השבת והמשכן – לסיום ספר שמות

השבת והמשכן "לקראת שבת" – פרשת פקודי גדי גזבר פרשתנו מסיימת את ספר שמות ובכך מאפשרת לנו להקדיש מבט-על כללי לעבר תהליכים בהם התמקדנו נקודתית. להבנתנו, התורה, בסגנונה, מכוונת אותנו להקבלות ולקשירת קצוות ובכך להסקת מסקנות. אנו נבקש לעמוד על הרמזים הפזורים וללכת בעקבותיהם. א. פרשת פקודי, בעיקר בחלקה האחרון, מלווה את הקמתו בפועל של המשכן, לאחר שהובאו כל חלקיו לאישורו של משה. מתוך עיון בתיאור הכתוב את האירועים מצאנו לנכון לעמוד על שלש נקודות: הראשונה היא בפירוט מבנה המשכן, כליו ומרכיביו. מודגשת מאד החזרה המפורטת על מבנה המשכן בציווי ובביצוע, אך לאמיתו של דבר הפירוט חוזר על עצמו, בדרך זו או אחרת, לא פחות משבע פעמים !. להלן נעמוד על משמעות הדבר. שנית נשים לב, שלאחר שפורט הכל בצווי, בביצוע, בהבאה למשה, בצווי ההקמה, בצווי המשיחה ובהקמה בפועל – מציינת התורה את סיום המלאכה בהיגד: "ויכל משה את המלאכה". שלישית – עוד קודם לכך, בשעה שהביאו בני ישראל למשה את המשכן מספרת התורה: "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אתם משה". שלושת הנקודות מאירות את הקמת המשכן על רקע מעשה בראשית – א. מעשה בראשית מורכב משבעה ימים. ב. "ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". ג. "וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד… ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אתו". ראשונים ואחרונים עסקו בהקבלת הקמת המשכן למעשה בראשית, הן במישור הפיזי והן במשמעות הרוחנית. אנו רק ביקשנו להאיר את הדבר על רקע הקבלה בין מציאות של שבעה ימים לביטוי ספרותי על ידי חזרה על מבנה המשכן שבע פעמים. אך טבעה של הקבלה שהיא גם מלמדת משהו חדש על צדדיה. בכדי לעמוד עליו נציין את ההקשרים בהם מפרט הכתוב את מבנה המשכן: א. בצו ה' למשה, (פרקים כה – ל) . ב. בתיאור העבודה המוטלת על בצלאל ומסייעיו (לא, ו – יא) . ג. בתיאור משה את צו ה' לבני ישראל (תחילת פרשת ויקהל). ד. בעשיית המשכן בפועל על ידי בצלאל ועושי המלאכה (לו, ח – לט, לב). ה. בהבאת מרכיבי המשכן אל משה (לט, לג – סוף הפרק). ו. בציווי ה' למשה על הקמת המשכן בפועל ז. בהקמת משה את המשכן שש פעמים הוזכרו מרכיבי המשכן במסגרת ההכנות להקמתו. בפעם השביעית מפורטים המרכיבים בהקמתו בפועל ובירידת הענן עליו כתוצאה ישירה. היינו מצפים אולי שההקמה בפועל תהיה פירוט שישי, שכן בכך מושלמת ההכנה להשראת השכינה, ואז יהיה כיסוי הענן על מרכיבי המשכן הפעם השביעית, כי הוא התכלית. אבל אין הדבר כן. ההכנות הן הכנות להקמת המשכן והיא התכלית שבעשייתה שורה השכינה. אם נקביל את הדברים למעשה בראשית, נוכל לענות על שאלה המצוייה בו. התורה כותבת: וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: והרי המלאכה נסתיימה ביום השישי ולא בשביעי? א-להים שבת ממלאכתו ביום שישי ולא בשבת? השאלות הנ"ל מבוססות על ההנחה שתכלית ששת ימי המעשה הייתה עצם השבת והעשייה היא הבריאה. אמנם, בהתאם להקבלה למשכן, נראה שתהליך הבריאה כלל גם את שבת והסתיים ב"מלאכת השביתה". תכלית ימי המעשה הייתה להכין את העולם לקראת השביתה ביום השביעי. כיוון ש"וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", אזי "ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר עשה". כיוון ששבת הקב"ה ממלאכתו, לכן בירך את היום. מהי אותה שביתה ששבת הקב"ה? שני התהליכים התוו את האפשרות למציאותו של הקב"ה בעולם. משה על ידי מלאכת ההקמה של המשכן והקב"ה ע"י שביתה ממעורבות בעולם.. השביתה ממעורבות מלמעלה בבריאה, כמו גם העשייה העשירה במשכן הם שאיפשרו הימצאת משותפת של בורא עולם והאדם באות המציאות בו זמנית, שהם תכלית המשכן ותכלית הבריאה. ב. ההקבלה בין מעשה בראשית ובנין המשכן אינה מלמדת רק על היחס ביניהם, אלא גם על מה שביניהם. מעשה הבריאה מופיע בתחילת ספר בראשית. הקמת המשכן מצויה בסופו של ספר שמות. עובדה זו מנחה אותנו לראות בשני האירועים יחד מסגרת ספרותית לכל המצוי ביניהם. הם למעשה מסמנים את גבולותיו של סיפור עצמאי מתוחם בעל דינמיקה מתחילתו ועד סופו. הדרך מהפתיחה ועד הסיום, גם היא סיפור בפני עצמו. מה שהחל במפץ גדול מושגח ובעוצמות רוחניות ופיזיות לאין שיעור, הלך והידלדל בדרכים נפתלות עד שהתייצב על נורמה אפשרית. מעין מדידה של לחץ דם – דוחסים בלחץ גדול ואז מניחים למחט להתייצב על הרמה המתאימה. בהקבלה ברורה לנסיגת העולם אחורנית, הלכה והתפתחה המסגרת הרוחנית המתאימה, "ממלכת כהנים וגוי קדוש". גם היא בדרכים נפתלות, בהתקדמות ונסיגה, אבל בדרך מתמדת אל השראת השכינה. נמצאת התורה פותחת בשבת קוסמית וסוגרת מעגל בשבת של משכן, ג. אך מסגרתיות זו, שבמרכזה השבת, אינה היחידה אליה מכוונת התורה. השבת יוצרת מסגרת נוספת. בסוף פרשת משפטים עולה משה אל ה' לקבל את לוחות האבן, התורה והמצוה שנכתבו להורותם אל בני ישראל. עלייתו של משה אל ההר אינה בבת אחת אלא מדורגת: "וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, טו – יז). גם פה יש ששה ימים, יום שביעי, ענן מכסה ואש אוכלת, כמו שמצאנו בסוף הספר ובהקבלה אליו. מתוך כך נוצרת, למעשה, מסגרת התרחשות נוספת הפותחת בעליית משה אל ה' ומסיימת בירידת כבוד ה' אל משה וישראל ושניהם במאפיינים של שבת. לכך מוזכרים גם הענן והאש, שהם חלק מתיאור והגדרת השבת – "ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו לעיני כל ישראל בכל מסעיהם". לכך יש להוסיף שהמסגרת שבין סוף פרשת משפטים וסוף פרשת פקודי, מחולקת גם היא לשני חלקים מרכזיים המתוחמים גם הם ע"י השבת ואופייה ויוצרים חלק שלישי נוסף ביניהם. החלק הראשון מסתיים בסוף הציווי על המשכן, בפרשת כי תשא, כשהקב"ה מסיים את דבריו בציווי על השבת: "ושמרו בני ישראל את השבת" וכו'. החלק השני פותח בשבת, בראש פרשת ויקהל בבא משה אל העם, ומסתיים בשבת של סוף הספר. במקום אחר התייחסנו לכך שחלקו הראשון של ספר שמות יש בו הקבלה גם לתחילת ספר בראשית. בריאה של עולם במקביל לבריאה של עם ולאום. סיום ספר שמות הוא לא רק סיום של יחידה הכוללת את ספרי בראשית ושמות, אלא הוא קודם כל סיום של ספר שמות עצמו, העומד בפני עצמו. נמצא שמעבר למהלך בריאה אוניברסלי, המתחיל בראש חומש בראשית, ישנו מהלך בריאה נוסף, שמתחיל ביציאת מצרים. שני מהלכי בריאה, אוניברסלי ולאומי, הולכים ומתהווים במהלך ספרי בראשית ושמות והם מגיעים לנקודה משותפת בסוף ספר שמות, בירידת השכינה לאהל מועד, למחנה ישראל ולמציאות הארצית. שני מהלכי הבריאה מתאחדים בנקודת ההשלמה שלהם והבריאה מתייצבת בנקודה הרוחנית המתאימה לה. ד. אבל המהלך אינו שלם. על אף ירידת הענן והשראת השכינה, רומזת התורה על חסרון במהלך שעוד טעון תיקון – "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד…". מחד "ויכל משה", כמו "ויכל א-להים" במעשה הבריאה, אך מאידך "ולא יכל משה לבוא". להבהרת הדבר נוסיף מסגרת נוספת. את חמשת חומשי תורה ניתן להרכיב לפחות בשני מבנים שונים: א. מבנה פשוט. בראשית ושמות ויקרא במדבר ודברים ב. מבנה כיאסטיץ בראשית שמות ויקרא במדבר דברים. אנו נתמקד בפעם זו במבנה הפשוט, מבנה א', המתבקש לפי דברינו למעלה, שחומשי בראשית ושמות הינם מסגרת סיפורית ומהלך רוחני אחד. אך אנו נדרשים למבנה זה לא רק בגלל המבנה הפנימי של בראשית ושמות אלא גם בגלל הקשר ביניהם כמסגרת אחת למסגרת השניה, של במדבר ודברים. בקישור בין המסגרות אנו רוצים לעמוד פה על נקודה משותפת אחת הנמצאת בסופן של המסגרות, בסוף שמות ובסוף דברים. ספר שמות מסתיים בהשראת השכינה אך בחוסר יכולתו של משה להכנס אל אהל מועד, ספר דברים מסתיים בסף כניסתם של ישראל לארץ ישראל ובחוסר יכולתו של משה לעבור אל הארץ . חוסר היכולת מבטא חוסר שלמות ובעיקר את הנקודה המרכזית אותה מותירה התורה לא ממוצנ – הצורך בהשתלמות מתמדת. מהלך הבריאה החל כתהליך של שלמות, כך בגן עדן וכך במעמד הר סיני. חטאי פרשת בראשית ונח פגמו בבריאה האוניברסלית וחטא העגל פגע בבריאה הלאומית. שני מהלכי הבריאה לא הופסקו אלא נעשתה הערכות מחודשת להמשך התהליך. אם גם כשמגיעים לפסגת המהלך, רומזת התורה שעדיין המדובר בתוכנית האלטרנטיבית ולא המקורית. עם כל העוצמה וההתעלות שיש לכל ישראל אל נוכח ירידת הענן על האהל, עדיין אין משה נכנס אל הענן כבעבר ואין אדם מצוי בגן עדן שעה שבורא עולם מתהלך בגן לרוח היום אלא "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן". בנקודה זו בדיוק יש להתחיל את ספר ויקרא, שהוא המדריך להמשך ההשתלמות. חזק חזק ושבת שלום.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: