מרי פופינס – על הפער שבין "מה" ו"למה"

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה – הבן החכם

מרי פופינס – על הפער שבין "מה" ו"למה"

—————————————————————————-

חכם מה הוא אומר. "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להינו אתכם".

אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

—————————————————————————

בטרם נדון בבן החכם, נעיין במקור ממנו מצוטטת שאלתו:

"כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם:
וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ: וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ"            (דברים ו, כ – כה)

כידוע, השיח עם החכם מעלה תמיהות:

א.    מה מטריד את החכם? הרשע והתם מתייחסים לאירועים המתרחשים מול עיניהם. הם מתמיהים אותם ובעקבותיהם הם מגיבים: "מה העבודה הזאת לכם?", "מה זאת?". אצל החכם זו התעניינות כללית. מה מניע אותה?

ב.    מדוע התשובה הניתנת לחכם אינה התשובה הכתובה באותו ציטוט מספר דברים? מה יותר טוב, כולל ותמציתי ממה שכתוב שם?

ג.     "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" – כיצד עונה התשובה הניתנת לחכם על שאלתו? עד כמה זה מקדם אותו? זה מה שיגרום לו שלא לשאול שוב את שאלתו[1].

להבנת הבעיה של החכם ניעזר בבעיה עליה מצביעה מרי פופינס, אך דווקא יכולותיה העל-טבעיים יכוונו אותנו לחיפוש פיתרון חילופי.

א.    מרי פופינס

הסרט "מרי פופינס" עוסק במשפחה בריטית שמרנית בלונדון של 1910. ראש המשפחה הוא בנקאי קפדן ודייקן במקצועו ובאופיו וכנראה לא לחינם שמו הוא "מיסטר בנקס". הזמן, המקום והחברה משפיעים על חיי האיש המנהל את חייו וחיי ביתו בסדר ודייקנות מופתיים, ע"פ כל הגינונים הנדרשים וכללי הטקס המחייבים. דבר אינו משבש את דרכו, עד אשר אל ביתו פורצת בסערה (כפשוטו וכביטוי מושאל) האומנת החדשה של ילדיו, מרי פופינס (ג'ולי אנדריוס – "צלילי המוזיקה")

הסרט מבוסס על ספרה של פ. ל. טרוורס. ב- 1933 היא כתבה את הראשון מבין חמשת ספרי "מרי פופינס" שכתבה. הוא זה שתורגם לעברית והוא גם בסיסו של סרט באורך שעתיים ו-10 דקות שהופק באולפני וולט דיסני[2]. הסרט זכה ב- 5 פרסי אוסקר.

הסרט שלפנינו הוא סרט מוסיקלי / מחזמר. הוי אומר, במהלך עלילת הסרט משולבים שירים וריקודים  המהווים חלק אינטגרלי מהסרט. חלק מהשירים תפקידם להציג את הדמויות והם ילוו אותם לאורך כל הסרט. בפעמים בהם תתרחש סצינה, שבמרכזה עומדת אחת הדמויות, ילווה השיר או מנגינת השיר או חלק מהם את הופעת הדמות או את הסצינה. כיוון שהמוזיקה נוטלת בסרט חלק מרכזי יש לייחס לה חשיבות במהלך פיענוח הסרט. אופי הריקודים או קצב המוזיקה מעצים את העלילה ואת הדמות. לעיתים זה נעשה בצורה פשוטה, כגון בריקוד מנקי הארובות על גגותיה הגבוהים של לונדון המצביע על אווירה חופשית עד פראות (היכולה להתרחש בלונדון של אותה תקופה רק במקומות אליהם אדם פשוט לא יכול להגיע), ולעיתים בצורה מתוחכמת, כמו במרש הצבאי המדוד המלווה את הליכתו של מר בנקס ומרמז לנו על אופיו, אופן ניהול חייו ובעיקר אופן ניהול הבית.
השירים משמשים גם כמעברים בין סצינות וארועים. לעיתים הם מסיימים ארוע, לעיתים הם שיא הארוע, לעיתים הם מעצימים ניגודים, כמו בשיר בעל קצב עליז הנקטע בפתאומיות בגלל הופעה חזיתית של ניגוד לשיר, כמו שירה של גב' בנקס על שוויון זכויות לנשים הנקטע על רקע חוסר האונים שלה מול בעלה.

ואכן במוקד פעילותה של מרי פופינס עומד חינוכו (המוצלח, לבסוף) של מיסטר בנקס והשבת לב אבות על ילדיהם וכן להפך. ניתן לבחון את הסרט מזוויות שונות, אך אנו נתמקד בתהליכים העוברים על מר בנקס. הוא, לכשעצמו, מאד מרוצה מחייו ודרך התנהלותם, כפי שהדבר משתקף  עם חזרתו לביתו בתחילת הסרט. עם זאת, הוא לא חש באיזון שהופר ביחס בין הדרך בה מתנהלים חייו לבין היעדים אותם היא אמורה לשרת. למעשה, חייו משועבדים לדרך התנהלותם ולא ההפך. אמנם סדר, דייקנות, משמעת, אחריות וכדו' וכו' הינם ערכים לכשעצמם ומטרות העומדות בפני עצמן, אך למרות זאת, בהקשר כולל יותר, הם אמורים לשרת יעדים גבוהים יותר.
הביטוי המרכזי לכך בסרט הוא היחס בינו לבין ילדיו. גם בסרט זה, כבסרטים רבים אחרים, המסגרת הניגודית של הסרט מבטאת את השינויים שחלו במהלכו. הסרט נפתח בהורים שאיבדו את ילדיהם. הילדים נאבדו כי רדפו בפארק אחרי עפיפון, שברח מהם ועף ברוח. הסרט  מסתיים בהורים שמעיפים עם ילדיהם עפיפון, שבצד אחד עף ברוח ובצד השני קשור היטב ביד כדי שלא יאבד.
מה מבטא ומסמל העפיפון? את אופייה של מי שהחליפה אותו במהלך כל הסרט, בין ההתחלה לסוף, את מי שבאה עם הרוח כשהעפיפון נעלם ונעלמה עם הרוח כשהעפיפון חזר. מרי פופינס לא באה לעשות מהפכה מוחלטת באורח חייו, בהרגליו ובערכיו של מיסטר בנקס. גם היא במהלך שהייתה עם הילדים מביאה לידי ביטוי הרגלים וערכים אלה. היא רק מכניסה איזון חדש בחייו ועושה סדר בעולם ערכיו. אמנם בסרט, כמו בסרטים, הוא מגלה שאפשר גם להיות עם הילדים וגם להתקדם לדרגת שותף בבנק ולצאת win – win, דבר שפעמים רבות אינו אפשרי בחיים הריאלים, אבל אין בכך בכדי לשנות את נכונות האיזון אלא רק את הנכונות לשלם את המחיר.

ב.     שאלת החכם.

הבן החכם אינו שואל בגלל שיש משהו שמתמיה אותו אלא בגלל שהוא חכם !. כחכם  הוא מתעניין ורוצה לדעת עוד ועוד. הוא שואל "מה העדוֹת והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להינו אתכם" כי הוא רוצה לדעת מה עוד צוה ה' שאפשר לקיים. את כל ההלכות הרגילות הוא כבר יודע ומקיים. כעת הוא מוטרד שמא ישנן גזירות, הנהגות, חומרות, עם טעם או בלי טעם שנכון לו לקיים. הוא מקפיד על קלה כחמורה, מדקדק במצוות וקיום מצווה על כל הידוריה וכדרך האשכנזים "לצאת ידי כל הדיעות" הם בעיניו נקודת המוצא וגם קו הסיום בכל אורחותיו והנהגותיו. הדבר מקבל אצלו משנה תוקף עד שהעשייה עצמה, על כל פרטיה, נעשית עיקר שאליו הכל נטפל. עצם קיום המצוה נעשה מבחינתו לעיקר התורה, גם על חשבון טעם המצוה, משמעותה וחוויית העשייה. מדובר באדם החי ב"עצבנות דתית", כהגדרת הרב עמיטל ז"ל,  שאינו עסוק בעשיית המצוה אלא טרוד באיך לקיים אותה על כל דקדוקיה והאם הוא שכח פרט כלשהו.
בבעייה דומה מצוי גם "אחיו" של החכם, התלמיד חכם. לא הרגיל אלא זה שנחשב "עילוי" בישיבה בגלל רוב חריפותו ועמקותו. זה שה"חידוש" בסוגיה נעשה עבורו לערך בפני עצמו והקושיות, התירוצים והפלפלנות הם כלי לנצחנות ולהתפארות אישית. אותו תלמיד חכם שספר חסידים יוצא כנגד התנהגותו המוסרית וכנגד העדפתו את עצמו על פני אחריותו החברתית. אותו תלמיד חכם שהמהר"ל מפראג מאשימו ב"פלפול של הבל" ושהשל"ה וה"כלי יקר" מתנצלים על שהיו בחברתו בימי חורפותם. זה שפלפולו השתלט על הסוגיה ולא מהווה כלי שרת להבנתה.

חשוב להדגיש ואסור להתבלבל: כמו אצל מרי פופינס, אין הכוונה לאלטרנטיבה הבאה להדיח את התלמיד חכם מלימודו בישיבה או את החכם מקיום ההלכה כהלכתה. לימוד התורה, כמו גם קיום המצוות, נשארים ערכים מרכזיים לכשעצמם. השאלה היא כשהם נדרשים לצד פנים נוספות. אין השאלה האם לאכול מצה בליל הסדר או לא. הדיון הוא האם לאכול 2 מצות שלימות ב-2 דקות, כשהמוקד בזמן האכילה הוא כמה אכלתי כבר וכמה זמן עוד נותר לי, או לאכול פחות מצה ביותר זמן, והמוקד הוא באכילה תוך פנאי נפשי למהות האכילה ומשמעותה? הבעיה היא לא עם דקדוקי המצוה אלא עם המחיר שמשלמים בעבורם! [3].

הבן החכם שואל ומתעניין בעצמו ומעצמו. אמנם, אנחנו כהורים מאד גאים בילד שרוצה מאד להתקדם בשמירת המצוות ולהתעלות ולהקפיד, אך כמו אצל שאר אחיו, מאחורי השאלה מתחבאת בעייה חינוכית שאיתה עלינו להתמודד, תוך הותרת חווית הסיפוק והגאווה לסבים ולסבתות.

ג.      המענה לבן החכם.

אם הבנו נכון את העומד מאחורי שאלתו של הבן החכם, ובכך ענינו על שאלה א' שבפתח המאמר, הרי שמאליה מתורצת גם השאלה השניה שהעלנו שם. נזכיר שהשאלה הייתה מדוע אין התשובה לחכם ניתנת מאותו מקום ממנו מצוטטת השאלה, ספר דברים פרק ו?. כדי להבין מדוע לא ניתן היה לענות על השאלה משם, יש לחזור ולעיין במוטיבים המרכזיים שבאותו פרק. להלן נצטט מפרק ו' כולו:

"וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ …  לְמַעַן תִּירָא אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ …  וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת… שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת ה'  אֱ-לֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ… כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם… וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ".

העיון בפרשה מלמדנו שני דברים:

א.    הבן שואל "מה העדות…?", ואילו התורה מנחה: "והגדת לבנך עבדים היינו…", דהיינו מסבירה "למה". מאליו מובן שאי אפשר לענות על שאלת "מה?" בתשובה הפותחת ב"כיוון ש…" [4].

ב.     המוקד בפרק הוא הציפיה לשמירת ועשיית כל המצוות שציוה ה'. גם כל ההבטחות שבפרק (אותם השמטנו) מובאות וכפופות לדרישת קיום המצוות. מכאן שאי אפשר להיעזר באמור בפרשה זו כדי לענות לבן החכם, שהרי זו בדיוק הבעיה שלו – עודף מוטיבציה לעשיית מצוות. החינוך לו הוא זקוק אינו לקיום פורמלי של המצוות אלא לקיום מלא תוכן של המצווה [5].

דומה שבעל ההגדה גם אינו נוקט בדרכי הפתרון שנקטה מרי פופינס. כמו ב"אן מאוולי" וכמו ב"פוליאנה", גם אצל מרי פופינס הפיתרון הוא בהצבת ניגוד חי ותוסס, בעל עוצמות נפשיות, מול הקדרות, הפורמליזם והמסגרתיות עד עיצובם מחדש. אפשר שבעל ההגדה סבר שהצלחה חינוכית בדרך הזו תהא נדירה בערך כמו דמויות כמרי פופינס, פוליאנה ואן מאוולי או כמו ההצלחה לסדר חדר הפוך ומבולגן בערב פסח ולבער ממנו את החמץ על פי דרכה של מרי פופינס

מה היא, אם כן, משמעות התשובה: "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"?

ראשית, נשים לב שהתשובה מתחלקת לשני חלקים: א. "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח". ב. "אין מפטירין…". שנית, נבאר קודם כל את פשטות משמעות ההיגד השני.

."אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" משמעו שלאחר שאכלו את קרבן הפסח, בשעה שבית המקדש היה קיים, בסיום סעודת ליל החג, סילקו את השולחנות שלידם הסיבו לא אכלו שום דבר עד הבוקר כדי שישאר טעם קרבן הפסח בפיהם למשך זמן. גם אנחנו נוהגים בהתאם לכך כיום, ונהוג שבסוף סעודת ליל הסדר, בסוף "שולחן עורך" לפני ברכת המזון, מביאים את האפיקומן, אוכלים אותו, ואין אוכלים אחר כך שום דבר, כדי שטעם מצת האפיקומן יישאר בפה לאורך זמן ואיתו חווית האכילה ומשמעותה.

יש לציין את ייחודו וחריגותו של מנהג זה. מצוות ומנהגים הם בעלי אופי אקטיבי מעשי, כמו לאכול מצה, לשתות יין, לשבת בסוכה, לשלוח מנות, לתקוע בשופר וכדו'. גם מקרה של הימנעות הוא תוצאה של הוראה אקטיבית, כמו "תענו את נפשותיכם" ביום כיפור, שמשמעו המעשי הימנעות מאכילה וכו'. או כמו חובת שביתה בשבת שמתבטאת למעשה ב"לא תעשו כל מלאכה". אבל אין מצוה כדוגמת שיישאר טעם בפה, המתבטא באיסור אכילה אחר הפסח.
זו למעשה הלכה פורמלית שכל עניינה חוויה של מצוה ! מהותו של המנהג/ההלכה היא לשמר את החוויה שבמצוה. זו הנחיה נפרדת לגמרי מחובת עצם האכילה של הפסח. היא באה לשמר את החוויה, וממילא מחייבת אותך לכלול בקיום הפורמלי של המצווה גם חוויה, אותה תוכל לשמר מאוחר יותר.

מכאן נוכל להבין מה מבקש בעל ההגדה לענות לחכם. החכם להוט אחרי העשייה הפורמלית ומשלם על כך מחיר יקר במהות, בתוכן ובחוויה של העשייה. בעל ההגדה מנחה אותו, ואותנו, לכך שטעם המצוה וחוויית העשייה הם חלק אינטגרלי מחובת העשייה של המצוה ! וממילא אתה מובל למהלך אבסורדי הסותר את עצמו: מחד, קיום המצוה על כל פרטיה ודקדוקיה מחייב לכלול בתוכו גם את מרכיב החוויה והמשמעות. מאידך גיסא, אי אפשר לחוות את המצוה במלואה כאשר יש "עצבנות דתית" הטרודה כל הזמן במרכיבים הפורמליים ויש לוותר על זה מפני זה. קשה להיפנות נפשית למשמעות המצה כשעסוקים לאכול כמות מקסימלית של מצה במינימום זמן. בלתי אפשרי להדליק נרות חנוכה בפורום משפחתי רחב תוך פרסומי ניסא, כשלחוצים להדליק נרות עם שקיעה בטרם נאספה כל המשפחה ממלאכת יומה. כנראה שבעל ההגדה מבקש לומר שדווקא מצוה הכוללת את חווית העשייה, היא העשייה הכוללת יותר.

בפתח המאמר שאלנו מדוע לא עונים לבן החכם את התשובה הנמצאת בכתוב בהמשך לשאלתו. התשובה הראשונה שהצענו היא שאי אפשר לענות על שאלת "מה" תשובה שפותחת ב"כיוון ש…", שהרי זו תשובה לשאלת "למה". על תשובה זו שאלנו, בהערת שוליים, אז למה התורה ענתה כך ?. עכשיו שהבנו (אני מקווה…) מה ענה בעל ההגדה  לבן החכם, נבין שהוא בעצם הביע את תשובת התורה רק בצורה אחרת. גם התורה התעלמה משאלת ה"מה" של הבו והנחתה את האב "והגדת לבנך" כאילו הוא שאל "למה". לפעמים ה"כיוון ש…" הוא הצורך האמיתי שעומד מאחורי ה"מה" ואליו צריך להתייחס.

אם כך, "הדרכה קושיא לדוכתיה" (- חזרה השאלה למקומה:) מדוע לא השתמש בעל ההגדה בתשובת התורה, אם היא מבטאת את הרעיון שהוא רצה לומר?
לשם כך נצטרך לחזור לחלק הראשון של תשובתו: "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח".

ד.     "צרה… ממנה יוושע"

כבר אמרנו שדרך הפתרון של מרי פופינס אינה נינקטת על ידי בעל ההגדה, מכיוון שהוא  רואה אותה כיעילה פחות. ההשאלה הנכונה היא לא מסרט ספציפי אלא מסוגה מסויימת של סרטים. ישנם סרטים בהם הגיבור נקלע לצרה סבוכה. זה יכול להיות מליונר שבנו נחטף והוא צריך להתמודד מול דרישות כופר, אפשר שזה אזרח תמים שמערכת משפטית שלימה עומדת מולו והוא צריך להאבק מולה, לעיתים זה שוטר שמתמודד מול פושע ממולח שצריך לעצור בעדו או עורך דין שנקלע למלכודת ערמומית וסבוכה שהוא חייב לצאת ממנה. אלו דוגמאות אחדות מסרטים ויש דוגמתם רבים. המשותף לכולם שמדובר במותחנים עם הרבה פסיכולוגיה ומאבקי מוחות. במהלכם מסתבר לגיבור שבדרך הנורמטיבית הוא לא יצליח להתמודד עם הבעייה ורק "כניסה" לדרך החשיבה של הצד השני ולאופן פעולתו ושימוש מושכל שלו בדרכים אלו יאפשר לו לפתור את הצרה. בסרטים אלו, רק כשיוצרים "מכנה משותף" בחשיבה ובפעילות עם הצד השני ומקדימים אותו בכמה צעדים, ניתן להתמודד עימו נכונה.

"אף אתה אמור לו כהלכות הפסח" – הבן החכם מבין את השפה ההלכתית. אליה הוא מחוייב והיא שמנחה את דרכו. זה לא יעזור אם נענה לשאלות ההלכתיות שלו בתשובות מחשבתיות, אם נתייחס לשאלת "מה" באמצעות תשובה של "כיוון ש…". בעל ההגדה נוקט במהלך החינוכי  ומנחה אותנו: א. צריך להבהיר לבן החכם שעליו להכניס משמעות לביצוע שלו. ב. נצליח לעשות זאת רק אם נדבר אליו בשפתו שלו, אם נציע בפניו הלכה המחייבת אותו לתת משמעות לעשייה. בדרך זו נוכל לקדם אותו לעבר שלב חדש בחכמתו.

אבל תשובה זו היא רק ההתחלה. אחרי שנבהיר לו את הצורך המחוייב בחוויה ובמשמעות, יש לפנינו את כל ליל הסדר בשביל להטמיע בו את המרכיבים האלה, החל מ"עבדים היינו…" ועד "לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל.."

ואם נצליח לגרום לו לומר את ההלל בהתלהבות – דיינו…


[1] ראוי לציין שבירושלמי (פסחים י, ד) ישנה החלפה בין החכם לתם, דהיינו התשובה שניתנת אצלנו לתם, ניתנת בירושלמי לחכם, וכן להפך בהתאמה..אם כי אין בכך בכדי לקדם אותנו כתשובה.

[2] עיבוד הספר לסרט – עיבוד ספר לסרט אינו רק מלאכת העתקה, אלא הוא יצירה בפני עצמה. כמו תרגום, כל העתקה מהמקור מהווה סוג מסוים של פרשנות ודורש התאמה לאופי ולדרישות התחום אליו נעשית ההעתקה. בין אם זו שפה אחרת ובין אם זה סוג יצירה או אומנות אחר. עיבוד ספר, שהוא ביטוי לאומנות מילולית, לסרט, שהוא אומנות חזותית, מחייב התאמה לכללי האומנות הקולנועית. התאמה זו היא יצירה בפני עצמה ולעיתים מחייבת שינוי או שינויים מהמקור. לעיתים שינויים אלו הינם מפליגים והספר הוא רק בסיס לעלילה המתפתחת בסרט, ולעיתים במאי הסרט שואף מאד להישאר נאמן למקור, כמו למשל ביצירות קלאסיות ידועות, שאופיין והמסר שלהן טבוע כל כך בציבור הקוראים והצופים, שכל שינוי בעלילה ובתכניה יתפרש בעיני הצופים כזיוף וכבגידה והסרט לא יצליח, מסחרית ואומנותית. (דוגמא לכך ניתן להביא מ"כנר על הגג". במקורו זהו סיפור של שלום עליכם הנכתב במזרח אירופה במאה  ה- 19. עיבודו לסרט נעשה בארה"ב של המאה ה- 20 וניתן לחוש ביצירה הקולנועית שנעשתה תוך כדי עיבוד. לעומת זאת המחזמר "כנר על הגג", שהועלה בישראל כהצגת תיאטרון בסוף שנות ה- 90, הינו חיקוי מדוייק של הסרט, ללא כל עיבוד רציני וללא כל יצירה במהלך המעבר מאומנות הקולנוע לאומנות הבמה.). במהלך עיבוד "מרי פופינס" מספר לסרט, שונו מספר דברים. חלקם "טכניים", כגון מספר ילדי משפחת בנקס, שירד מארבעה לשניים, וחלקם "תוכניים", כמו השמטת אירועים, התמקדות במתרחש במשפחה ופחות בתכנים שמחוצה לה.

[3] עד כאן תוארו הדברים כבעיה של פרט זה או אחר. אך יש לציין שבעוצמה אחרת ובשינויים מתאימים הבעיה בהתרחבותה קיימת גם במישור הציבורי כפי שהיא קיימת במישור הפרטי. רבים וטובים כבר קדמוני ברבי שיח וסימפוזיונים על כך שציבור שומרי המצוות, אורתודוכסי בלעז, חי חיים דתיים ולא חיים תורניים. לצורך ביאור משפט זה יש להוסיף הקדמה קלה:

זעזוע קשה ספגה האורתודוכסיה במעבר מימי הביניים לזמן החדש. חומות הקהילה היהודית החמה, הסגורה והתומכת התמוטטו, ואל תוככי החברה היהודית נשבו רוחות העולם הכללי. האורתודוכסיה, שהיתה לאלטרנטיבה אחת מני כמה, נאלצה להתקדם, בעודה חשופה להשפעות הסביבה. אחת מתגובות ההגנה שהיא פיתחה למצב היתה חיזוק משמעותי של ההלכה הכתובה והעצמת מעמדו של הרב. בקהילה היהודית של פעם, היהודי ספג את היהדות בכללה מאווירת הבית, הסביבה והקהילה הרחבה. המנהג הרווח ורוחו הנחו את דרכו. אל הרב ניגשו רק בענייני איסור, היתר והלכה צרופה. תהפוכות הזמן הביאו להסתגרות ולצמצום המרחב הדתי שהיה בקהילה הסגורה. מנהגים קיבלו תוקף של הלכה פסוקה, השו"ע הפך לקודקס הלכתי ודברי הרב בכל נושא היו ל"דעת תורה". החיוניות, הטבעיות והעממיות הדתיים  (!!!) החלו להצטמצם וההלכה הכתובה תפסה את מקומם. לא לחינם עיקר היצירה הדתית במאה האחרונה היא מאות אוספי הלכה, כפי שלא לחינם "איש ההלכה" הוא האדם האידיאלי בעיני הרב סולובייצ'יק, מי שהיה מנהיג האורתודוכסיה המודרנית בארה"ב במאה האחרונה. חיי הדת הפכו, בבחינה מסויימת, מחיים לדת, שמשמעה הלכה צרופה וכתובה.

רבות דובר ומדובר בשיחות ודיונים כאלה ואחרים על כך שאיבדנו את הטבעיות ואת החיוניות בחיינו החברתיים והדתיים. אם דת משמעה חק וצווי, כמו "ודתי המלך אינם עושים", הרי אנו יותר מדי דתיים ופחות מדי חיים חיי תורה. התחושה היא שהדבקות בהלכה הכתובה לא השפיעה על החיים החברתיים, שיהיו פורמליים יותר, "כבדים" יותר ופחות זורמים בטבעיות?

כמו במישור הפרטי, כך גם במישור הציבורי: ברור הדבר ואין ספק שכל המעלים את הטענות שלעיל אינו מעוניין לפגוע כהוא זה בניהול החיים ע"פ ההלכה. עם זאת, האם ישנה אפשרות שהכוחות שהושקעו בהקפדה על ההלכה, דחקו שמחת חיים, טבעיות ומעט יותר חברתיות? האם יש צורך במרי פופינס כלשהי שתחזיר איזונים? הצורך הגדול הוא בשמירת האיזון בין גורמים שונים היוצרים יחד חיים של תורה ותורה של חיים.

[4] מיד עולה השאלה: אבל זה מה שהתורה כתבה כתשובה, אז למה היא התכוונה? על כך נענה בהמשך.

[5] אמת הוא שיש בין גדולי ישראל שראו את עצם קיום המצוה, את הביצוע הפורמלי והמעשי של המצוה, כערך דתי עליון שהכל כפוף לו. אנו, במאמר זה, הלכנו בדרכם של גדולי ישראל אחרים ונקטנו בגישה שונה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: