"וכי לאורה הוא צריך?" – מדרש לפרשת תצוה

פרשתנו פותחת בציווי:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְקֹוָק חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (שמות כז, כ – כא)

המדרש עסוק מאד בשאלה רעיונית, הקשורה לנר התמיד ולמנורה בכלל. למעשה, המדרש אינו עונה כל כך על השאלה "וכי לאורה הוא זקוק?" כמו שהוא רוצה, בעיקר, להוציא מדעת המינים שהתשובה לכך היא חיובית. ייתכן והעיסוק המודגש בסוגיה זו מעיד על רקע היסטורי של הבעיה, שתכלית המנורה במקדש היה יעד להתרסה מכיוונים שונים.

להלן חלק מן המדרשים העוסקים בסוגיה:

"ואתה תצוה" – זה שאמר הכתוב "תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף" (איוב יד, טו), אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, "תקרא ואנכי אענה" – כל מה שאתה גוזר אני מקיימה אלא "למעשה ידיך תכסוף" – יש אדם מתאוה למעשה ידיו…[1]  שאתה מתאוה למעשה ידיך – אתה סובל את כל העולם דכתיב "אני עשיתי אני אשא אני אסבול" (ישעיה מו) ואתה מצוה את בני קהת להיות נושאין כבודך שנאמר (במדבר ז) "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם [בכתף ישאו]" הוי "למעשה ידיך תכסוף", אתה זן את כל העולם ואתה מצוה אותן להקריב "את קרבני לחמי", אתה מאיר לכל העולם ואתה מצוה "להעלות נר תמיד", אנו באורך נראה אור ואתה אומר להדליק נרות, (תנחומא, תצוה, ב)

"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך" – אמרו ישראל: רבש"ע "באורך נראה אור" ואתה מצוה שנדליק לפניך נרות? א"ר יצחק לבית[2] מלא פנסא אמר בעה"ב לעבדו הדלק לנו בתוך החצר נרות, א"ל כל הבית מלא אורה ואתה אומר שאדליק בו נרות, א"ל הדלק בשביל העבדים שיהו מאירין[3] להם וכך הוא אומר "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", אמר הקב"ה לא שאני צריך לאור בשר ודם הזהרתי אתכם על הנרות, אלא שתדעו מה חבתכם לפני… אמר הקב"ה לישראל אם תדליקו לפני נרות אני מאיר לכם מן המאור הגדול לעתיד לבא שנאמר (ישעיה ס) "והיה לך ה' לאור עולם ואלהיך לתפארתך". (שם, ד).

"עיניך יונים"[4] – אמר רבי יצחק אמר להם הקב"ה דוגמא שלך[5] דומה ליונה, מי שמבקש ליקח חטים מחברו הוא אומר לו הראני דוגמתן, אף אתה דוגמא שלך דומה ליונה. כיצד, כשהיה נח בתבה כתיב שם "וישלח את העורב ויצא יצא"[6] ואח"כ שלח את היונה "ותבא אליו היונה" וגו' (בראשית ח) אמר הקב"ה מה היונה הביאה אורה לעולם אף אתם שנמשלתם כיונה הביאו שמן זית והדליקו לפני את הנר שנאמר "ואתה תצוה ויקחו אליך שמן" (שם, ה).

אמר דוד "כי אתה תאיר נרי" – א"ר ברכיה בר' תולדת האש מלמעלן אין כח בעין לראותו שנאמר (יחזקאל א) "ונוגה לאש"[7], ומן האש יוצא ברק וברק אין כח בעין לראותו והוא צריך לאורה, א"ר יוחנן מה שיש בתוך עינך אין אתה יכול לראות העין הזו לבנה והשחור באמצע מהיכן צריך לראות לא מתוך הלובן ואינו רואה אלא מתוך השחור ועל אור עיניך אין אתה יכול לעמוד ואתה מבקש לעמוד על דרכו של הקב"ה, כל כך למה שלא יטעך יצרך לומר שהוא צריך לאורך, א"ר אבין הלוי בר' את מוצא כל מי שמבקש לעשות לו חלונות עושה אותן רחבות מבפנים וצרות מבחוץ למה שיהו שואבות האור, אבל חלונות שבמקדש לא היו כך אלא רחבות מבחוץ וצרות מבפנים למה שיהא האור יוצא מן בה"מ ומאיר לעולם, והאור יוצא מתוך ביתו ומאיר לעולם והוא צריך לנרות אלא לזכותינו בנרות, אמר דוד "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהלים צז). (שם, ו).

״באהל מועד מחוץ לפרוכת", שלא יטעה אותך יצרך לומר שהוא צריך לאורה, לא היתה המנורה צריכה אלא להנתן לפנים מן הפרוכת אצל הארון והיא נתונה מבחוץ מן הפרוכת להודיעך שאינו צריך לאורה של בשר ודם… שנאמר (שמות כו) "ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נכח השלחן" להודיעך שאינו צריך לאורה שלך אלא לזכותך להאיר לך לעולם הבא כשיבא חשכה לאומות העולם שנאמר (ישעיה ס) "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה". (שם, ז(.

א.

העיון בפיסקאות המדרש שהבאנו בפעם הקודמת מנחה אותנו לשתי נקודות מבט:

א.     הדרך בה מוצגת הבעיה הרעיונית. דרך זו כוללת גם את עצם השאלה "וכי לאורה הוא זקוק?", בסגנון כזה או אחר, וגם הצגת חוסר ההגיון שבאפשרות כזו, העולה מתוך הנחות יסוד מקדמיות או מתוך נתונים מסויימות.

ב.      התשובה לשאלה: אם לא לאורה הוא זקוק, אז לשם מה ציוה להדליק נרות במנורה ובה נר תמיד?

להלן לא נבקש בדווקא מהלך רעיוני של המדרש, אלא נתמקד בהארת דרכו של המדרש ביחסו לתכלית אור המנורה.

המעיין בסימן א' של מדרש תנחומא לפרשה מבין שסיבת הדלקת הנרות היא שיש ענין בכך שיעשו ישראל כלפי הקב"ה כפי שהוא עשה כלפיהם. וכך מובא במדרש:

"וא"ר ביסנה אמר הקב"ה לישראל בני עשו לי כשם שעשיתי לכם –  האכלתי אתכם במדבר אף אתם היו מקריבין לפני "את הכבש אחד תעשה בבקר" וגו'. "וארחצך במים" (יחזקאל טז) ואף אתם עשו לי כיור, "ואסוכך שמן" (שם) וכנגדו שמן המשחה, "ואלבישך רקמה" (שם) וכנגדו מעשה רוקם, "ואנעלך תחש" (שם) וכנגדו עורות תחשים, "ואחבשך בשש" וכנגדו שש משזר, "ואכסך משי" אלו ענני הכבוד שנא' (שמות יג) "לא ימיש עמוד הענן" וכנגדן יריעות עזים, "ואעדך עדי" זו פורפירה וכנגדן ארון וזרו, "ואתן נזם" וכנגדו חח ונזם, "ועטרת תפארת בראשך" וכנגדו כפורת על הארון וזר זהב, "הנני ממטיר לכם לחם" (שמות טז) וכנגדו לחם הפנים, "וה' הולך לפניהם יומם" וגו' (שם) וכנגדו "צו את בנ"י" להעלות נר תמיד."

המדרש מצביע על מהלך שלם של הקבלה בין מעשי ה' לישראל לבין הדברים שהם נצטוו לעשות במקדשו. אלא שעדיין נותרה השאלה במקומה "לשם מה?". ישראל נצרכו לכל אותם דברים שעשה להם הקב"ה ומשום כך עשה להם דברים אלו ולא אחרים, שלא היה להם צורך בהם, אבל לשם איזו תכלית יעשו ישראל את אותם דברים במקדש ה'? רק בגלל שהוא עשה דומיהם להם?

בסימן ב' במדרש אנו מוצאים, לענ"ד, את שאלתנו בסגנון מעניין. המדרש מביא את אותה אמירה הכתובה לעיל, אך עם סימן שאלה בסוף כל שלב, כשאלת התכלית נשאלת במפורש:

"ואתה תצוה" – זה שאמר הכתוב "תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף"[8] (איוב יד, טו), אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, "תקרא ואנכי אענה" – כל מה שאתה גוזר אני מקיימה אלא "למעשה ידיך תכסוף" – יש אדם מתאוה למעשה ידיו…[9]  שאתה מתאוה למעשה ידיך?[10] – אתה סובל את כל העולם דכתיב "אני עשיתי אני אשא אני אסבול" (ישעיה מו) ואתה מצוה את בני קהת להיות נושאין כבודך שנאמר (במדבר ז) "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם [בכתף ישאו]"? הוי "למעשה ידיך תכסוף", אתה זן את כל העולם ואתה מצוה אותן להקריב "את קרבני לחמי"?, אתה מאיר לכל העולם ואתה מצוה "להעלות נר תמיד"?, אנו באורך נראה אור ואתה אומר להדליק נרות?,

א"ר מאיר אמר הקב"ה חביב עלי נרות שאהרן מדליק מן המאורות שקבעתי בשמים[11]. (תנחומא, תצוה, ב)

המעיין במקורות שהובאו בשיעור הקודם רואה שמצד אחד מדגיש המדרש בדרכים שונות שאין צורך להקב"ה באור הנרות ואין זו תכליתן, אך מאידך אינו מביא תשובה חיובית ברורה למהות תכליתן. דומני שתשובה מסויימת ניתן למצוא בדברי מדרש שמות רבה על אתר ובסוגיה זו:

"לא שאני צריך להם אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם, למה כדי להעלות אתכם בפני כל האומות שיהיו אומרים ישראל מאירים למי שמאיר לכל,

משל לפקח וסומא שהיו מהלכין אמר הפקח לסומא בא ואני סומכך והיה הסומא מהלך, כיון שנכנסו לבית אמר הפקח לסומא צא והדלק לי את הנר והאיר לי שלא תהא מחזיק לי טובה שלויתיך, לכך אמרתי לך שתאיר[12], כך הפקח זה הקב"ה שנאמר (דהי"ב טז) כי ה' עיניו המה משוטטות בכל הארץ, והסומא אלו ישראל שנאמר (ישעיה נט) נגששה כעורים קיר וכאין עינים נגששה כשלנו בצהרים כנשף, בעגל בששה שעות והיה הקב"ה מאיר להם והנהיגם שנאמר (שמות יג) "וה' הולך לפניהם יומם", כיון שבאו לעשות המשכן קרא למשה ואמר לו "ויקחו אליך שמן זית זך", אמרו ישראל (תהלים יח) "כי אתה תאיר נרי" ואתה אומר שנאיר לפניך, אמר להם בשביל להעלות אתכם שתאירו לי כשם שהארתי לכם, לכך נאמר "זית רענן". (שמות רבה לו, ב).

מדברי הפקח לסומא ניתן להבין שהקב"ה לא רצה ליצור מציאות חד צדדית של נותן ומקבל. כשהציב הקב"ה את אדם הראשון בגן עדן ציווהו "לעבדה ולשמרה". משמעות הציווי הייתה הפיכת האדם לשותף במעשה בראשית – שותף במעשים, שותף בתוצאות, שותף בהחלטות ושותף ביצירה. המשמעות המעשית של יחסי השותפות שבין האדם וא-להיו הינה בעייתית, כיוון ש"יחסי הכוחות" אינם שווים כלל במציאות הזו, השותף הגדול יכול לעשות הכל לבד ותרומתו של השותף הקטן היא מזערית יחסית.

אבל החשיבות שביחסי השותפות שבין האדם לא-להיו במעשה הבריאה אינה תלוייה בצורך המעשי שבה אלא בעצם היותה, גם אם היא חסרת משמעות מעשית עבור צד אחד. עצם השותפות מגדירה את היחסים בין הצדדים, את החובות ואת הזכויות של כל אחד. כל העולם כולו מתייחס אל בורא העולם ביחס של מקבל אל נותן, נברא אל בורא, שדה אל בעליו. ישראל אינם שונים מכל האומות ביכולותיהם הפיזיות והמעשיות אלא בטיב הגדרת היחס שלהם אל הקב"ה. הייעוד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" מגדיר יחסי שותפות בין הצדדים. יחסים אלו הוגדרו לאדם הראשון בגן עדן, ממנו אל אברהם אבינו ומהאבות אל הבנים.

"להעלות נר תמיד" – לא בגלל שלאורה אני זקוק אלא בגלל שאתם זקוקים שהיא תאיר לי, כי כך אתם שותפים שלי ומתוך כך אבוא לשכון בתוככם.


[1] המשך המדרש הוא מעין הערת שולים הבאה לבאר: ואין תכסוף אלא לשון תאוה שנאמר (בראשית לא) ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת וגו' הוי "למעשה ידיך תכסוף".

[2] לשון קיצור ל-: "משל למה הדבר דומה לבית …"

[3] הנרות לעבדים.

[4] המקור בשיר השירים א, טו: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים".

[5] הסמל/ הציור/ הדימוי שמאפיין אותך ומתאיך לך הוא ההמשלה ליונה.

[6] ולא שב.

[7] וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק: (יחזקאל א, יג).

[8] נקדים למדרש מספר מילים. המדרש פונה למובאה מספר איוב: "תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף" (איוב יד, טו). מהקשרו הכללי של הפרק ברור שאיוב הוא שאומר את הדברים אל הקב"ה. מכאן נובע הקושי במשמעותם. מהי המשמעות שאומר האדם לא-להיו "תקרא ואנכי אענך"? אנו מכירים את האמירה ההפוכה של הקב"ה אל האדם: "קְרָא אֵלַי וְאֶעֱנֶךָּ" (ירמיהו לג, ג) אבל מה המשמעות פה? שנית, בחלקו השני של הפסוק, למה אדון הכל מתאווה למעשיהם של מעשי ידיו?  על החלק הראשון עונה המדרש אך שואל על החלק השני.

[9] המשך המדרש הוא מעין הערת שולים הבאה לבאר: ואין תכסוף אלא לשון תאוה שנאמר (בראשית לא) ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת וגו' הוי "למעשה ידיך תכסוף".

[10] סימן השאלה הוא שלי וכך נראה לי לקרוא את המשך המדרש, אך הדבר אינו מוכרח.

[11] המדרש בהמשך מספר על צערו של אהרן בשעת חנוכת המזבח, כשלא השתתף בקרבנות הנשיאים, ושהקב"ה ניחמו בהדלקת נרות המנורה. המדרש מביא את דברי הקב"ה שחביבים עליו נרות שמדליק אהרן יותר ממאורות השמים כיוון שהם תוצאת צערו של אהרן ושאיפתו להשתתף בעבודת ה'.

לא נדון בתיאור זה של המדרש, כיוון שהוא קשה לכשעצמו, אלא נסתפק במהות דברי ר' מאיר שהנרות הם בגלל חביבותו של אהרן.

[12] (ההדגשה שלי – ג.ג.)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: