החידוש שבשלמים – בפתח ספר ויקרא (ב)

קרבן העולה כבסיס

קבוצת הקרבנות הראשונה, המתוארת בפרשת ויקרא, היא קרבנות הנדבה. קבוצת קרבנות אלו כוללת שלשה קרבנות: עֹלה, מנחה ושלמים.

את קרבן העֹלה הגדרנו כמבטא קשר ויחס בסיסיים בין האדם לקונו. האדם, מתוך הכרה בקטנותו ומתוך התבטלות, ממצה את חלקו בקשר בעצם הבאת הקרבן לפני ה'. לעומת  קטנותו של האדם עומדת גדולתו של הבורא והיא מתבטאת באש היוקדת על גבי המזבח והמכלה את הקרבן. כילוי הקרבן ע"י האש הוא טוטאלי ונותר רק האפר. הדבר מתבטא בתיאור קרבן העולה בפרשת צו[1]:

"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי  ַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, א – ו).

מן הפתיח "זאת תורת העלה" מתבקש פירוט דינים הקשורים בקרבן עצמו, אך למעשה אין בפרשה זו אלא שתי הוראות הקשורות לאש המזבח: א. אש תמיד[2] תוקד על המזבח לא תכבה". ב. הרמת הדשן, אפר השריפה ושייריה, ממרכז המזבח ופינויו אל מחוץ למחנה, בכדי לאפשר את המשך פעילות אש המזבח. גם תפקידו של הכהן במקרה זה הוא משני לחלוטין ואין לו כל חלק בגוף הקרבן עצמו. כאמור, כילוי הקרבן כליל ע"י אש המזבח היא ביטוי בעל עוצמה, של קבלת הקרבן, המופיע על רקע התבטלותו של האדם המקריב.

פן המשך אנו מוצאים בקרבן המנחה.

בפעם הקודמת התייחסנו לאכילת הכהנים מן המובא למקדש. בהקשרו של קרבן המנחה. הצבענו על המנחה כ"אחות" העלה, לאור צמידותם בכתוב וע"פ ניתוח סגנוני. מתוך כך למדנו שאכילת הכהנים את רובה של המנחה, בעוד רק הקומץ העולה בידי הכהן מוקטר על המזבח, היא למעשה ביטוי קבלת הקרבן ע"י ה'. אם כילוי הקרבן הוא ביטוי קבלתו לרצון, "אשה ריח ניחח לה'", אזי שריפתו על המזבח היא ערוץ קבלה אחד, ראשי, ואכילתו ע"י הכהנים היא ערוץ קבלה מקביל, אם כי מופחת בדרגתו. באותו עיון התייחסנו לחידוש שיש בדבר. בקשר שנוצר בין אדם לה', יכול אחיו של האדם, בשר ודם כמוהו גם אם הוא כהן, לבטא או להחיל את הצד השני בקשר, את הצד של בורא עולם.

תורת השלמים

כאמור:

א.     הקרבנות, לסוגיהן, נשנים פעמיים, בשתי סדרות, במהלך פרשת ויקרא ומחצית פרשת צו. זו השנויה בפרשת ויקרא מבטאת את פן האדם המקריב. מובאים שם פרטי חלקו וחובתו בקרבן וביטוי יוזמת הקשר מצידו כלפי בורא עולם. הסידרה השניה, זו שבפרקים ו – ז בפרשת צו, מביאה את הפן של המצוי בצידו השני של הקשר, של בורא עולם.

ב.      לפי החלוקה הנ"ל בארנו שדברים הכתובים בפרשת ויקרא מעידים על שייכותם לחלקו של האדם בקרבן ופרטים השנויים בפרשת צו מעידים שהם מחלקו של הקב"ה בקרבן. לדוגמא, בפרשת ויקרא מתוארים שלבי ההבאה של הקרבן – הבאתו למשכן, סמיכה עליו לכפרה, שחיטתו, זריקת הדם על המזבח, ניתוח הבשר, העלתו על אש המזבח והקטרת האימורים. מתוך כך למדנו שכל הפעולות הללו, מחלקם של הבעלים הם, גם אם הכהן שבמקדש הוא זה שעושה אותם בפועל. מאידך, הצבענו על כך שחובת האכילה מן הקרבן מובאת, מודגשת ומורחבת בעיקר בפרשת צו. ממנה למדנו שאכילת הכהנים את בשר הקרבן היא חלק/ ביטוי/ יישום של קבלת הקרבן ע"י בורא עולם. נמצא שהכהנים משמשים, לעיתים בו זמנית, כנצגים של שני הצדדים. הם גם שלוחי האדם מישראל להביא את קרבנו לפני ה' והם גם שלוחי הקב"ה לקבל את הקרבן ולהיות חלק מתהליך הכפרה על הבעלים.

יסוד חדש מצוי בקרבן שלמים: "וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר" (ז, יט). מכאן למדנו:

א.     עיקר בשר קרבן השלמים נאכל ע"י האדם המקריב. הכהן מקבל שוק וחזה ועל אש המזבח מוקטרים החלב, הכליות ויותרת הכבד.

ב.      אכילת הבעלים את בשר השלמים ופרטי ההלכות הנובעים מכך אינם מובאים כלל בפרשת ויקרא אלא רק בפרשת צו.

מכאן נלמד ש לא רק אכילת הכהנים, שנבחרו ע"י ה' לשרת בקדש, יכולה לבטא את קבלת ה' את הקרבן, אלא גם אכילת כל טהור בבני ישראל, כולל בעל הקרבן עצמו, יכולה למלא תפקיד זה. יש לדבר מספר משמעויות:

א.     אכילת הבעלים אינה סתמית. אין פה חלוקה של הבשר "חציו לה' וחציו לכם", דהיינו הקדש קיבל את חלקו ואני מקבל את החולין שלי ו"שלום עליך נפשי". יש פה "כולו לה'". גם אכילת הבעלים את הקרבן היא חלק מעבודת הקדש. על כן הם צריכים לאכלו בטהרה, בזמן המוגדר ובתחומי ירושלים[3]. הבשר אינו נאכל ע"י המקריב ומוזמניו רק לשובע כרסם אלא מתוך חוויה של קדש, כוונה ואמירת "לשם ייחוד".

ב.      הקדושה הולכת ומתפשטת במעגלים הולכים ומתרחבים. המעגל המצומצם הוא אש המזבח וממנה ישנה התפשטות אל הכהנים וממנה אל העם כולו.

ג.      בעל הקרבן, באופן מוזר מה, משמש גם כמביא הקרבן וגם כשליח ה' לקבלו,

המשפט האחרון הוא אולי חידושו העצום של קרבן השלמים, שהוא שלב גבוה של קרבן העולה. מטרת הבאת הקרבן ע"י האדם היא לצורך מימוש הקשר המתאפשר בין האדם לא-להיו. בקרבן העולה, הבסיסי, האדם פונה אל ה' וה' עונה לו דרך אש המזבח. בקרבן השלמים, האדם פונה אל ה', והקב"ה עונה באמצעות האדם עצמו[4]! דרך זו מייחדת גם את אופי התשובה וגם את האדם עצמו. האדם לומד גם לשאול שאלות וגם לענות עליהן, הוא נעשה שליח וגם שותף בעולם הקדש.

קרבנות הנדבה פותחים בקרבן העולה, שדורש מן האדם התבטלות מוחלטת בכדי ליצור קשר עם רבונו של עולם, אך המסילה עולה אל קרבן שלמים, בהם האדם יוצא מהתבטלותו ונעשה שותף במעשה בראשית וזהו ה"שלום" שב"שלמים".


[1] כבר הזכרנו בראש המאמר שפירוט הקרבנות החוזר בפרשת צו בא לבטא את חלקו /  התייחסותו של הקב"ה כ"מקבל" אל קרבנו של האדם ה"נותן".

[2] התייחסות נפרדת דורשת אש התמיד שעל המזבח. מצד הצטרפותה למרכיבי קדש נוספים שיש בהם חובת תמידיות: נר תמיד, "לחם פנים לפני תמיד", קטרת תמיד, עולת תמיד ועוד.

[3] מרבית "תורת השלמים" המובאת בפרשת צו, (ו, יז – כא), מתייחסת למגבלות המוטלות על אכילת השלמים. דווקא בשעה שהכתוב משתף את האדם מישראל בקדש, שם הוא מדגיש ומרחיב בחובת ההיזהרות. במגבלות הטהרה, מקום האכילה וזמן האכילה של הקרבן. האכילה חייבת לעמוד במגבלות הכתובות, כיוון שלולא זאת אין היא נחשבת אכילת קדש ואין בכך יישום קבלת ה' את הקרבן המוקרב. ממילא החטא הוא עצום כיוון שקרבן שהובא בשלמותו מתקבל ע"י ה'. ואם שליח ה' לקבלה שיבש את מהלך הקבלה הרי שהוא מעל בשליחותו, באמון שניתן בו ובאחריות שהוטלה עליו.

[4] ומנקודה זו ניתן לגלוש לעולם התפילה, שבמקום קרבנות נתקנה. הבעיה הקיומית של המאמין בשעה שהוא ניגש להתפלל היא תחושתו שאין פה דו-שיח אלא מונולוג. תחושה שלעיתים מתבטאת בשאלה: "אם א-להים שומע אז למה הוא לא עונה?". ע"פ האמור למעלה ניתן להציע את ההבנה שהקב"ה כן נוכח בשיח. הוא שומע ואפילו עונה. הוא עונה לאדם דרך האדם עצמו, דרך מהלך חייו וקורותיו !. אמנם צריך זהירות מרובה, ענוונ ורגישות בעת פרשנות אירועים כמענה ה' "את איוב מן הסערה", אך כעיקרון הדבר ודאי נכון.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: