על סדר ומבנה והשלכותיהם – לפרשת אמור

א.

מפרשני המקרא, ראשונים ואחרונים, למדנו שהתורה "מדברת אלינו" ומתפרשת גם באמצעות הסדר והמבנה שבה. לדוגמא, סמיכות פרשיות יש בה בכדי ללמד על כל אחת מהסמוכות. לתורה כולה יש מהלך היסטורי, לכל חומש יש אופי משלו ומסגרת תוכנית משלו. ישנם מבנים ספרותיים שונים והיקשים ורמיזות שעל פיהם מתפרשת התורה גם לענין הלכה וגם לעניין "אגדה". אחד מדרכי הלימוד הוא דווקא על דרך ההיפוך, כלומר כאשר דבר חורג מהסדר המתבקש ומופיע שלא במקומו, הרי הוא אומר "דרשני" ומחייב התייחסות.
ניתן דוגמאות לכך מחלקו האחרון של ספר ויקרא,:

א.     בפרשתנו, פרשת אמור, מופיעה פרשת המועדים, שהיא ביטוי לקדושת הזמן, בהמשך לקדושת האדם, הן הישראלי הכללי והן הכהן, שקדמה לה. עם זאת, כידוע, מעבר לאופי קדושת הזמן החל בכל מקום, ישנו אופי מיוחד למועדים הבא לידי ביטוי גם בתחומי המשכן והמקדש על ידי קרבנות המוספים. אך טבעי היה, שבחומש שמוקדו בענייני המקדש וקודשיו, ישלימו קרבנות המוספים את פרשת המועדים. אבל, כידוע לכל מעיין, קרבנות המוספים אינם מופיעים כלל בספר ויקרא. אדרבה, הם מופיעים לקראת סופו של ספר במדבר, בפרק כח בפרשת פנחס, במיקום שכלל לא בררה סיבתו. הוא אינו מתקשר לא לפרשות שלפניו ולא לפרשות שלאחריו.
מי שמבקש הוכחה ברורה יותר לכך שפרשת המועדים וקרבנות המוספים קשורים זה בזה, ימצא זאת בפרשיות הסמוכות להן. לאחר פרשת המועדים אנו מוצאים התייחסות לנר התמיד וללחם הפנים "לפני ה' תמיד". ההמשך המתבקש הוא הציווי על קרבן התמיד, הפותח את קרבנות המוספים, ולאחר מכן מוסף שבת ומוספי המועדים (כפי שפרשת המועדות פותחות בשבת ורק אחר כך פונה למועדים).

ב.     מאידך, נקרא בשבת הבאה את דיני שמיטה ויובל ואת כל ההשלכות על גאולת השדות, הארץ והאדם. לכאורה, המקום הכי מתאים לפרשות שמיטה, יובל והברכות והקללות אינו פה אלא… נכון, במקום בו נמצאים קרבנות המוספים, בספר במדבר. שם, בפרשת פנחס, יש מפקד הערכות לכניסה לארץ, מינוי יהושע, פרשת בנות צלפחד והנחלה שהם מבקשות בארץ. מהצד השני (בהתעלם מפרשת נדרים ומלחמת מדין) יש את בני גד וראובן המבקשים נחלה בעבר הירדן ופרשת מסעי העסוקה במפת הארץ, גורל החלוקה, ערי מקלט וכו'. נראה, שהמקום הטבעי ביותר למצוות התלויות בארץ, שמיטה ויובל, וכן פרשת הברכות והקללות, שמתיישמות לטב ולמוטב בארץ עצמה, הוא בסמוך לפרשת ערי מקלט או אפילו בין בנות צלפחד לבני גד וראובן. בכל מקרה, זה לא עניין לספר תורת כהנים [1].

ג.      בסוף פרשת אמור, בין נר התמיד ולחם הפנים לבין שמיטה ויובל, מופיעה פרשת המקלל. פרשה זו אין לה שום קשר למה שהובא לפניה ולמה שאחריה. היא גם, באופייה, בכלל לא מתאימה לספר ויקרא, כיוון שהיא סיפור היסטורי שהתרחש במדבר וכידוע אין בספר ויקרא, מלבד אירועי היום השמיני, שום סיפור היסטורי. על פניו, מקומה הטבעי של פרשת המקלל הוא בספר במדבר, המספר את אירועי המדבר, בפרשת שלח / פרק טו בין פסוק לא לפסוק לב, בין חטאות עבודה זרה  של ציבור ויחיד לבין סיפור מקושש העצים בשבת. המיקום מתבקש מכמה סיבות: 1. ישנן הקבלות ברורות בין סיפור המקלל לסיפור המקושש, וכבר דנו בכך רבים. 2. קודם לפרשת המקושש מופיעים ההלכות הקשורות בקרבן חטאת של ציבור ושל יחיד שפעלו כנגד א-להי ישראל בכך שעבדו עבודה זרה. הסיפור על המקלל את… או באמצעות שם ה' הוא המשך טבעי לנושא שנפתח ופן אחר ונוסף שלו. 3. ההלכות הקשורות בעבודה זרה מתקשרות למצוות הקודמות להם, הבאת הנסכים והפרשת חלה, בכך שמודגשת בהם מספר פעמים ההשוואה בין הגר והאזרח לחובת השמירה ולעונש המוטל לעובר. גם בכך מצטרפת פרשת המקלל לפרשות אלו, שכן מודגשת בה ההשוואה בין גר ואזרח לכל הדינים.

ד.     על פי האמור בסעיף הקודם, אפשר לומר שכל המובא בבמדבר פרק טו, כולל פרשת המקלל בין פסוקים לא ולב, הם חטיבה אחת. בהמשך לזה, ניתן להוסיף גם שמקומה הטבעי והמתבקש של חטיבה זו דווקא הוא בסוף פרשת אמור, לאחר פרשת המועדים. וזאת משתי סיבות: 1. לחטיבה זו במקומה הנוכחי, ספר במדבר פרק טו, אין שום קשר לאירועים שלפניה ולאלו שלאחריה. אדרבה, היא רק מפריעה לרצף, שכן אם נתעלם מפרק טו ונקרא ברצף את פרקים יד וטז בספר במדבר, הרי שברור שמחלוקת קרח ועדתו כלפי ההנהגה של משה ואהרן היא תוצאה של משבר המנהיגות שהתחולל במחנה ישראל לאחר העונש על חטא המרגלים ומפלתם ומ8תם של המעפילים שניסו לעלות לארץ. אך טבעי הוא שמחלוקת כזו תקבל תאוצה וגיבוי עממי לאחר שלעם נודע שיסתובב במדבר ארבעים שנה ושרבים מתוכו מתו. נמצא פרק טו רק מפריע לרצף ואינו מתקשר לשום דבר. 2. פרק טו מתאים לו המיקום בסוף פרשת אמור, שכן הפרק מתחיל בחיוב הנסכים המצטרפים לכל קרבן, והוא השלמה לצו על קרבנות המוספים הבאים במועדים, הכוללים בתוכם גם נסכים והוא השלמה לכל תורת הקרבנות שהובאה בתחילת הספר.. פרשת חלה מצטרפת על פי הקשר אסוציאטיבי של הפתיח "בבואכם אל הארץ  ו….", וחטאת עבודה זרה היא השלמה לקרבנות החטאת שהוזכרו בתחילת הספר. בכל מקרה, אין חטיבה זו קשורה לספר במדבר (מלבד נספחיה, המקלל והמקושש).

ה.    לעומת זאת, סוף המשפט האחרון בסעיף הקודם מנחה אותנו דווקא לאפשרות אחרת, שפרשות המקלל והמקושש מקומן הטבעי וההיסטורי הוא שם בפרק טו. (הם אמנם מפרידות בין המרגלים לקרח, אך אפשר שכך היה הסדר ההיסטורי). לצד זה, הנסכים (וחלה( וחטאות עבודה זרה מקומן בסוף פרשת אמור, לפני או במקום פרשת המקלל.

למעשה, ניתן לתמצת את הדוגמאות הנ"ל בכך ש- א. קרבנות המוספים והלכות שמיטה ויובל (כולל הברכות והקללות) החליפו מקום. ב. הלכות הנסכים וחטאות עבודה זרה החליפו גם הם מקום עם פרשת המקלל [2].

על פי דברינו, מתאים יותר היה שהפרשות המדוברות ייערכו בסדר הבא:

ספר ויקרא:

  • פרשת המועדות – קדושת המועדות, נר התמיד, לחם תמיד, קרבן תמיד, קרבנות המוספים.
  • תורת הנסכים
  • חטאות עבודה זרה של ציבור ויחיד
  • פרשת ערכין

לצד זה, בספר במדבר, פרשת שלח:

  • פרשת המרגלים והמעפילים.
  • פרשת המקלל, פרשת המקושש ופרשת ציצית [3].
  • מחלוקת קרח ועדתו

וכן בספר במדבר, פרשת פנחס:

  • מפקד בנ"י לקראת כניסה, בנות צלפחד, מינוי יהושע
  • פרשות שמיטה ויובל והברכות והקללות
  • פרשות מטות ומסעי.

במקביל ניתן להציב את הפרשות המדוברות במיקום אחר באמצע פרשת מסעי

ב.

כעת, אחרי שהצבנו כל פרשה במקום "הנכון" שלה ועל הרצף ההגיוני ביותר, חובה עלינו לנסות להסביר מדוע שינתה התורה ויצרה סדר אחר, בלתי מובן.
אך קודם לכך, נעיף מבט נוסף במבנים שיצרנו לעיל בהקשרם הכולל, דהיינו לראות את מבנהו הכולל של החומש כולו לאור הרצף החדש שנוצר ולראות האם מבנה זה מלמדנו משהו חדש. כיוון שעיוננו זה קשור לפרשת אמור וסוף ספר ויקרא, נתמקד  בספר זה ונותיר את ספר במדבר לעיון אחר.

על פי הרצף החדש שבנינו, כך הוא מבנהו של ספר ויקרא (המספרים בתחילת השורה מציינים הקבלה בין החלקים בספר):

1 – תורת הקרבנות מצד המקריב – א. נדבה  ב. חובה (םרשת ויקרא)

2 – תורת הקרבנות מצד הכהן (מתחילת פרשת צו, העוסקת ב"אש תמיד תוקד")

3 – שבעת ימי המילואים והיום השמיני

4 – טהרת איש ישראל הבא אל הקדש (כולל עבודת כהן גדול שבפרשת אחרי מות)

5 – פרשת עריות – אזהרה

6 – קדושים תהיו

5 – פרשת עריות – עונש

4 – תורת הכהן הבא אל הקדש

3 – פרשת המועדות – אופיים, קרבנות המוספים, הנסכים

2 – נר תמיד, לחם הפנים "לפני ה' תמיד" וקרבן התמיד

1.ב – חטאות עבודה זרה – חובה

1.א – פרשת ערכין – נדבה

מבנה זה מאיר לנו לפחות שתי הקבלות חשובות:

שבעת ימי המילואים והיום השמיני במשכן מול המועדות בישראל

קרבנות הנדבה במשכן מול פרשת ערכין

וכמובן, במרכז המבנה נמצאת קדושת הישראלי – "קדושים תהיו" שבכל פרק יט.

ההקבלות והמרכז מלמדים אותנו על מהלכו הכולל של ספר ויקרא: הרחבת מימדי הקדושה ממיתחם המשכן אל עבר המרחבים שמחוץ לו.בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם"

השראת השכינה נעשתה בתחילה בתחומי המשכן, כאשר לקראתה נערכו במשך שבעת ימי המילואים וביום השמיני. בתהליך שעובר ספר ויקרא מומרת קדושת המקום בקדושת הזמן וכך מתאפשרת "ההתוועדות עם השכינה" בתחומי זמן מוגדר, אבל בכל מקום.
אמנם, פרשת המועדות, ע"פ דברינו, כוללת גם את קרבנות המוספים והנסכים שעימם. מצד העיסוק המרובה של התורה בנושאים האחרונים, ניתן היה לחשוב שעיקר החידוש במועדים הוא כל מה שנעשה בתוך תחומי המשכן / מקדש ובכך לפספס את הנקודה שהדגשנו לעיל. לכך נוקטת התורה במהלך בעל שני מרכיבים מקבילים. מצד אחד היא "מגלה" את קורבנות המוספים והנסכים אל מחוץ לחומש ומותירה את המועדות רק עם קדושת הזמן, ומאידך היא מייבאת לפה את שמיטה ויובל, כמייצגי קדושת המקום שמעבר לתחומי המקדש. במסגרת מהלך זה מוקמו קרבנות המוספים  במקומם של שמיטה, יובל והברכות וקללות.

"אדם כי יקריב מכם קרבן". כך פותחת התורה את קרבנות הנדבה שמביא האדם מיוזמתו כחלק מעוצמת הקשר בינו לבין בוראו. אולם קשר זה מתמצה בתחום המקדש ובאיזור המזבח. במהלך שמעביר אותנו ספר ויקרא אנו מגיעים לבסוף ל"אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לה'" – אדם המעוניין לנדור ולנדוב, אך לא עושה זאת באמצעות קרבן הזקוק למיתחם המקדש אלא באמצעות הערכת אדם, בהמה או קרקע ונתינתם שווים. עשייה זו אינה תחומה בגבולות המשכן והמקדש, אלא יכולה להיעשות בכל מקום
דיני שמיטה ויובל, אותם כבר הזכרנו לעיל, הובאו לכאן גם כדי לשרת את פרשת ערכין. ערך שדה נמדד בהתאם לשנות התבואה שיש עד היובל. אי אפשר להבין את דיני הערכת שדה מבלי שיוקדם לכך רקע על מעמד הקרקע וגאולתה בשמיטה וביובל

כיוון שהסברנו את "ייבוא" פרשות שמיטה, יובל והברכות וקללות בזיקה לפרשת המועדים שלפניהן ובזיקה לפרשת ערכין שאחריהן, נציין גם את הזיקה לעצמן: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר… אלה החקים… אשר צוה ה' את משה בהר סיני…". רש"י שואל "מה ענין שמיטה אצל הר סיני", דהיינו למה מזכירים את העובדה שהמצוות נאמרו בהר סיני, הרי הכל נאמר שם. על פי דברינו מתאפשרת תשובה נוספת: מבחינת מועד הציווי ההיסטורי, נאמרו שמיטה וכו' בהר סיני ומקומם הוא במיקומם הנוכחי. אמנם התורה מיקמה אותם, על בסיס התכנים שבהם, בסוף ספר במדבר, אבל בשל כך היא הדגישה "וידבר… בהר סיני", כדי להבהיר את ומקום הציווי ההיסטורי. וכשמוקמו הפרשות שוב במקומם, לא הוסרה מהם התוספת.

נמצא שנותרה המטלה להסביר את ההחלפה בין פרשת המקלל לפרשת הנסכים וחטאות עבודה זרה, כאמור לעיל.
במקרה זה, יסוד ההחלפה הפוך מזה שאצל שמיטה וכו' וקרבנות המוספים. האחרונים הוחלפו בשל צרכים שנבעו מספר ויקרא, לעומת זאת, המקלל והנסכים הוחלפו בגלל צרכים של ספר במדבר. אין לשאול למה פרשת המקלל נמצאת פה, אלא מדוע פרשת נסכים, חלה וההדגשה ש"כגר כאזרח" נמצאים בספר במדבר. את התשובה לכך נתנו חז"ל בעצמם, שלאחר המשבר שיצר חטא המרגלים ודחיית הכניסה לארץ בארבעים שנה, בחרה התורה בפרשות הפותחות בהבטחת הכניסה לארץ, "בבואכם אל הארץ…" והצמידה אותם למעשה המרגלים והמעפילים בכדי להדגיש את הבטחת הכניסה האמורה להתממש בסופו של תהליך.
נמצא שגם פרשת המקלל באה בכדי לרמוז על פרשות שתיפקודן המשני הוא להעיד על הכניסה לארץ, זו שאליה התפשטה הקדושה.

הקבלות אלו שבמבנה ספר ויקרא, עליהם הצבענו מתוך ניתוח הפרשות המקבילות שבשני הומשים, הינן תוצאה של המסר העיקרי של מהלך הספר – "קדושים תהיו". הקדושה אינה מעמד המיוחד לכהנים או למבקשים לבוא בשערי המקדש ומוגדר בתחומו, אלא היא מציאות המתחילה את דרכה בקדש הקדשים והולכת ומתרחבת אל קדושת האדם, הזמן והמקום שמחוץ לתחום המוגדר של המשכן / מקדש.


[1] ואל תאמר שאדרבה לאחר שעסקנו בקדושת האדם וקדושת הזמן אנחנו באים כעת לקדושת המקום, שכן עיקר פרשת בהר אינו בכך אלא בהלכות גאולת קרקע על פרטיהן. גם פרשת הברכות והקללות נראית מתאימה יותר על רקע הפער בין בנות צלפחד לבני גד וראובן.

[2] נדגיש ש"ברצף הנכון", בו פרשות המקלל והמקושש סמוכות זו לזו, לא היה צורך מלכתחילה לרמוז בהרבה הקבלות על הקשר ביניהן, כיוון שעצם סמיכותן זו לזו היה מלמד על הקשר. הצורך בסגנון המרמז ומקביל בין הפרשות "נוצר והוחל" רק לאחר שהתורה מיקמה את פרשת המקלל במקומה החדש.

[3] יש להניח שפרשת ציצית מוקמה פה כניגוד למעשי המקלל והמקושש ואולי גם כנגד העבודה זרה שקודם להן. כיוון שאין לדבר השלכה משמעותית לדברינו וכיוון שמוקד העיון אינו בספר במדבר,, לא נרחיב מעבר לכך..

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: