יתרו

אירועי פרשת בשלח מסתיימים במלחמת עמלק. פרשת יתרו פותחת בבואו של יתרו אל מחנה ישראל ובתיאור הקשר המתפתח שלו עם העם. המדרש הפותח של פרשת השבוע מתייחס לעניין סמיכות הפרשיות שבין מלחמת עמלק ובואו של יתרו.

כדרכו, מביא המדרש "את לחמו" ממקום רחוק וממנו הולך ומתגלגל אל הרעיון שהוא מוצא בסמיכות הפרשיות. הפסוק אליו "נודד" המדרש נמצא בספר משלי, וממנו משתמעת חכמת חיים מעשית: "רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק" (משלי כז, י).

ואומר המדרש:

"וישמע יתרו" – הה"ד (משלי כז) "רעך ורע אביך אל תעזוב", "רעך" זה הקדוש ב"ה כד"א (תהלים קכב) "למען אחי ורעי", "ורע אביך" זה אברהם שנא' (ישעיה מא) "זרע אברהם אוהבי". "אל תעזוב" ואם עזבת תן דעתך שלא תכנס ל"בית אחיך… ביום אידך" זה ישמעאל ועשו, אמר רבי יהושע בן לוי כשהגלה נבוכדנצר את ישראל לבבל היו כפותים מאחוריהם, כמו שכתוב במדרש איכה[1] עד (ישעיהו כא) "כי מפני חרבות נדדו", אביכם שהיה מושלך במדבר פתחתי לו באר מים ואתם עשיתם כך, הוי (משלי כז) "טוב שכן קרוב מאח רחוק"[2].

דבר אחר: "טוב שכן קרוב" הוא יתרו שהיה רחוק לישראל מן עשו אחיו של יעקב, ביתרו מה כתיב (שמואל א' טו) "ויאמר שאול אל הקיני" וגו'[3],  בעשו כתיב (דברים כה) "זכור את אשר עשה לך עמלק". אתה מוצא דברים רבים כתובים בעשו לגנאי וכתובים ביתרו לשבח, בעשו כתיב (איכה ה) "נשים בציון ענו", וביתרו כתיב "ויתן את צפורה בתו", בעשו כתיב (תהלים יד) "אוכלי עמי אכלו לחם", וביתרו כתיב "קראן לו ויאכל לחם", בעשו כתיב "ולא ירא אלהים", וביתרו כתיב "וצוך אלהים", עשו בטל את הקרבנות, וביתרו כתיב (שמות יח) "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים", עשו שמע ביציאתן של ישראל ונלחם עמהם שנאמר "ויבא עמלק", יתרו שמע בשבחן של ישראל ובא ונדבק עמהם שנאמר "וישמע יתרו".

הרעיון המדרשי בנוי בשלשה שלבים.

בשלב הראשון מבליט המדרש את הניגוד בין שני גורמים חוץ-ישראליים ביחסם לישראל ולגאולה שהתרחשה להם ע"י ה'. אלו שתי עמדות קיצוניות ביחסן. האחת שלילית מוחלטת והשניה חיובית ביותר. השלילה בעמלק היא ממנו כלפי ישראל ולהפך. האהדה ביתרו היא ממנו כלפי ישראל ולהפך.

בשלב השני תולה המדרש את הבלטת הניגודים במקרא גופו. בעל המדרש סבור שסמיכות הפרשיות של עמלק ויתרו היא דרכו של הכתוב להדגיש את הפער שביניהם ורעיון הניגודיות עולה מן המקרא עצמו.

השלב השלישי הוא להסיק את המסקנה המתבקשת מסמיכות הפרשיות. המסקנה במקרה זה אינה רעיונית ביסודה אלא יותר מעשית קיומית. בבחינת "כישורי חיים" שלמדו ישראל מתוך התנסות בגופם ולא מתוך אידאה תיאורטית. ואת פיתוחה של חכמת חיים זו יעשה כל אחד ע"פ נסיון חייו.


[1] בעל המדרש מכוון פה למדרש המתאר את בני עשו וישמעאל העומדים על הדרך ומאכילים את הגולים לבבל, בעת היותם רעבים וצמאים, במאכלים מלוחים ואינם משקים אותם. וכך מביא רש"י בפירושו לפסוק במשלי:  כשגלו ישראל לבבל היו אומרים למוליכיהם בקולר בבקשה מכם הוליכונו בדרך אחינו בני עשו וישמעא' והיו בני ישמעאל יוצאים לקראתם ומקדמין אותם במיני מלוחים ונודות נפוחים".

[2] חלק זה של המדרש אינו קשור לפרשת יתרו. הפסוק במשלי, כנראה, נדרש בפני עצמו במקום אחר בכמה אופנים. לפה הוא קשור בגלל הדרשה הבאה, ואילו הדרשה הנ"ל הובאה אגב זו שלאחריה.

[3] כוונת בעל המדרש להראות את היחס האוהד ליתרו ובניו, שהם בבחינת "שכן קרוב", בניגוד ליחס השולל לעשו ובניו. היחס האוהד לבני יתרו מתבטא בשעה ששאול הולך להלחם ולהרוג בעמלק, ובטרם המלחמה מתחילה, הוא פונה לבני יתרו, בני הקיני, היושבים בתוך עמלק ומזהיר אותם לצאת מקרב העמלקי שמא ייפגעו במלחמה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: