כנר על הגג

א. פרטי רקע 

הסרט "כנר על הגג", בכיכובו של חיים טופול, הוא עיבודו הקולנועי של הרומן "טוביה החולב" שכתב שלום רבינוביץ, או בשמו הספרותי "שלום עליכם". שתי היצירות, הספרותית והקולנועית, הפכו מהר לרבי מכר ונחשבות לקלאסיקות בתחומיהן. על אף שמדובר בסיפור אחד וביצירה קולנועית השואבת מזו הספרותית, בכל זאת מסרים הפוכים עולים מההשוואה ביניהם.

שתי יצירות אלה הינן דוגמא יפה ליכולתו של עיבוד, במהלך של העברה ממדיום אחד למדיום שני. לשנות דגשים ותוכן באותו סיפור. עיבוד, כמו תירגום, הוא סוג מסויים של פרשנות, הנעשה ע"י המעבד/מתרגם גם שלא במודע וגם אם הוא נעשה באותו מדיום. ק"ו כשמדובר בעיבוד המתיישם במדיום שונה מזה של המקור. לקולנוע כלי ביטוי שונים מלספרות ודרכים משלו לבטא עוצמות, רגשות, מתח וקצב וכדו'. החלטתו של הבמאי להשתמש בפן מסויים של זווית צילום, עוצמת קול, אורך סצינה, קטעי תסריט וכדו' היא הכרעה גם בדגש התוכני ובמסר אותו הוא רוצה להעביר. אם היצירות מתפתחות בהפרש זמן זו מזו, כשפער תרבותי בין התקופות, באים לידי ביטוי ביצירות גם הפערים בין עתות היצירה. אם תוסיף לכך מיקום גיאוגרפי שונה, בעל פערים תרבותיים, בו נתפתחו היצירות, הרי לנו שכל יצירה היא "תבנית נוף מולדתה". אילו היו לנו כל הנתונים הנ"ל ולא הוספנו עליהם פער אפשרי בין קהלי היעד של היצירות, דיינו!. אילו גם היה פער בין קהלי היעד, אך המסר מ"מ לא היה שונה משמעותית מיצירה ליצירה, דיינו!. על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שבנידון דידן, בסיפור ובסרט על טוביה ובנותיו, מצאנו פערים בעיבוד, במדיום, בזמן, במקום, בקהל היעד ובמוקד המסר, שהוא לא רק שונה אלא אף הפוך. ובכל זאת ברור לכל שבראותנו את "טוביה החולב" ו"כנר על הגג", באותו סיפור עסקינן.

את הסיפור "טוביה החולב" כותב שלום עליכם, יהודי משכיל מבוגרי ה"חדר", באוקראינה בראשית המאה הקודמת. עשרות שנים מאוחר יותר, ב- 1971, יוצא הסרט "כנר על הגג" בארצות הברית ומתקבל בחמימות בקרב גולת אמריקה, המתרפקת על תרבות "בית אבא" של מזרח אירופה, ממנה נתרחקה. שתי היצירות מתארות חברה מסורתית המתמודדת עם שינויים חברתיים ותרבותיים המתחוללים בקרבה ובעולם בכלל. שלום עליכם, בהתאם לסיפור חייו האישי, פונה אל החברה המסורתית הסובבת אותו ומבקש לדבר בשבח השינוי והתמורה. נורמן ג'ואיסון, במאי "כנר על הגג", וג'וזף שטיין, המחזאי, יושבים בלב השינוי המדובר ו"מוכרים" ליהדות אמריקה, באמצעות חיים טופול, "TRADISHION" – חווית מסורת.

שאלות ריקוד נשים עם ספר תורה בשמחת תורה וקריאת מגילת אסתר לנשים ע"י נשים, ששבו ועלו לאחרונה בעוצמה בישובנו, מלמדות שכמיהתה של חברה מסורתית לשינוי אינה רק סיפור לרומן וגעגועיה של חברה משתנה למסורת מוצקה אינם רק תסריט לקלאסיקה קולנועית, המתח המתמיד הקיים בין מסורת ושינוי הוא מנת חלקה של כל חברה מסורתית החיה בעולם משתנה. התגובה למתח, זו המודעת וזו שאינה, היא שתקבע האם המסורת תיטמע ותעלם בקרב השינוי, תשרוד מולו או תתפתח ממנו. בתגובותיו של טוביה למתח המדובר עוסק הסרט ובמאמרנו זה נבחן את התהליכים העוברים עליו.

ב. כנר על הגג

"כנר על הגג" הוא לא רק שם של סרט אלא גם ובעיקר אורח חיים, השקפת עולם, תהליך פנימי והתמודדות בלתי פוסקת. לכנר העומד על גג רעפים משופע אורבת סכנת הנפילה משני צדדיו. הכנר המנגן על הגג בפתיחת הסרט מסמל מיד בהתחלה את הדילמה והקושי שילוו את הסרט. אם יפול לצד אחד, המסמל מסורת, יביא בכך לשקיעה והתאבנות. אם יפול לצד השני, ההולך ומשתנה, הרי שיסחף בכנפי השינוי המובטח. זה, כמו זה, מהווים מתכון להתרסקות המסורת ולהעלמות מן המפה, תרתי משמע, ודוגמאות היסטוריות לכך לא חסרות.

חוץ מבפתיחה, מופיע הכנר בסרט עוד פעמיים, פעמיים המנוגדות לכאורא זו לזו.

פעם אחת הוא מופיע בשעה שאודל, הבת העומדת במרכז הדילמה השלישית שבסרט, הולכת ונוטשת את עולמה היהודי ואת בית אביה. בשעה זו מסמל הכנר את המסורת ומנסה בקסמי כינורו למשוך לעברו את הנערה המרקדת, בעוד היא נסחפת לכוון בחיר ליבה שבכוון הנגדי. אבי הנערה הרואה בעיני רוחו את התמונה, בה מצד אחד מנסה נואשות כנר כפוף עם קסקט וכנור להלחם על לב הנערה מול נער צעיר וחסון במיטב שנותיו, רואה את חולשתה של המסורת ואת אובדן בתו.

פעם שניה מופיע הכנר בסוף הסרט, בשעה שר' טוביה מגורש מאדמתו עם כל בני העיירה בעיצומו של חורף מושלג. נפרד טוביה בעל כורחו מביתו, מרכושו, מקהילה שהיתה חיה ותוססת ע"פ מושגיה ומיציבות דתית וחברתית שהיו מנת חייו וחיי משפחתו. מבוסס טוביה בשלג ומושך בכח כתפיו עגלה עם מעט רכוש שנלקח, בדרך אל ארץ לא נודעת. הולך טוביה ולצידו מתלווה ניגונו של כנור עם בעליו. זהו הכנור שכעת מתריס במסורת ובשומריה. מלווה הוא את טוביה מן הצד כאומר "זו תורה וזו שכרה ??". אין לר' טוביה תשובות מילוליות לשאלות שמעלה הכנר, שהן למעשה גם שאלותיו שלו למראה המצב, אך במבטו הוא מסיים את הסרט במילה המרכזית בה הוא פתח אותו: "TRADISHION" – מסורת !!!

ג. מסורת.

"ר' טוביה" – כך הוא נקרא בפי מכריו. ולא בגלל היותו תלמיד חכם אלא דווקא בגלל שהוא אינו כזה. הסרט "כנר על הגג" עוסק בהתמודדות העממית עם השינויים המתרחשים ולא בהתמודדות ההלכה ובית המדרש עימם. דבר זה מהותי בסרט כיוון שאין לדמות את ההתלבטויות, השיקולים, המתחים, העוצמות וההכרעות שבהתמודדות זה לאותם דברים אצל משנהו. כשיש פער בנקודות המוצא ובתחנת היעד, גם הדרך שונה, לטב ולמוטב.

הסרט בפועל פותח בתיאור ה"קרקע היציבה" עליה נסמך היהודי הפשוט. בשיר "TRADISHION" נסקרת העיירה היהודית המזרח אירופאית הטיפוסית על שלל רבדיה, הציבוריים והמשפחתיים. מהדינמיקה הנוצרת בה מגבש היהודי את אורח חייו ואת השקפת עולמו. אין הוא שואל שאלות וגם לא מצפים ממנו שישאל שאלות. הוא פשוט שוחה בתוך הזרם הכללי. זו אינה נאיביות של מי "שאינו יודע לשאול" אלא דוגמא לשלמותו הנפשית של מי "שאינו נדרש לשאול". ביטוי נפלא לזה היא הסצינה בה עומד טוביה בין חבריו ובין בחור צעיר הבא לעיירה ודנים כולם בחדשות העולם והצאר הרוסי. אומר הבחור את דעתו ור' טוביה מאשר שיש משהו בדברי הלז וקובע: "הוא צודק !". פונה אחד מבני העיירה וסותר את דברי אותו בחור. לאחר מחשבה קלה רואה טוביה שגם דבריו של זה דברי טעם הם ומאשר: "גם הוא צודק !". בא השלישי ושואל בתמיהה: הכיצד זה יכולים שניהם להיות צודקים אם הם סותרים זה את זה בדעתם? לא מהסס ר' טוביה ועונה מיד מיניה וביה: "גם אתה צודק !".

אבל הכל נכון עד שנדרשים לתשובות ומתוכן לשאלות גופם. החדש שואל שאלות ומאתגר את הישן. כיוון שלא הוטרדו מכך, צברו המסורת, העממיות ושטף אורח החיים, במהלך הילוכם, נורמות ומנהגים שונים וגיבשה הקהילה צביון מסויים. משנשתנו הזמנים הועמדו ערכים אלה במבחן המציאות ונדרשה המסורת, ע"י השינוי, לבדיקה עצמית, לזיכוך סיגים, לדרוג עיקר וטפל, להערכת המתחדש ולתהליך הסתגלות. הכל הסכימו ומסכימים שדווקא השמירה על יסודות המסורת תובעת התאמת המערכת למציאות המשתנה. אמנם, על אופייה ומהותה של אותה התאמה חלוקים כל הזרמים והפלגים ביהדות, כמו בדתות אחרות, מאז ולתמיד.

ואנו בטוביה החולב קא עסקינן.

ד. "זמר שלושת התשובות".

מעט מאוחר אבל עדיין נצרכת – העלילה. סביבות 1900, ערב המהפכה הקומוניסטית, באנטבקה, עיירה יהודית ההולכת ומתוודעת לעולם חדש ולערכיו. לטוביה, החלבן של העיירה, וגולדה, המנהלת ברמה את משק ביתה, שבע בנות, שהגדולות שבהן מגיעות לפרקן. עיקר הסרט מתאר את התקשרותן של שלשת הבנות הראשונות עם בני זוגן, כשסיפור ההתקשרויות משקף את סיפור התמודדותו של טוביה אביהן עם מושגיו של העולם החדש. סיפורן של הבנות מדורג וקשיי ההתמודדות מתעצמים מבת לבת וכן ה"מחיר" המסורתי שטוביה נאלץ לשלם. צייטל, הבת הבכורה, מציבה את הצעד הראשון בשינוי והיא מבקשת את הסכמתו לקבוע בעצמה את בן זוגה ולא להשתדך ע"פ הכרעת ההורים. הבת השניה מבקשת להנשא לפרצ'יק, משכיל יהודי שיצא מעולם הדת ונושא באמתחתו את משנת קרל מארכס ואת נס המהפכה והמרד בצאר הרוסי. זוג זה אינו מבקש את הסכמת האב אלא רק את ברכתם. בשלב הבא תנשא אודל, בתו השלישית, לאחד הצעירים הגויים שבסביבתם. על מעשה זה אין היא מבקשת לא ברכה וכ"ש שלא הסכמה. עם כל בת נדרש טוביה לשאלות עקרוניות יותר במוסד הנישואין המסורתי ומהן לשאלות יסוד בעולם המסורת בכלל.

את תגובתו של טוביה יש לחלק בין זו שכלפי שתי הבנות הראשונות וזו שכלפי השלישית. במקביל, יש לחלק גם בין תגובתו לראשונה לזו שלשניה. את רצונה של צייטל קשה לו לקבל, אך הוא מכיר בפער לגיטימי בינו לבין הדור הצעיר ומשלב את השינוי במכלול חייו. עם החלטתה של בתו השניה משלים טוביה בלית ברירה, אם כי מוכן לראות צדדים חיוביים בחתנה ולתת את ברכתו לזוג. מעשי הבת השלישית כבר היו מעבר ליכולותיו. לא רק שאינו מכיר במעשיה אלא גם בה עצמה אינו מוכן להכיר ואוסר את איזכורה בביתו.

יש לדון הרבה בתגובותיו של טוביה. הם מציבות שאלות דוגמת: האם יכול היה בכלל לנהוג אחרת ולצפות לתוצאה טובה יותר? מה היה קורה אילו לא היה מסכים גם לצייטל הראשונה? (לשאלה זו השלכות בעיקר על הבת השניה, כיוון שצייטל ודאי הייתה מצייתת לו, אודל השלישית ודאי לא הייתה נשמעת לו, אך מה היתה עושה, לאור תגובתו, זו השנייה?). ואולי אם לא הייתה ראשונה, לא היו כלל שניה ושלישית? אולי הוא בתגובתו לראשונה הכשיר למעשה את הקרקע למעשי הבאות? האם המציאות האמיתית גם היא מדורגת מתימטית או שהיא בלתי צפויה? גם דחיית השלישית וההישרדות עם השניה, מצריכות דיון פרטי בכל אחת, אך כאן נתייחס רק להזדהות עם הראשונה.

מצד אחד צייטל מהווה את ה"אתגר" הכי פשוט, מאידך היא הראשונה לתבוע את השינוי במסורת. בקשתה להנשא לבחיר ליבה מחייבת את טוביה, לראשונה, לשפוט באופן עיוני את עצם ערך המסורתיות ולהתעמת עימה ישירות[1]. ההתלבטות מחייבת אותו להגדיר מחדש את יסודות הזוגיות ולמצוא ערך חיובי במשתנה החדש, ערך שיכול להשתלב בתוך כלל העולם הדתי שלו[2]. לולא מצא טוביה ערך דתי פנימי במשתנה החדש, לא היה כל ערך להכרעתו החיובית, כפי שלא היינו מתרשמים אילו הכריע לשלילה בלא לחפש כלל ערך כלשהו באותו חדש. כל דבר חדש מבקש ראשית שיבחנו את ערכו הפנימי, אח"כ שישקפוהו אל מול יסודות המסורת ורק לאחר מכן שיוכרע שילובו בעולם הדתי והכללתו במסורת. קבלה ללא מציאה, כמו שלילה ללא חיפוש, הן כבר בעיה ב"גברא", לא ב"חפצא"[3].

ה. בין "טוביה החולב" ל"טוביה בארץ המובטחת".

כיוון שאורך הדף מחייב שלהי סיום, נשלים רק בהגדרת פער מהותי בין עולמו של טוביה החולב בזמנו לעולמנו אנו כיום. הפער הוא שלטוביה באנטבקה היה אורח חיים מסורתי ולנו אין דבר כזה.

אבהיר דבריי בדוגמא. כשנתפשט ה"שולחן ערוך", על ארבעת חלקיו, בעולם היהודי נערכו ה"אחרונים" לכתוב עליו פירושים. לא כולם פירשו את כל ארבעת החלקים, וגם מי שכתב לא הוציא את הכל ביחד אלא בהדרגה ע"פ חלקים. למעשה, החלק הראשון שזכה לביאור מקיף היה חלק "חושן משפט", ומאידך, החלק האחרון שנתפרש היה חלק "אורח חיים". תיאור זה אינו רק פירוטו של מידע היסטורי, אלא בחלקו גם שיקוף וביטוי של מציאות חברתית היסטורית. הפרשנות ל"שולחן ערוך" נכתבה ע"פ דרישות ואילוצי ה"שטח". כמות השאלות שהופנו לגדולי הדור ורמת נחיצות התשובות היא שהכתיבה את סדר העדיפויות בכתיבת הפירוש. עיקר הלחץ היה סביב הסכסוכים הממוניים שהגיעו להכרעות שיפוטיות בפני בתי הדין. היחסים הממוניים, תוקף הנהגת הקהילה ושאלות עקרוניות משפטיות, שהם ליבו של חלק "חושן משפט" שב"שולחן ערוך", היו לב העיסוק העיוני והמעשי של הישיבות וראשיהן. מאידך, דווקא חלק "אורח חיים" הוא האחרון שנתפרש, כיוון שבנושאיו, כמות ולחץ השאלות היו נמוכים הרבה יותר. כיום זה אולי נראה מוזר שדווקא בחלק העוסק בשטף ושיגרת חייו של היהודי לא נשאלו רוב השאלות, אך זהו לב הפער. אז, את כל הקשור לענייני "אורח חיים" לא למד היהודי הפשוט מהרב והוא לא הלך לשאול אותו שאלות בתחומים אלו. הייתה מסורת עממית ברורה, שהייתה ידועה לכל, שנתגבשה בקהילה או במדינה במשך שנים רבות הייתה מוכרת לכל אדם. היא נלמדה משטף החיים ומהדינמיקה החברתית. הצביון הדתי היה מוכר לכל ושאלות אל הרב הופנו בעיקר בנושאים אחרים.

אנו כיום חיים במציאות שבה כל דבר שואלים את הרב, מקטון ועד גדול. ייתכן שזו מציאות הכרחית, אך צריך לדעת שביסודה היא מציאות בעייתית. מציאות זו הינה תוצר של כמה גורמים. ראשית ועיקר לכל היא שואת יהודי אירופה. נכחדו חיי פרט וחיי קהילה, נתפזרו הנותרים ונתערערו המסורות. היסוד המוצק שנותר הוא הספרים הכתובים, בהם יכול לעיין הרב ובכח הוראתו נעשה מעביר המסורת. נוסף על כך העימות הפנימי המתמיד מול מציאות חילונית והצורך להגדיר התייחסות לתרבות המערב. כשכל זה מתהווה בעולם המשתנה בקצב שידרוגי המחשב, מתקשה הציבור הרחב להגדיר מתוך תסיסת חייו צביון ומסורת ברורים. במציאות הנתונה, עיצוב אופי והגדרת צביון מתוך שטף חייה התוסס של הקהילה הם אתגר הנתון לפתחו של כל פרט בה, קטן כגדול. ומשנתיישב הדיין לדון, אין הוא רשאי עוד להסתלק מן הדין ומן ההכרעה ו"יפתח בדורו כשמואל בדורו".


[1] יש לציין שבעימות הפנימי המתואר בסרט ישנו פגם מהותי, שכן טוביה דן במסורת שהורים הם המשדכים רק מצד עצם המסורת שבדבר. אין הוא מתייחס כלל לערך הפנימי שיש לעצם שידוך ע"י ההורים (ויש ערך !!!… ואכמ"ל) ולמחיר שתשלם בתו על איבוד ערך זה. אין זה בהכרח אמור לשנות את הכרעתו, אך זהו שיקול שאין להתעלם ממנו.

[2] אין הדיון פה סביב הזוגיות ולכן לא נדון בהכרעתו, החשוב לעניננו הוא בחינת המסורת ומציאת ערך במשתנה החדש, היכול להשתלב בכלל המחשבה הדתית.

[3] אין משפט זה בא לשפוט את בעייתו של האדם שאינו יכול להשתנות או שמשתנה בקלות רבה אלא רק למקד ולהגדיר את הדיון. מאידך, "בעיית הגברא" דורשת דיון לעצמה ואין כאן המקום.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: