"ויהי ביום השמיני" – לפרשת שמיני

קורות היום השמיני וחטא בני אהרן נדונו כבר ע"י כמעט כל פרשן ועם זאת דומה שעדיין יש לעיין בפרשה זו. נחל במות שני בני אהרן ונחזור לעיצומו של יום.

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא י, א' – ג')

ראשית, תשובות שונות ניתנו לשאלה מה היה חטאם של בני אהרן. מחלוקת תנאים היא במדרש, המובא ברש"י על אתר, האם שתויי יין נכנסו או שהורו הלכה בפני רבם. הכתוב אומר "ויקריבו אש זרה אשר לא צוה אתם" ולא ברור אם "אשר לא צוה אתם" הוא ביאור מדוע הייתה האש זרה או שחוץ מהיותה אש זרה היא היתה גם אש אשר לא צוה אתם". כמו כן יש המפרשים "אשר לא צוה אתם" במובן שהם לא צווו על כך אך יש גם הקורא כך: "אשר "לא" צוה אתם", דהיינו שהיה להם צווי מפורש שלא לעשות כן. במקביל נקרא בעוד כמה שבועות על צו ה' למשה "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו: בזאת יבא אהרן אל הקדש…" ומשמע מן הקישור שחטאם היה בעצם קירבתם אל הקדש או להקטרת הקטרת ללא הכנה. חז"ל גם מזכירים את מעמד הר סיני ואת המתואר בסוף פרשת משפטים, שם קרבים בחירי העם להר "ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו" ושם כבר נקנסה מיתה על בני אהרן אלא שלא רצה הקב"ה להעיב את השמחה ודחה את פרעון הענש למעמד זה ובנוסף מואשמים הם "במרידה" באומרם "מתי ימותו שני זקנים אלו ונכניס אנו את ישראל לארץ". ריבוי האפשרויות העולה מן הכתוב ומדברי חז"ל ביחס למעשה בני אהרן מלמד שלא כל כך ברור במה חטאו ומדוע נענשו בכזו חומרה. מצב פרשני זה מרמז בדרך כלל על כך שהתורה נוקטת בעמימות זו בכדי להנחות התמקדות בעצם התהוות האירוע ולאו דווקא בסיבות שגרמו לו !.

שנית, משה מנחם את אהרן על מות בניו במילים: "הוא אשר דבר ה' בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד". וגם בטיבו של ניחום זה נתקשו המפרשים, שאם חייבי מוות הם בגלל חטאם כיצד הם עדיין בגדר "קרובי", כיצד מותם מביא לידי קידוש ה' או כיבודו והאם הניחום הוא על עצם מות הבנים או על כך שלמרות מותם, יש בזה גם השלכות חיוביות ומועילות? ובכלל, מהו "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש"? רש" מביא את מדרש חז"ל: "הוא אשר דבר וגו' – היכן דבר? "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט מג). אל תקרי "בכבודי" אלא "במכובדי". אמר לו משה לאהרן: "אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". ויש לשאול: וכי מדובר פה בכרוניקה ידועה מראש? במוות שהיה ידוע שיתרחש מתי שהוא? ואם כן, הם מתו בגלל חטאם או בגלל משהו שנקבע מראש או שצריך היה את שניהם?.אם מתו בני אהרן בגלל חטאם כיצד גדולים הם ממשה ואהרן שלא חטאו?

אך דומה שישנה שאלה נוספת אותה שואל עצמו כל מי שחווה את ארועי היום השמיני עליהם הוא קורא בכתוב, ארועי היום בו מתו בני אהרן. היום השמיני, א' בניסן בשנה השניה ליציאת מצרים, היה אחד הימים הגדולים בהסטוריה היהודית, בו הגיעו העוצמות והחוויות לפסגות שאולי לא היו דוגמתן. עוצמת התחושות שחווה העם באותו יום נבעו משני מישורים שניתוספו זה על זה. ראשית הייתה בו ביום החוויה של השראת השכינה בקרב ישראל. שנית נתקיימו דברי משה שאמר להם: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" ושרתה השכינה במבנה בו טרחו ישראל והשקיעו מכוחם, מממונם, מחכמתם, מזמנם, מתעצומות נפשם וכל כולם, כפרט וככלל, חברו והוציאו אל הפועל יצירה זו והנה ראו שכר בעמלם. אין זה קריעת ים סוף בו נצטוו "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" ולא מתן תורה בו נצטוו להתרחק מן ההר ורק לצפות במתרחש. זהו התוצר הלאומי המשותף הראשון בו הושקעו כל היכולות למען הדבר הכי חשוב. אך לא זו אף זו, שכל מעשה המשכן יצא לפועל על רקע חטא העגל. לאחר שעלה משה להר לקבל לוחות שניים במשך ארבעים יום ולאחר שהתפלל לפני ה' במשך ארבעים יום שיסלח לישראל, הוא בא אל העם בי"א בתשרי  עם דברי ה' "סלחתי כדברך". הקמת המשכן היה מפעל החזרה בתשובה המעשי של בני ישראל ובעצם השקעתם בו ביקשו לכפר על מעשה העגל. ירידת האש ביום השמיני, בא' בניסן, אמורה הייתה לסמל יותר מכל את הסליחה הגמורה והכפרה הטוטאלית על החטא שהיה[1]. קיוו הם להתרומם "מתוך" החטא לפסגות גבוהות יותר וזה אשר היה להם באותו יום. ואז בא מות בני אהרן והעיב על השמחה כולה  – "ובני ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' "!. האם זה אכן היה מוכרח להתרחש כך? האם דווקא ביום כזה הייתה השמחה מוכרחת להתערבב? הרי מות בני אהרן לא פגע רק בהם אלא גם בכל משפחתם ומן הסתם העיב גם על שמחת כל בית ישראל וביותר פגע בתחושת הכפרה המלאה שהייתה להם, מדוע לא הייתה זו סיבה לפחות לדחות את העונש? הוזכרו לעיל דברי חז"ל שכבר בשעת מתן תורה ראויים היו נדב ואביהו לעונש אלא שלא רצה הקב"ה לפגום בשמחת אותה שעה ולכן נדחה עונשם עד כאן. וכי פה זו שעה מתאימה יותר לעונש? האם לא היינו אומרים "מוטב היו נענשים אז מאשר עתה שהאווירה נפגמת יותר"?

על כן נדרשים אנו לעיין עוד באופיו של אותו יום שמיני ומתוך הבנתו לבא אל התשובות לשאלותינו.

את היום, עליו אנו מדברים, פגשנו כבר בסוף ספר שמות כ"יום כלות משה להקים את המשכן" וכן בתאריכו המוגדר "באחד לחדש הראשון בשנה השנית" וכך גם הוא ייקרא בספר במדבר, לקראת פירוט קורבנות הנשיאים. אך בפרשתנו הוא מוגדר בדרך אחת: "ויהי ביום השמיני". שמיני ביחס למה? ביחס לשבעת הימים שלפניו, עליהם קראנו בפרשת השבוע הקודמת, שהם שבעת ימי המילואים. נמצא שהיום השמיני הוא מצד אחד קשור לשבעת הימים שלפניו, שכן שמיני הוא להם, אך מאידך הוא גם נפרד מהם, שכן הם ימי מילואים והכשרה והוא יום מימוש התכלית – השראת השכינה בקרב ישראל.

למעשה, מבנה דומה לזה נמצא בכל המקומות בהם יוגדר יום שמיני. מחד הוא יהיה קשור לשבעת הימים שלפניו, אך מאידך להם ולו יהיו מאפיינים וגדרים שונים. כך נמצא במועדי השנה, לדוגמא, בשמיני עצרת, שהוא מחד שמיני לשבעת ימי הסוכה אך מאידך הוא מועד בפני עצמו, אין יושבים בו בסוכה ויש לו גם תוכן פנימי עצמאי המתבטא גם בקרבנות המוספים שלו. גם חג השבועות, הקרוי גם הוא "עצרת", הוא באופן ברור מועד עצמאי, יום הנפת העומר, אם כי הוא היום שלאחר מלאת שבעה שבועות של ספירת העומר, המקושרים ל"ממחרת השבת" של פסח.

מהותו של היום השמיני, בכל המקומות, הוא מפגשו של האדם עם הקב"ה. מכלול ה"שבע" מהותו הוא החיים בטבע ומהלך קידושו, בתוך מסגרת ה"שבע", השמיני הוא השלב שמעבר לטבע אך כזה שעדיין מאפשר לאדם לעמוד בו. בתחום זה נערכות פגישותיו של האדם עם בורא עולם. זוהי מהות ה"עצרת", אם של שבועות ואם של סוף סוכות, עליהם דיברנו לעיל, זוהי תכלית היום השמיני בתהליך טהרת המצורע, הזב והזבה שיובאו בפרשות הבאות. זו הייתה גם תכלית היום השמיני שבא לסוף שבעת ימי המילואים. בשבעת הימים הם למדו לעבוד את עבודת המשכן ותוך עבודתם הלכו והתעלו משלב לשלב עד שזכו לקבל פני שכינה ביום השמיני.

הגדרת היום השמיני כיום שבו נפגש האדם עם א-להיו מחייבת אותנו לבחון מפגשים כאלו וללמוד מהם על דומיהם. כך אנו יכולים ללמוד מהקבלת "היום השמיני" ליום מתן תורה. לקראת מתן תורה נצטווה משה להזהיר את העם ולהגבילו שבזמן ההתגלות והמפגש לא יעלו בהר: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שמות יט, יב – יג). האזהרה החוזרת ונשנית על איסור הנגיעה בהר וההקבלה ל"יום השמיני" מקרבת את ההנחה שחטא בני אהרן קשור בטשטוש גבולות, הפרת איזון עדין מאד בין מותר לאסור ובין אפשר לאי אפשר ובעשיית טעות במקום שאסור לעשות בו שום טעות.

מעין זה  אנו מוצאים גם במקום נוסף בו שהה האדם והקב"ה מתהלך בו לרוח היום. בגן עדן[2] הכל עמד לרשות האדם. לא רק זה אלא שהוא גם נצטווה "מכל עץ הגן אכל תאכל", רק דבר אחד נאסר עליו בכדי  לבטא בו פער בין יוצר ליציר ובין אין סופי לסופי. נאסר עליו לאכול מעץ הדעת. אף לא נאסר עליו לגעת בו, רק לאכול ממנו[3]. אך כגובה הדרגה הרוחנית, כך עוצמת הפיתוי לטשטש את ההבדלים ואת הגבולות. מיקסם השווא שבאפשרות "והייתם כא-להים ידעי טוב ורע" מפתה את האדם לבדוק את האפשרות "אולי בכל זאת…". דווקא כשמתקרבים יותר ויותר לא-להים, חייבת להיות ברורה המודעות שאחרי הכל אנו בני אדם.

השאלה מדוע צריך היה להתרחש מות שני בני אהרן דווקא ביום השראת השכינה דומה היא לשאלה למה חטא האדם בגן עדן עוד בטרם הספיק לשהות בו אפילו שעה אחת, כדברי חז"ל. עוצמת ה"יום השמיני", המפגש בין האדם לא-להיו, בספור גן עדן, במעמד הר סיני ובהשראת השכינה בישראל הייתה מעבר ליכולת העמידה במסגרת העולם הזה. אלו היו שעות ש"בנס עמדו" בכדי לקבוע את עצם אפשרות מציאותם וממילא להגדירם כיעד אפשרי להשגה, אך לא היו אמורות להחזיק מעמד זמן רב במציאות העולם הנוכחית. העולם צריך לעבור תהליך שלם של השתלמות בכדי לאפשר למציאות הזו להתממש כמציאות של קבע בעתיד. אך זאת כאמור רק לאחר שיבוצע כל התהליך. את תהליך ההשתלמות אי אפשר היה להתחיל אם לא הייתה מתרחשת נפילה, שבעקבותיה עליה. למעשה, החטא והמשבר היו מובנים וכמעט הכרחיים באותה מציאות בכדי לאפשר את תהליך ההשתלמות. שבירה זו נוצרה רק "בזכות" החטא ועונש הריחוק. מציאות מקבילה התרחשה ב"יום השמיני". המשבר היה מובנה וכמעט הכרחי על רקע השראת השכינה. שני האחים, בני אהרן, עשו את המקבילה לחטא האדם ואשתו ובכך יצרו תהליכי השתלמות. על כך אומר משה לאהרן: "בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד" – את המציאות השלמה אליה הגענו עם השראת השכינה חובה היה לשבור ולאפשר בכך את תחילת תהליך ההשתלמות שיביא את ישראל ואת העולם כולו לדרגה עוד יותר גבוהה. אלא מסתבר שגם בשביל לחטוא באותו יום עוצמתי, צריך היה להיות אדם בעל דרגה גבוהה, שכן אדם מן השורה, ביום כזה, כל כך נפעם ומתבטל לעוצמות שאין בו יכולת להיות עצמאי ובעל עשייה פרטית. מעשה עצמאי, גם אם הוא חטא, דורש עוצמות גבוהות,שהיו לנדב ואביהוא באותו יום. אמנם חטא חטאו, אך עדיין בדרגת קרובים לשכינה עומדים הם.


[1] חז"ל כבר מעירים על פן זה בהצביעם על תסכולו של אהרן בשעה שירד מעשות החטאת ולא ירדה אש אלא לאחר שנגש משה לבקש רחמים וחשש אהרן שמא לא ירדה אש כיוון שלא נתכפרו לו מעשיו בשעת חטא העגל.

[2] בשאלת היחס בין פרק א' בבראשית לפרק ב', שאלו שני תאורי בריאה שונים, רבו הדעות, כולל שיטתו של הרב ברויאר שראה בכל פרק בחינה שונה של הבריאה. על פי דברינו  ניתן לומר שפרק א' מפרט מכלול של שבעה ימי בריאה ופרק ב' הוא בבחינת "היום השמיני", המקום והזמן בו נפגש האדם עם א-להיו, שם מוגדרים עקרונות הקשר ושם גם מתהווים יסודות הקֶצֶר ביניהם. ע"פ זה מקבילים שבעת ימי הבריאה לשבעת ימי המילואים וספור גן עדן מקביל ליום השראת השכינה בישראל וחטא האדם והאשה לחטא בני אהרן.

[3] האיסור לגעת מופיע רק בהר סיני, כמובא לעיל. איסור זה הוא כנראה תוצאה מדבריה הספונטניים של האשה לנחש בגן עדן: "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" (בראשית ג, ג). אמנם בדרגתם הראשונית בגן עדן לא נצרכו לסייגים והרחקות דוגמת איסור נגיעה שירחיק מאיסור אכילה ולכן לא נצטוו על כך, אולם האשה בדבריה כבר מעידה על הצורך האנושי בסייגים והרחקות ועל כן בהר סיני צוה הקב"ה על איסור נגיעה המרחיק מהאיסור העיקרי של עליה בהר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: