"זאת התורה לעלה למנחה" – בפתח ספר ויקרא (א)

קישור לקובץ WORD של המאמר: תורת הקרבנות א

תורת הקרבנות

הקדמה.

במאמר שלהלן נבקש להתוות הבנות ראשוניות בתורת הקרבנות המפורטת בחלקו הראשון של ספר ויקרא. בגלל אורך המאמר, אנו נחלק ונפרוש אותו על פי הצורך.

במובא להלן נבקש לצעוד את הצעד הראשון בנושא. נשלח מבט כולל אל ספר ויקרא ונגדיר את חלקיו, נתחם את חלקו הראשון של הספר בו יתמקד מאמרנו ונפרוט אותו לחלקי משנה. המובא להלן מוקדש לתיחום והגדרות, כיוון שהם חיוניים כמבוא לשלביו המתקדמים של המאמר.

מבוא.

השראת השכינה בישראל, המתוארת בסוף ספר שמות, עיצבה, בכל מישורי החיים, מציאות חדשה בעלת השלכות רבות. ההשלכות הראשוניות הן בטיב הקשר שבין האדם לא-להיו, המתמקדות כעת בעיקר בתחומי המשכן שהוקם. השלכות נוספות הן בדיני טומאה וטהרה המתבטאים במישורי חיים שונים, גם מחוץ למיתחם המשכן והקודש. ככל שמתקרבים יותר אל הקודש, נדרשת רמה גבוהה יותר של טהרה ומושגי הטומאה והטהרה מחייבים חידוד והגדרה מדוייקים יותר. אך מגמתו של הקודש היא אל מעבר לתחומו המוגדר והמצומצם של המשכן. הוא שואף להתפשט אל כל תחומי החיים, אל כל מרחבי המגורים ולהיכלל בכל הזמנים.

מבנהו הכללי של ספר ויקרא מבטא את ההשלכות של השראת השכינה במשכן, את "הצרכים" של הקודש ואת ההערכות של בני ישראל למציאותו. בהמשך לכך מתווה הספר את מגמתו המתפשטת של הקודש. לאור זאת ניתן לחלק את הספר לשלושה חלקים:

א.     תורת הקרבנות – פרקים א – י (פרשות ויקרא – אמצע שמיני).

ב.      תורת טהרה וטומאה – פרקים יא = יז (אמצע שמיני – אמצע אחרי מות)

ג.      הקודש באדם, בזמן ובמקום – פרקים יח – הסוף (אמצע אחרי מות – סוף בחוקתי).

חלוקה זו היא כוללנית מאד ומחייבת התייחסות לחריגים בה, ליחסים בין החלקים ועוד. מבט כולל על ספר ויקרא מחייב מאמר נפרד. החלוקה הנ"ל באה בעיקרה לשני צרכים: א. כותרת ומבוא ראשוני לספר ויקרא. ב. תיחום היקף מושאו של מאמר זה,  דהיינו תיחום חלקו הראשון של הספר.

הכתרנו לעיל את חלקו הראשון של הספר בשם "תורת הקרבנות", אך הגדרה זו אינה מדוייקת. ההגדרה הנכונה יותר היא "הקשר בין האדם לא-להיו בתחומי המשכן – אופיו והדרך אליו". ע"פ הגדרה זו מתפרט חלקו הראשון של הספר לשני תתי-חלקים:

א.     תורת הקרבנות – פרקים א – ז / פרשת ויקרא ומחצית פרשת צו.

ב.      שבעת ימי המילואים והיום השמיני – פרקים ח – י / מחצית צו ומחצית שמיני.

החלק הראשון מגדיר את אופי הקשר והחלק השני מתאר את הדרך בה הוא נוצר בפועל. לאחר ההגדרה והתיחום, נבקש להתמקד יותר בתורת הקרבנות.

א. הקשר שבין האדם לא-להיו.

מלאכת הקמת המשכן, בניית הכלים ותפירת בגדי הכהנים הושלמה. האתגר שהוצב, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בוצע כאשר צוה ה' את משה וכבוד ה' מלא את המשכן. אבל כנראה שזו הייתה המעטפת החיצונית, הבית עצמו, שטח הדיור של השכינה, מיתחם הפגישה שבין ה' וישראל, שהוכשרו לצורך המפגש אך לא תואר עד כה המפגש  עצמו. ספר ויקרא כולו בא להתוות את מהות הקשר שבין האדם לבוראו, את אופיו ואת גדריו. חלקו הראשון של הספר מביא את תוואי הדרך העיקרי בתחומי המשכן. הפתיח "אדם כי יקריב מכם קרבן" מגדיר מיד בהתחלה באיזו דרך יתקשרו האדם וא-להים במשכן – בדרך הקרבת הקרבן[1]. באופן הפשוט ביותר, האדם בא ומקריב את קרבנו והקב"ה מקבל את הקרבן. כך למדנו עוד מסיפור קין והבל בספר בראשית. ישנו יחס של פונה ויוזם לעומת נענה ומגיב. רצח הבל מתרחש על רקע יוזמת ההקרבה של קין וחוסר תגובתו של הקב"ה אליו. תורת הקרבנות באה להדריך את  האדם כיצד יפנה בדרך  שתאפשר תגובה.

הקרבן הראשון, קרבן העולה, הוא הדוגמא הבסיסית לשני צדדי הקשר. האדם מביא את הקרבן אל אהל מועד, סומך ידו, שוחט, הדם נזרק על המזבח, הבשר מנותח ומועלה אל המזבח. זה חלקו של האדם בקשר – הבאת הקרבן והעלאתו על המזבח. הקב"ה מצידו מקבל את הקרבן – אש המזבח שורפת את הקרבן והוא נאכל כליל על גבי המזבח. כילויו של הקרבן הוא הביטוי לקבלתו. אליהו מתווכח עם נביאי הבעל בהר הכרמל ומציע מבחן הכרעה. מי שיפנה אל אלהיו והוא יענה אותו, הוא הצודק. נביאי הבעל קוראים לאלהיהם עד שעת המנחה. אליהו פונה אל ה' ע"י ריפוי המזבח ההרוס והקרבת העולה. ה' עונה אותו באמצעות האש היורדת מן השמים. זו מלחכת את  המים, אוכלת את העולה וכל העם קוראים "ה' הוא הא-להים". כך גם בספרנו, בפרשת שמיני. אחרי שהמשכן הוקם והכהנים הוכשרו, מקריב אהרן את קרבנו ואת קרבן העם מחד, ומאידך, ה' נראה אל ישראל בירידת האש מן השמים, האש האוכלת את הקרבנות.

המבט משני צידי הקשר

למדנו שהקרבנות הן הדרך ליצירת הקשר הישיר בין האדם לבין הקב"ה בתחומי המשכן/ מקדש.  האדם יוזם את פנייתו ע"י הבאת הקרבן והעלאתו על המזבח והקב"ה מקבל ונענה לפניית האדם באמצעות כילוי הקרבן. הכילוי הבסיסי של הקרבן הוא על ידי שריפתו באש המזבח.

בכדי להמשיך אל מעבר להיגד הבסיסי הנ"ל, נדרשים אנו להעמיק יותר בפרקי תורת הקרבנות. העמקה זו תאפשר לנו לעמוד על דיוקים שונים ובאמצעותם להגדיר דרכים שונות של הקשר המוזכר ומהויות שונות של קשר. על כן נידרש בתחילה לפירוט הקרבנות.

פירוט הקרבנות מתפרש על פני פרשת ויקרא ומחצית פרשת צו, והחלוקה מאוד ברורה וסדורה:

 

פרשת ויקרא

קרבן עֹלה

קרבן מנחה

קרבן שלמים

קרבן חטאת

קרבן אשם

פרשת צו

"זאת תורת העֹלה".

"זאת תורת המנחה"

"זאת תורת החטאת".

"זאת תורת האשם".

"זאת תורת השלמים".

 

המשך רצף הכתוב הוא בתיאור שבעת ימי המילואים ואירועי היום השמיני.

שאלות שונות עולות מתוך עיון במבנה הקרבנות ובפרטיהן[2]. חלק מהן עולות כבר מהמבנה המתואר לעיל, כגון: מדוע נכפל פירוט הקרבנות פעמיים ולא די היה בפירוט אחד כולל של כל קרבן? מדוע נשתנה מיקומו של קרבן השלמים בפרשת צו מזה שבפרשת ויקרא? מדוע המנחה, שהיא קרבן מן הצומח, ממוקמת בין העולה והשלמים, ששניהם קרבנות מן החי, ולא לאחר השלמים?. בפרטי הקרבנות ניתן לשאול על הטעם שפרטים מסויימים מובאים רק בפרשת ויקרא ולא בפרשת צו, ועל אלו המופיעים ב"צו" ולא ב"ויקרא" ועוד ועוד. אנו לא נתייחס ישירות לרוב השאלות, אלא דרך הילוכנו נענה על חלק מהן ישירות ועל חלק מהן בעקיפין.

השאלה הראשונה לה אנו נדרשים, היא שאלת הכפילות של הקרבנות. למה צריך שיובאו חלק מן הפרטים בפרשת ויקרא  ויחזור הכתוב ויפרט באותם קרבנות בנפרד בפרשת צו? הרמב"ן התווה דרך, בעקבותיה הלכו רבים, והוא סבור שהקרבנות המפורטים בפרשת ויקרא מוצגים מזווית מבטו של האדם המקריב, כפי שפותח הכתוב: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". הקרבנות המפורטים בפרשת צו, לעומת זאת, מפרטים את פרטי הקרבנות הרלוונטים לכהנים שבמקדש, כפניית ה' אל משה: "צו את אהרן ואת בניו לאמר…", בפתיחת פרשת צו. ברצוני ללכת בכיוון זה של הרמב"ן אך להרחיבו מעט ולהציגו בצורה שונה.

בתחילת המאמר הגדרנו את הקרבנות כדרך ליצירת קשר בין האדם הישראלי לבין הקב"ה. קשר כזה הוא דו-צדדי מעצם טבעו, עם זאת לכל אחד מהצדדים זווית ראיה שונה על הקשר ועל טיבו, כל צד רואה תכלית אחרת בקשר ובהתאם לכך הקשר מתעצב בצורה שונה, בהתאם לכל פן. לענ"ד  פרשת ויקרא מפרטת קרבנות אך למעשה מציגה את הקשר בין האדם לבין א-להים מנקודת מבטו של האדם. פרשת צו עושה את אותו דבר אך מנקודת המבט הא-להית[3]. ע"פ הסברנו מתבארת היטב, למשל, הכפילות בקרבן העולה. בפרשת ויקרא, בתיאור קרבן העולה, מתוארת שרשרת הפעולות שאמור האדם לעשות בקרבן, מרגע ההבאה אל המשכן ועד שכל הבשר מונח "על העצים אשר על האש אשר על המזבח"[4]. מאידך, בפרשת צו נמצא ש"זאת תורת העלה" והיא עוסקת בעיקר באש המזבח שאמורה ליקוד על המזבח באופן תמידי ובדשן הנותר משריפת העולה, אותו יש לפנות אל מחוץ למחנה. אין פה כל תיאור של פעולות הקרבה, שכן פה אמור להתפרט חלקו של הקב"ה בקרבן, דהיינו דרך כילויו של הקרבן, וזה מתואר על ידי הנחיית התנהלות האש על המזבח.

בדרך זו נוכל לבאר גם מדוע בפרשת ויקרא, במסגרת קרבן מנחה, מובאת מנחת ביכורים ואין היא נזכרת כלל בפרשת צו. ומאידך מדוע במסגרת  קרבן מנחה  בפרשת צו מוזכרת מנחת חביתין, שאינה מוזכרת כלל בפרשת ויקרא.

מנחת ביכורים היא כקרבן עולה, היא מובאת על ידי המקריב כחלק מתודתו על היבול שגדל בשדותיו ואין לו כל חלק בה. עיקר ייחודה הוא בגורמים המניעים את המקריב להביאה למשכן, אך אין בה ייחוד עקרוני, לעומת מנחות אחרות, מבחינת המקבל, המצדיק הזכרתה גם בפרשת צו. מאידך, מנחת חביתין היא מנחתו של הכהן הגדול המוקרבת על ידיו כל יום. היא בבחינת מנחת תמיד המקבילה לנר התמיד, לעולת התמיד, ל"לחם פנים לפנַי תמיד" ולקטורת התמיד. מנחה זו אינה כלל מצידו של ישראל רגיל המקריב.  היא חלק מסדר השראת השכינה התמידי במשכן והיא מובאת ע"י נציגו הבכיר של הקב"ה במקדש – הכהן הגדול. פשוט הוא שאין מקום למנחה זו במסגרת פרשת ויקרא אלא רק בפרשת צו, שכן כל עניינה הוא מצד רבש"ע.

משמעות אכילת הקרבנות

בהמשך לחלוקה שעשינו בין פירוט הקרבנות בפרשת ויקרא לזה שבפרשת צו, אנו רוצים להסיק עוד מסקנה בעלת משמעות רבה.

אחד הדגשים המשמעותיים בפירוט הקרבנות בפרשת צו הוא אכילת הכהנים את הקרבן. התורה מגדירה מקום וזמן לאכילת חלקי הקרבנות הניתנים לאהרן ובניו ואת מעגל הרשאים לאכול. ע"פ דברינו, שפירוט הקרבנות בפרשת צו מבטא את "חלקו" של הקב"ה בקשר עם האדם, מתבקש להסיק שאכילת הכהנים את הקרבן היא דרך אחרת בכילויו. דרך אחת היא שריפתו על המזבח, כפי שבארנו לעיל בתיאור תורת העולה, ודרך נוספת היא כילוי הקרבן ע"י אכילה. משמע, שכשם שהמזבח הוא "שלוחו" של מקום ושריפת הקרבנות על גביו הן הביטוי המובהק לקבלת הקרבן ברצון ע"י הקב"ה, כך גם הכהנים הינם "נציגיו" של הקב"ה ועצם אכילתם את הקרבן הוא מענה ה' לאדם המקריב. נוסף על כך, אם בקרבנות המובאים לשם כפרה וריצוי נעסוק, כגון חטאת ואשם, שם שריפת הקרבן על המזבח אינה מבטאת רק קבלה מצד ה' אלא גם ביטוי לכפרת ה' על עוון האיש או העדה, הרי שכך גם אצל הכהנים ועצם אכילתם את הקרבן הוא מעשה כפרה !. הבנה זו ראויה לפיתוח רחב יותר, אך אנו במסגרתנו נסתפק רק בהדגמת השלכותיה בשני עניינים.

א. קרבן המנחה.

קרבן המנחה, לסוגיו, מובא  מן הצומח, בניגוד לשאר הקרבנות שהם מן החי. בפרשת ויקרא מתוארים בעיקר סוגי המנחות שעל המקריב להביא, שכן שם מתואר חלקו של המקריב. בפרשת צו, עיקר הדגש הוא מה נעשה עם המנחה לאחר שהיא מובאת: "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ… וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לה': וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו…" (ויקרא ו, ז – ט). המשמעות המעשית של הדבר היא שהכהן נוטל מעט מן המנחה, העולה במלוא קומצו, וכל שאר המנחה, דהיינו רובה המוחלט, נאכל ע"י הכהנים. משמעות המנחה, כקרבן המובא לפני ה', תהיה סבירה ומקובלת, בעינינו ובעיקר בעיני האדם המביא מנחה גדולה ומושקעת לפני ה', אם נבין שקבלת ה' את המנחה אינו מתמצה רק בקומץ המועט העולה על המזבח אלא גם בעצם אכילת הכהנים את מנחתו.

מתוך כך נוכל להבין את יחס הכתוב לאכילת הכהנים ואת ההגבלות המוטלות עליהם: "מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם: כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה' כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (שם, ט – יא). אם אכילת הכהנים היא כאכילת המזבח, מובן מדוע יש לשניהם דינים דומים – גם המזבח בתחום חצר אהל מועד, גם אליו אין מובא חמץ בדרך כלל, אכילה ממנו היא אכילה מאשי ה' וכל הנוגע בו יקדש.

לאור הנ"ל נוכל גם להבין את היחס המיוחד שיש בין קרבן עולה לקרבן מנחה, יחס המתבטא גם בכך שהם מובאים בכתוב צמודים, המנחה לאחר העולה. קרבן העולה מתאפיין בכך שהוא עולה כולו על המזבח ונשרף כליל. אין למקריב חלק בו וזה חלק ממהותו של קרבן העולה, שעוד נדבר בו. גם קרבן המנחה הוא למעשה מובא כולו לה' ואין למקריב כל חלק בו. אלא שפה כולו לה' אינו בהבאה למזבח אלא באכילת הכהנים. מכאן נבין את חידושו המיוחד של קרבן המנחה. היות האש איתן טבע המשמש שליחו של ה' בעולם, לטב ולמוטב, זה פשוט עבורנו. מזבח האבנים כתשתית לאש וכחלק מנציגות ה' כלפי האדם מובן על רקע רעיון השראת השכינה במשכן. אבל שבני אדם, שהם לכאורה מהצד השני של הקשר, יהיו "נציגי" ה' ואכילתם תהיה כקבלת ה' קרבן אדם, זהו חידושו של קרבן מנחה. מתוך כך נבין גם שני סייגים שיש בדבר. הראשון הוא הקומץ המועלה על המזבח והשני הוא מנחת כהן המוקטרת כליל:

אם אנו מבינים שקרבן המנחה הוא למעשה קרבן עולה אבל באופן אחר[5], הרי שכמו שבשר קרבן העולה נשרף כולו כליל על גבי המזבח, כך גם במנחה, ראוי היה שכל המנחה תיאכל על ידי הכהנים. מדוע יש צורך לקמוץ מעט ולתיתו על גבי המזבח? אלא שהקומץ הקטן הזה בא למנוע טעות גדולה מאד שיכולים להידרדר אליה הכהנים. אילו היו אוכלים את המנחה כולה והיו חשים שאכילתם היא כקבלת ה' את הקרבן, מהר מאד היו גולשים לבלבל בין המשלח לשליח, בין הרב לעבד. הקומץ הקטן, אותו הם חייבים להקריב למזבח, בא להזכירם ולהזהירם מי הוא יעד הקרבן, מי הוא המקבל ומה בינם לבינו.

מתוך כך מתבארת בפשטות ההוראה ביחס למנחת כהן: "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" (שם, טז). כהן שמקריב מנחה שלו, לא יכול לשמש בו זמנית גם הנותן וגם המקבל, גם המקור וגם היעד. כל זמן שהקשר הוא בין אדם רגיל מישראל להקב"ה, יכול הכהן להיות גורם נפרד מהישראל, אבל כשהוא מקריב את מנחתו, זה בלתי אפשרי.

ב. ויכוח משה ואהרן ביום השמיני

אירועי היום השמיני למילואים המתוארים בפרשת שמיני, היום בו נראה ה' לישראל, כללו שמחה ועצב. אהרן הקריב את קרבנותיו, חטאת ועולה, ואת קרבנות העם, חטאת עולה ושלמים. אש ירדה מן השמים ואכלה את המונח על המזבח, אך גם המיתה את שני בני אהרן, נדב ואביהוא, בהקריבם לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אֹתם. לאחר ההתאוששות הראשונית מהטרגדיה מנחה משה את בני אהרן את אשר צווה. והנה הוא מגלה שקרבן החטאת, שחלק ממנו אמור היה להאכל ע"י הכהנים כדין חטאת שדמה נזרק על המזבח בחצר, נשרף כולו על גבי המזבח, כדין חטאת שדמה הובא אל הקדש והוזה לעבר הפרוכת. על סטייה זו מהמצווה קצף משה:

"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה': הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה': וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (י, טז – כ).

ניתן לבאר את הארוע כהקפדה יתרה של משה על המסגרת והנהלים, בעיקר על רקע מעשה נדב ואביהוא, בעוד אהרן טוען למידת גמישות והתחשבות בגורמים משתנים, אך דומני שיש להוסיף נדבך מעמיק, שבלעדיו לא תמוצה ההבנה בתגובת אהרן ולא יבואר השינוי בגישתו של משה.

יובנו הדברים יותר אם נראה אותם על רקע ההבנה, המוזכרת דווקא בדברי משה, שאכילת הכהנים, בקרבן המובא גם לשם כפרה כחטאת, היא מעשה  ביטוי בפועל של הכפרה.

משה מזועזע משריפתה הכוללת של החטאת, כיוון שאכילת הכהנים את המוקצה להם היא חלק אינטגרלי ממעשה הכפרה. שריפה על המזבח אינה זהה לאכילת הכהנים. לכל אחד מהם מהות משלו ואם בסוג החטאת שהוקרבה נדרשה אכילה של הכהנים, הרי שהיו חייבים בכך. אכילתם אינה זכות או מתנה שבאפשרותם לוותר עליה ולומר "לא מתאים לי עכשיו". זו חובתם כחלק מתפקידם במשכן. מבחינת משה, חלק ממעשה הכפרה שהיה אמור להעשות בקרבן החטאת ע"י אכילת הכהנים, לא נעשה. נמצא שביום בו נראה ה' אל ישראל, גם מתו בני אהרן וגם אין כפרה שלמה על ישראל. ואם יש חטא בבני ישראל בשעה שה' נראה אליהם, הרי שהם מצויים בדרגה רוחנית שהם לא מוכשרים לה ואש ה' יכולה לפגוע גם בהם באופן מיידי[6]. משה לא מקפיד רק על הסטייה מהנהלים אלא גם מטרגדיה נוספת העלולה להתרחש ביום הזה.

אהרן אינו סותר את המהות שבדברי משה, אך הוא טוען לסתירה מיניה וביה בנדרש ממנו. אהרן חי בשעה זו בתחושה ש"אין קטיגור נעשה סניגור". כיצד הוא יכול להיות שותף במעשה כפרה, ע"י אכילתו, אם שני בניו מתו וגם זכותו לא הגנה עליהם? אהרן מזכיר שנדב ואביהוא הקריבו באותו יום חטאת ועולה על עצמם, בנפרד מקרבן החטאת של העם, ובכל זאת נספו בעוונם וגם הוא נענש, "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'"?.

כיוון שסבר אהרן שאין הוא ראוי לבטא כפרה באכילתו, הביא את החטאת לכלל שריפה כליל מתוך היקש ועל בסיס תקדים "חוקי / הלכתי". כמו מנחת כהן, שאינה יכולה להאכל על הכהן עצמו, כהסברנו לעיל, ועל כן היא מוקטרת כליל על המזבח, כך סבר אהרן שיש לעשות בחטאת שאין הכהנים יכולים לאכול ממנה. על חששו של משה מחוסר השלמות בכפרה, השיב אהרן ששריפה על המזבח יכולה לבטא כפרה ב"מילוי מקום" לאכילת הכהנים, בשעה שהכהנים אינם יכולים למלא את חובתם.

כאמור, להבנת אכילת הכהנים מהקרבן כביטוי ממשי לכפרה ישנן השלכות נוספות ושונות. אנו לעיל, בקרבן  מנחה ובדיון משה ואהרן, הדגמנו רק שניים מהן.


[1] לאור ההבנה שהקרבנות הן הדרך למפגש האדם הרגיל עם הקב"ה, נשים לב שלמשכן, למעשה, ישנם שני תפקידים: א. מקום שריית השכינה. ב. מקום המפגש שלה עם האדם. כל מיתחם המשכן המצומצם, דהיינו האהל המכסה על הקדש וקדש הקדשים, מוקדש למקום שריית השכינה. זוהי "החצר הפנימית" של המלך. המפגש עם האדם מתבצע בחצר המשכן, ב"חצר החיצונה", שם מוצב מזבח הנחושת, עליו  מוקרבים כל הקרבנות.

[2] כמבוא טוב לכל תורת הקרבנות המורכבת כדאי לעיין במספר מאמרים שאפרט להלן. מאמרים אלו מנתחים יפה ובצורה נהירה את מבנה הפרקים, מביאים את השאלות המרכזיות הנשאלות בהם, מציעים כיווני חשיבה  ומתווים פרשנות משלהם. לכל הנרתע והמסתבך כל פעם מחדש עם הגיעו לספר ויקרא, מומלץ לעיין במאמרים אלו, שהם רק חלק מהמצוי בספרות לצורך ההבהרה והפישוט. המאמרים אותם אני מציע מצויים באתר בית המדרש האלקטרוני של ישיבת הר עציון. המאמרים (המצויינים פה בקישוריות) הם: מאמרו של ר' יונתן גרוסמן , מאמרו של ר' מאיר שפיגלמן ומאמרו של ר' מנחם ליבטאג

[3] על האופן בו משתלבים הכהנים בקשר ועל מעמדם בו נדון בנפרד. כרגע, הם משניים מבחינת עצם הקשר.

[4] לצורך הענין, נתייחס בשלב זה לפעולותיו של הכהן כפעולות האמורות להתבצע עקרונית על ידי המקריב מישראל,  אלא שיש פעולות מסויימות שאין הוא מורשה בהם ועל כן הכהן עושה זאת במקומו ובשמו.

[5] ושים לב למשפט זה, שכן זו הבנה חדשה, שעד כה לא אמרנוה מפורשות.

[6] כמו במעמד הר סיני, בשעת התגלות ישירה, אין סליחה ואין דחייה בעונש. הכל מיידי – "כי סקל יסקל או ירה יירה" כל הנגע בהר, אם בהמה ואם איש. משום כך נענשו בני אהרן מיידית ומכאן גם החשש כלפי כל ישראל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: