האורתודוכסיה האמריקאית

כבכל ההיסטוריה היהודית לדורותיה, גם במעבר מימי הביניים לעת החדשה, עבר על עם ישראל תהליך של רצף ותמורה בכל המישורים[1]. "רצף" משמעו, שישנם יסודות בסיסיים הנשמרים ברצף לאורך ההיסטוריה היהודית, חרף כל השינויים הכלליים המתרחשים. אך מעבר לכך, בתודעה היהודית הכללית יש תובנה של רצף והמשכיות העוברים בין כל הדורות, מאברהם אבינו ועד ימינו, ובאים לידי ביטוי בתחושה הלאומית. במילה "תמורה" כוונתנו שאין התעלמות מהשינויים הרבים המתרחשים בכל מישורי החיים והדת, והמתאימים את החיים היהודיים למקום ולזמן בו הם פועלים. ככתוב לעיל, תהליך זה של רצף ותמורה התרחש גם במעבר מימי הביניים לעת החדשה.

בהבחנה דקה יותר ניתן לומר, שגם בעת החדשה עצמה ניתן לראות תהליך של רצף ותמורה, תהליך המתפתח בשני מסלולים. דינמיקה אחת של רצף ותמורה מתרחשת בין יהדות מערב אירופה ומרכזה, הפועלת עד השואה, לזו המתפתחת באמריקה. דינמיקה שניה היא זו הנעה במסלול מזרח אירופה – ישראל[2]. בכיוון זה הייתי מוסיף, שהתפתחות מסלולים אלו התרחשה גם בתוככי האורתודוכסיה. הדבר בולט יותר באורתודוכסיה המודרנית, ה"ניאו-אורתודוכסיה", אך נכון גם ביחס לקהילה המכונה "חרדית". לדוגמא, ניתן לראות באורתודוכסיה המודרנית באמריקה יסודות אוניברסליים משיטת "תורה עם דרך ארץ" של הרש"ר הירש, ומלכתחילה היא אכן החזיקה בעמדה אנטי-ציונית[3]. במקביל נמצא בציונות הדתית הישראלית התפתחות של הרעיון הדתי-לאומי מיסודם של הרבנים אלקלעי, קאלישר, ריינס וקוק, שמוצאם ופועלם, חוץ מאלקלעי, ממזרח אירופה, שם התפתח יותר רעיון הלאומיות. הבדל נוסף קיים גם ביחס לתרבות המערבית. האורתודוכסיה המודרנית האמריקאית פתוחה יותר ובעלת גישה חיובית יותר לתרבות החברתית המערבית, לדיסציפלינות המדעיות, לפילוסופיות ולאידיאולוגיות של העולם החילוני המערבי. כמושפעת מהתרבות והאווירה האמריקאית הכללית, היא מאופיינת בתכליתיות ובעשייה מוגדרת[4]. זו מתבטאת באדם דתי, המקיים מצוות קלות כחמורות אך מתלבש, מתנהג, מבלה ומאמץ לעצמו דפוסי חיים ככל אמריקאי אחר. הציונות הדתית-לאומית הישראלית, לעומת זאת, נקטה לרוב בעמדת סגירות בנושאים אלו[5] והציבה מודל הפוך של אדם דתי[6].

המסלול האמריקאי הוא המודגש פה כיוון שמאפייניו הם הסביבה, החברתית, הדתית והרוחנית בה פועל וכותב הרב פיינשטין, שעבודתו ההלכתית, בהקשרים שלנו, היא הציר המרכזי של העבודה[7].

"האורתודוכסיה האמריקאית[8] מורכבת בעיקרה מיוצאי ארצות מזרח אירופה, שהגיעו בהמונים במסגרת גל ההגירה השלישי לאמריקה. כאמור, מקובל להגדיר את גבולותיו של גל זה סביב השנים 1870-1924.

הצרכים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים שנבעו מההגירה גרמו ללחצי הסתגלות כבדים על המהגרים וחלק גדול מהם לא עמד בלחץ. חלק נטשו את הדת או נעשו רפורמי, חלק גדול עוד יותר רצה לשמור על מסורת יהודית ומצד שני להסתגל למכלול האמריקאיות והגביר בכך את שורות התנועה הקונסרבטיבית. במסגרת האורתודוכסיה נשארה אוכלוסיה שמאפייניה הסוציולוגים היו בעיקר גיל זיקנה או תעסוקה והכנסה כלכלית נמוכה. בד"כ זה לווה בחינוך חילוני מוגבל ומועט. מעמד זה גרם לפיתוח רחב של מסגרות תמיכה סוציאלית, במסגרת בתי הכנסת האורתודוכסים, שמשכו אליהם הרבה אנשים. אלה לא היו בכלל ההגדרה המקובלת של "אורתודוכסים" בהשקפת עולמם ובאורח חייהם, אך נימנו על בתי הכנסת של התנועה מסיבות סוציאליות והרחיבו בכך את שורותיה.

ההתאוששות של האורתודוכסיה מתחילה רק בעשור השלישי של המאה ה- 20, עם סיום גל ההגירה הגדול. התאוששות מוקדמת יותר נמנעה, מצד אחד, ע"י גדולי הרבנים באירופה, שיצאו נגד ההגירה לאמריקה מתוך חשש דתי לתוצאותיה, ומצד שני ע"י הרבנים האמריקאים בגלל רמתם הלא גבוהה ופשרנותם, שנבעה מהמציאות הדתית הקשה בפניה עמדו.

באמצע המאה, ובעיקר לאחר מלחמת העולם השניה, מתייצב מצב האורתודוכסיה ומשתפר פלאים. התאוששות זו הינה, בראש וראשונה, תוצאה של קריסת עולם התורה האירופאי, שהושמד ברובו במהלך מלחמת העולם השניה, ושל מעבר שארית הפליטה הרבנית והתורנית לארה"ב. ההתאוששות מתבטאת בכמה פנים. ראשית, בעצירת ההידרדרות הדמוגרפית של הציבור האורתודוכסי והמעבר הסוחף לאי שמירת מצוות. נוסף על כך חל שפור במצבו הכלכלי של ציבור זה, המצוי במעמד הבינוני, וביכולתו לגייס לפעילותו הציבורית משאבים, בהיקף שאינו נופל מאלו של הציבור הלא דתי. ביטוי שלישי להתאוששות הוא יכולתה ומעמדה הפוליטי של האורתודוכסיה, כפי שבא לידי ביטוי גם בישראל וגם בארצות הברית. ביטויים אלו מבטאים בעצם תהליכים עמוקים יותר. ההתיצבות הדמוגרפית מבטאת, מצד אחד, יצירה מוצלחת של הגנה רעיונית ורוחנית ותשובות למכלול האתגרים שהציבה המודרנה. מצד שני קיימת אכזבה בולטת, של אנשי המודרנה עצמם, מאי התגשמות האידיאל וביקורת קשה על מראה פני העולם המודרני כיום. ההתאוששות הכלכלית מבטאת הצלחה בהשתלבות במערך המשק הכלכלי, במושגיו ובדרכי פעילותו. הכח הפוליטי מבטא אימוץ כללי משחק מודרניים ודמוקרטיים ופעילות על פיהם. פנים אלו, הכלכלי והפוליטי, מצביעים בעצם על השתלבות של הציבור האורתודוכסי בעולם המודרני ובמושגיו. השתלבות זו היא בעצם השינוי המשמעותי שחל בעולמה של האורתודוכסיה, ביחס לשלב שקדם למלחמת העולם השניה.

ההשתלבות איפשרה את התוצאה הבאה. האורתודוכסיה, שעד שלב זה, במשך כ- 150 שנה, הייתה בעמדת מיגננה מול הזרמים האחרים ביהדות, עברה לעמדת כח, עוצמה ומיתקפה. מישקלה הסגולי בקרב הציבור היהודי אמריקאי, וכן בישראל, אינו תואם כלל את היקפה המספרי. כיצד מתבטאת למעשה העמדה החדשה ומה הן השלכותיה? במאפייניה החדשים של האורתודוכסיה, ישנם דברים שבהם ניתן לראות שינוי חיצוני בולט וישנם דברים שחיצונית לא השתנו, אך נעשים כעת  מתוך נקודת מוצא אחרת. מאפייניה הם[9]:

א.    היבדלות וכיתתיות. בעת החדשה מאופיינת הקהילה ביצירת חברה בתוך חברה ע"י הקמת קהילות ומוסדות עצמאיים ונפרדים. אלא שעד להתאוששות המניע היה הצלת "שארית הפליטה", ואילו כיום הדבר נובע מעמדת כח ויכולת וללא צורך להתפשר עם הסביבה בכדי לזכות בטובות הנאה.

ב.     התמקדות בחינוך תורני עם חינוך כללי מוגבל מאד. בנקודה זו יש שינוי חיצוני ברור. בתחילת המאה, הקהילה האורתודוכסית השקיעה בהקמת הרבה בתי כנסת, שהיו גם מקור לעזרה סוציאלית, ואילו החינוך הדתי הוזנח. רק מאמצע המאה מתחילה תנופה משמעותית מאד של הקמת בתי ספר יומיים, ישיבות ומוסדות חינוך שונים. לסעיף זה ניתן לצרף גם את מגמת הלימוד בישיבות לאורך שנים, שהתגבשה בקרב תלמידי הישיבות.

ג.      הקפדה יתרה על שמירת מצוות, התייחסות מחמירה גם למנהגים ודינים, שניתן להקל בהם, הסתייגות מכל שינוי והענקת עוצמה רבה, הלכתית וחברתית, לרב ולפוסקי ההלכה. מרכיבי סעיף זה מתרחשים, בצורה כזו או אחרת, מתחילת התגבשות האורתודוכסיה. אלא שעד אמצע המאה, מרכיבים אלו, כקודמיהם, היו תוצאת עמדת מיגננה, כנגד הסחף הרציני שהיה בעזיבת חיי הדת בכלל או לכיוון הרפורמי, וכיום זה נובע מתחושת עוצמה. המחצית השניה של המאה הנוכחית מאופיינת, בצורה מאוד ברורה, בהעצמה ובהקצנה של מגמה זו, דהיינו משיכה חזקה לכוון השמרנות. מאפיין זה נכון גם ביחס לאורתודוכסיה האמריקאית וגם ביחס לזו הישראלית[10]. הביטויים לכך הם מגוונים: פסיקת הלכה לחומרה, כתיבת ספרי הלכה רבים, הקפדה בשמירת מצוות, החמרה למעשה באורח החיים, קבלת הרב כבעל מעמד דתי רם יותר באופן מהותי, אימוץ דעות הלכתיות מסוימות כ"דעת תורה", מעבר ה"הגמוניה" הדתית מהרב הקהילתי לראשי הישיבות, רבוי הישיבות, מעגל הלומדים הרחב מאוד ונורמת הלימוד בישיבה במשך שנים. המניעים לתהליך שהתרחש הינם שונים ומכיוונים שונים, אך אין ספק שחלק מהם תלוי בהתחזקות התנועה האורתודוכסית כתוצאה מלגיטימיות אמריקאית לפלורליזם תרבותי, אכזבה מהעולם המודרני, תרבותו והבטחותיו, וגם השתלבות והתברגות במכלול החיים המודרניים. ההתחזקות איפשרה עמידה על עקרונות והקצנתם מצד אחד, ומאידך לא לשלם בשל כך תמורה חברתית או דתית משמעותית.

שני עקרונות[11] בעלי השלכות על סביבתם מנחים את האורתודוכסיה. העיקרון הראשון הוא אמת בלעדית, השני הוא אחריות וערבות כללית. עקרונות אלו הינם מהותיים לצורך הבנת הפרקים המרכזיים של העבודה.

העיקרון הראשון משמעו שהאורתודוכסיה רואה עצמה כמעבירה לגיטימית ויחידה של המסורת היהודית. ע"פ האורתודוכסיה, מסורת זאת מבוטאת כמעט באופן בלעדי בצורה דתית (שלא לומר שכל יסודות המסורת, בהכרח, דתיים במהותם). מי שאינו שומר תורה ומצוות מוגדר בד"כ כמי שהוטעה וטועה וחברי התנועות הדתיות האלטרנטיביות הרי הם כופרים בתורה. מנגד ולעומת זאת, הרפורמים והקונסרבטיבים רואים עצמם כיורשים לגיטימיים של המסורת היהודית, אך אף אחד מהם אינו שואף להיות יורש יחיד שלה. הבדל זה שבין האורתודוכסיה ושאר הזרמים הינו אמנם תוצאת הבחנה אנליטית, אך יש לו גם השלכות למעשה. בגלל שלא הרפורמים וגם לא הקונסרבטיבים טוענים לאקסקלוסיביות בדוקטרינה "אמת", הם פנויים, עקרונית[12], לשתף פעולה עם כל אחד אחר, בין אם זו האורתודוכסיה ובין אם אלו קבוצות יהודיות חילוניות. הדוקטרינות של האורתודוכסיה, מצד שני, יותר מדויקות ובהגדרתן אינן מתפשרות או אפילו נראות כמתפשרות ומתוך כך אינן נותנות לגיטימציה לכל גישה אחרת.

עיקרון שני, הנובע גם הוא מהתביעה האורתודוכסית האקסקלוסיבית לאמת, הוא  שלכל יהודי מחויבות לקיים את המצוות ויש לדאוג או להשתדל לקרבו למסורת בפרשנותה האורתודוכסית. מתוך כך אין התנתקות ברורה ומוחלטת מכל יהודי ואפילו הוא רפורמי או קונסרבטיבי, כפי שנראה להלן בפסיקת הרב פיינשטין.

שני עקרונות אלו מתחמים למעשה אחד את השני ומאפיינים את רוב ועיקר הגישות באורתודוכסיה. מצד אחד אין לגיטימציה אידאולוגית, ובודאי שלא הלכתית, מוחלטת לזרם אחר ומצד שני אין גם דחיה מוחלטת, אף אם מדובר בכופרים ורשעים.

את התנועה האורתודוכסית ניתן לחלק לשלוש קבוצות משנה עיקריות[13]:

אורתודוכסים שאינם שומרי מצוות – קשה להעריך את מספרם, אבל הם בודאי מהווים מידה משמעותית של יהודים המוגדרים אורתודוכסים¡. הם משתייכים  לבתי כנסת אורתודוכסים אך אינם חשים מחויבות אישית מוחלטת לכל פרטי ההלכה וטקסיה. במאפיינים סוציאלים הם בד"כ אינם שייכים לממוצע האורתודוכסי. להיפך, הם מייצגים אולי את היסוד הכי עשיר שבה.

מגוון של סיבות גורם לאנשים אלו, שאינם מקפידים על כללי ההלכה, להימנות על שורות האורתודוכסיה. לרוב אלו סיבות טכניות עקיפות ולאו דווקא הזדהות אידיאולוגית ישירה עם הכיוון האורתודוכסי הרגיל. לעיתים הסיבה נעוצה ב"מונופול" אורתודוכסי הקיים במקום כלשהו או בחוסר יכולת הצטרפות לזרמים אחרים בגלל שהם מייצגים סטטוס חברתי או כלכלי שונה. לעיתים זה נובע מהערכה לאישיות רבנית או מנהיגותית אחרת מיוחדת, העומדת בראש בית הכנסת או הקהילה וסוחפת אחריה גם את מי שאינו מקפיד על ההלכה. פעמים דווקא בית הכנסת האורתודוכסי מציין סטטוס חברתי גבוה או, לחילופין, דווקא שם דמי החבר זולים יותר. יש גם המעדיפים קהילה קטנה ואינטימית יותר על פני קהילה קונסרבטיבית או רפורמית המונית או אלמונית. גם נימוקים כנוסטלגיה או געגועים לאווירת "בית אבא" הן מניע משמעותי בבחירה. האורתודוכסיה גם נהנית ממעמד מוכר של מייצגת אותנטית של היהדות ושואבת לתוכה מאוכזבי אמריקניזציה ודמוקרטיה.

קבוצה שניה היא האורתודוכסיה המודרנית, המייצגת את הגישה הניאו-אורתודוכסית ביהדות אמריקה, אותה הנהיג באופן מובהק, עד לפטירתו בשנת תשנ"ג, הרב יוסף דב סולובייצ'יק. לאורתודוכסיה המודרנית מוסדות מסודרים משלה או מוסדות בהם שליטתה דומיננטית[14]. המרכזיים שבהם: "איחוד הקהילות היהודיות האורתודוכסיות באמריקה (UOJC), ארגון קהילתי כללי המאגד את עיקר בתי הכנסת האורתודוכסיים. הזרוע הרבנית של אירגון זה היא מועצת הרבנים של אמריקה (RCA). אך המוסד המרכזי, המזוהה מכל עם האורתודוכסיה המודרנית, הוא הישיבה יוניברסיטי (Yeshiva University = Y.U.), מוסד אקדמי ורבני, המשקף בתוכו, פחות או יותר, מיקרוקוסמוס של האורתודוכסיה המודרנית באמריקה.

הקבוצה השלישית היא זו שממשיכה את הגישה האורתודוכסית הרגילה ומקבילה ל"חרדים" בישראל. קבוצה זו אינה מאוגדת בתוכה כקבוצה אחת אלא מורכבת מקבוצות רבות האגודות בדרך כלל סביב דמות מנהיגה או מוסד מאגד. עם זאת ניתן להגדיר אדם או שניים המקובלים על הכל, ובמישורים הלכתיים אף במסגרת האורתודוכסיה המודרנית, כמנהיגי הציבור האורתודוכסי וכ"גדולי הדור". בהגדרה זו ניתן לכלול את הרב אהרן קוטלר, שהנהיג את הציבור האורתודוכסי עד מותו בשנת 1962. במקביל אליו זרחה שימשו של הרב משה פיינשטין, שהיה ראש מתיבתא "תפארת ירושלים" והוכר כפוסק הדור עוד בחייו של הרב קוטלר, ולאחר מותו ירש את מקומו בהנהגה הלכתית וציבורית של היהדות האורתודוכסית באמריקה. זו האחרונה הייתה בעלת השפעה רבה מאוד, בשני התחומים שהוזכרו, גם על האורתודוכסיה הארצישראלית.

פסיקתו של הרב פיינשטין, שקובצה בשמונה כרכים של ספר שאלות ותשובות "אגרות משה", קיבלה מעמד מיוחד ומקובל כיום להתחשב בדעתו, בנושאים הלכתיים בהם היא הובעה. ניתן לראות ברב פיינשטין ובפסיקתו שיקוף נאמן, מבחינות רבות, של האורתודוכסיה היהודית בכלל, ובודאי של הפסיקה ההלכתית האורתודוכסית במהלך המאה ה- 20.

ז. הרב משה פיינשטין.

רבי משה פיינשטיין[15] נולד ביוזדה, ליד מינסק בירת בילרוסיה, בשנת ה"א תרנ"ה (1895) ושם למד תורה מפי אביו, שהיה רבה של העיר. לאחר מות אביו החליף הרב משה את אביו ובשנת תרפ"א (1921) נתמנה לשמש ברבנות בעיר ליובאן, גם היא ליד מינסק, שם כיהן ברבנות עד הגירתו לארצות הברית בשנת ה"א תרצ"ז (1937). עם התמקמותו בניו יורק נתמנה לראש ישיבה במתיבתא "תפארת ירושלים", שם פעל כל שנותיו. הרב משה פיינשטין מקובל היה כאחד הפוסקים הגדולים במאה העשרים בקרב היהדות האורתודוכסית בכלל ונחשב מגדולי הרבנים בארצות הברית, לצידם של הרבי מלובביץ' והרב סולובייצ'יק. תשובותיו הופצו בעולם היהודי כולו, בו נתקבל כבעל סמכות הלכתית מוכרת וחשובה. הוא דן בתשובותיו הרבות בבעיות טכנולוגיות מודרניות וגם בעיקרי היהדות. תשובותיו כונסו בספרו "אגרות משה", שיצא עד היום בשמונה כרכים. ראשוני הכרכים יצאו בסוף שנות החמישים – תחילת שנות השישים ועד מותו יצאו רוב כרכי השו"ת. שני הכרכים האחרונים יצאו כבר לאחר מותו, בעריכת חתנו ר' מרדכי טנדלר ונכדו ר' שבתי רפפורט. מתחת ידו של הרב פיינשטין יצאו גם חידושים לש"ס שכונסו בספריו "דברות משה". הר"פ עמד בראש ארגוני האורתודוכסים בארה"ב והיה נציגם במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. ר' משה היה פעיל בענייני ציבור וחינוך בארה"ב ובישראל. נפטר בתענית אסתר, שנת ה"א תשמ"ו (1986).

ספר השו"ת של הרב פיינשטין, "אגרות משה", נחשב ספר הפסיקה המרכזי שיצא עד כה מבית מדרשה של יהדות ארצות הברית. בעזרת ספר זה ניתן לנתח את גישתו ודרך פסיקתו של הרב פיינשטין, החי את המצב המורכב בפניו עומדת האורתודוכסיה בארצות הברית ותשובותיו מביעות ומייצגות נאמנה את יחסה, תגובתה והתמודדותה של האורתודוכסיה עם מציאות זו.


[1] יש החולקים על עיקרון הרצף ויש שאינם מסכימים עם עיקרון התמורה. עם זאת מעדיף אני להניח את הנושא באמירה כוללנית ולילך בדרך המקובלת כיוון שאין זה מעניינה הישיר של העבודה לדון בכך.

[2] יהדות אמריקה התעצבה בעיקר ע"י יהדות מערב אירופה ובראשה יהדות גרמניה. גם יהדות מזרח אירופה המגיעה לאמריקה בגל ההגירה השלישי מאמצת לעצמה ומגבשת זהות בעלת דפוסים אמריקאיים ומודרניים מאוד ועל כך הורחב לעיל. לעומת זאת היישוב היהודי בארץ ישראל הוא פרי, רעיוני ומעשי, של הרעיון הלאומי, הציונות, שהתהווה והתפתח ברחבי רוסיה ופולין וגם זה הוזכר לעיל בראש העבודה.

[3] גם בשלב מאוחר בו אנו מוצאים בניאו-אורתודוכסיה האמריקאית ניטרול של העמדה האנטי-ציונית או אפילו אימוץ של קו ציוני, אין דומה הציונות של אורתודוכס מודרני אמריקאי לזו של ציוני דתי מישראל. הדבר נכון הן ביסודות הערכיים של הרעיון וגם ביישומו למעשה. ראה על כך בהפניה שלהלן למאמר של אליעזר שבייד.

[4] על מאפיין זה של האורתודוכסיה האמריקאית ראה: צ. ירון, "האורתודוכסיה החדשה ביהדות אמריקה", בספרו הגיגים על התורה העם והמדינה, ירושלים – תל אביב, תשמ"ז, עמ' 131 – 148. אך אופייני הוא שהמייצג את הפלג המודרני באורתודוכסיה האמריקאית הוא הרב סולובייצ'יק – רב, ד"ר ופילוסוף. בדרכו הוא ממשיך את שיטת "בריסק", שיטת לימוד וניתוח השואפת להגדרות מדוייקות וברורות. מסתו הפילוסופית העיקרית קרויה "איש ההלכה", שהוא אבטיפוס המייצג חוויה דתית מתוך עולם דתי מוגדר וברור. המודל העומד לפני עיניו הוא הרמב"ם לאור משנתו הפילוסופית וההלכתית.

[5] הסיבות לכך נעוצות אולי ברצון להקפיד על סגירות דתית בתחומים אלו, כ"תשובת משקל" וכאיזון לפתיחות רעיונית ולשיתוף פעולה מעשי בנושא הציוני – לאומי. ואולי מתוך שנושא זה היה לקוי גם אצל אחותה, הציונות החילונית, הושפעה גם היא. עיין על כך: א. שבייד, "זרמים ביהדות זמננו", סקירה חודשית, ספטמבר 1979, בעיקר בעמ' 8.

[6] ראוי הוא הרב קוק, שהגותו אפופה אורות מן הקבלה והמיסטיקה היהודית, להיות מייצגה של הציונות הדתית בישראל ושל החינוך הדתי בה, המכוון ליצור חניך שאמונתו הדתית תשפיע על כל מה שיעשה, בכל שטחי אורח חייו.

[7] נוסף על כך, לא פירטתי ביהדות ישראל ובקהילה הדתית שבה כיוון שלענ"ד אין כיום לפסיקה ההלכתית הארצישראלית מעמד לכשעצמה, המאפיין אותה לעומת זו של אמריקה, ומה עוד שבתחומים בהם אנו עוסקים בעבודה עמדתו של הרב פיינשטין היא מרכזית ועליו נסמכים גם פוסקי ארץ ישראל.

[8] על ההתפתחות הכללית של האורתודוכסיה ביהדות והתמודדותה עם סביבתה, מתחילתה במערב אירופה של ראשית המאה הי"ט ועד חורבן יהדות אירופה באמצע המאה ה- 20, עיין סקירה במבוא לפרק א' של העבודה. הדיון פה הוא בעיקר סביב האורתודוכסיה של המחצית השניה של המאה ה- 20. הסקירה על האורתודוכסיה האמריקאית מבוססת בעיקרה על מחקרו המקיף ומאמרו הנרחב של ישעיהו (צ'רלס) ליבמן, כאשר בין לבין ישולבו גם הערות ממקורות אחרים. לעיון במאמרו של ליבמן ראה:C.S. Liebman, “Orthodoxy in American Jewish Life", American Jewish Year Book 66 (1965), pp.21-92. .  בנוסף לנ"ל, על התפתחות משמעות המושג "אורתודוכסיה" בהתאם למתואר, סיכום מתומצת של הפלגים השונים הכלולים במושג זה ותיאורם החברתי כיום עיין: ג'. באומל-תידור, "אורתודוכסיה, 'סיור לימודי' בעולם משתנה", גשר 121 (תש"ן), עמ' 62 – 78.

[9] מ. סמט, "האורתודוכסיה", כיוונים 36, (תשמ"ז), בעיקר עמ' 99 – 101.

[10] כיוון שנכתב בנושא זה רבות, גם בפן האמריקאי וגם בפן הישראלי, אפנה רק לשני מאמרים המתייחסים לתופעה בפן האמריקאי, שבו הדגש כעת. חיים סולובייצ'יק במאמרו נותן ניתוח של התופעה על ביטוייה השונים, תוך נתינת כיוון לתהליכים שהתרחשו ומניעיהם. ראה:H. Soloveitchik, “Rupture and Reconstruction: The Transformation of Contemporary Orthodoxy", Tradition 28,4 (1994), pp. 64-130.  וכן: A. Yuter, "Mehizah and Modernity: A Study in Religious Rhetoric, Judaism 28,2 (1979), pp. 147-159. pp. 147-159.  עיין גם במאמרו לעיל של צ'רלס ליבמן העומד על הנ"ל.

[11] ליבמן, שם, עמ' 38-39.

[12] אף שלמעשה ודאי שמאחורי ההחלטות על שיתוף פעולה או אי שיתוף פעולה עומדים אינטרסים שונים ומשונים ולאו דווקא פלורליזם בטהרתו.

[13] ליבמן במאמרו (שם, עמ' 41 – 48) עושה ניתוח מפורט המסביר את הגוונים באורתודוכסיה על רקע מתח בין ארבעה מוקדים, כשכל זרם בתוך האורתודוכסיה מושך לאחד מארבעת המוקדים ובכך משלם מחיר מסויים במוקד אחר. המתח הוא בין הזדהות עם החברה האמריקאית בכלל, לבין דאגה לצורכי החברה היהודית בתוך עולם "גויי", בין צרכים אישיים כלליים ובין צרכים דתיים אישיים. לכשעצמי הנני מפקפק במוחלטות החלוקה הנ"ל אך אין זה המקום לדון בכך. באופן כללי המתח הוא בין כיתתיות לצרכים דתיים פנימיים לבין דאגה לציבור גדול ככל האפשר במחיר התפשרות על עקרונות.

[14] עליהם במאמרו של ליבמן, עמ' 48 – 65.

[15] Enciklopedia Judaica, 6, Feinstein Moses,12-13, (editorial staff).. וכן א”ע, מילואים ב', פינשטיין משה, 938 – 939, (ישראל תא-שמע).. ראה גם: K. Wolfe, Moshe Feinstain and postwar American Orthodoxy.” Survey of Jewish Affairs, 1987 (1988) pp. 173 – 187. וכן א. רנד (עורך), תולדות אנשי שם, 1950. בהרחבה על מעמדו הציבורי בקרב יהדות ארצות הברית, על דרכו בפסיקת ההלכה בכלל וכדומה עיין בהקדמה לכרך ח' של ה"אגרות משה" .

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: