פרק ב' – רחב ומרגלי יהושע – הצעות לתשובה

בחלקו הראשון של המאמר הכברנו בשאלות ותמיהות על המסופר בפרק ב' של ספרנו, ומכללן נדרשנו לבירור העיקרי: לשם מה נשלחו מרגלים ע"י יהושע ומדוע מסופר האירוע, אם מנקודת מבט "מבצעית /מודיעינית" הוא היה כשלון מוחלט?

א.

בטרם ננסה להציע את הבנתנו בסיפור, נבקש לסקור את זווית הראיה המחקרית, הלא – מסורתית, ולהבין את הסיפור לשיטתה ואת משמעותו ומסריו להבנתה[1].

המחקר רואה בסיפור רחב ומרגלי יהושע, כמו בשאר סיפורי התנ"ך כולו, עיבוד ספרותי של מסורות עממיות שנתגלגלו בחברה היהודית בשלבים שונים של תקופת המקרא. הביקורת הספרותית של המובא במקרא מצביעה על סגנונות כתיבה שונים המוטמעים בכל ספר או קובץ, על מגמות רעיוניות שונות, על תיאור שונה, ואף שונה ונוגד, של אותם אירועים, בבחירת מה שמסופר, ולא פחות מזה, מה שלא מסופר, וגם בתוך המסופר יש המוגדגש ומובלט יותר ויש המוצנע יותר. עירוב ושוני זה קיים במכלול של ספר, בתוך תיאור של סיפור אחד, ברצף של כמה פסוקים ואפילו בתוך פסוק אחד ניתן למצוא פנים שונות.

עיבוד הנתונים המחקריים הנ"ל הביא את ביקורת המקרא, מאז התפתחה ועד היום, להסיק שהשוני והניגוד הוא תוצאה של מסורות שונות שרווחו בעם, מסורות שאותן גיבשו חוגים חברתיים מסויימים בעלי מגמות חברתיות ורעיוניות מסויימות, כאשר את הגיבוש לכלל קובץ אחד או ספר מוגדר עשה עורך כלשהו בתקופה כלשהי, שאולי גם לו הייתה מגמה כלשהי, והוא יצר רצף סיפורי מתוך הדבקה או סינתיזה של המסורות השונות שהיו לפניו. לעיתים, כך סבורים החוקרים, יש וספר אחד נוצר מפעולתם של מספר עורכים שעברו על הספר, בתקופה אחת או בתקופות שונות, ומכלל עבודתם נוצר הקודקס.

הקדמה זו תסייע בידינו להבין את גישת המחקר לסיפור דידן.

בלשון ישיבתית ניתן למצות את יחס המחקר לנתונים שהועלו באמירת "אִין הַכִי נַמִי". דהיינו, אכן  פרק ב' אינו המשך ישיר ומתבקש של פרק א'. פרק ג' הוא המשכו של פרק א' ואילו פרק ב' הינו סיפור העומד בפני עצמו, ומתאר את כיבוש יריחו מזווית אחרת וממניעים אחרים. ע"פ כיוון זה, פרק זה בא להצדיק את היטמעותה של משפחת גרים מסויימת בקרב ישראל, על אף מוצאה הכנעני והחרם שהוטל על שבעת עמי כנען. בחזית הסיפור ממוקמת רחב, על חכמתה, פועלה וההבטחה שקיבלה, וכל אלו מועצמים דווקא על ידי ואל מול חדלון האישים של המרגלים עצמם, דווקא על רקע היותה אישה מול גברים, על תפקידה כמצילה מול נזקקים. סיפור מרגלי יהושע עוצב ע"י צאצאי משפחת רחב ו"הושתל" במיקום ספרותי זה ע"י עורך הספר.

ב.

נחסוך מהמעיין את העימות מול ההסבר שהוצע ואת האימות של התשובה מול השאלות עליהן היא באה לענות, ונתמקד בהצעת כיוון חילופי. גם על פיו ניתן לומר על השאלות שהועלו "אין הכי נמי", אבל תוך פירוט בנתיב שונה.

אכן בפרק א' נערך יהושע לכניסה לארץ, כאמור: "וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר: עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ (יהושע א, י – יא). פרק ג' הוא המשכו של פרק א', שכן בו מתחיל העם לנוע בפועל לכיוון הירדן והמעבר לארץ. אם נשים לב, ההיערכות עליה מדובר בפרק א' היא לקראת כניסה לארץ ולאו דווקא לקראת מלחמה! הנקודה הזו משמעותית, מכיוון שלדעתנו היא העומדת במרכזו של פרק ב', הגולש מהרצף לבירור המתהווה במקביל לו.

אנו מניחים באופן פשוט ולאור המתרחש בהמשך הספר, שמלחמה כנגד יריחו הייתה מובנית בתכנית הכניסה לארץ מראשית, שהאפשרות להיכנס לארץ ולהתיישב בה מבלי שיהיה צורך להילחם לשם כך אינה בגדר סבירה ושיהושע אף לא טרח לקרוא לשלום ליושבי הארץ.

אבל אפשר שפרק ב' כן בוחן את האפשרות הזו ואף למעלה מזה. במקום אחר, בהתייחסותנו לתהליך יציאת מצרים, בחנו את האפשרות שבטרם הנחה הקב"ה את יציאת מצרים למרות פרעה, הוא בחן היתכנות של יציאה ממצרים תוך רתימה של פרעה למהלך, גיבוי ו"מטריה" בינלאומית והעצמה של התהליך כאתגר כלל אנושי. רק לאחר שמאן פרעה לשלח את העם וסירב להצטרף למהלך הא-לוהי ולעמוד בראש המאמץ הבינלאומי, פנה הקב"ה למהלך החילופי אותו אנו מכירים כהיסטורי.

יש להניח שבדומה לאתגר הגדול שהועמד לקהילה הבינלאומית ביציאה ממצרים, בחן הקב"ה אתגר דומה לקראת הכניסה לארץ. אולי המהלך היותר גדול שהיה אמור להתנהל בראשות פרעה והמעצמה הדרומית הוחמץ, אבל יש אפשרות לבצעו במצומצם יותר ע"י יושבי ארץ כנען ובראשות מלך יריחו ותושביה. ידוע היה שיושבי הארץ שמעו על יציאת מצרים שהתרחשה לפני ארבעים שנה. אז, תגובתם הייתה הלם מוחלט וחוסר אונים: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמגו כל ישבי כנען, תפל עליהם אימתה ופחד, בגדל זרעך ידמו כאבן". הכוונה הייתה שארבעים השנים שעברו יהיו, כמו עבור עם ישראל שנדד במדבר, תקופת הסתגלות והערכות לכניסה לארץ העתידה להתרחש. התקווה הייתה שעמי כנען לא ישארו נטועים בעמדת הפחד, ההכחשה, ההתעלמות וההתנגדות לעם ישראל אלא יהיו מסוגלים להכשיר עצמם לאתגר גדול יותר של הצטרפות למהלך הא-להי וגיבוי עם ישראל בכניסתו לארצו. הציפיה הייתה שיריחו, העומדת בשער הארץ, תוליך את המהלך הגדול הזה או לפחות תשמש זרז משמעותי להתממשותו. אמנם, בראייה פוליטית ומדינית "מפוכחת" ההיתכנות של אפשרות כזו היא הזוייה לחלוטין וכל המסתמך עליה למעשה הוא חסר אחריות וראיה תבונית כלשהי, אבל רחב והגבעונים יוכיחו שהיא לא הייתה מופרכת לחלוטין. היא פשוט הייתה מעבר ליכולת הנפשית וההנהגתית של מלכי הארץ.

מרגלי יהושע לא נשלחו ליריחו בשביל לאסוף מודיעין מלחמתי והאפשרות שלא להיכנס לארץ דרך יריחו לא עמדה על הפרק. השאלה הייתה רק האם הכניסה תיעשה עם יריחו או למרות יריחו!. לעבר יריחו נשלחו 2 אנשים, כמו משה ואהרן הבאים לפני פרעה בשעתו, על מנת לבחון האם משהו השתנה ביריחו במשך ארבעים השנים שחלפו והאם ישנה היתכנות למהלך הגדול. המרגלים לא נצרכו לפעילות איסוף מודיעין מאומצת. הם נדרשו בעיקר לחוש את הלך הרוח שבעיר ולשקף אותו. אפשר שבהיפוך מוחלט למשה ואהרן, הם לא הלכו ישירות למלך העיר אלא דווקא למקום הכי המוני בעיר (ראה הערת שולים למעלה), לא ניגשו למשא ומתן ושאיפה להשפיע אלא רק לספוג את התחושה הקיימת ולפעול לפיה.

רחב עומדת בחזית הסיפור כיוון שהיא משקפת את שני הצדדים. היא המלמדת את מרגלי יהושע על המצב הכללי בעיר והיא המשקפת את מה שקיווינו שיהיה נחלת הכלל. רחב היא הביטוי והפוטנציאל להתממשות המהלך הגדול. כשחז"ל מספרים לנו שרחב נישאה ליהושע, הם לא מעבירים לנו רק מידע היסטורי רכילותי אלא משקפים את המימוש המאד קטן ופרטי של החזון הגדול. המנהיג המכניס את עם ישראל לארץ מעמיד לצידו ומכניס לביתו את הביטוי לחזון שלא בא לכלל מימוש.

רחב, כמו נח ולוט, הם מאלו שעמדו בודדים מול הלך רוח עוצמתי שאנשים רגילים אינם עומדים בפניו וגם ניסו לבטא אותו. אפשר ששליחי מלך יריחו הגיעו לביתה לא רק בגלל שהיה מודיעין על תנועות המרגלים אלא גם בגלל שידעו את דעותיה ואת טרחתה להפיצם ברשות הרבים. הגמול הא-לוהי שהיא קיבלה, כמו נח ולוט, הוא ההצלה מתוך ההפיכה, תוך היסתתרות במהלכה, והאפשרות להשתלב מאוחר יותר בקרב ישראל.

המרגלים, בסוף פרק ב', חוזרים ליהושע ומוסרים לו את הדיווח המסכם שלהם: "וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ". הם מוסרים בדיוק את מה שסיפרה להם רחב. רחב מסרה להם את מה שהם כבר ידעו מלפני ארבעים שנה. למעשה, שום דבר לא השתנה במהלך אותו זמן.

את חוסר השינוי הזה הצבנו בראש דברינו כתמיהה רבתי, אבל למעשה הוא הטרגדיה של המהלך הא-לוהי בפתח הכניסה לארץ.


[1] סיכום הגישה המחקרית הוא ע"פ המובא באנציקלופדיה עולם התנ"ך, יהושע, הוצאת דודזון – עתי, תל אביב 1994.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: