תשובות מהר"ל מפראג – סקירה ביבליוגרפית

פרק מדיסרטציה –

 גזבר ג., "לדרכו ההלכתית ופרשנותו התלמודית של המהר"ל מפראג", רמת גן תשס"ח 2009, עמ' 34 – 47

ההפניות בהערות השוליים הן לעמודים בעבודה השלימה

קישור לקובץ WORD: תשובות המהר"ל מפראג סקירה ביבליוגרפית

" ויכלכל בני דורו לחם אבירים, משאלות ותשובות נוצחות וגוברין" (ממצבת המהר"ל)

לספרות התשובות מקום מרכזי ביצירתם ההלכתית של חכמי אשכנז ופולין בתקופת המהר"ל וסביבה. ספרות זו היא גם בסיס נתונים פורה לבחינת עולמו ההלכתי של החכם המשיב, לעדויות ישירות על המציאות החברתית והדתית שבה הוא פעל, לדרכו להתמודד עמה, לכלים ההלכתיים בהם השתמש בבואו לנתח אותה ולאופן הכרעתו בשאלות שעמדו לפניו.

מעט מזעיר מונח לפנינו מ"חבילות של שו"ת" שכתב המהר"ל, וחלק ממנו אף לא ניתן להגדרה כתשובות קלאסיות, אך מן המעט הזה נבקש להפיק את המירב, תוך מודעות מתמדת למגבלה הכמותית.

1. "תשובות מהר"ל מפראג".

א.  מקור התשובות.

לפני מספר שנים ההדיר הרב יצחק יודלוב קובץ תשובות של המהר"ל מכת"י והוציאו לאור[1]. הקובץ כולל שבע תשובות, ומהווה חלק מקובץ המכיל אוסף תשובות מר' אליקים גוטשליק רוטנברג, תלמיד המהר"ל[2], ומחכמים שונים ממערב אירופה ומרכזה, שר' אליקים היה עמם במשא ומתן הלכתי. יודלוב מעריך[3] שאת קובץ תשובות המהר"ל קיבל ר' אליקים מרבו וצירפו לאוסף התשובות שלו. כתב היד עבר מאוחר יותר לרשותו של ר' יהודה ליב ב"ר חנוך, בעל שו"ת "חינוך בית יהודה", ששילב בשו"ת שלו חלק מהתשובות שבכתב היד, וביחד עם כתבי יד אחרים שלו, עבר כתב היד הזה לרשות הספריה המרכזית בציריך.

יודלוב מנתח את כתב היד, ומעריך שהמהר"ל נתן את כתביו להעתקה ע"י סופרים מקצועיים[4] ולאחר מכן הוסיף הערות ותיקונים. יתכן שהעתקת התשובות נועדה להוצאת חיבור שו"ת מסודר, אך אין בידנו ראיה שהדבר אכן התממש. במקביל, בעל "חינוך בית יהודה" מעיד (סי' קלב): "ואני זכיתי שיש לי חבילות שו"ת" שנכתבו ע"י המהר"ל לחתנו, ר' יצחק כ"ץ, ויכול הדבר לסייע להנחה שתשובות המהר"ל נשארו חבילות חבילות ולא הגיעו לכלל סידור וארגון ברורים.

ב. תכני התשובות.

בסעיף זה נתאר ונבאר בקצרה את תוכנם של התשובות, והנושאים שנידונו בהם, כרקע מתבקש לבחינת משנתו ההלכתית של המהר"ל.

  • ·       סימן א' – עד אחד ביבמה ועד מפי עד.

המהר"ל נשאל על יבמה, שביקשה היתר להנשא על סמך עדות עד אחד, שהעיד ששמע מאחרים שמת היבם –

"ששאלת אודות היבמה שמעיד עליה עד אחד ששמע שמת יבמה שהיתה זקוקה לו, והיבם הזה היה מומר ואחר כך שמע שמת, אם העד נאמן או אינו נאמן, ואת"ל (= ואם תמצא לומר) עד אחד הוא נאמן, אם לא העיד שהיה במיתתו רק ששמע מאחרים, אם הוא ג"כ נאמן כמו אִלו העיד שמת בעלה שהוא נאמן עד מפי עד".

המהר"ל מצטט את סוגיית הגמ', הדנה האם עד אחד נאמן להתיר יבמה. בגמ' שם, רב ששת סובר שהוא נאמן ע"פ משמעות המשנה. גם רבא סובר שהוא נאמן, אבל מסברא המבוססת על "קל וחומר". על דברי רבא מקשה "ההוא צורבא מרבנן", שאפשר לפרוך את הק"ו שהציע רבא, ומדבריו נובע שאין סברא להאמין לעד אחד ויש להחמיר.  הרי"ף ורוב הראשונים פסקו להקל, כרב ששת ורבא, אך הרא"ש תמה על פסיקתם: ""ונראה לי דברי תימה איך פסקו [רבוותא] להקל דעל כרחך דחייה דרבא (= הדחייה שנדחה רבא ע"י קושיית "ההוא צורבא מרבנן") טובה וחזקה היא". הטור, על סמך תמיהת אביו, פסק להחמיר. בשו"ע (אה"ע קנח, ג) פסק להקל, כרוב הפוסקים וע"פ דבריו המוחלטים ב"בית יוסף". הרמ"א כתב להחמיר ביבם רגיל כרא"ש, וב"דרכי משה" ציין את דברי המהרי"ק שאין להחמיר ביבם משומד. הב"ח פסק כרמ"א, אך פירש את דברי הרמ"א שההחמרה היא לכתחילה, ובמקום עיגון יש להקל. המהר"ל מסיק בתשובתו להקל כרוב הפוסקים ושלפיכך יש להתיר את היבמה להנשא, גם אם היה מדובר ביבם רגיל. בסכומו של ענין – לפנינו בירור הלכתי מקובל.

במרכז תשובת המהר"ל ניצבת הנחת יסוד פסיקתית:

"וכיון דרב אלפס כתב "וכן הלכתא" ופסק כן משמיה דרברבתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל והר"ן ושאר כמה גאונים כמו שהזכרנו למעלה, נראה ברור שיש לעשות כך".

מכאן נובעת הדרכה פרשנית: "וכן יראה כי כך מפרש רבינו אלפס ז"ל והנך רברבתא הסוגיא דגמרא. וכיון דרב אלפס כתב וכן הלכתא… נראה ברור שיש לעשות כך. לכך צריך לפרש הסוגיא…". מתוך כך מרַכֵז המהר"ל מאמץ, העומד במרְכָז תשובתו, לפרש את הגמ' בהתאמה לפסק הרי"ף. לדעתו, מחוייב שהפוסקים ביארו את הסוגיא באופן שפסיקתם תואמת את מסקנת הגמרא וצריך להניח שהם חשו בתמיהת הרא"ש, ובלשונו:

"ובודאי כל כמה שהתמיה הוא יותר ראיה להתיר, כי א"כ יקשה לך כי איך יהיה דבר זה, כי מצוקי ארץ הגאונים הראשונים ורב אלפס שהם רוב בנין וכי לא היו יודעים התמיה הזאת, אלא בודאי הם מפרשים כמו שאמרנו".

והמהר"ל בפירושו, מייחס לפוסקים הנחה פרשנית, הדומה לזו המוזכרת, שהדריכה אותם אל פסיקתם: "ונראה, כי מה שפסקו הקדמונים… זה מפני שהוקשה להם דודאי רבא ג"כ ידע הך קושיא (= הפירכא של "ההוא צורבא מדרבנן")… אלא בודאי לא סבירא ליה האי טעמא… אלא משום… וא"כ הוי ק"ו שפיר".

לצד פירוש הגמ' ע"פ רוב הפוסקים, מפרש המהר"ל את דברי הרא"ש כתמיהה בלבד, אך לא כפסיקה מוחלטת להחמיר, מבקש למזער בכך את מחלוקת הפוסקים, ומבטא בכך מגמה הרמונית.

  • ·       סימן ב' – שליח קבלה בגט ללא ידיעת האשה.

תשובה זו מתייחסת להעברת גט מבעל לאשתו. במרכזה עומדים המושגים ההלכתיים "שליח הולכה" ו"שליח קבלה". "שליח הולכה" ממונה ע"י הבעל, להוליך את הגט אל האשה. במקרה זה, מעשה הגירושין חל בשעה שהגט עובר מידי השליח לידי האשה. "שליח קבלה" ממונה ע"י האשה לקבל את גיטה מידי הבעל. ברגע שעובר הגט מידי הבעל לידי השליח, הגירושין חלים, גם אם האשה נמצאת רחוק מאד ממקום הנתינה. אחת ההשלכות ההלכתיות הנובעות ממעמדו של השליח היא יכולת הבעל לחזור בו מנתינת הגט, לאחר צאת הגט מידו. אם השליח הוא "שליח הולכה", הבעל יכול לחזור בו כל זמן שהגט לא הגיע ליד האשה. אם מדובר ב"שליח קבלה", הגירושין חלו ברגע קבלת השליח את הגט ושוב אין הבעל יכול לחזור בו. החשש שמא הבעל יחזור בו קיים במקרים בהם הבעל לא רוצה לגרש, אך מצליחים לשכנעו בזמן מסויים לגרש את האשה ולא להותירה עגונה. במקרים אלו, מעדיפים למנות "שליח קבלה", כדי שהגירושין יחולו מיד עם צאת הגט מיד הבעל. "שליח קבלה", באופן בסיסי, ממונה ע"י האשה, אך גם הבעל יכול למנות אדם שיזכה בגט בשביל אשתו והוא מתפקד כ"שליח קבלה".

התשובה כוללת תגובה של המהר"ל לטופס הרשאה לגט שהגיע לעיונו מקהילת פרנקפורט. האגרת מיועדת ל"בני ישיבה דק"ק פרנקוורט ובראשם האלוף כמוהר"ר הירש יצ"ו". יודלוב משער שהרב המוזכר הוא ר' אברהם נפתלי הירץ הלוי, שהיה רב בפרנקפורט דמיין ונפטר שם בשנת שנ"ט.

בטופס זה נדרש בעל מומר למנות גם שליח הולכה וגם שליח קבלה בעת נתינת הגט. מלשון המהר"ל ניתן להבין שדרישה זו הסתמכה על טפסי גיטין שהיו ערוכים ומקובלים בפרנקפורט ועל פסק השו"ע[5] בנדון[6]. במינויו של שליח קבלה ע"י הבעל, כפי שנדרש בטופס מפרנקפורט, היו שתי בעיות: א. פרקטית – האם אכן יש צורך ותועלת בשליח כזה?. ב. הלכתית – האם ניתן למנות שליח קבלה לאשה שלא על דעתה?. מחצית מדברי המהר"ל מהווה תשובה שלילית על שתי השאלות. המהר"ל מודע לטענות הפרקטיות, כפי שעולה מדבריו, ולמחלוקת הראשונים במישור ההלכתי[7], ודוחה את הדרישה למינוי שליח קבלה ואת יעילותה כדרך לצאת ידי חובת הכל.

דברי המהר"ל אינם ערוכים כתשובה קלאסית, הפורשת מקורות, דנה בדעות הפוסקים ומכריעה בדרכים מוגדרות. יש בהם רק ריכוז של סברות המרמזות לדיון הלכתי נרחב, בכתב ובע"פ, שהמהר"ל קיים –

""ונשאתי ונתתי עם אחי הגאון כמוהר"ר סיני יצ"ו בענין זה ואמרתי לו… וח"ו אני אומר לעשות קולא כמו זאת לסמוך על שליח לקבלה שנעשה בלא דעת האשה… וכמו שכתבנו דין זה באריכות בתשובה".

התשובה והדיון במלואם אינם לפנינו, ולפיכך קשה להתייחס אליהם. מן המצוי ניתן להבין שהמהר"ל, ע"פ סברותיו, חולק על השו"ע, הרמ"א והראשונים, עליהם הם מסתמכים, וגם דוחה את הנהוג למעשה. עמדתו ההלכתית מדגישה עצמאות בפסיקה, בטחון בדעתו ויכולת פסיקה נגד בני דורו ואף נגד ראשונים הקודמים לו, ואי קבלת המנהג המקובל כהכרעה מוכרחת.

  • ·       סימן ג' – דמי שדכנות הגבוהים מן המקובל

גם סימן זה אין להעריכו כתשובה, שיש בה את כל המרכיבים הקלאסיים.

ראשית, בידינו נשתייר רק חלק מהתשובה, החלק המסיים, והחלק העיקרי חסר בכתב היד. גם התשובה כולה, מהווה רק סיומו של מו"מ הלכתי בין רב הקהילה השואל למהר"ל. כנראה שכבר היו חילופי דברים ביניהם ובחלק שלפנינו מגיב המהר"ל לסברות שהעלה הרב השואל.

שנית, סגנון המהר"ל בתשובתו מושפע מאד מהרקע שמאחורי הדיון. לאחר תגובתו לגוף הדיון ההלכתי, המהר"ל פונה ונוזף ברב השואל:

"והנה השבתי לך על כל דבריך אף כי מתחלה לא היה דעתי כך כלל, כי ראיתי דעת מ"כ (= מעלת כבודו) רק לנצח ולא להוציא הדין לאמתו. ד(ה)קשית קושיות שאינם מגיעים לפסק כלל ועשית עצמך טועה להקשות עלי וזכות… וזכות התורה גרמה שהשליח בא הנה בחצות י"ט הראשון ואם בא קודם י"ט אולי יצאתי מענותנותי כאשר ראיתי תשובות חבילות של ניצוח. ואני נהגתי בדרך יראת שמים ובדרך הענוה לגמרי כי בקשתי שתהיה נמלך… ובמחילה ממ"כ לא זו הדרך של תורה ושל יראה".

על רקע דברי ביקורת קשים אלו יש לראות את הערות האגב שמוסיף המהר"ל בדיון ההלכתי על הסברות שהעלה הרב השואל:

"ולא ידעתי מה הם אלו דברים… ולא ידעתי מה א"כ"; "עוד השבת באחרונה… שיהיה לי להשיב ד… כך הם דבריך. והנה ראיתיך[8] כי בידך הלכות פסוקות ומקראות ערוכים ושמירות, דדבר זה כמה קולמוסין משתברין ודיו משתפכין על הדבר…"; "ולא רציתי להכנס בכל הפלפולים והבאתי ראיה מוכרחת"; "וכתב(ת) שטעמו מבואר בספר דרכי משה, והנה בודאי דרכי משה נעלמו ממנו ומעין כל אדם"; "ומה שכתבת כי… והוספת לומר ש… אם כן צריך אתה לומר ש… וכי דברים אלו ראוי לומר… ולפיכך אין כאן מקום לסברא זאת"; "ואיך עלה על לבך בנדון זה ש… דאף לפי דבריך ש… דזה בודאי אינו… ומה עלה על דעתך".

ממילא, רוח הדברים הנ"ל משפיעה על תוכן תגובת המהר"ל, שאינה סדורה אלא מרוכזת בדחיית סברות הפונה ובהוכחתו, וקשה לבחון אותה כתשובה רגילה בספרות שו"ת, על כל המשתמע.

לצרכינו, יש להדגיש שמתשובה זו עולות מספר נקודות חשובות:

א.     השאלה הנדונה היא אם אדם שהתנה עם שדכן לתת לו סכום הגבוה מהמקובל והמוגדר בתקנת המקום, צריך ליתן לו כפי שהתנה עימו או לא. סוגיה זו שרויה במחלוקת ראשונים[9]: רבינו שמחה סובר שיש ליתן כפי שהתנה, המהר"ם מרוטנבורג סבור שיש ליתן שכרו כנהוג. שיטת המהר"ל ברורה לפסוק כרבינו שמחה, שיש לתת כפי התנאי ואין אומרים ששיטה בו בהצעת הסכום הגבוה[10]. המהרש"ל (יש"ש ב"ק פרק י, סי' לח) פוסק גם הוא כרבינו שמחה וכן נראית דעת הב"י. אולם מהרמ"א בהגהות (חו"מ רסד, ז) משמע שהוא פוסק כמהר"ם[11], שכן בדבריו ב"דרכי משה" הביא את דעת רבינו שמחה וכתב "אבל מוהר"ם פסק כנגד כולם".

ב.      מדברי המהר"ל משתמע שבשלב מוקדם יותר של המו"מ ההלכתי, שאינו מצוי לפנינו, הציע המהר"ל ביאור של הסוגיה התלמודית להבנתו ופסק לאורו. הרב הפונה הגיב, כנראה, בטענות שונות שבמרכזן שלש נקודות: א. סברות והבנות אחרות בביאור הסוגיה. ב. טענה שפסיקת המהר"ל שונה מפסיקת בני דורו וקודמיהם. ג. ביאורו של המהר"ל, חידוש הוא. בתשובה שלפנינו ניתן למצוא הדים להתייחסות המהר"ל לשלושת הטענות. המהר"ל דוחה את הטענה שאין פסיקתו מתיישבת עם דעת ראשונים אחרים. הוא מפרט את דעת הרא"ש, הרמב"ם והטור ומראה שדעותיהם שוות או לפחות אינן סותרות לדעתו. המהר"ל מביא את פרשנות הב"י ודוחה אותה. ביחס להכרעת הרמ"א, השונה משלו אך אין הוא יודע את טעמה, הוא כותב: "ולא מצא מ"כ סמך רק מדברי מהר"ר משה ז"ל, והנה פסקתי אני כאשר הורני בי (=לבי) מן השמים". דרך הוראה זו הנחתה את המהר"ל לא רק בהכרעה כנגד הרמ"א, בן דורו, אלא גם ביחס לראשונים קדמונים יותר[12].
כאן המקום להעיר על דברי יודלוב, בהערה 24. הוא מבאר שהמהר"ל מכריע במקום שאין הדין מפורש בראשונים "ולפעמים הוא אפילו פוסק דבר שנראה חידוש". כדוגמא לכך מובאת הכרעתו כנגד הרמ"א. להלן, עמ' 153 והלאה, נראה שתוקף דעת המהר"ל וכח הכרעתו הם מעבר לספיקות הלכתיים שטרם נדונו, בלית ברירה או כשהוא נאלץ להכריע. כמו"כ, הכרעה כנגד הרמ"א אינה נדירה אצל המהר"ל, ולא אצל חכמים אחרים בדורו, ואינה יכולה להוות דוגמא לתוקף הכרעתו.

ג.      יודלוב (שם, הערה 6) מתייחס לדברי המהר"ל: "והנה ראיתיך כי בידך הלכות פסוקות ומקראות ערוכים ושמירות", ומעלה אפשרות שהכוונה לאחד המושגים מדרכי הפלפול, "שמירה". משמעות המושג, שהכותב/הלומד, במסגרת גיבוש סברא, מעלה במחשבתו קושיה אפשרית של הצד שכנגד על סברתו המתגבשת, ועל כן במסקנתו הוא כבר מתמודד עם אפשרות זו ומטמיע את תשובתו המוכנה לכך. יודלוב מסתייג מלהכריע באפשרות זו, שמא מושג זה אינו מצוי אצל חכמי אשכנז, אך לענ"ד אפשרות זו משתמעת במפורש מתיאור המהר"ל: "עוד השבת באחרונה… שיהיה לי להשיב ד… ותניא… ובמדרש כתב בטורים. כך הם דבריך". ויש בכך דווקא הוכחה לחיוב התופעה באשכנז. מ"מ יש לשים לב שאין המהר"ל משתמש במושג זה בעצמו אלא מתאר את שימוש השואל בכך.

  • ·       סימן ד' וגם "פסק על עגונה"[13] –בגדרי עדות גוי וחשש שאילה בדין עגונה.

תשובה זו מתקשרת לפסק המפורסם ביותר של המהר"ל. הרקע העובדתי הוא כדלהלן: בעיירה הסמוכה לפוזנא נעלם יהודי, ואשתו ישבה עגונה מספר שנים. אחר כך נפוצה שמועה שהוא נהרג ע"י גויים בכפר הסמוך לגניזן ומספר יהודים יצאו, בנפרד, לברר אותה. הדיון ההלכתי בעניינה של העגונה מתבסס על עדויותיהם השונות של אותם יהודים. מתשובה המצויה בכת"י[14] מר' מנוח הענדל ב"ר שמריה, בעל "חכמת מנוח", עולה שהוא הראשון שטיפל בעניינה של אותה עגונה, ושפסיקתו הייתה לחומרא. במקור זה מציין החכם שפסק "מהר"ר ליב מק"ק פוזן" לקולא נכתב כנגד הפסק שלו.

אנו מכירים את תשובות המהר"ל בנדון משלושה מקורות:

א. תשובה ששלח לתלמידו, ר' יעקב פולק[15], ופורסמה בשם "פסק על עגונה" בתוך חיבור הקרוי "ויקם עדות ביעקב", פראג שנ"ד. ר' יו"ט ליפמן הלר, בעל "תוספות יום טוב", מעיד על תשובה זו: "וזה כארבעים שנה ויותר שנדפס בק"ק פראג תשובה אחת לרבינו הגדול הגאון מ"ו המפורסם מו"ה ליווא ר"מ ואב"ד דק"ק הנ"ל שהשיב הלכה למעשה דלא חייש לשאלה, והוא עמוד חזק כברזל יסמכו עליו כל בית ישראל" (שו"ת גאוני בתראי, י)[16]. תשובות המהר"ל ותלמידו נדפסו בשנית בפרנקפורט דמיין בשנת תע"ט ובשלישית ע"י מנחם א"ש, תשובות הגאונים, אונגוור תרכ"ה. מהדורה נוספת נדפסה בסוף גור אריה על רש"י לתורה, דברים, מהדורת לונדון, דפוס בני ברק: יהדות תשל"ב, עמ' קמט – קעט.

ב. תשובה שנשלחה לחתנו, ר' יצחק כ"ץ, ומצויה בקובץ התשובות שפרסם יודלוב, סימן ד'.

ג. בחלופי תשובות בין המהר"ל ור' שלמה ר' ליבושס, המופיעות בשו"ת מהר"ש לובלין, עמ' קצה – קצז. חכם זה, המכונה במקורות שונים בשם "המהרש"ל השני", פסק לחומרא והמהר"ל, כאמור, פסק לקולא. כדאי לציין את עדותו ופסיקתו של ר' יואל סירקיש, בעל הב"ח, בנושא זה: "איברא דבימי חורפי שמעתי שאירע מעשה כזה בק"ק פוזנן זה קרוב לחמשים שנה והגאון מוהר"ר ליב ז"ל מפראג התירה וסמך על דעתו לפסוק דלא חיישינן לשאלה אבל מורי ורבי הגאון מוהר"ר שלמה החסיד מלובלין שהיה אב"ד בק"ק פוזנן אסרה ופסק דחיישינן לשאלה והאשה ישבה עגונה כל ימיה ואנכי תלמידו כתבתי הנראה לפע"ד דחיישינן לשאלה והסכמתי לדעת מורי ולדעת האחרונים שאנחנו נמשכין אחריהם בהוראותיהם" (שו"ת הב"ח הישנות, סוף סי' פו).

משמעות הכרעת המהר"ל היא לא רק בפסיקה למעשה, אלא בעיקר במסקנות ההלכתיות שהסיק מפרשנותו לסוגיות התלמודיות. הדיון בעדות לעגונה כולל את התחומים הבאים: הגדרת "מסיח לפי תומו", ההכרעה אם "סימנים דאורייתא או דרבנן" והאם "חיישינן לשאלה או לא". פרשנות המהר"ל והכרעותיו בגדרים אלו הוזכרו ונדונו רבות בספרות ההלכתית[17], ולא תמיד לווו בהסכמה להן.

לצורך הבהירות, נבאר בקצרה את המושגים המרכזיים המצויים בתשובה, בשל החשיבות להבנת משנתו ההלכתית של המהר"ל:

א.     גוי המסיח לפי תומו[18] – הלכה היא שאין גוי יכול להעיד[19]. הראשונים נחלקו במקור הפסול, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ברם, חכמים הקלו במקרים מסויימים, כגון במקום עיגון, לסמוך על דברי הגוי ולהכריע על פיהם, אם דבריו אינם מוגדרים כמסירת עדות אלא כ"מסיח לפי תומו", כלומר כסיפור דברים בעלמא. מדברי המהר"ל ניתן להבין שהוא סובר שעדות גוי פסולה מהתורה ומשום כך יש לצמצם בהיקף הפרשנות למושג "מסיח לפי תומו".

ב.      סימנין דאורייתא או דרבנן – המושג מצוי בעיקר בשני נושאים: 1. בהחזרת אבידה ע"פ סימנים. 2. זהוי אדם מת ע"פ סימנים, כגון שלא ניתן לזהותו ע"פ גופו אלא רק באמצעות בגדיו המיוחדים או חפציו האישיים. הגמ' (יבמות קכ, א) דנה בנושא השני ביחס לאדם נשוי, שאין ידוע מה עלה בגורלו, סימנים מעידים שהוא מת ואשתו מבקשת היתר להנשא על סמך סימנים אלו. ישנם שני סוגי סימנים: 1. סימנים רגילים, שעל פיהם ניתן להחזיר אבידה, אך אין מסתמכים עליהם להתיר עגונה. 2. סימנים מובהקים, כגון שומא בגופו או חפצים אישיים מסויימים, שעליהם ניתן להסתמך גם כדי להתיר עגונה. סוגיות שונות (בבא מציעא כז, שם כח, יבמות שם) דנות בשאלה האם ניתן להסתמך על הסימנים מהתורה ואז, למשל, להתיר אשת איש גמורה להנשא ע"פ סימנים אלו או שמהתורה אין מסתמכים על סימנים אלא רק מדרבנן ורק להתיר איסורים מדבריהם, כמו להתיר אשה שקידושיה תופסים רק מדרבנן. עם זאת, גם הסובר ש"סימנין דרבנן", מסכים שבסימנים מובהקים ניתן להסתמך גם מדאורייתא, ולא נאמרו דבריו לאסור אלא רק בסימנים רגילים.

ג.      חיישינן לשאלה – הגמ' (יבמות שם), דנה בעדות המבוססת על זהוי חפציו של אדם, אם חוששים שמא האדם השאיל את חפציו לאדם אחר ואז לא ניתן להסתמך על זהוי החפצים, או שאנו מניחים שאדם אינו משאיל את חפציו ולפיכך, בסתם, אין לחשוש לכך וניתן להסתמך על זהוי חפציו.

מהסוגיה ביבמות משתמע שההכרעה בשאלה 'אם חיישינן לשאלה או לא?' תלויה בהכרעה אם 'סימנין דאורייתא או דרבנן'. המשנה שם אומרת: "אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו". בהסבר הוראת המשנה מובאים בגמ' שני הסברים. ע"פ הראשון, המשנה סוברת ש"סימנין דאורייתא", דהיינו מהתורה ניתן להסתמך על סימנים, אלא ש"חיישינן לשאלה" ומצד זה אין להעיד על פי כלים. ע"פ ההסבר השני, המשנה נוקטת "סימנין דרבנן", דהיינו אי אפשר להתיר אשת איש גמורה ע"פ סימנים רגילים ולכן הורתה המשנה שאין מעידים על סימנים. ע"פ שיטה זו, אין צורך לומר "חיישינן לשאלה" והמשנה מבוארת גם אם נאמר ש"לא חיישינן לשאלה". כך אכן מבינים הראשונים, שהסובר "סימנין דרבנן" מכריע גם ש"אין חיישינן לשאלה". יוצא, שהמיקל הלכתית וסובר ש"סימנין דאורייתא", מחמיר תמיד למעשה, כיוון שהוא חושש להשאלה, ואילו המחמיר הלכתית וסובר ש"סימנין (רגילים) דרבנן", מיקל להסתמך על סימנים מובהקים, שגם לשיטתו ניתן להסתמך עליהם מדאורייתא, כיוון שאין הוא חושש להשאלה. מכאן לשיטתו של המהר"ל – הוא מחמיר פורמלית וקובע ש"סימנין דרבנן", ולכן במקרה שבא לפניו, בו הייתה עדות ע"פ סימנים מובהקים, הוא הקל והתיר ע"פ ההכרעה ש"לא חיישינן לשאלה"[20].

  • ·       סימן ה' – ספר תורה ישן שנמצא ביד גוי

בשאלת כשרותו של ספר תורה שנלקח מגוי מובאות בגמ' (גיטין מה, ב) שתי דעות: יש אומרים שספר התורה יגנז ויש אומרים שניתן לקרוא בו. הרי"ף והרא"ש פסקו – יגנז, והרמב"ם פסק להכשיר. הר"ן, הטור ובב"י פסקו כרי"ף ובשו"ע הביא בלשון "יש מי שמכשיר ויש אומרים יגנז". דיונו ההלכתי של המהר"ל בתשובה מתבסס על ההכרעה המחמירה, שיש לגנוז ס"ת שנלקח מגוי.

המהר"ל נשאל אודות ספר תורה שנקנה ממומר, שלקח אותו מגוי, והוא ס"ת ישן מאד, שכתיבתו ודאי לא נעשתה ע"י המומר או הגוי. הרקע ההלכתי הוא ההכרעה שספר תורה שנלקח מגוי יש לגונזו, מחשש שמא הגוי כתבו ואז ספר התורה פסול מן התורה. ממשמעות הסוגיה, אם כי הדבר לא נזכר בפירוש בתלמוד, מבין המהר"ל שחשש הכתיבה קיים רק ביחס לגוי ממנו נלקח הספר אבל אם ודאי שלא הוא כתבו, כמו בשאלה שהוצגה לגבי ספר תורה ישן מאד, אין חוששים לכך.

בכל מהלך הדיון בתשובה מבאר המהר"ל מדוע קיים נימוק להכשיר את הספר, אך בסיומה הוא מכריע באמצעות כלל יסודי: "כך נראה, אבל הלכה למעשה אומר אני אף שכך אנו מדמין אין לנו לעשות מעשה בדבר שלא נזכר בפירוש בתלמוד. גם אם סמכו כאשר נראה שהוא ישן נושן לענין ממונא, לא נסמך על זה לענין איסור, לכך בעניותי אני אומר שאין להקל בקדושת ס"ת, ותגנז".

מבחינת המהר"ל, העובדה "שלא נזכר בפירוש בתלמוד" היא מכרעת דיה בשביל לדחות דימוי, השוואה וחילוק, גם אם הם מבוססים מבחינה לוגית ועדיין נכונים לכשעצמם.

  • ·       סימן ו' – דיני שהיה והטמנה

המהר"ל נדרש לדיני שהיה והטמנה בשבת ופותח את דבריו באמירה הכללית: "מחלוקת הראשונים היא, מ"מ יש לנו להכריע מתוך ההלכה וסוגיות התלמוד". התשובה שלפנינו נפסקת באמצעה ואין היא מגיעה לשלבי ההכרעה במחלוקת הראשונים ובפרטי הפסיקה המעשית. בחלק המצוי לפנינו מתמקד המהר"ל בעיקר בדיון בסוגיית הגמרא, בשיטת הרי"ף בראיותיו ובהתייחסות להן. לא מצאנו בסימן זה דגשים לציון בפן הפסיקתי או בזה הפרשני.

  • ·       סי' ז' – בדיני תערובות

הרקע לדיון: "מעשה אירע בפראג ביום… שאשה אחת קנתה…" הדיון ההלכתי נפתח ב"תחלה יש לברר דין…" ומסתיים לאחר דיון ארוך בדעות הראשונים בחתימה: "אלו הדברים אשר ראינו לפרש בשאלה זאת". אין דברי המהר"ל מסתיימים בהכרעה הלכתית או בהנחיה מעשית בעקבות הדברים, ונראה שאין לפנינו שאלה שהוגשה למהר"ל מתוך ציפייה לתשובה הלכתית ולהכרעה מעשית, אלא שהמעשה שאירע היווה בסיס לעיון בסוגיה ההלכתית. הדברים מסתברים גם מתוכן הסימן המתמקד כולו בפן הלמדני, בביאור שיטות הראשונים, בהגדרת מחלוקותיהם ובמשמעויות הלכתיות כלליות הנובעות מן הדברים, דוגמת: "ולפיכך הדבר הזה[21] צ"ע וראוי להחמיר"; "ומעתה לפירוש זה לא הוי ראיה כלל להתיר"; "וכבר בארנו כי זהו דעת הרמב"ם ז"ל והוא עיקר הפירוש כאשר נדקדק בשמועה, ואין להקל על זה" וכדו'. במקביל, אין במהלך הסימן הארוך כל גדרי פסיקה או דרכי הכרעה

סיכום.

למעשה, רק שלשה סימנים (א, ד, ה) מתוך השבעה שפורסמו יכולים להחשב כשו"ת סדיר, המורכב משאלה, דיון ומסקנה למעשה. שני הסימנים האחרונים מתמקדים בעיקר בפרשנות וסימנים ב וג מושפעים מאופיים ותוכנם. עם זאת, מתוך הסתייגות לנוכח הכמות המועטה מחד, ומאידך על אף זאת, ריכוז הדגשים שיוסקו מהסימנים יאפשר להצביע על קווים בגישתו ההלכתית של המהר"ל.

2. תשובות נוספות.

  • ·       שו"ת הב"ח הישנות, קיז; לו

הב"ח נשאל על יחסי מלוה, לוה וערב. בדיונו, בסי' לו, מציין הב"ח שהפנה את השאלה אל המהר"ל. לשאלה זו צורפה, כנראה, שאלה נוספת שהתייחסה לתביעת דמי שכירות על מקום בבית הכנסת. תשובת המהר"ל על שתי השאלות מובאת בסי' קיז.

על עצם השאלה הראשונה כותב המהר"ל: "הרי דבר זה מפורש בדברי האחרונים… דלפי דברי הכל…". מכאן מסתעף המהר"ל, גם בעקבות שאלות הב"ח, לדיון רחב יותר במחלוקת ראשונים, שבסיום הצעתה הוא כותב: "ואין אני רוצה להכניס עצמי במחלוק' הגדולים". אמירה מעין זו כתב המהר"ל גם בסימן ז' מהתשובות הנ"ל כלפי מחלוקת ר"ת ופוסקים אחרים: "מי יכניס עצמו במחלוקת". יצויין, שבשתי הפעמים מופיע הביטוי בדיון שאין לו השלכה ישירה למעשה.

בתביעת השכירות על מקום בביהכ"נ, המהר"ל דן במציאות הספציפית המדוברת ולאורה הוא דוחה את התביעה. גם שם מסתעף הדיון להיקף רחב יותר והמהר"ל דן בסוגיית בעל בית שדרו בביתו ללא רשותו ושתק ורק לבסוף דורש דמי שכירות למפרע, בדברי הרא"ש והתוס' והשלכותיהם לנדון בו נשאל.

  • ·       שו"ת הב"ח הישנות, עז

בפסק המצוטט בסימן מנתח המהר"ל נתוני עדות שנמסרו לו על יהודי שנהרג ואשתו עגונה. המהר"ל מסיק שלפניו עדות עד מפי עד, ששמע מגוי "המסיח לפי תומו"[22], שהיה ליד היהודי בשעת הריגתו והרי זו עדות קבילה ועל כן יש להתיר את האשה מעיגונה. (הב"ח בהמשך התשובה מתייחס לנתונים אחרים שהשתנו בעדויות ובעקבותיהם הוא פוסק שאין להתיר את העיגון. כארבעים שנה מאוחר יותר, בחשוון שצ"ט, הב"ח חוזר ומעיד על מקרה זה: "וכן פסקנו בעגונה א' בלובמלא בשנת ש"ס והפסק שלחתי ליד הרב הגדול מהר"ל בר' בצלאל מפראג ונשארה עגונה עד יום מותה". (שו"ת החדשות, נט).

עיקר דיון המהר"ל בתשובתו הוא בניתוח העדויות שהוצעו לפניו, ואין בו תוספת מאפיינים לשיטתו, השייכים לעבודה זו.

שו"ת חינוך בית יהודה, עה

"מה ששאל הגאון זקינו של זקיני מוהר"ר ליב ר' העניכש א"ש זצ"ל אב"ד ור"מ בק"ק לאדמר מהגאון הגדול שבישראל מהר"ר ליווא מפראג על תיקון ההיה"ן והקופ"ן שנוגעי' רגליהם אל גגן איך לתקן שלא יהי' חק תוכות".

  • אות שנפסלה בס"ת, כגון שלא נכתבה כצורתה או שנפלה עליה טיפת דיו וטשטשה או ששינתה צורתה כמו 'מ' רגילה שנסתם פתחה, אין למחוק את המקום הפוסל בלבד, מעשה הקרוי בפוסקים 'גרירה', משום שהאות נכתבת מאליה ויש בכך פסול 'חק תוכות'. כדי לתקן את הפסול צריך למחוק ולכתוב מחדש את צורת האות. ביחס לדין זה, המהר"ל מחלק בין אות שמלכתחילה לא נכתבה בהכשר, ולגביה יש חיוב כתיבה בפועל של האות ואיסור 'חק תוכות', לבין אות שנכתבה בהכשר ואח"כ נפסלה, כגון אות 'ב' שנפל לחללה טיפת דיו ונעשית כ'פ' או שתי אותיות שנדבקו ואין האותיות מוקפות גויל מכל צדדיהם, שמותר לתקנה ע"י גרירה.
  • השאלה שעמדה לפני המהר"ל התייחסה לאות 'ה' או 'ק' שרגלה נוגעת בגגה. המהר"ל מדייק בדעת הרא"ש ומסיק שהפסול הנזכר הוא פסול בצורת האות והיא כפסולה מעיקרה ואין לתקנה ע"י גרירה.
  • בחלקה הראשון של התשובה, דן המהר"ל בדרך תיקונה של אות פסולה. המהר"ל דוחה את שיטת הפוסקים, שלצורך התיקון אין צריך למחוק את כל האות ולכתוב את כולה מחדש אלא ניתן למחוק חלק מהותי מהאות ולכותבו מחדש עם התיקון בהכשר ויש בכך דין כתיבת אות[23]. המהר"ל דוחה את הסברות הנ"ל ומכריע: "ואנו אין לנו רק שצריך לכתוב כל האות ככל אות שנשתנה האות לגמרי דאל"כ הוי חק תוכו'".
  • בחלקה האחרון של התשובה דן המהר"ל בתיקונה של אות 'ה' המהווה חלק מהשם המתקדש ומחיקתה מהווה מחיקה מעשית של כל תיבת השם. גם פה מחלק המהר"ל בין שתי אפשרויות. אם מדובר באות שמלכתחילה לא נכתבה בהכשר, הרי שלמעשה לא נתקדשה תיבת השם ואין איסור "לא תעשון כן לה' א-להיכם" במחיקתה. אם מדובר באות שנכתבה בהכשר ונפסלה, שתיקונה במחיקת חלק מהאות, המהר"ל מכריע שאין במחיקת חלק מהאות איסור מחיקת השם כיוון שהשם בנוי מהאותיות ולא מחלקיהן וכל עוד לא נתבטלה האות לא נמחק השם. המהר"ל מקביל את הדיון במחיקת השם לאיסור ניתוץ אבן מן המזבח ומטמיע גם בסוגיא זו את החילוק שהגדיר. בהמשך לנ"ל, נתיצה של אבן שלימה מן המזבח יש בה איסור של "לא תעשון כן לה' א-להיכם", כיוון שאבן שלימה היא חלק ממבנה המזבח, אך מאידך, ניתוץ חלק מאבן אחת אין בו את האיסור הנ"ל[24].
  • המהר"ל מתייחס לדעה המחלקת ב'רגל' הנוגעת ב'גג' בין נגיעה עבה, ההופכת בבירור אות 'ה' לאות 'ח', לבין נגיעה דקה, המאפשרת קריאת האות כ'ה' גם ע"י תינוק[25]. המהר"ל דוחה דעה זו וסובר "וחילוק זה אינו נראה כלל דכיון דבעינן כרעא דה"א תלוי אין חילוק בין נוגע הרבה לנוגע מעט סוף סוף אינו תלוי דהיכי דאיסור דידיה משום שאין כאן צורת אות אין חילוק בין אם ניכר האות אם לא".

לסיכום, סקרנו למעלה את תוכן התשובות, כדי שישמש רקע ובסיס חלקי בניתוח ואפיון גישת המהר"ל בפרשנות ובהלכה. מלאכה זו תיעשה, בהסתמך על מכלול המקורות, בחלקה השני של העבודה.


[1] כת"י ציריך, (ס' F 2627). התשובות הודפסו בספר זכרון לרב בצלאל ז'ולטי, ירושלים תשמ"ז, עמ' רס"ד – רצ"ו.

[2] ראה לגביו במאמרו של זימר, "ר’ אליקים גוטשלק רוטנבורג", עמ' 138 – 154.

[3] יודלוב מקדים לתשובות מבוא ובו הוא פורש בתמציתיות את הביוגרפיה של המהר"ל, מעלה את הקשיים בסידורה ומדגיש שרב הסתום על הנגלה בסוגיה זו. המבוא כולל פרטים על העתקת כתב היד ובעבודה זו אנו מתבססים על העתקתו.

[4] עדות לכך מצויה גם בקולופון לכת"י בר אילן 842, שם מזהה המעתיק את עצמו: "משה בן לא"א יעקב שליט"א מק"ק ביסטראוויץ סופר… של מהר"ל אב"ד בק"ק פראג". וראה גם יודלוב, עמ' רסח, הערה 23.

[5] המהר"ל מתייחס בדבריו לחיבור ה"שלחן ערוך" המצוי וידוע בפראג – "ובאמת גם קהילתנו הקדושה פראג יש בה… גם ספר שלחן ערוך, שהוא ערוך לפני כל כמו השולחן אשר הוא ערוך בערב פסח, והסדר של גט מסודר על דרך סדר של פסח… ולא נעלם מאתנו". מחד, יש כאן הערכה חיובית לסגנונו ומבנהו של ה"שלחן ערוך", מאידך, גם מהדברים וגם מהקשרם קשה להסיק את יחסו העקרוני של המהר"ל לשו"ע.

[6] כנראה באה"ע, קמ, יא ועיין גם בהגהת הרמ"א שם, קמא, נט, המעיד שכך נוהגין.

[7] מחלוקת תרומת הדשן (להקל) והר"ן מובאת בהגהת הרמ"א לאה"ע קמ, ה. הרמ"א מביא את הצד להקל, "ויש מחמירין".

[8] ומשמע שבדבריו הבאים אין המהר"ל בא לשבחו, אלא להתריס כנגדו או ללגלג עליו.

[9] המחלוקת מובאת במרדכי, בבא קמא, קעב. הרמ"א מזכירה בדרכי משה, חו"מ, רס"ד.

[10] להרחבת הסוגיה עיין במקורות שפורש יודלוב בהערות 1, 18 ו-20.

[11] ועיין קצוה"ח (שם, ג) וכן ש"ך (שם, טו) שסובר שהמהרש"ל והרמ"א אינם חלוקים רק שהמהרש"ל דיבר במקום שלא תיקנו קיצבה.

[12] הדברים מודגמים במהלך העבודה, בעיקר מעמ' 113 והלאה ומעמ' 154 והלאה.

[13] הטענות המרכזיות בסי ד' וב"פסק על עגונה" דומות. יש בפסק תוספות על המצוי בסי' ד' ויודלוב התייחס לכך בהערותיו. פסק המהר"ל מוזכר גם בדברי הב"ח בשו"ת הישנות, פו; ובחדשות, עח.

[14] ראה יודלוב בהקדמה לתשובות, עמ' רסט.

[15] שאינו החכם הידוע בשם זה, שקדם לו ושחי במחצית הראשונה של המאה הט"ז.

[16] עדות נוספת מצויה בתשובת הט"ז המובאת בשו"ת הב"ח, החדשות, עח.

[17] למשל, עיין בית שמואל על שו"ע אה"ע,יז, סט; שו"ת ב"ח, סימן פ"ו; שו"ת ב"ח החדשות, ע"ח; שו"ת שבות יעקב א, צט; שו"ת פנים מאירות א, נ; שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא – אה"ע, לב; שם, לו; שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא, קז; שם, קח; שו"ת חתם סופר ג (אה"ע א), מח; ועוד.

[18] להרחבה ראה: אנציקלופדיה תלמודית ה, גוי, טורים שלז – שלח.

[19] ר' יהודה בברייתא יבמות מז, א; בבא קמא טו, א בפירוש המשנה שם יד, ב; רמב"ם, עדות ט, ד; טוש"ע, חו"מ לד, יט.

[20] ראה: רמב"ם גירושין יג, כא; שולחן ערוך אבן העזר יז, כד ורמ"א שם, שהכריעו להחמיר כשתי הגישות, כלומר ש"סימנין דרבנן" ו"חיישינן לשאלה".

[21] אין הכוונה לשאלה הכללית אלא לסעיף מסויים בדיון.

[22] ביארנו מונח זה לעיל, עמ' 41, בהתייחסות לסי' ד בתשובות המהר"ל. דין עדות עד מפי עד נדונה ע"י המהר"ל בסי' א – לעיל, עמ' 34.

[23] בב"י, יו"ד, רע"ד מובאת מחלוקת בין פוסקים המסכימים שניתן לתקן ע"י מחיקת חלק מהאות רק נחלקים כמה יש למחוק לשם התיקון. דיון בדעות אלו, של האגור ור"י אלכסנדרי, מובא בחינוך בית יהודה בסימן הקודם לנדון, בסימן ע"ד.

[24] אמנם הדבר עצמו אסור מטעם אחר, שמכחיש וגורע המצוה, אך זה ענין אחר.

[25] דעה זו היא דעת ר"י אלכסנדרי, המובאת בב"י, יו"ד, רעח. מחלוקת פוסקים זו מזכיר בעל "חינוך בית יהודה" בשלהי סימן עד.

מודעות פרסומת

One response to this post.

  1. Posted by משתמש אנונימי (לא מזוהה) on 27 באוקטובר 2015 at 10:25

    לר גדי העילוי הנפלא ישר כח על שני המאמרים אין מילים מ ג

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: