משכן ציווי ומשכן עשייה – לפרשת ויקהל

הקדמה.

פרשנים רבים התלבטו בשאלה המרכזית של פרשות "ויקהל" ו"פקודי": לשם מה צריך היה לחזור בפרוט כמעט מדויק על שנכתב כבר בפרשיות "תרומה" ו"תצוה". אם כל העניין הוא ששם היה הצווי ופה הביצוע ובאים להדגיש שהביצוע נעשה בדיוק ע"פ הצווי, מדוע לא היה מספיק לומר "ויעש את כל עבודת המשכן כאשר צוה ה' את משה" או בנוסח דומה או אחר ובכך להעביר את מלוא הרעיון מבלי להיזקק לפירוט רב ולכאורה מיותר?

התשובה, כנראה, נובעת מחטא העגל, המובא בפרשת "כי תשא" החוצצת בין הפרשיות. החטא למעשה שינה משהו במציאות, יצר פער בין ה"לפני" וה"אחרי" והעלה את הצורך לכתוב "אחרי" משהו מאד דומה ל"לפני", אך למעשה מאד שונה. בטיב אותו שינוי נכתבו הסברים שונים. את הצעתנו נבקש לפרוש על רקע חטא אחר ותוצאותיו, מתוך הבנה שניתן למצוא בתהליכים הרוחניים שהתרחשו בו מקבילות למציאות שסבבה את חטא העגל. אנו נבקש לחזור לחטא אדם הראשון בגן עדן ולהשלכותיו, כיוון שלדרגתו היו ישראל קרובים בשעה שלאחר מעמד הר סיני.

א.

תפקיד אחד היה לאדם הראשון בהיותו בגן עדן: "ויקח ה' א-להים את האדם אשר יצר וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". הוא לא נדרש לעשות, לבנות או ליצור, אלא לשמור על הקיים. אמנם "רק" לשמור על שנעשה כבר, אך ענין השמירה הוא דבר עצום, הגבוה למעשה מהעשיה עצמה, שכן זו כלולה בו. אין הכוונה כאן לשמירה בסיסית ופסיבית, כשל גדר הבאה למנוע הרס מגורמים חיצוניים, אלא לשמירה אקטיבית, מעמיקה ובעלת השפעה על הדבר השמור, כשל גנן מסור המטפל בפרחים.

בשלב העשייה והיצירה מביא האדם לידי ביטוי גבוה, בעיקר, את יכולתו האישית והסובייקטיבית ע"פ טבעו ואופיו.

השמירה מביאה לידי ביטוי שני צדדים הפוכים. מצד אחד חוסר מעורבות אישית במושא הנשמר, כיוון שהמושא כבר מצוי ועצמאי ותפקיד האדם, בעיקר, לשמור על הקיים. מאידך גיסא שמירה אמיתית, בעלת הזדהות גבוהה של השומר עם השמור, מביאה לידי ביטוי ומיצוי הרבה מכוחותיו הפנימיים של השומר ומאופיו האישי, אף שכאמור דבר לא משתנה בגוף השמור. עוצמתה של השמירה ודרגתו הגבוהה של ביצוע ציווי כנדרש הם בכך שחיצונית אתה לא עושה דבר, לא מביא לידי ביטוי שום דבר אישי ועם זאת ובמקביל אין דרך מעולה מזו להביא לידי ביטוי יכולת אישית,  כוחות ייחודיים והתייחסות סובייקטיבית. החבל עליו מהלך שומר הגן הוא דק עד מאד. הוא צריך לדעת מהם צרכיהם האובייקטיבים של פרחיו ומהם המעשים שתכליתם היא שמירת הגן. מאידך, כדי לבצע את משימתו בדרך הטובה ביותר, עליו להשקיע הרבה מכוחותיו האישיים וסגולותיו. במצב כזה, ההבחנה בין צורך אובייקטיבי של מושא השמירה לבין מניע אישי סובייקטיבי של השומר מחייבת תעצומות נפש, דקות מחשבה וביקורת חדה.

חטא האשה בגן עדן החל עוד בטרם נגסה בפרי העץ. הוא החל בשלב בו היא ראתה בעיניה שלה, ע"פ תפיסתה והבנתה, שהעץ טוב ונחמד להשכיל – "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל" – וברגע בו שפטה את העץ לפי דעתה האישית נגררה מאליה לקחתו ולאכלו. אמנם נפקחו עיניהם לדעת טוב ורע, אך ברגע שנתוודעו לדעת עצמם הסובייקטיבית איבדו את מעלתם לדעת דעת עליון האובייקטיבית וממילא לא יכלו לשמש עוד בתפקיד השמירה כיוון שמאותו רגע הכל הפך לסובייקטיבי ואישי. הציווי המוחלט והמעשה היחסי פוצלו. המוחלט נשאר מעבר לכרובים וללהט החרב המתהפכת והאדם נשלח אל המעשה היחסי והאישי – "בזעת אפך תאכל לחם".

ב.

לאור מעמדם הרוחני של בני ישראל בשעת הצווי בפרשיות תרומה ותצווה, אכן היה ניתן להסתפק בתיאור הביצוע באמירת "ויעשו כאשר צוה ה' את משה", כיוון שאמנם כל עיקר משימתם היתה לקיים את הצווי כפי שנאמר. כמו אצל אדם הראשון. עיקר המאמץ והתכלית הייתה מכוונת לעצם קיום מדוייק של הצו ובכך היו כוללים עשייה אישית ויחסית במערך בניה מוחלט וכולל. משעה שחטאו בעגל וירדו למדרגת "לוחות שניים" השתנה גם מוקד ועיקר חלקם בבניין המשכן: לא עוד עצם ביצוע הצווי ככתבו וכלשונו הוא המוקד אלא עצם העשיה עצמה, לא "שמירה על הגן" אלא "בזעת אפך". בראיה ראשונית נראית העשייה העצמית שלהם כמעלה והתקדמות, כמו התוודעות האדם ואשתו לטוב, לרע ולעירומם, אך למעשה הייתה זו ירידה בדרגה לטווח ארוך. כשהפן היחסי  כלול בצו המוחלט, הוא יכול להיעשות מוחלט בעצמו. כשהיחסי מנותק מהמוחלט, הוא תמיד ישאף אל המוחלט אך לעולם לא ייכלל בו.

מכאן ברור שלא ניתן היה להסתפק במה שנכתב בפרשיות תרומה ותצווה ולומר על זה "ויעשו כאשר צווו", שכן אין מעשה פרשות "ויקהל" ו"פקודי" יישום של צו "תרומה" ו"תצווה", אלא עניין אחר שבמרכזו עומדת המילה המשמעותית ביותר "ויעש…" .

עם זאת, הפרוט הרב אינו בא לתאר רק את עצם העשייה, אלא גם תהליך של התעלות והתקדמות. התורה בכותבה כל פעם "ויעש… ויעש… ויעש… " באה גם לתאר תהליך הולך ומתקדם הנוצר שלב אחרי שלב מעשיית עוד כלי ועוד כלי, עוד יריעות, עוד קרשים ועוד בגדי כהונה עד הגיעם אל השלב הסופי – "ותכל כל עבדת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: