חיי הדת של יהדות ארצות הברית

כשמדברים על חיי הדת מתייחסים, בד"כ, לשני ביטויים שלהם: א. קיום המצוות, בד"כ במסגרת האישית או המשפחתית. ב. השייכות החברתית, שביטויה המקובל הוא חברות בבית כנסת.

בהתייחסנו לקיום המצוות אצל כלל יהודי ארצות הברית, ואף ביחס לאלה המגדירים עצמם דתיים, עלינו להכיר בכך שמיעוטם בלבד מקיים את כל המצוות, אותן הוא מאמין שצריך לקיים. הרוב המוחלט בורר לעצמו את המצוות ואותם הוא מקיים. ברירה זו היא אישית ורצונית, אם נבודד לחץ והשפעות חברתיות, כפי שהצטרפות לבית כנסת או השתייכות לקהילה הם על בסיס התנדבותי. מה מנחה את היהודי בברירה ובבחירה?

לשם בחינת הדבר, לקח הסוציולוג מרשל סקלייר[1] את תחום הכשרות ואת החגים חנוכה ופסח כדוגמאות מייצגות וגיבש מהם את הקריטריונים המנחים בבחירה. לדעתו הקריטריונים הם (מסודרים לפי מידת חשיבותם בעיני, אף שהוא מדרג אחרת): 1. טקסים שניתן לתת להם משמעות מודרנית, היכולה למשוך את לב היהודי האמריקאי. 2. אין במצווה משום בידוד חברתי או אורח חיים מיוחד. 3. יש לקיים את המצוה פעם אחת בשנה או פעמיים אך לא באופן מתמיד או תכוף. 4. הילד הוא חלק משמעותי במסגרת הטקס. 5. הטקס יכול לשמש אלטנטיבה לטקס דתי של התרבות הדתית המקובלת במדינה ומשמעותם תואמת. קריטריונים אלו מסבירים את הפופולריות העצומה של חנוכה ופסח ואת מיעוט "הקופצים" על תחום הכשרות.

קריטריונים אלו יכולים לשקף בבירור את עוצמת הלחץ ההסתגלותי המופעל על יהודי החי בחברה פתוחה וחופשית ואת מעמד הבכורה שיש למגמה זו על פני הרצון לשמירת הזהות היהודית.

בית הכנסת הוא, כמוזכר לעיל, ביטויו המקובל של מישור השייכות החברתית. השייכות לבית הכנסת נקבעת ע"פ תשלום דמי החבר השנתיים. מידת ההופעה והנוכחות לתפילה אינה רלוונטית לסוגיה זו בד"כ. מיעוט בלבד מגיע לבית הכנסת או מתפלל שלש פעמים ביום. רוב הציבור מגיע מדי פעם ומיעוט ניכר רק בימים נוראים או לעיתים רחוקות. למעשה בית הכנסת אינו רק מקום תפילה, אלא משמש כמרכז קהילתי בו מבצעים פעילויות שונות בעלות אופי יהודי. תפקידו כמקום תפילה הוא משני ובמקרים מסוימים זה אף תפקידו השולי. עבור יהודים רבים השייכות לביית הכנסת מבטאת בעיקר זהות יהודית מסוימת ומגדירה שייכות חברתית, מעבר לפן הדתי המקובל[2].

כדי להבין טוב יותר את חיי הדת היהודיים בארה"ב, חשוב למקם אותם ואת והשפעתם במכלול החיים היהודיים בארה"ב. לשם כך נרחיב מעט על הקהילה היהודית בארה"ב, אם כי רק בהיקף המתאים לעבודה זו.

ראשית, יש להפריד בין המושג "יהודי ארצות הברית" לבין "הקהילה היהודית בארה"ב", שכן אין בזה מה שבזה. למעשה, בין שליש למחצית יהודי ארה"ב אינם חברים בקהילה יהודית מוגדרת[3]. בנוסף לכך, לקהילות הדתיות, שהן רק חלק מהמערך הכולל של הקהילה היהודית בארה"ב, יש אמנם מעמד חשוב בקרב הקהילה אך הוא לא מהמשפיעים המרכזיים בה. עם זאת, אין להמעיט בערכם של חיי הדת בכלל במערך חייו של היהודי האמריקאי ובמקומו של בית הכנסת בפרט. להסבר המשפט האחרון  נסתייע בדברים של ישעיהו ליבמן בנושא[4]:

"הקביעה שהקהילה היהודית האמריקנית מאופיינת בפלורליזם דתי היא אמנם נכונה אך יש בה גם – כפי שנראה להלן – כדי להטעות. היא נכונה במובן זה שיותר מ- 80% מיהודי אמריקה היו מגדירים את עצמם (אילו נשאלו) כאורתודוכסים, קונסרבטיבים או רפורמים. יש גם כמה אלפי יהודים המגדירים עצמם כרקונסטרוקציוניסטים, לפחות להלכה. אפשר אפוא לדבר על ארבעה זרמים בחיים היהודיים האמריקניים. לכל זרם מערכת מוסדית משלו הכוללת בתי כנסת, ארגונים רבניים ובתי מדרש לרבנים…

במה עלולה להתבטא הטעות שאותה הזכרנו בפיסקה הקודמת? ראשית, אף כי מרבית היהודים האמריקניים מגדירים את עצמם על פי הזרם הדתי שאליו הם שייכים, הרי שפחות ממחציתם שייכים בפועל לבית כנסת כלשהו ופחות מרבע מהם מעידים על עצמם שהם מרבים לבקר בבית כנסת. יותר ממחציתם טוענים שלעולם אינם מבקרים בבית כנסת או עושים זאת רק ב"ימים נוראים". מספרים אלה מרמזים שבעבור מרבית יהודי ארה"ב ההזדהות עם הזרם הדתי אינה אלא תווית בלבד. בעיני עצמם ובעיני החברה האמריקנית היהודים הם קבוצה אתנית ודתית כאחד. היהודים ניזכרים לרוב בנשימה אחת עם הקתולים או עם הפרוטסטנטים, קרי קבוצות דתיות אחרות, ולאו דווקא עם השחורים, הפורטוריקנים, האיטלקים והאירים, שהן קבוצות אתניות אחרות. נוח ליהודים להגדיר את עצמם כקבוצה דתית. בחלקו משום שהגדרה כזו מקנה למוסדותיהם פטור ממס. אך עיקר חשיבותה של ההגדרה בלגיטימציה שהיא נותנת בעיני החברה הכללית למידה של בדלנות יהודית. בדלנות דתית מקובלת בארה"ב ככשרה. בדלנות אתנית אינה נחשבת ככזו. החברה האמריקנית מגלה סבלנות כלפי ארגון בתי ספר דתיים נפרדים והבנה בנוגע להתנגדות לנישואי תערובת דתיים. ואולם ארגון בתי ספר אתניים נפרדים והתנגדות לנישואי תערובת אתניים עומדים בסתירה לערכים האמריקניים המקובלים, גם אם אינם סותרים בהכרח את החוק האמריקני".

לאחר מיקום חיי הדת במכלול החיים היהודיים בארה"ב, נעיין בבית הכנסת וברב הקהילתי, כמייצגי החיים הדתיים[5]. דן בכך ליבמן בהמשך דבריו:

מאחר שהיהודים האמריקניים חושבים עצמם, ונחשבים על ידי אחרים, כקבוצה דתית (אף כי כאמור הם רואים עצמם ואף מתנהגים לעיתים כקבוצה אתנית) על כל אחד מהם להחליט מהו סוג התווית הדתית ההולם אותו. העובדה שמרבית היהודים מכנים עצמם אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים או רקונסטרוקציניסטים פירושה בעצם, לגבי מרביתם, שאם עליהם לבחור לעצמם תווית כלשהי הרי יבחרו באחת מהם הנראית להם הולמת יותר מן האחרות, אולם בפועל רמת המחויבות שלהם לזרם שבו בחרו עשויה להיות נמוכה למדי. לפיכך, זיקתם של רבים מהם לבית הכנסת שלהם הדוקה הרבה יותר מזיקתם לזרם שבית הכנסת שלהם נמנה עליו. הדברים אמורים גם ביהודים המשתתפים בתפילות לעיתים רחוקות. … בית הכנסת האמריקני ממלא תפקידים רבים המעלים את יוקרתו בעיני חבריו, אך תפקידים אלה כמעט שאינם קשורים לזיקתו של בית הכנסת לזרם זה או אחר.

ההסתייגות השניה לגבי אופיו של הפלורליזם הדתי בקרב יהודי ארה"ב קשורה להבדלים האידיאולוגיים בין הזרמים… הבדלים אלה אינם חדים וברורים. היהדות האורתודוכסית היא היוצאת מן הכלל. יש, כמובן, הבדלים בין קבוצות שונות של יהודים אורתודוכסים. בלשון הכללה, ניתן לדבר על יהודים ובתי כנסת "אורתודוכסים מודרנים". ולעומתם יש יהודים ובתי כנסת אורתודוכסים שאפשר להשוותם לחרדים בישראל. אך הפער בין אורתודוכסים, ויהיו "מודרניים" או חרדים, לבין שאר הזרמים העמיק בעשרים השנים האחרונות באורח ניכר. הארגונים היהודים "החילוניים", בעיקר הפדרציות, מודעים לכך ורואים זאת לא אחת בדאגה. הם מודעים לקושי הגובר במציאת רבנים אורתודוכסים המוכנים לשתף פעולה עם רבנים שאינם אורתודוכסים. אך האורתודוכסים, זאת יש לזכור, מהווים כ- 10% בלבד מן היהדות האמריקנית. השפעתם עולה בהרבה על חלקם היחסי באוכלוסיה, הן משום שכמה מהיהודים הפעילים והמסורים ביותר נמנים עם שורותיהם והן משום שרבים מהיהודים הלא אורתודוכסים מתקשים להשתחרר מן התחושה שהאורתודוכסים הם היהודים ה"אותנטיים" ביותר, שומריה האמיתיים של גחלת המסורת היהודית שממנה בחר רובה הגדול של היהדות האמריקנית להתרחק.

ההבדלים בין כל שאר זרמי היהדות מטושטשים למדי. הדברים אמורים באידיאולוגיה ובמעשה כאחת…

לסיכום, היהודים האמריקניים נבדלים זה מזה בזרם הדתי שהם נמנים עליו אך נאמנותם ומסירותם לזרם זה מוגבלת למדי. כפי שאפשר לצפות, הכללה זו רחוקה מן האמת בעיקר לגבי הרב האמריקני שזיקתו לזרם הדתי ברורה יותר. אחרי ככלות הכל, הוא אמור היה לבחור בבית מדרש לרבנים זה ולא אחר מטעמים אידיאולוגיים. הוא חבר בארגון רבני שבו כל עמיתיו שותפים לאותה אידיאולוגיה. ולבסוף, הוא תלוי לרוב באותו ארגון להבטחת משרתו הבאה, שכן רבנים נודדים לא אחת מקהילה אחת למשנתה. מדרך הטבע, הרב מגלה מידה רבה יותר של נאמנות לזרם הדתי מאשר כמעט כל חבר אחר בקהילתו. מאידך גיסא… הואיל והרבנים הם בעלי התפקיד המכריע בהקמת בתי הכנסת, במובן הרוחני ולעיתים גם במובן החומרי, בשל היותם מגייסי התרומות, אין הם יכולים תמיד לדבוק בנוקשות בגירסה הדתית שלהם. כידוע לכל העוסקים בהקמת מוסדות, לעיתים תכופות אין מנוס מפשרה אידיאולוגית, בעיקר בקהילה יהודית שמעצם טבעה אינה נוטה להתייחס באהדה לחיכוכים אידיאולוגיים פנימיים."

הדברים האמורים לעיל חשובים מאד לאיזון דברים שייכתבו ברקע הפרטני על התנועות השונות. חשוב לעניין הביקורת הקשה על מיעוט מתפללי בתי הכנסת, למרות שהם רושמים עצמם כחברים בבית הכנסת, רלוונטי לענין אי שמירת מצוות של רוב חברי התנועות האלטרנטיביות וכמו כן חשוב לביקורת על מצוקתם של הרבנים הלכודים בין האידיאולוגיה והצורך המעשי להתפשר. יש אולי להוסיף גם שיש שוני נוסף בין האורתודוכסיה לבין הזרמים האחרים, בכך שזיקת אנשיה לבית הכנסת, ההגעה אליו וקיום המצוות אינו התנדבותי – וולונטרי כבתנועות האחרות. עצם ההצטרפות לאורתודוכסיה ולא לזרם אחר היא אמנם התנדבותית ורצונית, אולם ההחלטה משמעותה המעשית, לרוב, קבלת החובות שדורש אורח החיים. אף שאין זה כולל את כל הנמנים על האורתודוכסים, מ"מ זה כולל את רובם.


[1] שם, בפרק הרביעי העוסק בקהילה וזהות ובחיי הדת. עמ' 103 – 153.

[2] לדוגמא: שנות החמישים היו שנות גאותה של הבניה היהודית: התרבו בתי כנסת ומספר חבריהם גדל מאוד, בתי כנסת רבים נבנו ברוב פאר ורושם כיאה למקום המבטא את היהדות. במידה מסויימת הדגש הוא על כך שהושקע הרבה בבנית הרבה בתי כנסת ולא בדברים חשובים יותר מבחינה הלכתית דוגמת מיקוואות או מוסדות חינוך. ראה: C. S. Liebman., “Orthodoxy in American Jewish Life", American Jewish Year Book 66 (1965), pp, 21-98.

[3] קהילה לצורך זה משמעותה כל התאגדות של המגדירים עצמם יהודים לצורכי דאגה ליהודים או לערכים יהודיים. להרחבה בנושא הקהילה היהודית בארה"ב והתפתחותה עיין:D, Elazar., “The Institutional Life of American Jewry”, Midstream  June – July 1971 (ובעברית: ד. אלעזר, "החיים המוסדיים של יהדות אמריקה", תפוצות ישראל י', ה-ו (תשל"ג), עמ' 14 – 45; וכן ד. אלעזר, "דרכי הפעולה של הקהילה היהודית המאורגנת בארצות הברית", שם, שם, עמ' 47 – 141; אלעזר דניאל, "הקהילה היהודית המאורגנת בארצות הברית", סקירה חודשית אוקטובר 1984, עמ' 36 – 46. עיין גם: י. ליבמן וש. ליבמן (עורכים), נושאים נבחרים בהבנת הקהילה היהודית בארה"ב, ת"א תשמ"ח, 2 כרכים.

[4] ליבמן, שם, כרך ראשון, עמ' 287.

[5] הדיון פה, בבית הכנסת וברב הקהילתי, הוא רק מצד היותם נציגים מובהקים של הזרמים הדתיים השונים. להרחבה כללית בעניינם עיין: ד. אלעזר, "דרכו של בית הכנסת האמריקאי", תפוצות ישראל, כ' (1982), עמ' 206 – 220. להרחבה בנושא תפקידם של רבני בית הכנסת עיין: ד. אלעזר וד. גפן – מונסון, "תפקידיהם של רבני בתי הכנסת באמריקה", תפוצות ישראל, שם, עמ' 23 – 40.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: