האש והמים כהתגלות אל האדם – בפתח ספר ויקרא (ג)

שלושה מושגים מרכזיים מרכיבים את חלקיו השונים של ספר ויקרא:
כפרה, טהרה וקדושה.
בהמשך נחזור ונתייחס אליהם.

כפי שציינו כבר, ההתגלות הא-להית אל האדם מתבטאת באש. ביום השמיני מחכה העם להשראת השכינה במשכן שהקים, והציפיה היא לאש שתרד מן השמים. כשאליהו עושה ברית מול העם, כשמנגד ניצבים נביאי הבעל והשאלה היא מי הא-להים ו"עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?", ההוכחה לא-להים היא ירידת אש מן השמים. כשזו יורדת אחרי תפילת אליהו, קורא העם "ה' הוא הא-להים".

האש בטבעה פועלת על ידי הבעירה והחום. האם האש מועילה או מזיקה, מיטיבה או מרעה? השאלה כמובן טמונה במינון וביכולת השליטה בה. האש יכולה להשמיד, כמו את סדום, ויכולה להרוג, כמו את בני אהרן. האש יכולה להאיר ולהדריך, כמו עמוד האש ביציאת מצרים. לעיתים, אותה אש בדיוק עושה את הפעולות ההפוכות בו זמנית, כמו האש ביום ה' הגדול והנורא, שבו השמש תלהט את הרשעים, ומנגד תזרח שמש צדקה ומרפא בכנפיה לדורשי שמו ית'.

האש היא ביטוי להתגלות ה' אל האדם. השריפה והכילוי הם דרך הפעולה של התגלות זו. האש, בהתגלותה, יכולה לאכול ביום השמיני את הקרבנות שעל המזבח, אך יכולה גם לאכול את בני אהרן.
אם כך ואם כך, מבריאת העולם ועד היום השמיני הקב"ה הוא שהתווה את גובה הלהבות. החידוש של ספר ויקרא הוא שהקב"ה מפקיד בידי בני ישראל את השליטה על גובה הלהבות ועל עוצמת ההתגלות הא-להית. הפקדה זו ושליטה זו נושאות בחובן אחריות עצומה. מצד הכהנים ומצד העם.

אבל לא רק האש במעמד כזה, דהיינו אוצר טבע בעל עוצמה המשמש להתגלות ה' אל האדם וביכולתו גם לתת חיים וגם להרוס אותם וההבדל בין השניים הוא שאלה של מינון ושליטה. גם המים הם כאלה. המים יכולים להשמיד, כמו את דור המבול והם יכולים להציל כמו את הגר בבאר לחי ראי בהתגלות המלאך ואת בני ישראל במרה ובמי מריבה. לעיתים אותם מים מתפקדים בכיוונים מנוגדים בו זמנית. הם יכולים להטביע את פרעה וכל חילו ומצד שני לאפשר לבני ישראל את הגישה אל ארץ ישראל.

גם המים הם ביטוי להתגלות א-להית, כמו אצל גדעון בגיזת הצמר או בגיבוש לוחמיו למלחמה. כמו גם "אם בחקתי תלכו… ונתתי גשמיכם בעיתם". זה גם נותן הבנה אחרת בקריעת ים סוף, כשבני ישראל עוברים את הים בחרבה "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". הכוונה היא למים פיזיים המקיפים אותם, אך גם לנוכחות א-להית המקיפה ומגינה עליהם.

לעיתים האש והמים פועלים במקביל ובנפרד זה מזה לאותה מטרה, כמו אצל דור המבול הטובע במים מחד, ומאידך בסדום ועמורה המומטרות ( לשון מטר !) אש וגופרית .לעיתים הם פועלים את פעולתם יחד, ובמקביל מבטאים התגלות א-להית, כמו במכת ברד, כשהאש מתלקחת בתוך הברד או אצל אליהו, כשבנוסף לאש היורדת מן השמים הוא גם מציף את המזבח במים (מכאן משמע שהמים ששם אליהו במזבח לא היו רק כדי להעצים את הנס ולהראות שהאש תאכל את הקרבן למרות המים שבמזבח, אלא הוא ביקש להביא לידי ביטוי נוכחות א-להית גם על ידי אש וגם על ידי מים

בטבעם, המים והאש, על אף הדמיון בתכליתם ואולי דווקא בגלל זה, הם הפכיים, נוגדים וסותרים זה את זה. המים מכבים את האש והאש מאדה את המים. וכך גזרה חוכמתו יתברך, שאם לא כן, והמים היו כמו שמן בטבעו, הרי שהעולם לא היה מסוגל לעמוד בפני שני גורמים אלו אילו יצאו לכלות את העולם.

שלושה חלקים יש בספר ויקרא. שניים מהם הזכרנו. הראשון מתמקד באש והשני מתמקד במים ! בצורה מוכרת יותר נאמר: החלק הראשון, עד אמצע פרשת שמיני, מתייחס לקרבנות הנאכלים על ידי האש. השליש השני, מאמצע פרשת שמיני ועד סוף פרשת מצורע, מתייחס למושגי טומאה וטהרה, שהפער ביניהם מתבטא בטבילה במים. הבדל משמעותי נוסף: עולם הקרבנות, המתוחם בתוככי המשכן, מוקדו הוא האש היוקדת על המזבח. עולם הטומאה והטהרה של היולדת, המצורע, הזב, הזבה והנידה, מצוי במרחב הכללי שמחוץ למשכן, ועיקרו הוא המים.

את חציו הראשון של הספר מסכמת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים המכפר על כל ישראל. שני מושגים מרכזיים מנחים את עבודת הכהן ביום הכיפורים: כפרה וטהרה. הדברים שהוא עושה הכי הרבה באותו יום הוא העלאת קרבנות על אש המזבח והטבילה במים. הכהן והעם, האש והמים, המשכן והעולם שמחוצה לו נפגשים יחד ביום הכיפורים לעצב את ההתגלות הא-להית בעולם בסוף שנה ולקראת שנה.

אף שהצבנו את האש במשכן ואת המים בעולם הכללי, הרי ששניהם נמצאים בכל אחד מהעולמות. סמוך למזבח עליו יוקדת האש, עומדים הכיור וכנו עם מים המוכנים לטהרה. המים משרתים את האש, שהיא במוקד. בעולם הטהרה, המים הם המרכז והזקוקים לטהרה מחכים עד הערב שמש בשביל להשלים את טהרתו. אך הם לא יוכלו להיטהר בטרם השלימו את הבאת קרבנם ביום שלפני כן. אש המזבח אוכלת את קרבן היולדת, המצורע וכו' והיא המכשירה אותם למעשה הטבילה שבלילה שלאחר מכן.

ספר שמות הכין את בני ישראל והכשיר את הקרקע להעברת הסמכויות המתבצעת בספר ויקרא. הקב"ה מעביר את השליטה על עוצמת הנוכחות הא-להית בעולם לבני האדם. העברת השליטה, היא בהכרח גם העברת האחריות על שליטה מאוזנת, מבוקרת ותואמת מציאות וממילא גם אחריות לעולם ולבני אדם. תחילה מעביר הקב"ה את השליטה על הנוכחות הא-לוהית במשכן, על האש. לאחר מכן מועברת השליטה על הנוכחות במרחב הכולל של הטהרה, על המים.

אבל אלו רק שני חלקים של ספר ויקרא מתוך שלש.
החלק השלישי מתחיל בפרשת קדושים והוא מתרכז, כצפוי, במושג "קדושה" !. קדושת האדם, קדושת הזמן וקדושת המקום.
אם בשני החלקים הקודמים הקב"ה העביר לאדם את השליטה על עוצמת ההתגלות הא-לוהית אל האדם ואת השלכותיה, דהיינו כפרתו וטהרתו, הרי שזה היה רק בגדר "הכשר מצווה". בחלק השלישי של הספר, בעולם הקדושה, מעביר הקב"ה לידי אדם את יכולת השלטת ההתגלות הא-לוהית על המרחב שמחוץ לו.
ובמקום אחר נרחיב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: