א. התחלה וסוף
בילדותי, יצא לי לשבת ולצפות בסרטים עם אחי. למען האמת זו היתה חוויה סיוטית, כיוון שהוא מאלה שיודעים את הסוף בהתחלה. בדקות הראשונות של הסרט, עת פגש גיבור הסרט באשה, ידע הוא להגיד שהם אמורים להתאהב. הוא גם הבין שלצורך שמירת המתח, יגרום להם הבמאי לריב ולהתרחק, אך לבסוף, כך ניחם אותי, הם ישובו ויתפייסו ויהיה סוף טוב. אם במקרה היה מדובר בסרט פעולה, הוא מיד תפש שהאקשן של הסרט יהיה במאבק בין גבור הטובים לגבור הרעים. כל הרשעים ימותו חוץ מהגיבור שלהם והמערכה תוכרע בדו קרב שבין הגיבורים. זה קרב אקדחים במערבון, קרב ידים אצל הסינים, קרב חרבות אצל היפנים, קרב לייזר במדע בדיוני וקרב מילולי במותחן משפטי. אצל כולם זה אותו תסריט: בתחילה נוחל גבור הטוב הצלחות נאות, אלא שאז מתעצם הגבור הרע והוא הולך וגובר על הטוב במהלך שנראה חסר תקווה ואל-חזור מבחינת הטוב. ואז ברגע האחרון ממש ממש, כך אחי תמיד אמר, איכשהו יעשה הגבור הטוב מהלך אחד מבריק, בכך יכריע את הרע וינצחהו אחת ולתמיד "ובכן צדיקים יראו וישמחו…. וכל הרשעה כולה כעשן תכלה". בכך נסתיים הסרט בעודו באיבו עבור שנינו. הוא הלך לדרכו כיוון שכבר ידע את הסוף, אז למה לבזבז את הזמן. ואני נשארתי עוד שעה וחצי, בשביל לוודא שמה שהוא אמר אכן מתרחש. לכשגדלתי תמהתי: אז אם בסיס התסריט מוכר וידוע, מה מתחדש בכל סרט שיוצא? מה משך אותי לצפות בתסריט ידוע מראש?
ב. האמצע
מסתבר שגם כשתחנות המוצא והיעד ברורות, הדרך מתחדשת ומאתגרת כל פעם מחדש. השאלה היא לא "האם הטוב יגבר על הרע" אלא ב"איזו דרך הפעם?". וכשאתה מעיין אתה מגלה שמגוון הדרכים הוא רב, וכשאתה מעמיק אתה מזהה, לעיתים, מאחורי כל דרך גם השקפת עולם. זוהי השקפת עולם על השאלה הקיומית המתמדת: "כיצד יכול הטוב בעולמנו לגבור על הרע? (וזאת בהנחה שהוא אכן מסוגל לכך)". ולכל במאי תשובה משלו לשאלות: לאלו ערכים מחויב הטוב? עד לאיזה שפל יכול לרדת הרע? מה הם כללי המאבק ותכסיסיו? ומהו אותו מהלך מבריק ונכסף בעזרתו יצליח הטוב לגבור על הרע? לא נדון, כמובן, בכל השאלות אלא נתמקד רק בזו האחרונה. גם בזאת, לא נפרט את כל מגוון התשובות לשאלה, רק נתווה מספר קווים מרכזיים הנדרשים לנו.
ג, הרגע האחרון.
אמרנו שישנו מוטיב מרכזי בסרטים בו לקראת סוף המערכה גובר הרע על הטוב והנה הוא הולך ומכניע אותו לבלתי יקום עוד. ואז ממש ברגע האחרון הכל מתהפך והטוב מנצח. מה קורה באותו רגע?
ישנם שני קווים מרכזיים לתשובה. הראשון טוען שיש יכולת לטוב לגבור על הרע גם בנתונים העומדים לרשותו, הוא רק צריך למצות את יכולותיו שלו ושל סביבתו. השני סבור, שאחרי הכל, הטוב במגבלותיו אינו יכול להכריע את הרע בהפקרותו. אם המאבק ישאר בתחומי הנתונים המצויים במשחק הרגיל, אין סיכוי לטוב לשרוד. ברגע האחרון, הדבר שיציל את הטוב יהיה התערבות החיצונית לו ולרע, שבכוחה ובעוצמתה תביא לקריסתו של הרע.
הקו הראשון, "הפנימי", מציע שלל אפשרויות. יש תסריט הטוען שברגע ההכרעה, ברגע האמת, ימצא הטוב בעצמו כוחות שלא ידע שיש בו ובעזרתם ינצח. תסריט אחר מציג את יכולתו של הטוב למצוא גם ברע נקודת תורפה, בה ניתן לאחוז ולהכריעו. תסריט אחר סבור שהנצחון לא יבוא מכללי המאבק עצמו. צריך מישהו חיצוני שיפתיע ברעיון או מעשה מקורי ולא צפוי, שדווקא באמצעותו ניתן לנצח. ישנם תסריטים שהולכים בכוון זה ומדגישים דווקא את יכולתו של גורם שזילזלו בו למצוא ברגע האחרון רעיון מקורי או מעשה בלתי צפוי. ההכרעה באה לעיתים מידיו של ילד, זקן, אשה או גורם אחר שמודגש במהלך הסרט כזניח במאבק העיקרי.
הקו השני, "החיצוני", מציע גם הוא מגוון דרכים, אם כי תמיד מדובר בהתערבותו של גורם חיצוני ל"משחק". זה יכול להיות ברק שמסנוור את הרשע, רעידת אדמה שגורמת לו לאיבוד שיווי משקל, מלאכי עליון המתערבים ומכריעים באחת, מפולת שלג או כדור תועה ועוד ועוד.
ניתן להציג את ההבדל בין במאֵי הקו הראשון לאלו של הקו השני, כהבדל שבין הומניסטים לדתיים, בין המאמינים באדם לבוטחים בה', בין המאמינים שרק האדם אחראי לגורלו והוא בכוחותיו יכול לגבור על הרשע וליצור עולם טוב יותר לבין המאמינים בבורא עולם המשגיח על עולמו ורק הוא ביום פקודה ישלוף חרבו מנדנה, יכה בלוויתן נחש בריח ויכריע את המאבק בעצם התערבותו. אך דומה שדיכוטומיה זו אינה הכרחית ואף אינה נכונה, כיוון שגם בעולמה של הדת מצויים שני הכיוונים.
ד. חנוכה ופורים.
שני חגים במחזור השנה שלנו הם מתקנת חכמים – חנוכה ופורים. כל אחד מהם מייצג במהותו את אחד הקווים שהזכרנו לעיל – חנוכה את הקו ה"חיצוני", הטוען שצריך התערבות שמים בכדי לגבור על הרע בעולמנו, ופורים את הקו ה"פנימי", שהאדם יכול בכוחו העצמי להכריע את גורלו לטובה. ונפרוט בהם אחד לאחד[1].
חנוכה כיצד? אומרת הגמ' במסכת שבת: "מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון[2]. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה." (שבת כא:). אנו נהלך בהסבר נס פך השמן בדרכו של המהר"ל מפראג, שאין מתאים ונפלא ממנו לנדון דידן. אומר המהר"ל שבמאבק בין ישראל ליון, שהמלחמה הפיזית בו היא ביטויו של מאבק רוחני. ישנם שני שלבים. ישנו שלב בו תגבר יוון על ישראל ויש בכוחה לגזור גזירות ולבטל תורה, ח"ו, מישראל. גבורת יון על ישראל באה לידי ביטוי בעולם הגימטריא. יון בגימטריה ערכה 66, היכל[3] בגימטריה ערכו 65, מכאן שיש כח ליון לגבור על ישראל במציאות הרגילה של העולם הזה. אבל, אומר המהר"ל, לישראל יש "נשק סודי", בלתי קונוונציונלי ועל טבעי, שבעזרתו הם יכולים לגבור על כוחה הטבעי של יון. יון יכולה לקדש הטבעי הישראלי אך לא לקדש הקדשים העל טבעי, זה שבא לידי ביטוי בחותמו של כהן גדול הנכנס פעם בשנה לקדש הקדשים. כמובן שלא נכנס במסגרת זו לעיון בדברי המהר"ל מפראג רק נפיק מהם לצרכינו פה ונאמר שנס פך השמן של חנוכה מבטא שני עקרונות: א. שבנתונים הטבעיים של העולם הזה, יש עליונות לרע על פני הטוב והוא יכול להכריע את העולם כולו לצידו. ב. תקוותו של הטוב אינה בתחומי הטבע אלא בעזרה על טבעית שתפרוץ לטבע באופן ניסי בשעת הכרעה גורלית ותכריע את הכף לטובת עולם טוב יותר. הרגע האחרון, שבו כמעט אופסת כל תקוה מהטוב ורק אז מתפרץ הנס, באה לידי ביטוי בפך היחיד הנחבא שנמצא לאחר חפוש יסודי.
ביטוי קולנועי מובהק לגישה זו ניתן למצוא בסרט "בעל זבוב". הסרט, המבוסס על ספר בשם זהה שחיבר ויליאם גולדינג, עוסק בחבורה של ילדים הנקלעים לאי בודד בעקבות התרסקות מטוס, מנסים לשרוד עד שיבואו להצילם ובונים בינתיים חברה משלהם. עד מהרה מתפלגת החבורה לשתי קבוצות. אחת, בראשות ראלף, המנסה לפעול מתוך הגיון, משמעת, רגישות ותרבותיות ומייצגת את "הטובים". הקבוצה המייצגת את "הרעים", בראשות ג'ק, פועלת מתוך דחפים, סיפוק מיידי, הפחדה ומניפולציות, ורוע הגולש לרצח ולפגיעה באינטרסים שלהם. במהלך העלילה הולכים ומתעצמים "הרעים", במקביל להחלשות "הטובים" והידלדלות קבוצתם, בעקבות רציחות. הסרט מגיע לשיאו כאשר קבוצתו של ג'ק מנהלת מרדף אחרי ראלף, שנותר היחיד מכל קבוצתו, על מנת להורגו. לאחר מרדף ממושך כושל ראלף ורודפיו משיגים אותו. את מותו הבלתי נמנע מונעת ברגע האחרון התערבותו של קצין, הנמנה על קבוצה מבוגרים שבאה לחלץ את הילדים מהאי. בהקשר זה יש לציין שהחילוץ נתאפשר באופן אבסורדי רק "בזכות" מעשיהם של "הרעים". במסגרת מאמציהם ללכוד את ראלף ולהורגו, שילחה חבורת ג'ק אש בכל האי ולמעשה שרפו את כל היקום שעמד לרשותם. האש והעשן הללו הם שמשכו את תשומת לב הנוסעים בים שזיהו את האי והגיעו אליו.
למעשה, "בדרך הטבע", היה אמור הרע לגבור על הטוב ולכלותו. לסוף הטוב שותפים שני צדדים: א. גורם מחוץ ל"יקום"/סיפור הסגור, שהיה בכוחו להתערב והתערב בפועל. ב. הצד הרע בעצמו. האש שהצית כדי לגרום רע נישאה למרחקים והסיטה את תשומת לב השטים בים[4].
פורים כיצד? פה הדברים מצויים ברובד הפשט. עיקרו של המאבק הוא בין המן למרדכי[5]. המאבק הגלוי שביניהם, שהוא סמוי ואינו מפורש במגילה, הוא מאבק פוליטי[6] קשה ומתיש. מאבק בין תומכי הגלובליזציה, מבית מדרשן של אשור ובבל, אותה דוחף המן לבין תומכי הלאומיות, מבית מדרשו של כורש והצהרותיו, הנתמכים ומונהגים ע"י מורדוך/מרדכי. המאבק הסמוי ביניהם, שהוא הגלוי ומפורש במגילה, הוא המאבק האידיאולוגי – הלאומי יהודי – הערכי. במאבק הפוליטי על גורלו של עם ישראל מרוויח מרדכי נקודות עם כניסתה של אסתר לארמון, על אף שאינה מגדת עמה ומולדתה. אך בשלב המתקדם של ה"תסריט" פותח המן פער עם התמנותו למשנה למלך, מינוי המאפשר לו את מכת המחץ של "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ושללם לבוז". המאבק הפוליטי למעשה הוכרע ולמרדכי אין יכולת לגבור על המן והרגע האחרון ממשמש ובא. תחושת הרגע האחרון בא לידי ביטוי בתגובת היהודים: "אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד, שק ואפר יצע לרבים". בשעה זו לא תעזור אלא תושייתה של אסתר המלכה, זו שעד כה לא היה פסיבי ממנה ועתה נדרשת ממנה היפר-אקטיביות, יצירתיות ותבונה. חוסר שם שמים והנהגה ניסית במגילת אסתר כל כך מוקצן ובולט שהוא רק מעצים את הפן "הפנימי", אותו הדגשנו בדברינו. ביכולתו של הטוב לנצח את הרע, גם בכללי ונתוני העולם הזה ועל אף המגבלות הערכיות בהן הטוב מגדיר את עצמו, אך לשם כך הוא צריך בשעת משבר את יצירתיותם ותבונתם של אלה, שבשעת שגרה עומדים מן הצד ומסתכלים[7].
הזכרנו לעיל שחנוכה ופורים, שבאופיים עסקנו, מתייחדים בכך שהם חגים מתקנת חכמים. אך מורכבות זו שמצאנו בהם נוכל למצוא גם בחגים מן התורה, אם כי רק נרמוז לכיוונים ואת המשכם יעשה הקורא בעצמו. כוונתנו לקישור שבין חנוכה לפסח וימי ניסן ולקישור פורים לימים נוראים ולתקופת תשרי. חנוכה קשור לחנוכת המשכן וחנוכת בית שני ומאידך "כפורים = כמו פורים". ניסן הוא ראש השנה ע"פ גאולת מצרים העל טבעית[8] ותשרי הוא ראש השנה הטבעית המחזורית. גאולת פסח הניסית מוליכה למתן תורה, תשובתו של האדם בימים נוראים, מכח "אין הדבר תלוי אלא בי", מוליכה לשמחת קבלת תורה. בעולמה הכולל של האמונה הדתית משמשים שני הקווים המרכזיים זה לצד זה וגם משלימים זה את זה.
[1] יש להבהיר: הגדרתי פה את חנוכה שהוא בצד אחד ולא בשני, אך אין הדבר מדוייק. כפי שנעשתה חלוקה בין חנוכה לפורים, כך ניתן היה לעשות חלוקה בחנוכה עצמו בין נס המלחמה ה"פנימי" לבין נס פך השמן ה"חיצוני". חלוקה זו היא למעשה החלוקה שבין תיאור חנוכה שבתפילת "על הניסים", המתמקד במלחמה, לבין תיאור חנוכה בגמ' שתובא להלן, המתמקד בנס פך השמן. את הדברים שייכתבו להלן, על יחסי חנוכה ופורים, ניתן להשליך גם על יחסי נס המלחמה ונס פך השמן בתוך חנוכה עצמו. כיוון שאין מאמרנו זה מתמקד בחנוכה, לא יפורטו הדגשים הייחודים לניסי חנוכה עצמם ועוד חזון למועד. התייחסותנו במאמר זה לחנוכה תהיה מצד נס פך השמן כמבטא פתרון "חיצוני".
[2] מה חנוכה? ששנו חכמים (בברייתא) ימים של חנוכה שמונה הם, שלא להספיד בהם ושלא להתענות בהם.
[3] ב"היכל" כוונתו לחלק במקדש שדרגתו "קדש" ובו נמצאים השולחן, המנורה ומזבח הקטורת. ההיכל מבטא את הקדש הישראלי.
[4] לכאורה, אם הרע היה שולט בעצמו ולא מגיע לאיבוד עצמו לדעת בשריפת האי, הייתה נמנעת גם הצלת הצד הטוב. מאידך, כנראה מובנה ברוע שבשלב מסויים הוא מאבד את שליטתו בעצמו וזו היא נקודת התורפה שלו, כי בכך הוא מביא על עצמו את רעתו. אפשר שכך היה מאז דור המבול כשהשחית את הארץ, סדום כשביקשו לפגוע במישהו מתוכם שבעטיו ניצלה נפשם ורכושם, ועד הנאצים כשבגדו בבריתם עם בריה"מ ותקפו אותה.
[5] אמנם יחסי הכוחות אינם שווים בעוצמתם והמן הוא המשנה למלך, אך גם מרדכי, במקביל, אינו סתם יהודי מהשטייטעל. את ההיגד "ומרדכי יושב בשער המלך" צריך להבין ע"פ הקבלה ל"שער העיר". אברהם עושה מו"מ עם עפרון ועם "כל באי שער עירו", בעז גואל את רות ברשות הזקנים היושבים בשער העיר, נערה מאורסה שזינתה מוצאת לשער עירה ועוד. שער העיר הוא מקום מושב המשפט, מועצת העיר ומרכז ההנהגה והשלטון. כשמרדכי יושב בשער המלך האימפריה הפרסית, דהיינו הוא אחד מיושבי השער, משמע שמעמד מאד מכובד יש לו וגם הרבה כח והשפעה פוליטיים ומהלכים במסדרונות הארמון. כך שמרדכי מהווה יריב פוליטי משמעותי להמן ולא סתם קטלא קניא.
[6] עיין הערה קודמת.
[7] אגב זאת נעיר ש"תסריט" זה מאפיין את מעשיהן של נשים נוספות במשברים דומים. עיין יעל וסיסרא, האשה התקועית במצור יואב שר צבא דוד על עירה, יהודית והולופרנס, להבדיל – דלילה ושמשון ועוד. עם זאת, על אף הנשיות המודגשת בדוגמאות הנ"ל, אין להתעלם מדוגמת היסוד של דוד וגלית. ואין מתאים יותר לעניננו זה מאשר דברי החכמה של קהלת: "גַּם זֹה רָאִיתִי חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי: עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים: וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא: וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, י"ג – ט"ז).
[8] נזכיר רק שישראל במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה וברגע האחרון, על סף השער החמישים ממנו אין תקומה, נגלה עליהם הקב"ה וגאלם באותות ובמופתים.
ברוך מרחיב גד 