מאליהו לאלישע – מלכים ב', פרק ב' – 5

הקדמה

בפעם האחרונה עסקנו בפשר הסתלקתו של אליהו ובמסלול הליכתו האחרון. הפעם נרצה להתייחס לנקודות אלו מזווית גישתו של אלישע תלמידו. בטרם ניגש לפסוקים, אבקש לשרטט קווים מקדימים, על סמך השיעורים הקודמים ועל סמך ההמשך, בכדי לפשט את ההסבר בהמשך.

ע"פ דרכנו, יחסי אליהו ואלישע הינם בעלי עוצמה, מורכבים ואמביוולנטיים. לכל אחד מהם אישיות עוצמתית מצד עצמה. הם מתקשרים כשאליהו מצטווה על מינוי אלישע. אף שאליהו ביקש להסתפק במינוי אלישע בלבד וללא כל קשר נוסף, מתעקש אלישע ליצור עימו יחסי רב ותלמיד. אלישע נוהג באליהו מנהג תלמיד ברבו המובהק. הוא משרתו ומלווה את כל צעדיו, מכנהו בשעת הפרידה "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" ורואה עצמו יונק את כוחו ויכולותיו מאישיותו של אליהו רבו.

אך עם זאת, דרך שונה, ואף הפוכה, לאלישע ביחסו אל תפקיד הנבואה, אל היחס שבין הנביא לעם ואל הדרך שבה יש להנהיג את העם. לא קל לאלישע לעמוד מול אליהו. מראה אליהו, נחישותו ותקיפותו, עוצמת אישיותו יש להן כח השפעה ומשיכה רב מאד. הכריזמה בה מתנהל אליהו ובה הוא מנהל את דרכו מותירה רושם רב על סביבתו ותלמידים רבים, אלו הקרויים "בני הנביאים", מאמינים בדרכו ההחלטית והחד משמעית, מסתופפים בצילו ומבקשים לחקות את אורחותיו. אלישע, הבא בגישה מפוייסת יותר ומאירת פנים יותר, צריך להתמודד עם עוצמת הקיצוניות שיש באליהו. הוא צריך לשכנע את עצמו בצדקת דרכו, ולא פחות מזה, את בני הנביאים, שבחרו בחיי הנבואה המחמירים בגלל אישיותו ודרכו של אליהו וכעת צריכים להפנים שינוי משמעותי כל כך בהנהגה. עוד יותר מזה, הם נדרשים לקבל את הכרעת השכינה על דחית גישתו של אליהו, אותה הם אימצו, וסילוקו מן העולם.

האמביוולנטיות ביחסי אליהו ואלישע מתעצמת שעה שאלישע מבקש להגדיר אותם באופן ברור. העברת תפקיד מממונה אחד לשני יכולה להעשות במספר דרכים. בדרך אחת, אותה נכנה "החלפה", ישנו ניגוד גישות בין בעלי התפקיד ובמועד ההחלפה נעשה חיתוך של גישה אחת ומתחילה גישה ניהולית/הנהגתית אחרת. ישנה דרך נוספת, אותה נגדיר "המשכה ברצף". בדרך זו עובר התפקיד בין בעלי אותה גישה, כאשר השינוי הוא רק פרסונלי/ אישיותי אך לא בהשלכה על התפקיד ואופיו. רמזנו כבר לעיל שאליהו ביקש לראות בהעברת הסמכויות לאלישע בחינת "החלפה". מינוי אלישע היווה "הדחה" בפועל של גישתו הנבואית וההנהגתית וממילא גם שלו עצמו. על כן ביקש אליהו לצמצם ככל האפשר את הרצף והחפיפה בינו ובין אלישע ע"י "חיתוך" הקשר.

רק עקשנותו של אלישע יצרה ביניהם קשר מעמיק יותר. אלישע, שהערכתו אל אליהו בוטאה בקריאה "אבי אבי", ביקש שני דברים. הראשון בהם הוא להיות "ממשיך ברצף" של אליהו. אמנם דרך אחרת עמו, בגישה נבואית שונה הוא דוגל, אך מהותית עבורו השאיפה לשמור על רצף עם אליהו, לשאוב מכוחו, לשמש כממשיכו ולקבל הסכמה לדרכו[1]. על הדבר השני, נעמוד בהמשך.

 על רקע זה יש, לעניות דעתי, לפרש את העובר על אלישע בדרך אל הירדן וממנו.

א.

לעיל שרטטנו קווים ליחסי אליהו ואלישע ולפער ביניהם בתפיסת העברת תפקיד הנביא המרכזי ביניהם. מכאן נפנה לעיון בפסוקים:

וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת ה' אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן הַגִּלְגָּל: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל אֱלִישָׁע שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי עַד בֵּית אֵל וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּרְדוּ בֵּית אֵל: וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ: וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ אֱלִישָׁע שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי יְרִיחוֹ וַיֹּאמֶר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּבֹאוּ יְרִיחוֹ: וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ: וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי הַיַּרְדֵּנָה וַיֹּאמֶר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם: וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים הָלְכוּ וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד מֵרָחוֹק וּשְׁנֵיהֶם עָמְדוּ עַל הַיַּרְדֵּן: (מלכים ב' ב, א – ז)

מהפסוקים עולה דינמיקה המתרחשת בשני מסלולים שונים. דינמיקה אחת היא בין הרב לממשיכו, בין אליהו ואלישע, ודינמיקה שניה בין התלמיד הממשיך לקבוצה מן התלמידים, בין אלישע ל"בני הנביאים".

בזמנו תמהנו על פשר נסיונותיו של אליהו לדחות אל ליוויו של אלישע משרתו בדרכו האחרונה ומאידך את פשר עקשנותו של אלישע להתלוות אל אליהו.

את התמיהות נפשוט ע"פ דברינו לעיל. כבשעת מינויו של אלישע כך גם עתה, אליהו משתדל לקבע "חיתוך" ברצף בינו לבין אלישע על רקע הבדלי הגישות שיש ביניהם. ככל שקרבה שעת הסתלקותו של אליהו מן העולם, כך רצונותיהם המנוגדים של אליהו ושל אלישע מועצמים. עקשנותו של אלישע עמדה לו בשעת מינויו. אליהו המתין לו בביתו עד שנשק לאביו ולאמו וערך סעודה לכל מכריו. הכתוב מעיד שאלישע הולך אחרי אליהו "וישרתהו", וגם זו התקדמות ע"פ דרכו של אלישע.

בדרכו האחרונה, מנסה אליהו שוב לדחות את אלישע מללכת עמו – "שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי עַד…"[2]. הפסוק בלשונו טורח להדגיש את גישתו של אליהו – " וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת ה' אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן הַגִּלְגָּל". אמנם ניתן להסביר את לשון היחיד של הפועל על דרך "ויחן שם ישראל נגד ההר" וכדברי המדרש/ רש"י שלשון היחיד בא ללמד שחנו כאיש אחד בלב אחד, וכך אולי גם פה, הולכים אליהו ואלישע בצוותא ובלב אחד. אך אנו, לשיטתנו, סבורים יותר שלשון היחיד באה להדגיש את גישתו של אליהו הרואה עצמו כהולך לבד לעבר העליה בסערה השמימה ואין איש עמו בדרכו זו.

אליהו מתעקש על הליכתו לבד, ללא אלישע לצידו, בכדי שלא יראה אותו אלישע בשעת הסתלקותו ולא יהיה רצף מוחלט בין הנהגותיהם. אך לא רק זאת, אלא הרבה יותר. בקיטוע הקשר הרציף ביניהם ובאי ראיית אלישע את אליהו, רוצה אליהו להעצים את המהלך הנבואי אותו הוא מוביל בהליכתו אל הירדן – גלות השכינה מהארץ במסלול הפוך (כמעט) למהלך כניסתה בימי יהושע. גם בשעתו האחרונה, הוא בעוצמתו, כל זמן שהיא ברשותו, מבקש לעגן את השינוי הרוחני בצורה חדה.

אלישע, מאידך, מבקש בדיוק ההפך. הוא מתעקש עם אליהו על ליוויו לאורך כל הדרך עד הרגע האחרון – "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ". אלישע מתעקש ללוות את אליהו ואף נשבע על כך דווקא בגלל שהוא רוצה לשמר את הרצף ביניהם. לא רק זאת, הוא מבקש לעדן את השינוי הרוחני ובשמירת הרצף לעגן את האפשרות להחזיר את השכינה לארץ בדרכים אחרות. אלישע, בכוונה, אינו מבקש להתחיל דרך חדשה, אלא לקחת את "הרכבת הדוהרת" שהנחה אליהו ולמתן את מרוצה, אולי לעוצרה ואולי אף לשנות את כיוונה.

גם הפעם עמדה לו לאלישע עקשנותו ודבקותו בגישתו והוא "מצליח" לרתום את אליהו לכיוונו – בתחילה כשאליהו דחה את אלישע והלה נשבע ההפך, אומר הכתוב בסתם "וירדו בית אל" ו"ויבאו יריחו". לאחר שלא הצליח אליהו לדחות את אלישע גם בפעם השלישית, לכאורה, משלים אליהו עם ליוויו של אלישע, לא רק זה הפיזי אלא גם הרוחני – ואז אומר הכתוב "וילכו שניהם". כמו כן, חמישים בני נביאים עומדים מנגד לירדן ועל אליהו ואלישע נאמר "וּשְׁנֵיהֶם עָמְדוּ עַל הַיַּרְדֵּן".

בתחילה משתמש הכתוב בהגדרה "וילך אליהו ואלישע". לבסוף, אין הכתוב מסתפק בלומר "וילכו אליהו ואלישע הירדנה" וכדו', אלא טורח להשתמש בהיגד "וילכו שניהם". וכבר רמזנו בעבר על כך שהיגד זה אינו סתמי אלא בא להזכירנו את "וילכו שניהם יחדו" של אברהם ויצחק המהלכים אל הר המוריה לקראת עקידת יצחק. אז אליהו לא הסכים ל"יחדו" אך קיבל את

ב.

דינמיקה שניה שמתרחשת במהלך הליכתם של אליהו ואלישע אל הירדן היא במסגרת מפגשיו של אלישע עם בני הנביאים והשיח שהוא מנהל איתם: "וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ" ובזו הלשון בדיוק מתקיים השיח עם בני הנביאים שביריחו: "וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ".

מה פשרו של השיח הזה?

נראה לומר שהכל ידעו את שהולך להתרחש – בני הנביאים, אלישע וכמובן גם אליהו עצמו. בין אם נודע הדבר בדרך הנבואה ובין אם הסיקו זאת הנביאים בדרך ההגיון וההיקש, הובן שאליהו הולך ומסתלק. הדבר שנותר לפרשנות משתנה הוא ההשלכות שיהיו למאורע על העתיד. אליהו ואלישע הבינו שישנה החלפה בהנהגה הנבואית, הם רק חלקו על טיב הקשר והרצף שיהיה בין שתי ההנהגות. בני הנביאים, לעומת זאת, טרם הפנימו את השינוי הרוחני שהולך ומתרחש.

בני הנביאים הניגשים אל אלישע, למעשה, באים להתריס כנגדו. התייחסותם לעומד להתרחש היא מאד אישית כלפי אלישע: " הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ"? השאלה היא ריטורית ומופנית בלשון נוכח בלבד. הרי ברור שאם אליהו מסתלק מן העולם, הוא נלקח לא רק מעל אלישע אלא גם מאת כל בני הנביאים ומאת כל העם. הם לא באים לציין עובדה אובייקטיבית אלא פרשנות סובייקטיבית שלה. הם בטוחים בהבנתם שהאישיות הנבואית, דהיינו אליהו, הולכת להסתלק אבל דרכו הנבואית וההנהגתית תמשיך להנחות אותם ואת המציאות הרוחנית בעולם. לשיטתם, אליהו מסתלק בעיקר עבור אלישע, שכבר מקודם היה מיעוט בגישתו הנבואית, אבל עכשיו גם נותר ללא פטרון וגיבוי. הם אינם באים לגלות לאלישע את שלדעתם אינו ידוע לו, כיוון שברור שהידוע להם, ידוע גם לו. הם בעיקר מתריסים נגדו ונגד שיטתו.

אלישע אינו מבטל את דבריהם לחלוטין, שהרי טרם הובטח לו כל מה שהוא חפץ בו. אין לו ספק בכך שהוא הנביא המחליף את אליהו, אך, כפי שכבר אמרנו, הוא שואף להמשיכו ברצף  ונקודה זו מוטלת עדיין בספק. אמירתו של אלישע "החשו" מופנית גם כלפי הנביאים, לאמר "יש לי תכנונים אחרים", וגם כלפי עצמו, כיוון שטרם הובטח לו רצונו.

בדינמיקה זו, שבין אלישע ובני הנביאים, מתגלה המתח הרב שמלווה את התקופה שאחרי אליהו. "מאבק הירושה" אינו פרסונלי כיוון שהוא הוכרע בנבואה, אבל הוא קיים עבור כל מי שבנה את אישיותו הנבואית לאורו של אליהו והשקפת עולמו ובהתראה קצרה מאד אמור לעשות בנפשו ובאישיותו מהפכים מהותיים. ככל האדם, כך גם בני הנביאים, הם "נאבקו" גם על האידיאולוגיה


[1] ניתן לראות את שאיפתו זו של אלישע ברובד פשטני, ואולי אף רדוד, כשאיפה שמניע אותה רצון ל"שקט תעשייתי" מצד קהילת "בני הנביאים", האמורה לקבל את מרותו של אלישע, ולהעברת תפקיד "שקטה". אך דומני שהדברים מהותיים יותר ומעמיקים יותר לעצם הנבואה בישראל.

[2] בעזרת המילים "כי ה' שלחני" מבקש אליהו להציג את הדברים כלא תלויים בו וכשליחות נבואית אישית עבורו, כמו במקרים רבים אחרים. יש לשים לב לעוצמתו של אלישע, שלמרות הטיעון החזק של אליהו מרשה לעצמו להישבע בשם ה' על כך שלא יתן לאליהו ללכת לבד. מסתבר לומר שלשניהם היה ברורה מאד השליחות הנבואית הנוכחית, אליה נשלח אליהו, שניהם גם ידעו את משמעותה והשלכותיה וכל אחד מהם תבע בנחרצות את האמת הא-להית לגישתו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: