתי בפני הדרשן ומגדירה את יכולותיו. ככל שיתחיל את הדרשה מנקודה רחוקה יותר, יידרש למאמץ רב יותר בשביל לקשר בין הקצוות אך במקביל יוכיח את כוללותה של התורה וגם… את כשרונו שלו.

ב.

המדרש פותח, כאמור, בפסוק בו הוא דן: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו".

מכאן פונה הדרשן מיד למובאה אותה יְפַתֵח לאורך הפיסקה: "הה"ד ( = ההוא דאמרי = הוא שאמר הכתוב) (משלי יג) "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר". על פניו אין כל קשר בין הפסוק מהפרשה לבין הפסוק במשלי. לא רק זאת אלא שהמעיין גם לא נדרש לכך בשלב זה. ויותר מזה, ככל שתמיהתו על הקשר בין השניים תגדל, כך סביר יותר שישמור על מתח לימודי גבוה עד סיום הפיסקה.

כללית, פיתוח הפיסקה מפה והלאה אפשרי במספר דרכים. בעל פיסקתנו בחר לנקוט בהצבת עיקרון הנלמד מן הפסוק ובהדגמת יישומו במספר מקרים. המקרים סדורים בסדר כרונולוגי, מאברהם עד יעקב, ובהגיעו ליעקב, יבאר בעל המדרש שהפסוק דנן הוא המבטא את יישום הרעיון אצל יעקב.

אדלג בשלב זה על הדוגמאות השונות ואבוא לסוף המדרש. כאמור, הדרשן רוצה להוכיח שהרעיון המובע בספר משלי, אותו הוא פיתח, מתיישם בפסוק מהפרשה בו פתח את דבריו. וכך הוא מסיים, על בני יעקב "…שלא היה בהם פסולת, שכן כתיב "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" וגו', השוון כלם ליעקב שכולם צדיקים כיוצא בו היו, הוי "ואוהבו שחרו מוסר". ובתרגיל במתמטיקה היינו מוסיפים: מ.ש.ל. – מה שהיה להוכיח. הדרשן מבין שהפסוק אומר שכל בני יעקב היו צדיקים כמו יעקב ובזכותו ואת זה הוא רצה להוכיח. כיצד הבין שזו כוונת הפסוק? בזה צריך לבאר שהדרשן מתבסס על הנחה פרשנית אחרת, הידועה לו ואולי גם לשומעיו ואין הוא טורח להביאה. ההבנה היא שהזכרה משותפת של אנשים, בקבוצה אחת, בהקשר מסויים מלמדת גם על דמיון ביניהם בדברים אחרים. בדומה לכך אנו נוהגים בעת סיפור מעשה על כמה אנשים, שחלקם בין החיים וחלקם כבר לא, שאנו מזכירים את החיים אמרים "יבדל"א – יבדל/ו לחיים ארוכים" ואח"כ מזכירים בנפרד את המתים ואומרים עליהם "ז"ל". או כשאנו מדברים בנושאים בעלי חשיבות או ערכיות שונה, אנו טורחים לומר ביניהם "להבדיל,…", שלא יחשוב השומע שאנו נותנים אותה הערכה לכל. אם כללנו את כולם בקבוצה אחת, כנראה שיש להם מן המשותף, מעבר למצוי אותו אנו מספרים. כך גם בתורה, אם היא מזכירה את בני יעקב כקבוצה אחת וגם סומכת אותם על אביהם, "בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב", כנראה שיש ביניהם דמיון שמעבר לעצם בואם מצרימה. וזה שאמר המדרש: " השוון כלם ליעקב שכולם צדיקים כיוצא בו היו".

כעת, לאחר שביארנו את כל מה שמסביב לעיקר דברינו, נבוא לדבר בקשיים אותם מצאנו במדרש, המצויים בעיקר בדוגמאות שמביא בעל המדרש ובמסר שלו.

וזה, בשיעור הבא.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: