ור' עקיבא מצחק

ור' עקיבא מצחק

פורסם לראשונה ב-:

דף קשר – עלון לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצבא

גליון 448, פרשת בלק, תמוז תשנ"ד

http://www.etzion.org.il/dk/1to899/448daf.htm#Heading3

 

א.

בתקופה זו של השנה, אנו נתקלים רבות באירועים ובתאריכים המציינים מצד אחד שמחה ומצד שני עצב ואבל, ולעתים בוקעת ועולה השאלה כיצד ניתן וצריך להתמודד עם שני המצבים הללו גם יחד. שאלה זו רלבנטית בשני מישורים: א. התמודדות במועדים מיוחדים ופרטיים כגון: שלושת השבועות ותשעה באב, יום העצמאות ויום ירושלים או בשבעת ימי המשתה והנישואין ושבעת ימי האבילות, הנותנים מרחב גדול יותר לביטוי של אחד הצדדים. ב. בהתמודדות בשגרה, שרוב הזמן מצריכה דרך התנהגות והתייחסות, הנובעת מתוך ראיה כוללת ומקיפה, ואינה מאפשרת התמקדות באחד הצדדים. העיסוק בשאלה זו הוא אם מחמת מעגל השנה, שבתקופה זו של שלושת השבועות מעמיד בפנינו את שאלת היחס בין האבל על חורבן המקדש וירושלים בשלושת השבועות ובכל השנה, ובין שמחות שונות. ואם מחמת מאורעות השנה האחרונה, שגרמו לרבים לשאול את עצמם, האם יש מקום לחוג ולשמוח ביום ירושלים וביום העצמאות בפרט, ובאופן כולל יותר, האם המדינה היא עדיין ראשית צמיחת גאולתנו. אם מחמת אירועים פרטיים יותר, בהם עמדו זוגות צעירים, שסמוך למועד חתונתם נהגו אבלות על הורים שלא זכו לראות באושרם, כאשר ההתמודדות היא גם כללית ביחס למצב, ובפרט לגבי תחושתם בזמן שמחתם. לא לחינם הבאנו אבלות ונישואין כדוגמאות לעצב ושמחה, שהרי בהם בעיקר אנו מוצאים ביטוי רגשי פנימי והלכתי מעשי למצבים אלו. וכבר פשוט וידוע הקשר הניגודי שבין שני מצבים אלו – מחובת ההתעסקות בצרכי הכנסת כלה ולווית המת, ההשתתפות בצער האבלים ובשמחת חתן וכלה וכפרת עוונות שבנישואין ובמיתה, ועד ההקבלה בין מסגרות הזמן שנקבעו להם. מה באבלות יש דין יום ראשון ושלושה ימים ושבעה כך גם בנישואין, ומה באבלות יש דין שלושים ושנה אף בשמחת נישואין יש שלושים ושנה וכך הלאה ואכמ"ל. במסגרות זמן אלו מבטאת ההלכה את המחשבה, שבזמנים מסוימים צריך להתייחס בעיקר לאחד הצדדים ע"פ אופיו, זמנים אלו הם כשישנה יציאה משמעותית מהשיגרה הרגילה כגון נישואין או מוות ח"ו, שאז זקוק האדם להנחיה מעשית כיצד להתמודד עם אירועים בעלי מטען שכזה. כאן באה ההלכה וקובעת התייחסות הדרגתית במסגרות זמן קצובות, שמצד אחד מאפשרות לאדם התייחסות מיוחדת לאירוע הלא שגרתי, ומצד שני מוליכות אותו בצורה מבוקרת חזרה לשיגרה. גישה זו של ההלכה מתחמת את ההתייחסות המיוחדת לאירוע לא שגרתי שכזה בטווח זמן של שנה, ומדרגת שנה זו הן בתחומי זמן מצומצמים יותר והן בדפוסי התנהגות שונים זה מזה.

"אין מתקשין על המת יותר מדאי…אלא שלשה ימים לבכי שבעה להספד שלשים לתספורת וגיהוץ"[1] (שו"ע יו"ד סי' שצ"ד)

וכן מצינו הדרגת שבעה, שלושים ושנה בשמחת נישואין[2], והדרגה שונה לגבי יום ראשון וג' ימים[3]. נמצינו למדים שביחס למישור הראשון שבשאלתנו דלעיל, לגבי המועדים הספציפיים עצמם, רואה ההלכה צורך להנחות את האדם להתמקד בצד אחד ולדחות מפניו את הצד השני, לפי שבזמן מיוחד שכזה צריך אדם להשקיע את כל כוחו בחוויה אחת מרוכזת. לפיכך מצינו שאבילות שאירעה לחתן באמצע ז' ימי המשתה נדחית לאחר ימי המשתה לפי ש"רגל" הוא אצלו, ומצד שני, נהגו שאין דוחים מועד חתונה שנקבע, הרי שאם החלה אבילות מספר ימים לפני מועד חתונתו, נדחית החתונה לאחר השבעה[4]. נראה לומר שזו גם צריכה להיות ההתיחסות לדוגמאות הכלליות יותר שהעלינו לעיל, וכל יום מיוחד צריך לקבל את היחס המתאים והספציפי לו, גם אם יש בו פנים נוספות. כך הוא אם מדובר בתשעה באב, וכך אם מדובר ביום העצמאות ויום ירושלים[5].

ב.

כל זה הוא בטווח הזמן המוגדר, אם שנה, אם שלושה שבועות ואם ימים מיוחדים, שבמסגרתם ניתנת האפשרות להתייחס לכל צד בפ"ע, כפי המתאים לו ובאופן מדורג, המוליך את האדם בשלבים אל השיגרה או ממנה. אלא שעיקר הבעיה נעוץ באותה שיגרה שהיא רובו של הזמן ואינה מאפשרת התייחסויות נפרדות, אלא דורשת דרך התנהגות אחת מתוך ראיה המנסה להתמודד, ולתת מענה לשני הצדדים.

"משחרב בית המקדש רבו הפרושים בישראל ולא היו אוכלים בשר ולא היו שותים יין. ניטפל להם ר' יהושע, אמר להן: מפני מה אין אתם אוכלים בשר? אמרו לו: נאכל בשר? שבכל יום היה תמיד קרב על גבי המזבח ועכשיו בטל! אמר להן: בני, מפני מה אין אתם שותים יין? אמרו לו: נשתה יין? שממנו היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל!" (תוספתא ליברמן סוטה ט"ו, יא-טו).

גישה פרושית זו מייצגת את אחת הדעות המתייחסות לבעיה. לשיטתה א"א לו לאדם, שחווה את הדברים במלוא עצמתם, לשלב ולגשר בין שני הצדדים. עליו לבחור באחד מהם, ולבנות את שיגרת חייו ע"פ דרך זו. ע"פ גישה זו אדם שמנסה לקחת גם מזה וגם מזה מעיד על עצמו, שאינו חש את האירועים בעוצמתם. מנסה הוא להתפשר עם הכל, וליטול גם משני הצדדים, אך בסופו של דבר יוצא הוא קרח מכאן ומכאן. גם היום נמצא מי שנוקט בדרך זו, אדם זה יטען שאין לשמוע בזמן הזה מוזיקה ושירה לסוגיהן, שנאסרו מיום שחרבה ירושלים. (ואין אני נוגע כלל ברובד ההלכתי שבנושא אלא בכוון החשיבה!). וכן יטען שיש להסיר מהמדינה את שם "ראשית צמיחת גאולתנו", לפי שהיא מובילה אותנו לחורבן בית שלישי. באותה גישה מחשבתית, אך מן הצד השני של המתרס, יעמדו אלו שינסו להתעלם מהמציאות הקשה ולהציג רק את הפן הבנוי והטוב, שיחזיקו רק בצדדים החיוביים שבמצב, אם מתוך טענה שכזה הוא המצב, אם מתוך בריחה מהתמודדות עם הקשיים המחייבים דרך מעמיקה ורצינית יותר, ואם מתוך טענה פסיכולוגית, שגם אם אין זו דרך האמת הרי שהיא טובה לאדם בכך, שהיא מראה לו אורות ולא חושך, ועדיף שילך בה[6]. אלא שגם אם נציע, לשם התמודדות עם מכלול הצדדים, דרך שלישית המשלבת בין שני הצדדים הנוגדים, ע"פ דרכו של הרב קוק, או זו הנוצרת מתוך החיכוך שבין שני הצדדים, ע"פ הרב סולוביצ'יק, עדיין לא הבהרנו מה צריכה להיות דרכו של האדם באופן מעשי ופרקטי ע"פ גישות אלו.

ג.

"שוב פעם אחת היו עולים לירושלים[7], כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק…באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' וגו' בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'… עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו!" (מכות כד.)

והשאלה היא מה חידש ר"ע לחבריו, הרי גם הם מקרא מלא למדו, וידעו שעתידה הגאולה לבא, ושיהיה טוב. ובכל זאת טענתם הייתה שכעת זו שעת בכי ולא שעת צחוק! וגם אם רצה לתת להם סימן היכר וזיהוי לגאולה העתידה, עדיין לא ענה על טענתם! ויותר מזה, במה דבריו היו כה משמעותיים שאמרו לו "ניחמתנו"? ונראה לומר, שודאי הייתה זו שעה קשה, אלא שהזעזוע הראשוני, שחייב תגובה רגשית והלכתית חריפה, היה בשעה שהגיעו להר הצופים, וראו את מקום המקדש, אז קרעו בגדיהם, ובכללם היה ר"ע. מתוך חוויה קשה זו ירדו והגיעו להר הבית, לאחר שעברו את הזעזוע הראשוני, ואז עמדה בפניהם השאלה מה צריך להיות היחס השגרתי, הכללי, לאורך זמן, למצב הנוכחי כפי שבא לידי ביטוי בדבריהם, "מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הילכו בו?". הם טענו להתייחסות פרטנית, בבחינת "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים…עת לבכות ועת לשחוק"[8], ולפיכך גם אם אנו פוגשים במספר אירועים או בעיות ההתייחסות צריכה להיות נקודתית ופרטנית. ובנידון דידן משמעותה, שכעת יש לבכות ורק "בשוב ה' את שיבת ציון…אז ימלא שחוק פינו…". ר"ע טוען לראיה כוללת ומקיפה, שמתייחסת אמנם לכל שלב בפני עצמו אבל הכל מתוך ראיה והשקפה אחת כוללת. משמעות הדברים: א. השלבים השונים מותנים זה בזה, ולא ניתן, לוותר על שלב זה או אחר, וציטוטו של ר"ע את אוריה וזכריה לא בא להראות בבחינת "וזה סימנך…", אלא להצביע על כך שהאחד מותנה בשני. ב. השלבים באים בהדרגה מבוקרת זה אחר זה, ולפי זה הצער מקדים לבוא ועל גביו ומתוכו נבנית השמחה. ושמחה זו שלימה ואמיתית יותר, כיון שעברה תהליך עיבוד והשתלמות, שאולי הוא כואב, אך הוא זה שעשה אותה בעלת עוצמה רבה ובוגרת יותר. ג. לא רק השמחה מקבלת אופי, משמעות ועוצמה, מהיותה מבוססת על שלב הצער, אלא גם העצב עצמו מקבל שוב משמעות ועוצמה חדשים. הוא נתפש לא כעצב בפני עצמו, אלא כחלק מהותי מתהליך שמחה וגאולה, ואז גם קריעת הבגדים בהר הצופים מקבלת משמעות אחרת. לפיכך כשנדרש ר"ע בהר הבית לתת הנחיה כוללת ומעשית, מבטא הוא אותה בצחוקו, שלא בא מתוך התעלמות או טשטוש של הצער, אלא אדרבה מתוך הפנמתו. ומתוך ראיה שכזו ניתן אולי לתת משמעות עמוקה יותר לאבלות המדורגת, שבשלושת השבועות ותשעה באב, ומנגד לשמחות השונות שעושים בכל השנה. אולי זה יכוון את היחס הנדרש כיום ליום העצמאות, ליום ירושלים ולמדינה בכללה, ואולי מתוך זה ניתן להבין זוג צעיר, שידע שסמוך מאוד למועד חתונתו תיפטר מן העולם אם החתן ממחלה קשה, ומתוך ראיה אמונתית כוללת כתב על גב ההזמנה: "הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: