כותבי חירות

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה – הבן הרשע

כותבי חירות

"רשע, מה הוא אומר? "מה העבודה הזאת לכם"

"לכם" ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר.

אף אתה הקהה את שיניו ואמר לו: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"

"לי" ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל."

בפי הרשע הניחו שאלה המבוססת על ציטוט . גם התשובה מתבססת על הכתוב בתורה. אמנם, המעיין במקרא יגלה על נקלה שאין קשר בין הציטוטים. השאלה היא מפרק יג בספר שמות והתשובה מפרק יב. אך אין בכך בכדי שאלה ותמיהה, שכן לפנינו מדרש שאינו מחוייב לפשט הכתוב אלא נעזר בו בכדי להציע את רעיונותיו. השיח במדרש, משני הצדדים, מבוסס על הכתוב, אך לדרך דרשנות הכתוב משקל מהותי בפרשנותו ובהשלכותיה.

אך הבנת המדרש מצריכה הכרעה מטא-פרשנית מיקדמית. דהיינו, צריך להכריע האם לפענח את השאלה והתשובה לרשע מזווית ראיה מאשימה של "איש מימסד" או מגישתה המבינה של "העובדת הסוציאלית".

אם הגישה אל הרשע היא מנקודת מוצא של התרסה והאשמה, אזי נוצרת דינמיקה ידועה ומוכרת מראש. הבן מציג עמדה. זו מתפרשת סובייקטיבית כ"הוציא את עצמו מן הכלל", שמשמעותה המעשית היא שכפר בעיקר. אל מול התרסה שכזו, מתבקשת תגובה חריפה שתבהיר חד משמעית ש"אילו היה שם, לא היה נגאל", או בהשלכה להווה ובמילים אחרות: "פה, אין מקומך עימנו". איננו באים לשפוט ולהעריך את טיב התגובה הזו ואת השלכותיה החינוכיות, זאת נותיר למעיינים. בכל מקרה, על פי הערכתנו, בשלב זה מגיע ליל הסדר לסיומו עבור הבן הרשע. בהפגנתיות כזו או אחרת הוא יקום מהשולחן, יסתגר בחדרו או יצא לרחוב, וקריאת ההגדה, שתיית היין ואכילת המצות תוכל להימשך ללא מתחים אל תוך הלילה.

א.     "הוציא עצמו מן הכלל"

אפשרות שניה היא לפרש את שאלת הרשע ע"פ מושגים של "עובדת סוציאלית", ובה אנו מבקשים להתמקד. אך להבהרת גישה זו ניעזר בסרט "כותבי חירות"

הסרט כותבי חירות (Freedom Writers , ארה"ב 2006) הוא סיפורם האמיתי של ארין גרוול, מורה צעירה בתחילת דרכה, תלמידיה מתיכון "וילסון" והשינויים שחלו בשני הצדדים. למזדקנים שבינינו הסרט יזכיר לפחות שני סרטים דומים שקדמו לו: "סיפורה של מרווה קולינס" ו"לאדוני באהבה" (to sir with love, בריטניה 1967). אבל דווקא ההשוואה ל"לאדוני באהבה" תדגיש גם את ההבדלים. הביטוי הראשון להבדל המשמעותי שבין הסרטים הוא שם הסרט.  בעוד  ש"לאדוני באהבה" מתמקד בדמות המחנך, הרי ש"כותבי חירות" מתמקד בתלמידים עצמם. פתיחתו של הראשון מתרכזת במורה המהלך אל עבר בית הספר ובהתרשמויות הראשונות שלו מהמקום בו הוא הולך לעבוד. "כותבי חירות" פותח את שעריו באירועים מכוננים בחייה של אווה, אחת התלמידות בכיתתה של המורה לאנגלית, ארין.

ארין, היא בתו המוכשרת של אדם מכובד ובעל ממון, שבעברו היה מעורב בפעילות למען זכויות האזרח ולאינטגרציה חברתית, אך לא התכוון באמת שבתו אכן תכוון את יכולותיה המקצועיות לעבודה עם האוכלוסיה הקשה המדוברת. אבל היא – צעירה, תמימה, נאיבית ואידאליסטית – אכן נחושה לתקן את העולם ולכונן בו צדק ומוסר. ארין, שמגובה על ידי בעלה אבל רק עד נקודה מסויימת, לומדת מהר שהעולם, מצידו השני, נראה אחרת לחלוטין ממה שהיא חשבה לעצמה. בנחישות וברגישות היא מגלה את העולם המוסתר של תלמידיה ומניעה אותם לשינויים, תלמידיה, הם מוקד סקירתנו.

הסרט נפתח בדיווח חדשותי כללי על מהומות על רקע עדתי, מלחמת כנופיות ורציחות הדדיות, אך ממהר להתמקד בסיפורה האישי של אווה, דור שלישי של חברי כנופיה. סיפורה מתחיל באופן נומרמטיבי, סיפור של ילדה המחכה שאביה ילווה אותה לאוטובוס ביום הראשון לשנת הלימודים. אך מהר מאד, בעקבות רצח המתבצע מול עיניה, היא מתוודעת לשני מרכיבים  שילוו אותה בהמשך: א. מלחמת הכנופיות. ב. העוול וחוסר הצדק בו נוקט השלטון (= הלבנים) "רק בגלל שהוא יכול". היא מפנימה את המסר, מצטרפת לכנופיה ומשתלבת במלחמות הישרדות. הכנופיות מאורגנות על רקע עדתי וחולקות ביניהן שליטה על טריטוריות מוגדרות. אווה היא אחת התלמידות בכיתתה של ארין. כיתה שרוב חבריה איבדו חבר, מכר, או קרוב במלחמת הכנופיות ושהם עצמם נורו לא פעם והיו שותפים לאירועי ירי.

ארין, עבור תלמידיה, מייצגת את המימסד והמסגרות. הם מבהירים לה שהם שונאים אותה ויודעים לפרט גם למה. מגוון הטענות רחב: אתם לא מבינים אותנו; אתם לא עושים לשיפור חיינו; אתם לא מכבדים אותנו ואנחנו לא מאמינים לכם ובכם; אתם רוצים את מה שלא שלכם, מתנהגים כאילו העולם שייך לכם ונוהגים כלפינו בחוסר הגינות רק משום שיש לכם את הכח לעשות את זה; אנחנו מקופחים ובמצב מצוקה בעוד אתם מרוויחים את הכסף הגדול. הם מעלים את המוטיבים המרכזיים בחייהם: הכנופיה היא המשפחה שלנו, המלחמה היא הדרך, הכבוד הוא הערך, והמטרה היא לחיות עד היום הבא.

את מצבם ניתן לסכם בלשון ההגדה: "ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר".

אין מדובר פה בהאשמה כלפי הבן הרשע אלא בתיאור סוציולוגי שלו. נוח לנו לעיין בדמותם של תלמידי "וודוור וילסון", כי זה רחוק וקיצוני, אך בהיקף מצומצם יותר זה גם הבן הרשע של הגדתנו: הוא חש שאינו מובן, שאין באמת צדק, שבעל הסמכות מנצל את מעמדו וגם מנצל אותו, שלא באמת מתעניינים בו אלא במה שניתן להפיק ממנו. זה נכון שהוא הוציא עצמו מן הכלל, שנותב לכפור בעיקר, אך גם "בעל ההגדה", כמו רבים לפניו, לא שאל את עצמו מדוע ואיך הוא הגיע לידי כך?

ב.     "הקהה את שיניו"

אם "הוציא עצמו מן הכלל" הוא האשמה, אז "הקהה את שיניו" הוא כנראה סוג של עונש. אבל אם א' הוא תיאור סוציולוגי, מהו ב'?

דומה ש"שיניו" משמעותו הרגשתו הקשה וטענותיו הנוקבות. בעל ההגדה משתמש ב"הקהה את שיניו" ולא מנחה לשבור אותן, כי כנראה אי אפשר לשבור אותן. אי אפשר לשכנע את הבן הרשע שהוא לא מרגיש את מה שהוא אומר שהוא מרגיש. גם לא תוכל לסתור את טענותיו, כי פעמים רבות אכן יש בהם צדק, כי המערכת, מעצם טבעה כמערכת, דואגת קודם כל לעצמה ורק אחר כך לפרטיה, מרשה לעצמה מה שהיא לא מרשה לאף אחד אחר ומנחה את הפרט להבין ש"אם אין אני לי, מי לי?". לא תוכל לשבור את שיניו, כי כדי לשבור את שיניו אתה צריך לראות איפה הן, וכשתסתכל עליהן תראה שהרצון שלך לשבור אותן הוא רק בגלל שאתה רוצה לברוח מהבעיות שלך. "שלך" משמעו הכלל / המערכת, בין אם היא חברתית, פוליטית, חינוכית וגם דתית, העושה מלאכתה אך ורק "לשם שמים".

"הקהה את שיניו… אילו היה שם לא היה נגאל" – הדרך להקהות את שיניו היא להסביר לו שלמרות טענותיו השרירות וקיימות, למרות הרווחים הקטנים והזמניים שהוא סופח לעצמו מפעם לפעם על הדרך, לכשתבוא השעה הגדולה, המשמעותית והקריטית, כזו שהכישלון בה מכסה עשרות מונים על כל ההצלחות הקטנות והרווחים המשניים, באותה שעה רק השותפות עם הכלל תביא להצלתו ולגאולתו. ושותפות עם הכלל היא קודם כל לקבל את מרותו ולהיכלל בו, כמו שבשביל לקבל כבוד צריך לדעת קודם כל לתת כבוד.
אם ע"פ הפרשנות "המאשימה" של השיח עם הרשע, בשלב זה קם הבן ונוטש את שולחן הסדר, הרי שע"פ הפרשנות "הסוציאלית", פה רק מתחיל עבורו הסדר. כעת מתחיל חיבורו מחדש של הבן לכלל, כאשר מתחילים הכל מהתחלה: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו…".

בשלב הזה "כותבי חירות" ו"לאדוני באהבה" משלבים גישות. הדרך אל התלמידים כוללת הבנה של מצבם ומצוקתם, אמפתיה אמיתית, שילוב, שיתוף, איתגור ועוד לצד נחישות, נכונות למחיר כזה ואחר, עמידה בפני מלעיזים ומלעיגים והרבה אמונה באדם. המורה ארין גורמת לתלמידיה להכיר את עצמם, להוקיר את יכולותיהם, להיות קשובים למה שמחוץ להם ולחולל בעצמם שינוי. כזכור, בתחילת הסרט עדה אווה לרצח שבעקבותיו המשטרה עוצרת את אביה , על לא עוול בכפו. אירוע זה מוליך אותה אל מחוץ לכלל, אל זרועות הכנופיה שהיא כעת משפחתה החדשה. במהלך הסרט עדה אווה לרצח נוסף המבוצע על ידי חבר מכנופייתה. היא עדת ראייה יחידה ונדרשת להעיד על מה שראתה בבית המשפט. כל סביבתה מבהירה לה שהיא צריכה להגן על משפחתה, הכנופיה, להסתיר את זהות הרוצח האמיתי ולהאשים, על לא עוול בכפו, נער כנופיה אחר. אביה, מהכלא, משנן לה את תורת ההישרדות של הרחובות לפיה אתה אוסף את כל הניצחונות הקטנים שאתה יכול, בין אם הם צודקים ובין אם לא. אם אותו נער לא עשה את זה, הוא בטח עשה משהו אחר. בכל מקרה במשפחה לא בוגדים. עדותה של אווה בבית המשפט היא מסצינות הסיום של הסרט ובאה לסמל את השינוי שחל בה במהלך השנתיים בכיתתה של ארין. בשלב זה אווה, כמו כל בני כיתתה, כבר העלתה על הכתב ב"יומן חירות" את כל סיפור חייה, את כל השינויים שחלו בה ואת כל ההכרעות אותן קיבלה על עצמה. היא הכריעה שהיא חוזרת אל הכלל, שהמיקרוקוסמוס שבכיתתה הוא המשפחה החדשה שלה, ושהיא תנהג על הצדק והיושר גם אם המשמעות היא בגידה במשפחתה הקודמת, הכנופיה השורדת. על פי עדותה מואשם חבר כנופייתה ברצח והיא מגורשת מעולמה הקודם.

כל חבר בכיתתה של אווה, על פי הנחיית המורה, כתב יומן. "יומני חירות" קראו להם. בכל יומן היה סיפור חייו של הכותב/ת מתחילתו ועד השינויים שחלו בחייו בעקבות המהפכים שעברו בכיתה. אם לומר זאת בלשון ההגדה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".

עבור הבן הרשע, ההגדה של פסח אמורה להיות "יומן החירות" שלו. יומן שמקבל את הגנות כחלק מחייו, כחלק אינטגרלי בתהליך הכולל שהוא עושה. מי שהוציא עצמו מן הכלל וכפר בעיקר אמור עד סוף המגיד לחוש מחדש חלק מן הכלל ובאמירת ההלל, עם שתיית הכוס הרביעי, להודות מחדש בעיקר..

הסרט "כותבי חירות" מסתיים בנימה אופטימית מאד. התלמידים עשו את המצופה מהם וחידשו את אמונם בכלל, הכריעו מתוך חירות לעשות למענו ולמען עצמם והחלו צעדים ראשונים בכיוון הנכון. הסנטימנטלי יוצא מהסרט עם תחושה של קורת רוח וגאווה. הריאלי יוצא מהסרט עם חשש עמוק בלב: התלמידים עשו צעד נועז והו נכונים להשית את אמונם על הכלל ולתת לו הזדמנות שנייה, לאחר שאיכזב אותם מרות קודם לכן. האם הכלל, מהצד שלו, ידע להעריך את המהלך שהם עשו? האם יעשה מאמץ הגון בשביל לא לאכזב אותם בשנית? האם גם הכלל יעשה צעדים לשינוי או שברוב איוולותו ישחוק את מה שהושג?

ההגדה של פסח היא "יומן החירות" של הבן הרשע. ליל הסדר הוא הלילה בו הוא שב אל הכלל ומודה בעיקר. האם כשיגיע זמן קריאת שמע של שחרית ובוקר חדש יפציע, נדע אנחנו, נציגי הכלל, לעשות את חלקנו במהלך ונשכיל שלא לאכזב אותו מחדש???

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: