Archive for מרץ, 2012

כותבי חירות

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה – הבן הרשע

כותבי חירות

"רשע, מה הוא אומר? "מה העבודה הזאת לכם"

"לכם" ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר.

אף אתה הקהה את שיניו ואמר לו: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"

"לי" ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל."

בפי הרשע הניחו שאלה המבוססת על ציטוט . גם התשובה מתבססת על הכתוב בתורה. אמנם, המעיין במקרא יגלה על נקלה שאין קשר בין הציטוטים. השאלה היא מפרק יג בספר שמות והתשובה מפרק יב. אך אין בכך בכדי שאלה ותמיהה, שכן לפנינו מדרש שאינו מחוייב לפשט הכתוב אלא נעזר בו בכדי להציע את רעיונותיו. השיח במדרש, משני הצדדים, מבוסס על הכתוב, אך לדרך דרשנות הכתוב משקל מהותי בפרשנותו ובהשלכותיה.

אך הבנת המדרש מצריכה הכרעה מטא-פרשנית מיקדמית. דהיינו, צריך להכריע האם לפענח את השאלה והתשובה לרשע מזווית ראיה מאשימה של "איש מימסד" או מגישתה המבינה של "העובדת הסוציאלית".

אם הגישה אל הרשע היא מנקודת מוצא של התרסה והאשמה, אזי נוצרת דינמיקה ידועה ומוכרת מראש. הבן מציג עמדה. זו מתפרשת סובייקטיבית כ"הוציא את עצמו מן הכלל", שמשמעותה המעשית היא שכפר בעיקר. אל מול התרסה שכזו, מתבקשת תגובה חריפה שתבהיר חד משמעית ש"אילו היה שם, לא היה נגאל", או בהשלכה להווה ובמילים אחרות: "פה, אין מקומך עימנו". איננו באים לשפוט ולהעריך את טיב התגובה הזו ואת השלכותיה החינוכיות, זאת נותיר למעיינים. בכל מקרה, על פי הערכתנו, בשלב זה מגיע ליל הסדר לסיומו עבור הבן הרשע. בהפגנתיות כזו או אחרת הוא יקום מהשולחן, יסתגר בחדרו או יצא לרחוב, וקריאת ההגדה, שתיית היין ואכילת המצות תוכל להימשך ללא מתחים אל תוך הלילה.

א.     "הוציא עצמו מן הכלל"

אפשרות שניה היא לפרש את שאלת הרשע ע"פ מושגים של "עובדת סוציאלית", ובה אנו מבקשים להתמקד. אך להבהרת גישה זו ניעזר בסרט "כותבי חירות"

הסרט כותבי חירות (Freedom Writers , ארה"ב 2006) הוא סיפורם האמיתי של ארין גרוול, מורה צעירה בתחילת דרכה, תלמידיה מתיכון "וילסון" והשינויים שחלו בשני הצדדים. למזדקנים שבינינו הסרט יזכיר לפחות שני סרטים דומים שקדמו לו: "סיפורה של מרווה קולינס" ו"לאדוני באהבה" (to sir with love, בריטניה 1967). אבל דווקא ההשוואה ל"לאדוני באהבה" תדגיש גם את ההבדלים. הביטוי הראשון להבדל המשמעותי שבין הסרטים הוא שם הסרט.  בעוד  ש"לאדוני באהבה" מתמקד בדמות המחנך, הרי ש"כותבי חירות" מתמקד בתלמידים עצמם. פתיחתו של הראשון מתרכזת במורה המהלך אל עבר בית הספר ובהתרשמויות הראשונות שלו מהמקום בו הוא הולך לעבוד. "כותבי חירות" פותח את שעריו באירועים מכוננים בחייה של אווה, אחת התלמידות בכיתתה של המורה לאנגלית, ארין.

ארין, היא בתו המוכשרת של אדם מכובד ובעל ממון, שבעברו היה מעורב בפעילות למען זכויות האזרח ולאינטגרציה חברתית, אך לא התכוון באמת שבתו אכן תכוון את יכולותיה המקצועיות לעבודה עם האוכלוסיה הקשה המדוברת. אבל היא – צעירה, תמימה, נאיבית ואידאליסטית – אכן נחושה לתקן את העולם ולכונן בו צדק ומוסר. ארין, שמגובה על ידי בעלה אבל רק עד נקודה מסויימת, לומדת מהר שהעולם, מצידו השני, נראה אחרת לחלוטין ממה שהיא חשבה לעצמה. בנחישות וברגישות היא מגלה את העולם המוסתר של תלמידיה ומניעה אותם לשינויים, תלמידיה, הם מוקד סקירתנו.

הסרט נפתח בדיווח חדשותי כללי על מהומות על רקע עדתי, מלחמת כנופיות ורציחות הדדיות, אך ממהר להתמקד בסיפורה האישי של אווה, דור שלישי של חברי כנופיה. סיפורה מתחיל באופן נומרמטיבי, סיפור של ילדה המחכה שאביה ילווה אותה לאוטובוס ביום הראשון לשנת הלימודים. אך מהר מאד, בעקבות רצח המתבצע מול עיניה, היא מתוודעת לשני מרכיבים  שילוו אותה בהמשך: א. מלחמת הכנופיות. ב. העוול וחוסר הצדק בו נוקט השלטון (= הלבנים) "רק בגלל שהוא יכול". היא מפנימה את המסר, מצטרפת לכנופיה ומשתלבת במלחמות הישרדות. הכנופיות מאורגנות על רקע עדתי וחולקות ביניהן שליטה על טריטוריות מוגדרות. אווה היא אחת התלמידות בכיתתה של ארין. כיתה שרוב חבריה איבדו חבר, מכר, או קרוב במלחמת הכנופיות ושהם עצמם נורו לא פעם והיו שותפים לאירועי ירי.

ארין, עבור תלמידיה, מייצגת את המימסד והמסגרות. הם מבהירים לה שהם שונאים אותה ויודעים לפרט גם למה. מגוון הטענות רחב: אתם לא מבינים אותנו; אתם לא עושים לשיפור חיינו; אתם לא מכבדים אותנו ואנחנו לא מאמינים לכם ובכם; אתם רוצים את מה שלא שלכם, מתנהגים כאילו העולם שייך לכם ונוהגים כלפינו בחוסר הגינות רק משום שיש לכם את הכח לעשות את זה; אנחנו מקופחים ובמצב מצוקה בעוד אתם מרוויחים את הכסף הגדול. הם מעלים את המוטיבים המרכזיים בחייהם: הכנופיה היא המשפחה שלנו, המלחמה היא הדרך, הכבוד הוא הערך, והמטרה היא לחיות עד היום הבא.

את מצבם ניתן לסכם בלשון ההגדה: "ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר".

אין מדובר פה בהאשמה כלפי הבן הרשע אלא בתיאור סוציולוגי שלו. נוח לנו לעיין בדמותם של תלמידי "וודוור וילסון", כי זה רחוק וקיצוני, אך בהיקף מצומצם יותר זה גם הבן הרשע של הגדתנו: הוא חש שאינו מובן, שאין באמת צדק, שבעל הסמכות מנצל את מעמדו וגם מנצל אותו, שלא באמת מתעניינים בו אלא במה שניתן להפיק ממנו. זה נכון שהוא הוציא עצמו מן הכלל, שנותב לכפור בעיקר, אך גם "בעל ההגדה", כמו רבים לפניו, לא שאל את עצמו מדוע ואיך הוא הגיע לידי כך?

ב.     "הקהה את שיניו"

אם "הוציא עצמו מן הכלל" הוא האשמה, אז "הקהה את שיניו" הוא כנראה סוג של עונש. אבל אם א' הוא תיאור סוציולוגי, מהו ב'?

דומה ש"שיניו" משמעותו הרגשתו הקשה וטענותיו הנוקבות. בעל ההגדה משתמש ב"הקהה את שיניו" ולא מנחה לשבור אותן, כי כנראה אי אפשר לשבור אותן. אי אפשר לשכנע את הבן הרשע שהוא לא מרגיש את מה שהוא אומר שהוא מרגיש. גם לא תוכל לסתור את טענותיו, כי פעמים רבות אכן יש בהם צדק, כי המערכת, מעצם טבעה כמערכת, דואגת קודם כל לעצמה ורק אחר כך לפרטיה, מרשה לעצמה מה שהיא לא מרשה לאף אחד אחר ומנחה את הפרט להבין ש"אם אין אני לי, מי לי?". לא תוכל לשבור את שיניו, כי כדי לשבור את שיניו אתה צריך לראות איפה הן, וכשתסתכל עליהן תראה שהרצון שלך לשבור אותן הוא רק בגלל שאתה רוצה לברוח מהבעיות שלך. "שלך" משמעו הכלל / המערכת, בין אם היא חברתית, פוליטית, חינוכית וגם דתית, העושה מלאכתה אך ורק "לשם שמים".

"הקהה את שיניו… אילו היה שם לא היה נגאל" – הדרך להקהות את שיניו היא להסביר לו שלמרות טענותיו השרירות וקיימות, למרות הרווחים הקטנים והזמניים שהוא סופח לעצמו מפעם לפעם על הדרך, לכשתבוא השעה הגדולה, המשמעותית והקריטית, כזו שהכישלון בה מכסה עשרות מונים על כל ההצלחות הקטנות והרווחים המשניים, באותה שעה רק השותפות עם הכלל תביא להצלתו ולגאולתו. ושותפות עם הכלל היא קודם כל לקבל את מרותו ולהיכלל בו, כמו שבשביל לקבל כבוד צריך לדעת קודם כל לתת כבוד.
אם ע"פ הפרשנות "המאשימה" של השיח עם הרשע, בשלב זה קם הבן ונוטש את שולחן הסדר, הרי שע"פ הפרשנות "הסוציאלית", פה רק מתחיל עבורו הסדר. כעת מתחיל חיבורו מחדש של הבן לכלל, כאשר מתחילים הכל מהתחלה: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו…".

בשלב הזה "כותבי חירות" ו"לאדוני באהבה" משלבים גישות. הדרך אל התלמידים כוללת הבנה של מצבם ומצוקתם, אמפתיה אמיתית, שילוב, שיתוף, איתגור ועוד לצד נחישות, נכונות למחיר כזה ואחר, עמידה בפני מלעיזים ומלעיגים והרבה אמונה באדם. המורה ארין גורמת לתלמידיה להכיר את עצמם, להוקיר את יכולותיהם, להיות קשובים למה שמחוץ להם ולחולל בעצמם שינוי. כזכור, בתחילת הסרט עדה אווה לרצח שבעקבותיו המשטרה עוצרת את אביה , על לא עוול בכפו. אירוע זה מוליך אותה אל מחוץ לכלל, אל זרועות הכנופיה שהיא כעת משפחתה החדשה. במהלך הסרט עדה אווה לרצח נוסף המבוצע על ידי חבר מכנופייתה. היא עדת ראייה יחידה ונדרשת להעיד על מה שראתה בבית המשפט. כל סביבתה מבהירה לה שהיא צריכה להגן על משפחתה, הכנופיה, להסתיר את זהות הרוצח האמיתי ולהאשים, על לא עוול בכפו, נער כנופיה אחר. אביה, מהכלא, משנן לה את תורת ההישרדות של הרחובות לפיה אתה אוסף את כל הניצחונות הקטנים שאתה יכול, בין אם הם צודקים ובין אם לא. אם אותו נער לא עשה את זה, הוא בטח עשה משהו אחר. בכל מקרה במשפחה לא בוגדים. עדותה של אווה בבית המשפט היא מסצינות הסיום של הסרט ובאה לסמל את השינוי שחל בה במהלך השנתיים בכיתתה של ארין. בשלב זה אווה, כמו כל בני כיתתה, כבר העלתה על הכתב ב"יומן חירות" את כל סיפור חייה, את כל השינויים שחלו בה ואת כל ההכרעות אותן קיבלה על עצמה. היא הכריעה שהיא חוזרת אל הכלל, שהמיקרוקוסמוס שבכיתתה הוא המשפחה החדשה שלה, ושהיא תנהג על הצדק והיושר גם אם המשמעות היא בגידה במשפחתה הקודמת, הכנופיה השורדת. על פי עדותה מואשם חבר כנופייתה ברצח והיא מגורשת מעולמה הקודם.

כל חבר בכיתתה של אווה, על פי הנחיית המורה, כתב יומן. "יומני חירות" קראו להם. בכל יומן היה סיפור חייו של הכותב/ת מתחילתו ועד השינויים שחלו בחייו בעקבות המהפכים שעברו בכיתה. אם לומר זאת בלשון ההגדה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".

עבור הבן הרשע, ההגדה של פסח אמורה להיות "יומן החירות" שלו. יומן שמקבל את הגנות כחלק מחייו, כחלק אינטגרלי בתהליך הכולל שהוא עושה. מי שהוציא עצמו מן הכלל וכפר בעיקר אמור עד סוף המגיד לחוש מחדש חלק מן הכלל ובאמירת ההלל, עם שתיית הכוס הרביעי, להודות מחדש בעיקר..

הסרט "כותבי חירות" מסתיים בנימה אופטימית מאד. התלמידים עשו את המצופה מהם וחידשו את אמונם בכלל, הכריעו מתוך חירות לעשות למענו ולמען עצמם והחלו צעדים ראשונים בכיוון הנכון. הסנטימנטלי יוצא מהסרט עם תחושה של קורת רוח וגאווה. הריאלי יוצא מהסרט עם חשש עמוק בלב: התלמידים עשו צעד נועז והו נכונים להשית את אמונם על הכלל ולתת לו הזדמנות שנייה, לאחר שאיכזב אותם מרות קודם לכן. האם הכלל, מהצד שלו, ידע להעריך את המהלך שהם עשו? האם יעשה מאמץ הגון בשביל לא לאכזב אותם בשנית? האם גם הכלל יעשה צעדים לשינוי או שברוב איוולותו ישחוק את מה שהושג?

ההגדה של פסח היא "יומן החירות" של הבן הרשע. ליל הסדר הוא הלילה בו הוא שב אל הכלל ומודה בעיקר. האם כשיגיע זמן קריאת שמע של שחרית ובוקר חדש יפציע, נדע אנחנו, נציגי הכלל, לעשות את חלקנו במהלך ונשכיל שלא לאכזב אותו מחדש???

מודעות פרסומת

האש והמים כהתגלות אל האדם – בפתח ספר ויקרא (ג)

שלושה מושגים מרכזיים מרכיבים את חלקיו השונים של ספר ויקרא:
כפרה, טהרה וקדושה.
בהמשך נחזור ונתייחס אליהם.

כפי שציינו כבר, ההתגלות הא-להית אל האדם מתבטאת באש. ביום השמיני מחכה העם להשראת השכינה במשכן שהקים, והציפיה היא לאש שתרד מן השמים. כשאליהו עושה ברית מול העם, כשמנגד ניצבים נביאי הבעל והשאלה היא מי הא-להים ו"עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?", ההוכחה לא-להים היא ירידת אש מן השמים. כשזו יורדת אחרי תפילת אליהו, קורא העם "ה' הוא הא-להים".

האש בטבעה פועלת על ידי הבעירה והחום. האם האש מועילה או מזיקה, מיטיבה או מרעה? השאלה כמובן טמונה במינון וביכולת השליטה בה. האש יכולה להשמיד, כמו את סדום, ויכולה להרוג, כמו את בני אהרן. האש יכולה להאיר ולהדריך, כמו עמוד האש ביציאת מצרים. לעיתים, אותה אש בדיוק עושה את הפעולות ההפוכות בו זמנית, כמו האש ביום ה' הגדול והנורא, שבו השמש תלהט את הרשעים, ומנגד תזרח שמש צדקה ומרפא בכנפיה לדורשי שמו ית'.

האש היא ביטוי להתגלות ה' אל האדם. השריפה והכילוי הם דרך הפעולה של התגלות זו. האש, בהתגלותה, יכולה לאכול ביום השמיני את הקרבנות שעל המזבח, אך יכולה גם לאכול את בני אהרן.
אם כך ואם כך, מבריאת העולם ועד היום השמיני הקב"ה הוא שהתווה את גובה הלהבות. החידוש של ספר ויקרא הוא שהקב"ה מפקיד בידי בני ישראל את השליטה על גובה הלהבות ועל עוצמת ההתגלות הא-להית. הפקדה זו ושליטה זו נושאות בחובן אחריות עצומה. מצד הכהנים ומצד העם.

אבל לא רק האש במעמד כזה, דהיינו אוצר טבע בעל עוצמה המשמש להתגלות ה' אל האדם וביכולתו גם לתת חיים וגם להרוס אותם וההבדל בין השניים הוא שאלה של מינון ושליטה. גם המים הם כאלה. המים יכולים להשמיד, כמו את דור המבול והם יכולים להציל כמו את הגר בבאר לחי ראי בהתגלות המלאך ואת בני ישראל במרה ובמי מריבה. לעיתים אותם מים מתפקדים בכיוונים מנוגדים בו זמנית. הם יכולים להטביע את פרעה וכל חילו ומצד שני לאפשר לבני ישראל את הגישה אל ארץ ישראל.

גם המים הם ביטוי להתגלות א-להית, כמו אצל גדעון בגיזת הצמר או בגיבוש לוחמיו למלחמה. כמו גם "אם בחקתי תלכו… ונתתי גשמיכם בעיתם". זה גם נותן הבנה אחרת בקריעת ים סוף, כשבני ישראל עוברים את הים בחרבה "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". הכוונה היא למים פיזיים המקיפים אותם, אך גם לנוכחות א-להית המקיפה ומגינה עליהם.

לעיתים האש והמים פועלים במקביל ובנפרד זה מזה לאותה מטרה, כמו אצל דור המבול הטובע במים מחד, ומאידך בסדום ועמורה המומטרות ( לשון מטר !) אש וגופרית .לעיתים הם פועלים את פעולתם יחד, ובמקביל מבטאים התגלות א-להית, כמו במכת ברד, כשהאש מתלקחת בתוך הברד או אצל אליהו, כשבנוסף לאש היורדת מן השמים הוא גם מציף את המזבח במים (מכאן משמע שהמים ששם אליהו במזבח לא היו רק כדי להעצים את הנס ולהראות שהאש תאכל את הקרבן למרות המים שבמזבח, אלא הוא ביקש להביא לידי ביטוי נוכחות א-להית גם על ידי אש וגם על ידי מים

בטבעם, המים והאש, על אף הדמיון בתכליתם ואולי דווקא בגלל זה, הם הפכיים, נוגדים וסותרים זה את זה. המים מכבים את האש והאש מאדה את המים. וכך גזרה חוכמתו יתברך, שאם לא כן, והמים היו כמו שמן בטבעו, הרי שהעולם לא היה מסוגל לעמוד בפני שני גורמים אלו אילו יצאו לכלות את העולם.

שלושה חלקים יש בספר ויקרא. שניים מהם הזכרנו. הראשון מתמקד באש והשני מתמקד במים ! בצורה מוכרת יותר נאמר: החלק הראשון, עד אמצע פרשת שמיני, מתייחס לקרבנות הנאכלים על ידי האש. השליש השני, מאמצע פרשת שמיני ועד סוף פרשת מצורע, מתייחס למושגי טומאה וטהרה, שהפער ביניהם מתבטא בטבילה במים. הבדל משמעותי נוסף: עולם הקרבנות, המתוחם בתוככי המשכן, מוקדו הוא האש היוקדת על המזבח. עולם הטומאה והטהרה של היולדת, המצורע, הזב, הזבה והנידה, מצוי במרחב הכללי שמחוץ למשכן, ועיקרו הוא המים.

את חציו הראשון של הספר מסכמת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים המכפר על כל ישראל. שני מושגים מרכזיים מנחים את עבודת הכהן ביום הכיפורים: כפרה וטהרה. הדברים שהוא עושה הכי הרבה באותו יום הוא העלאת קרבנות על אש המזבח והטבילה במים. הכהן והעם, האש והמים, המשכן והעולם שמחוצה לו נפגשים יחד ביום הכיפורים לעצב את ההתגלות הא-להית בעולם בסוף שנה ולקראת שנה.

אף שהצבנו את האש במשכן ואת המים בעולם הכללי, הרי ששניהם נמצאים בכל אחד מהעולמות. סמוך למזבח עליו יוקדת האש, עומדים הכיור וכנו עם מים המוכנים לטהרה. המים משרתים את האש, שהיא במוקד. בעולם הטהרה, המים הם המרכז והזקוקים לטהרה מחכים עד הערב שמש בשביל להשלים את טהרתו. אך הם לא יוכלו להיטהר בטרם השלימו את הבאת קרבנם ביום שלפני כן. אש המזבח אוכלת את קרבן היולדת, המצורע וכו' והיא המכשירה אותם למעשה הטבילה שבלילה שלאחר מכן.

ספר שמות הכין את בני ישראל והכשיר את הקרקע להעברת הסמכויות המתבצעת בספר ויקרא. הקב"ה מעביר את השליטה על עוצמת הנוכחות הא-להית בעולם לבני האדם. העברת השליטה, היא בהכרח גם העברת האחריות על שליטה מאוזנת, מבוקרת ותואמת מציאות וממילא גם אחריות לעולם ולבני אדם. תחילה מעביר הקב"ה את השליטה על הנוכחות הא-לוהית במשכן, על האש. לאחר מכן מועברת השליטה על הנוכחות במרחב הכולל של הטהרה, על המים.

אבל אלו רק שני חלקים של ספר ויקרא מתוך שלש.
החלק השלישי מתחיל בפרשת קדושים והוא מתרכז, כצפוי, במושג "קדושה" !. קדושת האדם, קדושת הזמן וקדושת המקום.
אם בשני החלקים הקודמים הקב"ה העביר לאדם את השליטה על עוצמת ההתגלות הא-לוהית אל האדם ואת השלכותיה, דהיינו כפרתו וטהרתו, הרי שזה היה רק בגדר "הכשר מצווה". בחלק השלישי של הספר, בעולם הקדושה, מעביר הקב"ה לידי אדם את יכולת השלטת ההתגלות הא-לוהית על המרחב שמחוץ לו.
ובמקום אחר נרחיב.

החידוש שבשלמים – בפתח ספר ויקרא (ב)

קרבן העולה כבסיס

קבוצת הקרבנות הראשונה, המתוארת בפרשת ויקרא, היא קרבנות הנדבה. קבוצת קרבנות אלו כוללת שלשה קרבנות: עֹלה, מנחה ושלמים.

את קרבן העֹלה הגדרנו כמבטא קשר ויחס בסיסיים בין האדם לקונו. האדם, מתוך הכרה בקטנותו ומתוך התבטלות, ממצה את חלקו בקשר בעצם הבאת הקרבן לפני ה'. לעומת  קטנותו של האדם עומדת גדולתו של הבורא והיא מתבטאת באש היוקדת על גבי המזבח והמכלה את הקרבן. כילוי הקרבן ע"י האש הוא טוטאלי ונותר רק האפר. הדבר מתבטא בתיאור קרבן העולה בפרשת צו[1]:

"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי  ַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, א – ו).

מן הפתיח "זאת תורת העלה" מתבקש פירוט דינים הקשורים בקרבן עצמו, אך למעשה אין בפרשה זו אלא שתי הוראות הקשורות לאש המזבח: א. אש תמיד[2] תוקד על המזבח לא תכבה". ב. הרמת הדשן, אפר השריפה ושייריה, ממרכז המזבח ופינויו אל מחוץ למחנה, בכדי לאפשר את המשך פעילות אש המזבח. גם תפקידו של הכהן במקרה זה הוא משני לחלוטין ואין לו כל חלק בגוף הקרבן עצמו. כאמור, כילוי הקרבן כליל ע"י אש המזבח היא ביטוי בעל עוצמה, של קבלת הקרבן, המופיע על רקע התבטלותו של האדם המקריב.

פן המשך אנו מוצאים בקרבן המנחה.

בפעם הקודמת התייחסנו לאכילת הכהנים מן המובא למקדש. בהקשרו של קרבן המנחה. הצבענו על המנחה כ"אחות" העלה, לאור צמידותם בכתוב וע"פ ניתוח סגנוני. מתוך כך למדנו שאכילת הכהנים את רובה של המנחה, בעוד רק הקומץ העולה בידי הכהן מוקטר על המזבח, היא למעשה ביטוי קבלת הקרבן ע"י ה'. אם כילוי הקרבן הוא ביטוי קבלתו לרצון, "אשה ריח ניחח לה'", אזי שריפתו על המזבח היא ערוץ קבלה אחד, ראשי, ואכילתו ע"י הכהנים היא ערוץ קבלה מקביל, אם כי מופחת בדרגתו. באותו עיון התייחסנו לחידוש שיש בדבר. בקשר שנוצר בין אדם לה', יכול אחיו של האדם, בשר ודם כמוהו גם אם הוא כהן, לבטא או להחיל את הצד השני בקשר, את הצד של בורא עולם.

תורת השלמים

כאמור:

א.     הקרבנות, לסוגיהן, נשנים פעמיים, בשתי סדרות, במהלך פרשת ויקרא ומחצית פרשת צו. זו השנויה בפרשת ויקרא מבטאת את פן האדם המקריב. מובאים שם פרטי חלקו וחובתו בקרבן וביטוי יוזמת הקשר מצידו כלפי בורא עולם. הסידרה השניה, זו שבפרקים ו – ז בפרשת צו, מביאה את הפן של המצוי בצידו השני של הקשר, של בורא עולם.

ב.      לפי החלוקה הנ"ל בארנו שדברים הכתובים בפרשת ויקרא מעידים על שייכותם לחלקו של האדם בקרבן ופרטים השנויים בפרשת צו מעידים שהם מחלקו של הקב"ה בקרבן. לדוגמא, בפרשת ויקרא מתוארים שלבי ההבאה של הקרבן – הבאתו למשכן, סמיכה עליו לכפרה, שחיטתו, זריקת הדם על המזבח, ניתוח הבשר, העלתו על אש המזבח והקטרת האימורים. מתוך כך למדנו שכל הפעולות הללו, מחלקם של הבעלים הם, גם אם הכהן שבמקדש הוא זה שעושה אותם בפועל. מאידך, הצבענו על כך שחובת האכילה מן הקרבן מובאת, מודגשת ומורחבת בעיקר בפרשת צו. ממנה למדנו שאכילת הכהנים את בשר הקרבן היא חלק/ ביטוי/ יישום של קבלת הקרבן ע"י בורא עולם. נמצא שהכהנים משמשים, לעיתים בו זמנית, כנצגים של שני הצדדים. הם גם שלוחי האדם מישראל להביא את קרבנו לפני ה' והם גם שלוחי הקב"ה לקבל את הקרבן ולהיות חלק מתהליך הכפרה על הבעלים.

יסוד חדש מצוי בקרבן שלמים: "וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר" (ז, יט). מכאן למדנו:

א.     עיקר בשר קרבן השלמים נאכל ע"י האדם המקריב. הכהן מקבל שוק וחזה ועל אש המזבח מוקטרים החלב, הכליות ויותרת הכבד.

ב.      אכילת הבעלים את בשר השלמים ופרטי ההלכות הנובעים מכך אינם מובאים כלל בפרשת ויקרא אלא רק בפרשת צו.

מכאן נלמד ש לא רק אכילת הכהנים, שנבחרו ע"י ה' לשרת בקדש, יכולה לבטא את קבלת ה' את הקרבן, אלא גם אכילת כל טהור בבני ישראל, כולל בעל הקרבן עצמו, יכולה למלא תפקיד זה. יש לדבר מספר משמעויות:

א.     אכילת הבעלים אינה סתמית. אין פה חלוקה של הבשר "חציו לה' וחציו לכם", דהיינו הקדש קיבל את חלקו ואני מקבל את החולין שלי ו"שלום עליך נפשי". יש פה "כולו לה'". גם אכילת הבעלים את הקרבן היא חלק מעבודת הקדש. על כן הם צריכים לאכלו בטהרה, בזמן המוגדר ובתחומי ירושלים[3]. הבשר אינו נאכל ע"י המקריב ומוזמניו רק לשובע כרסם אלא מתוך חוויה של קדש, כוונה ואמירת "לשם ייחוד".

ב.      הקדושה הולכת ומתפשטת במעגלים הולכים ומתרחבים. המעגל המצומצם הוא אש המזבח וממנה ישנה התפשטות אל הכהנים וממנה אל העם כולו.

ג.      בעל הקרבן, באופן מוזר מה, משמש גם כמביא הקרבן וגם כשליח ה' לקבלו,

המשפט האחרון הוא אולי חידושו העצום של קרבן השלמים, שהוא שלב גבוה של קרבן העולה. מטרת הבאת הקרבן ע"י האדם היא לצורך מימוש הקשר המתאפשר בין האדם לא-להיו. בקרבן העולה, הבסיסי, האדם פונה אל ה' וה' עונה לו דרך אש המזבח. בקרבן השלמים, האדם פונה אל ה', והקב"ה עונה באמצעות האדם עצמו[4]! דרך זו מייחדת גם את אופי התשובה וגם את האדם עצמו. האדם לומד גם לשאול שאלות וגם לענות עליהן, הוא נעשה שליח וגם שותף בעולם הקדש.

קרבנות הנדבה פותחים בקרבן העולה, שדורש מן האדם התבטלות מוחלטת בכדי ליצור קשר עם רבונו של עולם, אך המסילה עולה אל קרבן שלמים, בהם האדם יוצא מהתבטלותו ונעשה שותף במעשה בראשית וזהו ה"שלום" שב"שלמים".


[1] כבר הזכרנו בראש המאמר שפירוט הקרבנות החוזר בפרשת צו בא לבטא את חלקו /  התייחסותו של הקב"ה כ"מקבל" אל קרבנו של האדם ה"נותן".

[2] התייחסות נפרדת דורשת אש התמיד שעל המזבח. מצד הצטרפותה למרכיבי קדש נוספים שיש בהם חובת תמידיות: נר תמיד, "לחם פנים לפני תמיד", קטרת תמיד, עולת תמיד ועוד.

[3] מרבית "תורת השלמים" המובאת בפרשת צו, (ו, יז – כא), מתייחסת למגבלות המוטלות על אכילת השלמים. דווקא בשעה שהכתוב משתף את האדם מישראל בקדש, שם הוא מדגיש ומרחיב בחובת ההיזהרות. במגבלות הטהרה, מקום האכילה וזמן האכילה של הקרבן. האכילה חייבת לעמוד במגבלות הכתובות, כיוון שלולא זאת אין היא נחשבת אכילת קדש ואין בכך יישום קבלת ה' את הקרבן המוקרב. ממילא החטא הוא עצום כיוון שקרבן שהובא בשלמותו מתקבל ע"י ה'. ואם שליח ה' לקבלה שיבש את מהלך הקבלה הרי שהוא מעל בשליחותו, באמון שניתן בו ובאחריות שהוטלה עליו.

[4] ומנקודה זו ניתן לגלוש לעולם התפילה, שבמקום קרבנות נתקנה. הבעיה הקיומית של המאמין בשעה שהוא ניגש להתפלל היא תחושתו שאין פה דו-שיח אלא מונולוג. תחושה שלעיתים מתבטאת בשאלה: "אם א-להים שומע אז למה הוא לא עונה?". ע"פ האמור למעלה ניתן להציע את ההבנה שהקב"ה כן נוכח בשיח. הוא שומע ואפילו עונה. הוא עונה לאדם דרך האדם עצמו, דרך מהלך חייו וקורותיו !. אמנם צריך זהירות מרובה, ענוונ ורגישות בעת פרשנות אירועים כמענה ה' "את איוב מן הסערה", אך כעיקרון הדבר ודאי נכון.

"זאת התורה לעלה למנחה" – בפתח ספר ויקרא (א)

קישור לקובץ WORD של המאמר: תורת הקרבנות א

תורת הקרבנות

הקדמה.

במאמר שלהלן נבקש להתוות הבנות ראשוניות בתורת הקרבנות המפורטת בחלקו הראשון של ספר ויקרא. בגלל אורך המאמר, אנו נחלק ונפרוש אותו על פי הצורך.

במובא להלן נבקש לצעוד את הצעד הראשון בנושא. נשלח מבט כולל אל ספר ויקרא ונגדיר את חלקיו, נתחם את חלקו הראשון של הספר בו יתמקד מאמרנו ונפרוט אותו לחלקי משנה. המובא להלן מוקדש לתיחום והגדרות, כיוון שהם חיוניים כמבוא לשלביו המתקדמים של המאמר.

מבוא.

השראת השכינה בישראל, המתוארת בסוף ספר שמות, עיצבה, בכל מישורי החיים, מציאות חדשה בעלת השלכות רבות. ההשלכות הראשוניות הן בטיב הקשר שבין האדם לא-להיו, המתמקדות כעת בעיקר בתחומי המשכן שהוקם. השלכות נוספות הן בדיני טומאה וטהרה המתבטאים במישורי חיים שונים, גם מחוץ למיתחם המשכן והקודש. ככל שמתקרבים יותר אל הקודש, נדרשת רמה גבוהה יותר של טהרה ומושגי הטומאה והטהרה מחייבים חידוד והגדרה מדוייקים יותר. אך מגמתו של הקודש היא אל מעבר לתחומו המוגדר והמצומצם של המשכן. הוא שואף להתפשט אל כל תחומי החיים, אל כל מרחבי המגורים ולהיכלל בכל הזמנים.

מבנהו הכללי של ספר ויקרא מבטא את ההשלכות של השראת השכינה במשכן, את "הצרכים" של הקודש ואת ההערכות של בני ישראל למציאותו. בהמשך לכך מתווה הספר את מגמתו המתפשטת של הקודש. לאור זאת ניתן לחלק את הספר לשלושה חלקים:

א.     תורת הקרבנות – פרקים א – י (פרשות ויקרא – אמצע שמיני).

ב.      תורת טהרה וטומאה – פרקים יא = יז (אמצע שמיני – אמצע אחרי מות)

ג.      הקודש באדם, בזמן ובמקום – פרקים יח – הסוף (אמצע אחרי מות – סוף בחוקתי).

חלוקה זו היא כוללנית מאד ומחייבת התייחסות לחריגים בה, ליחסים בין החלקים ועוד. מבט כולל על ספר ויקרא מחייב מאמר נפרד. החלוקה הנ"ל באה בעיקרה לשני צרכים: א. כותרת ומבוא ראשוני לספר ויקרא. ב. תיחום היקף מושאו של מאמר זה,  דהיינו תיחום חלקו הראשון של הספר.

הכתרנו לעיל את חלקו הראשון של הספר בשם "תורת הקרבנות", אך הגדרה זו אינה מדוייקת. ההגדרה הנכונה יותר היא "הקשר בין האדם לא-להיו בתחומי המשכן – אופיו והדרך אליו". ע"פ הגדרה זו מתפרט חלקו הראשון של הספר לשני תתי-חלקים:

א.     תורת הקרבנות – פרקים א – ז / פרשת ויקרא ומחצית פרשת צו.

ב.      שבעת ימי המילואים והיום השמיני – פרקים ח – י / מחצית צו ומחצית שמיני.

החלק הראשון מגדיר את אופי הקשר והחלק השני מתאר את הדרך בה הוא נוצר בפועל. לאחר ההגדרה והתיחום, נבקש להתמקד יותר בתורת הקרבנות.

א. הקשר שבין האדם לא-להיו.

מלאכת הקמת המשכן, בניית הכלים ותפירת בגדי הכהנים הושלמה. האתגר שהוצב, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בוצע כאשר צוה ה' את משה וכבוד ה' מלא את המשכן. אבל כנראה שזו הייתה המעטפת החיצונית, הבית עצמו, שטח הדיור של השכינה, מיתחם הפגישה שבין ה' וישראל, שהוכשרו לצורך המפגש אך לא תואר עד כה המפגש  עצמו. ספר ויקרא כולו בא להתוות את מהות הקשר שבין האדם לבוראו, את אופיו ואת גדריו. חלקו הראשון של הספר מביא את תוואי הדרך העיקרי בתחומי המשכן. הפתיח "אדם כי יקריב מכם קרבן" מגדיר מיד בהתחלה באיזו דרך יתקשרו האדם וא-להים במשכן – בדרך הקרבת הקרבן[1]. באופן הפשוט ביותר, האדם בא ומקריב את קרבנו והקב"ה מקבל את הקרבן. כך למדנו עוד מסיפור קין והבל בספר בראשית. ישנו יחס של פונה ויוזם לעומת נענה ומגיב. רצח הבל מתרחש על רקע יוזמת ההקרבה של קין וחוסר תגובתו של הקב"ה אליו. תורת הקרבנות באה להדריך את  האדם כיצד יפנה בדרך  שתאפשר תגובה.

הקרבן הראשון, קרבן העולה, הוא הדוגמא הבסיסית לשני צדדי הקשר. האדם מביא את הקרבן אל אהל מועד, סומך ידו, שוחט, הדם נזרק על המזבח, הבשר מנותח ומועלה אל המזבח. זה חלקו של האדם בקשר – הבאת הקרבן והעלאתו על המזבח. הקב"ה מצידו מקבל את הקרבן – אש המזבח שורפת את הקרבן והוא נאכל כליל על גבי המזבח. כילויו של הקרבן הוא הביטוי לקבלתו. אליהו מתווכח עם נביאי הבעל בהר הכרמל ומציע מבחן הכרעה. מי שיפנה אל אלהיו והוא יענה אותו, הוא הצודק. נביאי הבעל קוראים לאלהיהם עד שעת המנחה. אליהו פונה אל ה' ע"י ריפוי המזבח ההרוס והקרבת העולה. ה' עונה אותו באמצעות האש היורדת מן השמים. זו מלחכת את  המים, אוכלת את העולה וכל העם קוראים "ה' הוא הא-להים". כך גם בספרנו, בפרשת שמיני. אחרי שהמשכן הוקם והכהנים הוכשרו, מקריב אהרן את קרבנו ואת קרבן העם מחד, ומאידך, ה' נראה אל ישראל בירידת האש מן השמים, האש האוכלת את הקרבנות.

המבט משני צידי הקשר

למדנו שהקרבנות הן הדרך ליצירת הקשר הישיר בין האדם לבין הקב"ה בתחומי המשכן/ מקדש.  האדם יוזם את פנייתו ע"י הבאת הקרבן והעלאתו על המזבח והקב"ה מקבל ונענה לפניית האדם באמצעות כילוי הקרבן. הכילוי הבסיסי של הקרבן הוא על ידי שריפתו באש המזבח.

בכדי להמשיך אל מעבר להיגד הבסיסי הנ"ל, נדרשים אנו להעמיק יותר בפרקי תורת הקרבנות. העמקה זו תאפשר לנו לעמוד על דיוקים שונים ובאמצעותם להגדיר דרכים שונות של הקשר המוזכר ומהויות שונות של קשר. על כן נידרש בתחילה לפירוט הקרבנות.

פירוט הקרבנות מתפרש על פני פרשת ויקרא ומחצית פרשת צו, והחלוקה מאוד ברורה וסדורה:

 

פרשת ויקרא

קרבן עֹלה

קרבן מנחה

קרבן שלמים

קרבן חטאת

קרבן אשם

פרשת צו

"זאת תורת העֹלה".

"זאת תורת המנחה"

"זאת תורת החטאת".

"זאת תורת האשם".

"זאת תורת השלמים".

 

המשך רצף הכתוב הוא בתיאור שבעת ימי המילואים ואירועי היום השמיני.

שאלות שונות עולות מתוך עיון במבנה הקרבנות ובפרטיהן[2]. חלק מהן עולות כבר מהמבנה המתואר לעיל, כגון: מדוע נכפל פירוט הקרבנות פעמיים ולא די היה בפירוט אחד כולל של כל קרבן? מדוע נשתנה מיקומו של קרבן השלמים בפרשת צו מזה שבפרשת ויקרא? מדוע המנחה, שהיא קרבן מן הצומח, ממוקמת בין העולה והשלמים, ששניהם קרבנות מן החי, ולא לאחר השלמים?. בפרטי הקרבנות ניתן לשאול על הטעם שפרטים מסויימים מובאים רק בפרשת ויקרא ולא בפרשת צו, ועל אלו המופיעים ב"צו" ולא ב"ויקרא" ועוד ועוד. אנו לא נתייחס ישירות לרוב השאלות, אלא דרך הילוכנו נענה על חלק מהן ישירות ועל חלק מהן בעקיפין.

השאלה הראשונה לה אנו נדרשים, היא שאלת הכפילות של הקרבנות. למה צריך שיובאו חלק מן הפרטים בפרשת ויקרא  ויחזור הכתוב ויפרט באותם קרבנות בנפרד בפרשת צו? הרמב"ן התווה דרך, בעקבותיה הלכו רבים, והוא סבור שהקרבנות המפורטים בפרשת ויקרא מוצגים מזווית מבטו של האדם המקריב, כפי שפותח הכתוב: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". הקרבנות המפורטים בפרשת צו, לעומת זאת, מפרטים את פרטי הקרבנות הרלוונטים לכהנים שבמקדש, כפניית ה' אל משה: "צו את אהרן ואת בניו לאמר…", בפתיחת פרשת צו. ברצוני ללכת בכיוון זה של הרמב"ן אך להרחיבו מעט ולהציגו בצורה שונה.

בתחילת המאמר הגדרנו את הקרבנות כדרך ליצירת קשר בין האדם הישראלי לבין הקב"ה. קשר כזה הוא דו-צדדי מעצם טבעו, עם זאת לכל אחד מהצדדים זווית ראיה שונה על הקשר ועל טיבו, כל צד רואה תכלית אחרת בקשר ובהתאם לכך הקשר מתעצב בצורה שונה, בהתאם לכל פן. לענ"ד  פרשת ויקרא מפרטת קרבנות אך למעשה מציגה את הקשר בין האדם לבין א-להים מנקודת מבטו של האדם. פרשת צו עושה את אותו דבר אך מנקודת המבט הא-להית[3]. ע"פ הסברנו מתבארת היטב, למשל, הכפילות בקרבן העולה. בפרשת ויקרא, בתיאור קרבן העולה, מתוארת שרשרת הפעולות שאמור האדם לעשות בקרבן, מרגע ההבאה אל המשכן ועד שכל הבשר מונח "על העצים אשר על האש אשר על המזבח"[4]. מאידך, בפרשת צו נמצא ש"זאת תורת העלה" והיא עוסקת בעיקר באש המזבח שאמורה ליקוד על המזבח באופן תמידי ובדשן הנותר משריפת העולה, אותו יש לפנות אל מחוץ למחנה. אין פה כל תיאור של פעולות הקרבה, שכן פה אמור להתפרט חלקו של הקב"ה בקרבן, דהיינו דרך כילויו של הקרבן, וזה מתואר על ידי הנחיית התנהלות האש על המזבח.

בדרך זו נוכל לבאר גם מדוע בפרשת ויקרא, במסגרת קרבן מנחה, מובאת מנחת ביכורים ואין היא נזכרת כלל בפרשת צו. ומאידך מדוע במסגרת  קרבן מנחה  בפרשת צו מוזכרת מנחת חביתין, שאינה מוזכרת כלל בפרשת ויקרא.

מנחת ביכורים היא כקרבן עולה, היא מובאת על ידי המקריב כחלק מתודתו על היבול שגדל בשדותיו ואין לו כל חלק בה. עיקר ייחודה הוא בגורמים המניעים את המקריב להביאה למשכן, אך אין בה ייחוד עקרוני, לעומת מנחות אחרות, מבחינת המקבל, המצדיק הזכרתה גם בפרשת צו. מאידך, מנחת חביתין היא מנחתו של הכהן הגדול המוקרבת על ידיו כל יום. היא בבחינת מנחת תמיד המקבילה לנר התמיד, לעולת התמיד, ל"לחם פנים לפנַי תמיד" ולקטורת התמיד. מנחה זו אינה כלל מצידו של ישראל רגיל המקריב.  היא חלק מסדר השראת השכינה התמידי במשכן והיא מובאת ע"י נציגו הבכיר של הקב"ה במקדש – הכהן הגדול. פשוט הוא שאין מקום למנחה זו במסגרת פרשת ויקרא אלא רק בפרשת צו, שכן כל עניינה הוא מצד רבש"ע.

משמעות אכילת הקרבנות

בהמשך לחלוקה שעשינו בין פירוט הקרבנות בפרשת ויקרא לזה שבפרשת צו, אנו רוצים להסיק עוד מסקנה בעלת משמעות רבה.

אחד הדגשים המשמעותיים בפירוט הקרבנות בפרשת צו הוא אכילת הכהנים את הקרבן. התורה מגדירה מקום וזמן לאכילת חלקי הקרבנות הניתנים לאהרן ובניו ואת מעגל הרשאים לאכול. ע"פ דברינו, שפירוט הקרבנות בפרשת צו מבטא את "חלקו" של הקב"ה בקשר עם האדם, מתבקש להסיק שאכילת הכהנים את הקרבן היא דרך אחרת בכילויו. דרך אחת היא שריפתו על המזבח, כפי שבארנו לעיל בתיאור תורת העולה, ודרך נוספת היא כילוי הקרבן ע"י אכילה. משמע, שכשם שהמזבח הוא "שלוחו" של מקום ושריפת הקרבנות על גביו הן הביטוי המובהק לקבלת הקרבן ברצון ע"י הקב"ה, כך גם הכהנים הינם "נציגיו" של הקב"ה ועצם אכילתם את הקרבן הוא מענה ה' לאדם המקריב. נוסף על כך, אם בקרבנות המובאים לשם כפרה וריצוי נעסוק, כגון חטאת ואשם, שם שריפת הקרבן על המזבח אינה מבטאת רק קבלה מצד ה' אלא גם ביטוי לכפרת ה' על עוון האיש או העדה, הרי שכך גם אצל הכהנים ועצם אכילתם את הקרבן הוא מעשה כפרה !. הבנה זו ראויה לפיתוח רחב יותר, אך אנו במסגרתנו נסתפק רק בהדגמת השלכותיה בשני עניינים.

א. קרבן המנחה.

קרבן המנחה, לסוגיו, מובא  מן הצומח, בניגוד לשאר הקרבנות שהם מן החי. בפרשת ויקרא מתוארים בעיקר סוגי המנחות שעל המקריב להביא, שכן שם מתואר חלקו של המקריב. בפרשת צו, עיקר הדגש הוא מה נעשה עם המנחה לאחר שהיא מובאת: "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ… וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לה': וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו…" (ויקרא ו, ז – ט). המשמעות המעשית של הדבר היא שהכהן נוטל מעט מן המנחה, העולה במלוא קומצו, וכל שאר המנחה, דהיינו רובה המוחלט, נאכל ע"י הכהנים. משמעות המנחה, כקרבן המובא לפני ה', תהיה סבירה ומקובלת, בעינינו ובעיקר בעיני האדם המביא מנחה גדולה ומושקעת לפני ה', אם נבין שקבלת ה' את המנחה אינו מתמצה רק בקומץ המועט העולה על המזבח אלא גם בעצם אכילת הכהנים את מנחתו.

מתוך כך נוכל להבין את יחס הכתוב לאכילת הכהנים ואת ההגבלות המוטלות עליהם: "מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם: כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה' כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (שם, ט – יא). אם אכילת הכהנים היא כאכילת המזבח, מובן מדוע יש לשניהם דינים דומים – גם המזבח בתחום חצר אהל מועד, גם אליו אין מובא חמץ בדרך כלל, אכילה ממנו היא אכילה מאשי ה' וכל הנוגע בו יקדש.

לאור הנ"ל נוכל גם להבין את היחס המיוחד שיש בין קרבן עולה לקרבן מנחה, יחס המתבטא גם בכך שהם מובאים בכתוב צמודים, המנחה לאחר העולה. קרבן העולה מתאפיין בכך שהוא עולה כולו על המזבח ונשרף כליל. אין למקריב חלק בו וזה חלק ממהותו של קרבן העולה, שעוד נדבר בו. גם קרבן המנחה הוא למעשה מובא כולו לה' ואין למקריב כל חלק בו. אלא שפה כולו לה' אינו בהבאה למזבח אלא באכילת הכהנים. מכאן נבין את חידושו המיוחד של קרבן המנחה. היות האש איתן טבע המשמש שליחו של ה' בעולם, לטב ולמוטב, זה פשוט עבורנו. מזבח האבנים כתשתית לאש וכחלק מנציגות ה' כלפי האדם מובן על רקע רעיון השראת השכינה במשכן. אבל שבני אדם, שהם לכאורה מהצד השני של הקשר, יהיו "נציגי" ה' ואכילתם תהיה כקבלת ה' קרבן אדם, זהו חידושו של קרבן מנחה. מתוך כך נבין גם שני סייגים שיש בדבר. הראשון הוא הקומץ המועלה על המזבח והשני הוא מנחת כהן המוקטרת כליל:

אם אנו מבינים שקרבן המנחה הוא למעשה קרבן עולה אבל באופן אחר[5], הרי שכמו שבשר קרבן העולה נשרף כולו כליל על גבי המזבח, כך גם במנחה, ראוי היה שכל המנחה תיאכל על ידי הכהנים. מדוע יש צורך לקמוץ מעט ולתיתו על גבי המזבח? אלא שהקומץ הקטן הזה בא למנוע טעות גדולה מאד שיכולים להידרדר אליה הכהנים. אילו היו אוכלים את המנחה כולה והיו חשים שאכילתם היא כקבלת ה' את הקרבן, מהר מאד היו גולשים לבלבל בין המשלח לשליח, בין הרב לעבד. הקומץ הקטן, אותו הם חייבים להקריב למזבח, בא להזכירם ולהזהירם מי הוא יעד הקרבן, מי הוא המקבל ומה בינם לבינו.

מתוך כך מתבארת בפשטות ההוראה ביחס למנחת כהן: "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" (שם, טז). כהן שמקריב מנחה שלו, לא יכול לשמש בו זמנית גם הנותן וגם המקבל, גם המקור וגם היעד. כל זמן שהקשר הוא בין אדם רגיל מישראל להקב"ה, יכול הכהן להיות גורם נפרד מהישראל, אבל כשהוא מקריב את מנחתו, זה בלתי אפשרי.

ב. ויכוח משה ואהרן ביום השמיני

אירועי היום השמיני למילואים המתוארים בפרשת שמיני, היום בו נראה ה' לישראל, כללו שמחה ועצב. אהרן הקריב את קרבנותיו, חטאת ועולה, ואת קרבנות העם, חטאת עולה ושלמים. אש ירדה מן השמים ואכלה את המונח על המזבח, אך גם המיתה את שני בני אהרן, נדב ואביהוא, בהקריבם לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אֹתם. לאחר ההתאוששות הראשונית מהטרגדיה מנחה משה את בני אהרן את אשר צווה. והנה הוא מגלה שקרבן החטאת, שחלק ממנו אמור היה להאכל ע"י הכהנים כדין חטאת שדמה נזרק על המזבח בחצר, נשרף כולו על גבי המזבח, כדין חטאת שדמה הובא אל הקדש והוזה לעבר הפרוכת. על סטייה זו מהמצווה קצף משה:

"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה': הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה': וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (י, טז – כ).

ניתן לבאר את הארוע כהקפדה יתרה של משה על המסגרת והנהלים, בעיקר על רקע מעשה נדב ואביהוא, בעוד אהרן טוען למידת גמישות והתחשבות בגורמים משתנים, אך דומני שיש להוסיף נדבך מעמיק, שבלעדיו לא תמוצה ההבנה בתגובת אהרן ולא יבואר השינוי בגישתו של משה.

יובנו הדברים יותר אם נראה אותם על רקע ההבנה, המוזכרת דווקא בדברי משה, שאכילת הכהנים, בקרבן המובא גם לשם כפרה כחטאת, היא מעשה  ביטוי בפועל של הכפרה.

משה מזועזע משריפתה הכוללת של החטאת, כיוון שאכילת הכהנים את המוקצה להם היא חלק אינטגרלי ממעשה הכפרה. שריפה על המזבח אינה זהה לאכילת הכהנים. לכל אחד מהם מהות משלו ואם בסוג החטאת שהוקרבה נדרשה אכילה של הכהנים, הרי שהיו חייבים בכך. אכילתם אינה זכות או מתנה שבאפשרותם לוותר עליה ולומר "לא מתאים לי עכשיו". זו חובתם כחלק מתפקידם במשכן. מבחינת משה, חלק ממעשה הכפרה שהיה אמור להעשות בקרבן החטאת ע"י אכילת הכהנים, לא נעשה. נמצא שביום בו נראה ה' אל ישראל, גם מתו בני אהרן וגם אין כפרה שלמה על ישראל. ואם יש חטא בבני ישראל בשעה שה' נראה אליהם, הרי שהם מצויים בדרגה רוחנית שהם לא מוכשרים לה ואש ה' יכולה לפגוע גם בהם באופן מיידי[6]. משה לא מקפיד רק על הסטייה מהנהלים אלא גם מטרגדיה נוספת העלולה להתרחש ביום הזה.

אהרן אינו סותר את המהות שבדברי משה, אך הוא טוען לסתירה מיניה וביה בנדרש ממנו. אהרן חי בשעה זו בתחושה ש"אין קטיגור נעשה סניגור". כיצד הוא יכול להיות שותף במעשה כפרה, ע"י אכילתו, אם שני בניו מתו וגם זכותו לא הגנה עליהם? אהרן מזכיר שנדב ואביהוא הקריבו באותו יום חטאת ועולה על עצמם, בנפרד מקרבן החטאת של העם, ובכל זאת נספו בעוונם וגם הוא נענש, "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'"?.

כיוון שסבר אהרן שאין הוא ראוי לבטא כפרה באכילתו, הביא את החטאת לכלל שריפה כליל מתוך היקש ועל בסיס תקדים "חוקי / הלכתי". כמו מנחת כהן, שאינה יכולה להאכל על הכהן עצמו, כהסברנו לעיל, ועל כן היא מוקטרת כליל על המזבח, כך סבר אהרן שיש לעשות בחטאת שאין הכהנים יכולים לאכול ממנה. על חששו של משה מחוסר השלמות בכפרה, השיב אהרן ששריפה על המזבח יכולה לבטא כפרה ב"מילוי מקום" לאכילת הכהנים, בשעה שהכהנים אינם יכולים למלא את חובתם.

כאמור, להבנת אכילת הכהנים מהקרבן כביטוי ממשי לכפרה ישנן השלכות נוספות ושונות. אנו לעיל, בקרבן  מנחה ובדיון משה ואהרן, הדגמנו רק שניים מהן.


[1] לאור ההבנה שהקרבנות הן הדרך למפגש האדם הרגיל עם הקב"ה, נשים לב שלמשכן, למעשה, ישנם שני תפקידים: א. מקום שריית השכינה. ב. מקום המפגש שלה עם האדם. כל מיתחם המשכן המצומצם, דהיינו האהל המכסה על הקדש וקדש הקדשים, מוקדש למקום שריית השכינה. זוהי "החצר הפנימית" של המלך. המפגש עם האדם מתבצע בחצר המשכן, ב"חצר החיצונה", שם מוצב מזבח הנחושת, עליו  מוקרבים כל הקרבנות.

[2] כמבוא טוב לכל תורת הקרבנות המורכבת כדאי לעיין במספר מאמרים שאפרט להלן. מאמרים אלו מנתחים יפה ובצורה נהירה את מבנה הפרקים, מביאים את השאלות המרכזיות הנשאלות בהם, מציעים כיווני חשיבה  ומתווים פרשנות משלהם. לכל הנרתע והמסתבך כל פעם מחדש עם הגיעו לספר ויקרא, מומלץ לעיין במאמרים אלו, שהם רק חלק מהמצוי בספרות לצורך ההבהרה והפישוט. המאמרים אותם אני מציע מצויים באתר בית המדרש האלקטרוני של ישיבת הר עציון. המאמרים (המצויינים פה בקישוריות) הם: מאמרו של ר' יונתן גרוסמן , מאמרו של ר' מאיר שפיגלמן ומאמרו של ר' מנחם ליבטאג

[3] על האופן בו משתלבים הכהנים בקשר ועל מעמדם בו נדון בנפרד. כרגע, הם משניים מבחינת עצם הקשר.

[4] לצורך הענין, נתייחס בשלב זה לפעולותיו של הכהן כפעולות האמורות להתבצע עקרונית על ידי המקריב מישראל,  אלא שיש פעולות מסויימות שאין הוא מורשה בהם ועל כן הכהן עושה זאת במקומו ובשמו.

[5] ושים לב למשפט זה, שכן זו הבנה חדשה, שעד כה לא אמרנוה מפורשות.

[6] כמו במעמד הר סיני, בשעת התגלות ישירה, אין סליחה ואין דחייה בעונש. הכל מיידי – "כי סקל יסקל או ירה יירה" כל הנגע בהר, אם בהמה ואם איש. משום כך נענשו בני אהרן מיידית ומכאן גם החשש כלפי כל ישראל.

"my name is Forrest, Forrest Gump"

כנגד ארבעה בנים – הבן שאינו יודע לשאול – חלק ב'

 

"שמי הוא פורסט, פורסט גאמפ"

"תקציר הפרק הקודם"

בחלקו הראשון של המאמר שרטטנו קווים לדמותו של הבן הרביעי שבהגדה, זה "שאינו יודע לשאול". הבהרנו שאין שמו מורה על חוסר אופי או העדר תכונות אלא דווקא להפך. העובדה שהוא "אינו יודע" היא זו שמאפשרת עיצוב אופי בעל עוצמות, כנות, ישרות, פשטות ויכולת עשיה במצבי לחץ, שלרוב אינה מצויה בקרב שלושת אחיו. הצבענו גם על יחסה הלא-מעריך, לא-מבין, סלחני מעט אם כי מלגלג, מתנשא ואף שחצני של החברה כלפי סוגים שונים של "אליפלט".  יחס הנובע בעיקר מחוסר יכולתה של החברה להכיר בפגמיה שלה ולהודות בהם, פגמים ההופכים אמת לשקר, לבן לשחור, ישר לעקום ותום לערמה.

על יחסים אלו שבין אותו "שאינו יודע לשאול" / אליפלט / פורסט גאמפ לבין הסובבים אותו אנו רוצים להתייחס בניתוחנו את הסרט "פורסט גאמפ"[1].

פורסט גאמפ והחברה סביבו

את פורסט (שם פרטי) גאמפ (שם משפחה), גבר בשנות השלושים לחייו, אנו פוגשים לראשונה על הספסל בתחנת האוטובוס. במקום המשמש נקודת המתנה של דקות עבור אנשים נורמטיבים הממהרים לדרכם בשטף החיים ובלחץ השעון, במקום בו אנשים נורמטיבים נאלצים בעל כורחם ושלא בטובתם להעצר ממרוצתם, כיוון שהאוטובוס טרם הגיע, ובלית ברירה נאלצים לראות את העצים הירוקים שסביבם, לשמוע את ציוץ הצפורים המנתרות מעליהם ולהתבונן באנשים שלידם, באותו מקום יושב פורסט גאמפ במציאות ובזמן משלו ופורט בפני האנשים המתחלפים על הספסל את ספור חייו המלא. איש מהם, כמובן, לא שמע את סיפורו המלא, כיוון שעבור כולם הגיע האוטובוס שיוליכם למקומם הבא, ורק אנחנו, הצופים בסרט (ורק משום כך), מתוודעים לכל התחנות ב"אוטובוס הזמן" של פורסט גאמפ. התחנה בה ירד פורסט מ"אוטובוס הזמן" שלו היא בדיוק באותה נקודה פיזית בה הוא עלה עליו, בתחנת האוטובוס. בסוף סיפורו מגלה פורסט שאינו צריך כלל ליסוע באוטובוס ולהמתין לו אלא עליו ללכת ברגליו שני רחובות ולהגיע ליעדו.

הסרט עמוס בבחינה ובניתוח של החברה וערכיה, בעיקר זו המערבית  – אמריקאית. באמצעות מהלך חייו של פורסט מבקר הסרט, לעיתים באורח אירוני, את החברה, היחסים בין מרכיביה, ערכיה, האמת והשקר שבה, הגורמים המנחים את אורח חייה והשקפת עולמה, מעלותיה וחסרונותיה. אמנם פורסט גאמפ מוצג בסרט בעיקר כמתריס מבלי דעת בפני החברה על חסרונותיה, והצלחותיו לעיתים אף מוקצנות ואבסורדיות, אך מכלל לאו אתה גם שומע הן ולומד ורואה את עוצמותיו ותכונותיו.

אך לא נפרט על מפגשיו של פורסט עם סביבתו בפרקי חייו השונים, כיוון שלב הסרט ועיקר דברינו מתמצים בהשוואת פורסט לחברתו ג'ני ובטיב היחסים המתרקם ביניהם מאז היו ילדים.

פורסט וג'ני

פורסט וג'ני נפגשים לראשונה בהסעה המוליכה אותם ליום הראשון בבית הספר. מאז דרכם קשורה יחד אם כי הם נפרדים לפרקי זמן ארוכים. פורסט וג'ני הם ניגודים חברתיים מושלמים ומתוך הניגוד שביניהם הולכת ומתבררת אישיותו של כל אחד מהם.

אך בטרם נפרט בגיבורי הסרט, נעיר שתי הערות במישור הקולנועי:

       · מבחינת מימד הזמן, הסרט מתחלק לשני חלקים. בבסיסו מצוי הסרט בנקודת זמן אחת שממנה חוזרים לאחור ("פלשבק") לפרקי זמן שונים. בשלב מסויים אנו מגיעים בפלשבקים לאותה נקודת זמן מרכזית ואז הסרט מתחיל לרוץ עם הזמן במקביל לאירועים המתרחשים. שני החלקים המתוחמים מתודית – קולנועית מבטאים גם חלוקה באופיו של הסרט ובמסריו.

הסרט כולו עוסק במהלך חייהם של שני גיבורים מרכזיים, פורסט וחברתו ג'ני. חלקו הראשון של הסרט עוסק בכל אחד מהם בנפרד, ובעיקר בפורסט,  ובהצטלבויות מקריות שלהם. החלק השני עוסק בחייהם המשותפים ובילדם המשותף.

גם את החלק הראשון יש לנתח בשני מישורים. מישור אחד הוא מהלך חייו של כל אחד מהם במקביל והאירועים שעוברים עליו. מישור שני הוא הקשר בין שני הגיבורים, אופיו ותהפוכותיו כפי שבא לידי ביטוי מפגישה לפגישה וההשפעה עליו ממה שעבר על כל גיבור בין לבין. חלקו השני של הסרט בא להראות את תוצאות החלק הראשון.

       · עם זאת שיש חלוקה ומורכבות בסרט, יש לו מסגרת ברורה המאחדת אותו. הביטוי הקולנועי של מסגרת זו מתבטא בשני סמלים: א. הנוצה המתעופפת ברוח פותחת את הסרט ומסיימת אותו, כאשר פישרה ניתן ע"י פורסט לאחר קבורת אשתו. ב. במימד הזמן, הסרט פותח ומסיים בעלייתו של פורסט גאמפ לאוטובוס שיקחהו לביה"ס, התחנה החברתית הראשונה בחייו. הפתיחה היא עם פורסט גאמפ האב והסיום הוא עם פורסט גאמפ הבן, בו ניתלות התקוות הגדולות, שכ"תוצר" משותף של פורסט מחד וג'ני מאידך הוא יתפתח לאישיות חברתית מעולה.

מכאן נחזור לאפיין את גיבורי הסרט, פורסט וג'ני, אותם הגדרנו כניגודים חברתיים מושלמים.

פורסט – בדמותו עסקנו בחלקו הראשון של המאמר, כעת רק נסכם את הדברים. פורסט הוא אדם פשוט מאד, המצוי ברובד הבסיסי. הוא אינו מתוחכם, אינו מבין את התחכום, המורכבות, הטקט והדו-משמעות שבחיים. אינו רגיל בהסמלה של דברים ובאמביוולנטיות. וזהו גם סוד קסמו, ישרותו ופשטותו. דמותו בסרט מעוצבת: א. כאדם בעל תכונות ואופי חיוביים אקטיביים. ב. המתאפשרות בגלל שהוא אינו יודע לשאול. אילו ידע לשאול היה מאבד את הקסם שבאותן תכונות אופי. ג. בשביל להיות באמת "מי שאינו יודע לשאול", צריך כישרון משמים. לא שזה תענוג גדול, אך עדיין מצריך כשרון מיוחד…

ג'ני – ג'ני היא בבואה פרטנית של החברה כולה, עם אותם תכונות אופי ותסבוכות. את דמותה של ג'ני נוכל להמחיש ע"י הגדרתה כ"בת זוגו החברתית של קהלת בפרק ב' של מגילתו". קהלת אמנם חיפש את האושר הכללי וג'ני בסרטנו עסוקה באושר החברתי, אך בכל השאר היא דומה לו. כל אשר שאלו עיניה לא אַצְלָה מהן וכל התנסות בחייה הסתיימה, פחות או יותר, בתחושה שגם היא הבל ורעות רוח. מקבילה נוספת, ניגודית עד מאד לראשונה, היא "הכינה נחמה" של מאיר שלו. היא קופצת מראש לראש כדי לחוות התנסויות אין סופיות במטרה למצוא את האושר העליון. הכינה נחמה מצאה את אושרה על ראש קרח, ג'ני חלקה את סוף חייה בחברתו המצומצמת של בעלה פורסט, ולהבדיל, קהלת מוצא את האושר של העולם הזה במה שמעבר לו. למעשה, שלושתם עברו, וכנראה צריכים היו לעבור, מסלול התנסויות ארוך בכדי להבין שלא כל "כאילו" הוא "באמת" והתשובה הסופית הייתה כבר בנקודת המוצא. לא לחנם אחד מחוקי מרפי אומר שבני האדם בהתמודדותם ינסו את כל החלופות האפשריות בטרם יבחרו בהגיון הפשוט והבריא.

על רקע זה נוכל להאיר מעט את דמותה של ג'ני בסרט:

  • החיפוש הנצחי אחרי האושר והחיים גורם לה לחוות את כל אפשרויות החיים אך לא את החיים עצמם, שאולי מצויים אצל פורסט, אליו היא שבה בסוף.
  • למרות סופה העצוב ומציאת הנחמה בחיק פורסט, לא נראה שאילו הגלגל היה חוזר היא מסוגלת הייתה לחיות עם פורסט כל הזמן. היא הייתה חייבת את ה"התפרפרות" המתמדת ואת ההתנסות הבלתי סופית בכל הדברים.
  • עם זאת, כפי שהייתה חייבת את ההתנסות הבלתי פוסקת וה"קופצנית", בדיוק כך הייתה זקוקה מפעם לפעם לפגוש בפורסט לכמה שעות, לנוח עימו, לשאוב ממנו כח להתנסות הבאה ולהיעלם שוב.
  • נקודת הסיום שלה חוזרת אולי לנקודת הפתיחה של פורסט, אך בסופו של דבר יש לה יתרון עצום עליו. אמנם די לשניהם כעת בחברתם הזוגית בלבד, אך אותו זה מספק משום שלעולם הוא לא שאל "מדוע" ו"למה" והיא מאושרת דווקא בגלל שהיא שאלה את השאלות האלה. הוא מאושר בגלל חוסר ההתנסות, היא מאושרת על גבי ההתנסות. עוצמתה מרובה מעוצמתו כשעור יראתו של קהלת לאחר פרק ב' וב"סוף דבר הכל נשמע" לעומת יראתו בתחילת פרק א', שגם בה הוא טען "הבל הבלים הכל הבל".
  • חלקו השני של הסרט מנסה להציג את האושר בעצם חייהם המשותפים, או יותר מזה בפרי ביטנם, בבנם. הוא חכם והוא פורסט והוא תמיד נושא התקווה של הורים לעתיד טוב יותר.

העוצמה שיש לבן "שאינו יודע לשאול" נובעת מכך שלא עשה אפילו צעד אחד קדימה. אנחנו אמנם התחלנו לצעוד קדימה, אך בכך גם איבדנו עוצמה מסויימת. לכשנפגוש ברחוב, סתם כך, את "שאינו יודע לשאול" בל נשכח שכל עוד לא הגענו לנקודת הסיום החוזרת להתחלה יש לו יתרון משמעותי עלינו ומכאן כבודו וייחודו ומכאן ענוותנותנו.[2]


[1] פנים דומים, נוספים ואחרים ניתן למצוא גם בסרטים אחרים, דוגמת "איש הגשם", "כף רגלי השמאלית" ועוד, אם כי לכל אחד מהם מאפיינים משלו.

[2] נעיר על נקודה בולטת נוספת בסרט, על אף שאינה קשורה ישירות לנושא המאמר.

הוריהם של פורסט וג'ני נמצאים, סה"כ, ברקע עלילת הסרט, אך המעמיק רואה עד כמה מעשיהם ודמותם עיצבו את הילדים. לשניהם יש הורה אחד – לו יש אמא, לה יש אבא. ההורים של שניהם פעילים מבחינה מינית, בהקשר שלהם – אמא שלו מוסרת את עצמה למענו, אבא שלה ,מוסר אותה" /מתעלל בה למען עצמו. היא מעוניינת בהרס בית אביה והוא משקיע בלטפח ולשמר את בית אימו. הזוגיות וההורות הנורמלית נמשכת בסרט זמן קצר מאד, משעה שהם מתחתנים על רקע מחלתה של ג'ני ועד מותה. מה שהורים יכולים לעשות !)

"איזה ילד אתה, אליפלט?"

כנגד ארבעה בנים – הבן שאינו יודע לשאול – חלק א'

"איזה ילד אתה, אליפלט ?"

מבוא

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".

מי הוא אותו "שאינו יודע לשאול"? אם נשווהו לאֵחַיו, הרי שהוא ה"ביש גדא" של ההגדה, הבן ה"לא יוצלח" של המשפחה, זה שבקרב "המשפחה השואלת" לא מצאו לו כינוי הולם יותר מאשר "שאינו יודע". אך האם זה כך? לכל אחיו יש איפיון חיובי – אקטיבי ורק לו תכונה פסיבית? ומה הטעם ב"את פתח לו" אם אין הוא יודע מה לעשות עם זה? מה הערך ומה הטעם?

על המילים "וימש חשך" הכתובות במכת חשך במצרים מובא שלחשך היתה ממשות עצמית. לא היה זה רק "העדר אור" אלא ממשות ומציאות של חשך. דומה שכך גם בנדוננו. "שאינו יודע לשאול" אינו רק העדר של יכולת, כשרון או מיומנות. מדובר פה באופי בעל ממשות ואקטיביות המכיל מאפיינים המיוחדים לבעליו ושאינם נמצאים אצל שאר אחיו. לא רק זאת, אלא שתכונתו כמי ש"אינו יודע לשאול" היא זו שעושה אותו חלק אינטגרלי מ"המשפחה השואלת" ושבלעדיו אין המשפחה שלמה.

ההגדרה לעיל מחייבת אותנו, מניה וביה, לברר ולבהר מה טיב אופיו של אותו "שאינו", מה כל כך מיוחד בו ומה אפשר שיהיה בו, שאינו מצוי אצל אחיו המוכשרים?

לברור הנדון נעזר בשתי דמויות ישראליות מוכרות, בעזרתם נגבש את דמות הבן. אורחינו הם: אליפלט והשוטר אזולאי.

"נזמר נא את שיר אליפלט

ונגידה כלנו בקול:

כאשר עוד היה הוא רק ילד

כבר היה הוא ביש גדא גדול

בו שכנים ושכנות דברו דופי

ואמרו "שום דבר לא יועיל –

אליפלט הוא ילד בלי אופי,

אין לו אופי אפילו במיל…"…

ובלילה חבוש קסדת פלד,

אז ירד המלאך גבריאל

ונגש למראשות אליפלט

ששכב במשלט על התל.

הוא אמר: "אליפלט, אל פחד,

אליפלט, אל פחד וחיל,

במרום לנו יש ממך נחת

אף שאין לך אופי במיל…"

בלי מדוע ובלי כיצד

בלי היכן ובלי איך ולמה

בלי לאן ומאיזה צד

בלי מתי ובלי אן וכמה

כי סביב ככנור וחליל

מנגינה מאירה מצלצלת,

אם נסביר לך – מה זה יועיל

איזה ילד אתה, אליפלט.

אמנם סבור נתן אלתרמן, בשירו המולחן ע"י סשה ארגוב, שלאליפלט אין אופי כלל, ובכך אנו חלוקים עליו מכל וכל, אך מאידך גם למדים ממנו מעט נתוני יסוד:

א.     ישנה באליפלט פשטות וישרות בעלות עוצמה רבה. אלו תכונות הקיימות בו דווקא בגלל שאינו שואל מדוע ולמה ודווקא בגלל הנאיביות שבו (נאיביות ! לא תמימות, שהיא מושג אחר !).

ב.     העוצמה שבפשטות ובישרות גורמת לו לעשות, בד"כ בשעות משבר הדורשות תעצומות נפש ולא בחיי היום יום, מעשים שאיש מאתנו, הרציונלים והמשכילים, לא היה עושה. בחלק השיר שלא הבאנו פה מתואר אליפלט המסתער אל העמדה הקדמית בכדי להגיש לה תחמושת החסרה לה וכל זה מבלי לשאול וגם מבלי לדעת באופן מובנה והגיוני כל כך "מדוע, למה, בשל מה זה ואיך?". אמנם פעמים רבות מבטאת גישה זו גם טפשות רבה, ומשום כך עלינו ללמוד ולדעת, אך מאידך…

ג.      מה גורם אליפלט, שאינו יודע לשאול, לסביבתו? דומה שהפשטות והישרות שלו, חסרות עד למאוד בסביבתו ובְחַבריה. דווקא משום כך הן מתריסות בפניה על השקר והעקמומיות שבה, גורמות הן לסובבי אליפלט להיות חסרי מנוחה וחסרי מענה ומניעות אותם לזמר את שירו, גם הם, בלי דעת מדוע ולמה. אגב דברינו אלו רק נעיר, נפנה ונצביע על הדמיון המדהים כל כך שבתגובתה חסרת האונים, חסרת המילים והחושפנית כל כך של החברה ופרטיה אצל הילד אליפלט, שאינו יודע כלל לשאול, מצד אחד ומאידך ואצל הילדה המקבילה והניגודית  לו כל כך, זו ש"בשמלה אדומה ושתי צמות" עומדת קטנה, יחידה ותמה ושואלת "למה ?" בעוצמה שאין דומה לה ומבלעדיה אין איש היכול לשאול שאלה, שאף איתני הטבע העומדים מזעפם לא מוצאים לה תשובה, גם היא וגם אליפלט גורמים לסביבה, בתורה, להיות חסרת אונים.

ד.     ציטטנו לעיל, מהשיר "אליפלט" את הבית הפותח ואת זה המסיים. בזה הראשון מתואר יחס שכניו ומכריו ובזה האחרון יחס יושבי מרום. ומשום מה הפער שבין יחס בני האדם לאליפלט ליחס פמליא של מעלה אליו אינו מפתיע אותנו, וארשה לעצמי לומר בשפה ברורה שלא בענין זה הכריעו חז"ל "לא בשמים היא". לעיתים אתה עומד ותמה עד כמה שחצנות, בורות, בטחון עצמי חסר בסיס וחוסר כבוד יש ביחסה של החברה אל "אליפלטים" שונים המצויים בה. עד כמה יחסה מבטא אווילות, טפשות וכסות פנים שלא לראות ערוותה שלה. ולעיתים התמיהה גדולה כל כך עד שסבור אתה שבדרך זו מכסה החברה על חסרונותיה ולא מצאה עוז בנפשה לתגובה הולמת יותר.

לא הסבירה נעמי שמר, בשירה על ארבעת הבנים שיצאו מן ההגדה, מדוע זה זיכתה דווקא את שאינו יודע לשאול ב"יפה מכל", אך דומני שיש אמת בגישתה ומ"מ אין ספק שמהתמונה הפסטורלית של "שילב ידו בתוך ידה וחזר עמה להגדה" (גם אם יש לדון בעצם החזרה) יכולים ללמוד הרבה חכמים ורשעים.

מבלי דעת מדוע ולמה ארך הפירוט באליפלט ועל כן נותיר למעיין לצפות בסרט "השוטר אזולאי" ולעשות בעצמו את ההשלכות מהשוטר החביב והרגיש. אמנם צריכה המשטרה שוטרים מזן אחר ויש להצדיק את הדחתו (וכבר הערנו שיש להתרחק מן הטיפשות ולדעת על מה ומדוע ולמה), אבל דומה שנשמח להצטרף ולהשתתף בסצינת הסיום של הסרט. באותה שעת משמר כבוד של המשטרה עסוק באימוני ת"סים, השוטרים צועדים ומצדיעים לתומם במסגרת התירגול ואך במקרה עוברים לידו. אולם, פרשנותו הסובייקטיבית של אזולאי למציאות היא אחרת. הוא בטוח שהמשמר צועד ומצדיע רק לכבודו, עם קבלת הדרגה ופרישתו משירותו הממושך במשטרה. האם הוא טועה? אם כן, האם זה משנה? לא על זה נאמר "יושב בשמים ישחק"? מה שהחשוב באמת היא הבנתו הסובייקטיבת של השוטר אזולאי והשקפתם האובייקטיבית שלנו הצופים בסרט,

המתבונן מן הצד. וכל השאר? "משול כחרס הנשבר… כצל עובר, כענן כלה… וכחלום יעוף".

"תם מה הוא…?"

כנגד ארבעה בנים – הבן התם

"תם מה הוא… ?"

את דמות השלישי מארבעת הבנים שבהגדה, התם, נרכיב משני סרטים. מכל אחד נפיק שלב אחר באופי הדמות. לאור "מקריות משמחת" ו"שדה החלומות" נאפיין את התם ואת ייחודו.

א. מקריות משמחת[1].

את סם פוגשת רוּבי לראשונה על הספסל בפארק. הוא קצת שונה, תגובותיו קצת מוזרות, לעיתים הוא גאון ולעיתים חסר מושגי יסוד, מצד אחד גמלוני ומגודל ומצד שני יש והוא חסר ישע ורך כילד מבולבל. אמנם רב הנסתר על הגלוי אך בעיני רובי, למודת הנסיון ממספר מערכות יחסים מסובכות וכושלות עם בחורים מסובכים וכושלים, הוא סה"כ בחור חביב ולא מזיק ( – דבר שכנראה אינו מצוי בשפע…). הכל יפה וטוב עד שרובי מגלה בכליו של סם רישומים של בחורה צעירה וגם שם של אישה. על אף משבר האמון, שלו לא ציפתה, היא מוכנה לשיקום האמון בתנאי שתקבל הסבר מספק ומתקבל על הדעת, שלו מאד קיוותה. היא אמנם הכירה דרכים שונות של גברים להתמודד עם חשדות שכאלה, אך להסברו, הכל כך לא צפוי, של סם באמת לא הייתה מוכנה…

לטענתו הוא הגיע מהעתיד וחזר אחורה במכונת זמן, כדי לברוח מהרודפים אחריו שם וגם כדי לפגוש אותה אישית (למרות שכל המידע שהיה לו עליה נבע מתצלום ישן שלה, אותו מצא שם בחנות עתיקות, עליו צויינה השנה ולמוכר בחנות היא נראתה כמישהי מהעיר ניו יורק !). השם שהיה כתוב בדפיו הוא שמה של אשת הקשר שלו בהווה ההיסטורי, "אשה זקנה ומקומטת" כהגדרתו, והרישומים שנמצאו משרטטים את דמותה של רובי עצמה, כפי שנשתקפו לו מהתצלום הישן והלא ברור, המוזכר לעיל, אותו מצא וממנו התרשם.

בטרם נמשיך הלאה, תעצורנה הקוראות לרגע, וכן בעליהן, וינסו להעריך את תגובתם, לוּ עמדו בסיטואציה דומה, לתגובה שניתנה ! תגובתה של רובי הייתה כממוצע התגובות שיינתנו.

מכאן ואילך סובב הסרט וסובבת רובי את השאלה "האם להאמין לסם?". אם סיפורו נכון, הרי שהוא אוהב אותה עד מאד ומוכן לעשות למענה הכל ולא יכול להיות יותר טוב עבורה מאשר להיות עמו. אם סיפורו שיקרי, הרי שהוא נוכל ורמאי המנצל אותה, "משחק" ברגשותיה, משפיל אותה וסוחט ממנה כל פן ופינה של כבוד עצמי. במיטוטלת זו נעה רובי כל הסרט מצד לצד בסיוע חברתה הטובה, המטפלת שלה, הוריה, חבריה וסם עצמו. הבעיה העיקרית היא שמבחינה הגיונית אי אפשר לפרוך אף אחד מהצדדים וגם אי אפשר לאמת אותו – כל צד אפשרי וגם כל צד מבוסס הגיונית ולוגית.

העלילה מגיעה לשיאה. ועימה גם לבטיה של רובי אך גם ההכרח להכריע, בשעה שסם נדחק, בעל כרחו, לגלות עוד פרט חשוב. הוא מספר לרובי שהוא בעצם בא להגן עליה, שכן ידוע לו שביום שישי הקרוב היא תמות בתאונה והיא חייבת להאמין לו ולשתף עמו פעולה בכדי שיצליח להציל אותה !. אפרופו, הוא לא יכול להגיד לה מתי בדיוק זה יקרה ואיך כי זה יכול לפגום בהצלחת ההצלה !

ביום חמישי מתעצמים גם לחצי הסביבה ומגיעים לשיא – המטפלת אומרת לה שסם חולה מאד, שהוא משליך עליה בעיות שלו, שאם היא אוהבת אותו היא חייבת לעזוב אותו עוד היום ולהתרחק ממנו. מחבריה יש המשוכנעים שעליה להקשיב לסם ולהישמר לנפשה. חייה ומותה תלויים בשאלה אם האמת עם סם או לא. היא את נפשה לא יודעת וכבר יום חמישי בלילה.

הרמב"ם, בחלק ב' של "מורה הנבוכים", דן בסוגיית ראשית העולם, כשהשאלה היא האם העולם נברא, כמאמר התורה, או שהעולם קדמון כסברת אריסטו. הרמב"ם הולך ופורט בדעת התורה ובדעת אריסטו ומשמע שעל פי ההגיון והניתוח השכלי אין להכריע בשאלה זו לכאן או לכאן. עקרונית, שתי הגישות אפשריות. ואז בא הרמב"ם ועונה מדוע אם כן אנו מכריעים שהעולם נברא ולא קדמון: "׳ואמנם הביאונו שלא לעשות זה ושלא נאמינהו (לאריסטו), ב' סבות, האחת מהם שהיות השם בלתי גוף יתבאר במופת… וקדמות העולם לא התבאר במופת… והסבה השנית כי האמננו (= אמונתנו) שהש"י בלתי גשם לא יסתור לנו דבר מיסודי התורה ולא יכזיב מאמר כל נביא". (מו"נ ח"ב, כה ועיין גם שם, יג). ישנם דברים שאין בכח הרציונאליות וההגיון להכריע בהם והטענות שקולות לכאן ולכאן. זה החל מהכרעה בשאלה "אם יש א-להים?" וכלה, להבדיל ושוב להבדיל, בתיאוריות קונספירציה שונות. ההכרעה היא תוצאה של אמונה אישית סובייקטיבית של האדם הפרטי, שהיא מעבר להגיון, כפי שאומרים "או שאתה מאמין או שלא".

בשעת לילה מאוחרת של יום חמישי מגיעה רובי נואשת לבית הוריה לשיחת נפש עם אמה. האם (מנסיון חיים ומסקנות המצדיקים דיון נפרד שאין פה מקומו) היא זו שדוחפת את רובי לפגוש בסם בשעת בוקר מוקדמת של יום שישי ולומר לו: "אני מאמינה לך !".

ניפרד כעת מהמשך מהלכו של הסרט כיוון שליסוד זה בדמותו של התם כוונתנו. שאין תמימותו התם אינה מעידה על חוסר הגיון וחכמה. אדרבה, חכם הוא מאד ויודע לשקול דברים בפלס, מבין הוא, חוקר ודורש ומדייק בהערכתו. אלא שהכרעתו היא היא שמאפיינת את תמימותו, היא תוצאה של אמונה ולא של הגיון או פרקטיקה. "ויהי עשו איש יודע ציד" ולכן "איש שדה", "ויעקב איש תם" ולכן "יושב אהלים". עשו העריך את הפרקטיקה של החיים, רווח והפסד, שיקולי כדאיות הגיוניים וברורים ולאורם בחר את דרכו. יעקב מודע היה לשיקוליו של עשו ולעוצמתם, אך תמימותו הדריכה אותו לבחור בדרך אחרת.

מה היא אותה תמימות? מאין כח ההכרעה שלה? האם היא בהכרח נוגדת מעשיות, הגיון בריא, שיקולי כדאיות , ניתוח ריאלי וכדו' ???

ב. שדה החלומות (Field of Dreams).

בשני הסרטים, דלעיל ודלהלן, גבולות ההכרה הם תוצאה של הכרעה אישית וסובייקטיבית, רק שבסרט הקודם דובר על אדם מן ההווה הפוגש דמויות מן העתיד המתקשרות לחייו האישיים. הסרט שלפנינו עוסק בדומה לכך רק בדמויות מן העבר.

אדם פשוט ורגיל, בעל חווה מאיווה – ארה"ב, שומע קול מסתורי העולה משדה התירס שלו והאומר משפט סתום. ע"פ הבנתו עוקר ריי קונסילה, בעל החווה, שדה תירס המשמש למחייתו ובונה עליו מגרש כדור בסיס (= בייסבול). בעקבות כך הוא צועד לעבר אירועים המשנים את חייו לרעה, אך גם לטובה. את צעדיו מלווה משפחתו, אשתו ובתו, שחקני בייסבול מהעבר ושני אנשים עימם הוא נפגש אך אינו יודע מדוע.

פירוט סדור של העלילה יהיה ארוך ומורכב וירחיק אותנו מהתמקדות בנושא. על כן נותיר לקוראים את הצפייה בסרט ונתייחס במסגרת זו למאפיינים אותם ברצוננו להדגיש:

א. מבנה הסרט – המתרחש בסרט הוא בגדר חידה לכל אורכו. אין פה עלילה שסופה ידוע מראש, כמו בסרט פעולה או מותחן, שאתה יכול לנחש מה יקרה, מי ינצח או מי אשם. פה מדובר על סרט בעל סיפור מוזר, לא הגיוני, עם חוקים משלו שאין לדעת מה המהלך המנחה אותו ולכן גם א"א לנחש מה יהיה בסופו. בניגוד לסרטים אחרים, היותך צופה מן הצד ורואה מכלול אינו מהווה יתרון בהבנת  המתרחש ובמקביל גם לגיבור הסרט אין יתרון מכך שהוא בגוף העלילה ומכיר את חוקיה. אי ההבנה וחוסר הידיעה שלך מקבילים לאלו המתחוללים בקרב הדמות בסרט. מאידך, הבנת התהליכים גם היא מתרחשת אצלך במקביל להתרחשות אצלו.

עריכה טכנית זו אינה מקרית. היא מקבילה למֶסֶר של הסרט, המטפל בהתרחשויות בלתי ידועות ומובנות המוליכות את האדם במשך חייו להכרעות שונות. מבחינה זו הסרט ערוך, לדעתי, בצורה איכותית.

ב. בייסבול –  במרכז הסרט עומד משחק הכדור בסיס = בייסבול. אי אפשר להבין את הסרט ואת המסר שלו ללא הבנת תפקידו של הבייסבול בחייו של האמריקאי. אם יש משהו שמאחד את אמריקה, ללא הבדל דת גזע ומין, זה משחק הבייסבול. הוא הדבר הכי קרוב לדת או לקדושה באומה זו. כובע הבייסבול או אחד מחפצי המשחק הוא סמל מובהק לזיהוי אמריקאי. לא לחינם הביטוי הממשי של גן עדן בסרט הוא מקום בו אפשר לשחק, לצפות ולהנות ממשחק בייסבול.

ג. שנות ה- 60 / "נוער הפרחים" – תקופה של מרד במוסכמות, של מהפכה חברתית שהכניסה לנורמטיביות מקובלת התנהגויות שונות שביטאו במקורן מרד בסדר, במקובל ובמוסכם. סמלי התקופה הם אלוויס פרסלי, ה"ביטלס", הסרט "THE WALL" (= החומה), מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי ועוד שביטאו בדרכים שונות את התקופה. התקופה הוציאה לפועל וביטאה המון מרץ וכח המצוי בדור הצעיר. חלק מהנוער נמשך בעוצמת אותו כח לחוסר מסגרתיות מוחלטת, חלק יצא מתוסכל מכך שהעולם לא השתנה לחלוטין כתוצאה מהמפכה וחלקו חזר למסגרות המקובלות עם הסטוריה אישית של מהפכנות וחוסר מסגרתיות.

המהפכנות והמרידה עומדים בבסיס הסרט. הם הגורמים לשלילה והם גם שיוליכו לתיקון ולחיוב. שנות השישים עומדות ברקעם של כל הדמויות המרכזיות בסרט.

  • · ריי קונסילה – תוצר שנות השישים, מורד באביו, לאחר שנות השישים הוא מתמסד ומתמסגר, השינוי המשמעותי בחייו מתרחש כאשר גורם מחוץ למסגרת דוחף אותו לצאת מן המסגרת כדי לשפר אותה.

       · אשתו – אחד הביטויים הקולנועיים היפים שאני מכיר לאהבה, זוגיות, נאמנות ומסירות. היא עומדת לצידו, אוהבת ודואגת ומאפשרת לו להגשים את חלומותיו גם אם לשם כך צריך להגיע עד פת לחם. עידודה והחופש שהיא נותנת לו מאפשרים את הגשמת החלום. היא ריאלית, מציאותית, מודעת למצבם הקשה אך זורמת עם החלומות.

       · הבת – בתחילת הסרט היא בגדר לומדת מאביה ומפנימה את הנושא. בסוף הסרט היא מייצגת את דור ההמשך שכבר רואה קדימה ויכול לחזות את השלכות מציאות ההווה על שיתרחש בעתיד. בשלב מסויים בסרט, ויכוח בין הריאליות הקיצונית, המיוצגת ע"י אחיו של ריי, לבין החזון, המיוצג ע"י ריי, גורם למותה של הבת, נציגת קהל היעד של החזון. ממוות סופי היא ניצלת בזכות אחת הדמויות הנמצאות במקום ובזמן הנכונים בגלל חזונו העקשני של ריי.

       · שתי הדמויות אותם פוגש ריי – הגשמת החזון מותנית במציאת שתי דמויות שיצטרפו אליו ולשם כך הוא יוצא למסע חיפוש. המשותף לשתי הדמויות הוא חלום וחזון שהיה ולא נתממש. לראשון היה חזון אוניברסלי ובשנות השישים הוא היה סופר מפורסם, שכתביו הנחו את צעירי הדור במהפכותיהם. לשני היה חלום אישי ופרטי יותר. הוא רצה לשחק בייסבול, התגשמות האידיאל בסרט, אך בע"כ נאלץ לעסוק בעיסוק אחר, כמו להיות רופא מפורסם, ולהישאר עם חלום ורצון לגעת באידיאל. בשתי הדמויות תיעתעה המציאות והם נשארו עם החלום אך ללא תקווה ריאלית להגשימו. מטרת מסעו של ריי היא לשכנע אותם באפשרות להגשים את החלום הנשכח והכל כך לא ריאלי.

       · הצלחתו של ריי היא במימוש החלום והחזון במציאות או במילים אחרות לממש את גן עדן בשדה התירס שלפני ביתו. למותר לציין שלא חסר הוא גם את התוצאה המשנית, רווחה והצלחה כלכלית

ייחודו של התם בכך שהוא מכפיף את הפרקטיקה של החיים לחזון ולא את החזון לתהפוכות החיים, את האמצעי למטרה ולא את המטרה לאמצעי. ראויים כאן לציטוט דבריו הראשוניים של הרמב"ם, אותו הזכרנו לעיל: "דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו ית' גשם, אמנם הביאונו שלא לעשות זה ושלא נאמינהו, ב' סבות… (והם המופת והתורה שהזכרנום לעיל) (מו"נ ח"ב, תחילת פרק כה ). גם את התורה ניתן לפרש לכאן ולכאן, ההכרעה היא לפי עיקרי האמונה. בשעה שהתם שואל את שאלתו הקצרה "מה זאת?", אין הוא מבקש מידע אינפורמטיבי, כדאיות כלכלית או תשובה הגיונית וריאלית. מצפה הוא ליסוד הפנימי של המהלך, לערך הגדול המצדיק אותו, למניע שלו ולחזון הגדול האמור להתממש ממנו. ברגע שהוא יבין את "הנקודה הפנימית" שבדבר, כל הפרקטיקה, הן לרעה והן לטובה, תועמד לרשות המהלך. אמנם "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה" כחלק מהמהלך, אך "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", רוחני וגשמי.

את החירות, שבפיתחה אנו עומדים בחודש ניסן ובפסח, לא מנחה ההגיון הצרוף אלא הקול הפנימי שהוא גם הקול שנשמע מגבוה. כמו  בפזמון השיר "להיות יהודי":

 

"ולשמוע מגבוה

את הקול האומר

לך לך, לך

אתה אחר, אתה יחידי,

לך לך,

לך לך פירושו להיות יהודי".

 


[1] בניגוד לסרטים בהם נותח מכלול שלם של הסרט, במקרה הנדון נתייחס רק לפן מאד מסויים ומוגדר שלו ולא לכל המכלול. בהתאם לכך העלילה אינה נסקרת במלואה ולא מופק ממנה כל שניתן..

%d בלוגרים אהבו את זה: