"ונתתי גשמיכם בעתם" – לפרשת בחוקותי

שלשה נושאים, העומדים כל אחד בפני עצמו, מסיימים את ספר ויקרא: שמיטה ויובל והלכותיהם, הברכות והקללות ופרשת ערכין.

בפשטות, פרשת שמיטה ויובל מאוגדת עם פרשת הברכות והקללות. יש להם מסגרת ברורה מאד:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם…

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה". (ראש פרק כה… סוף פרק כו)

יתרה מזאת, סגנון הפסוק הסוגר את המסגרת מאפשר לראות בו סיום לספר כולו ולא רק לשני הנושאים המדוברים.

כאמור, פרק כז, המסיים בפועל את ספר ויקרא, עוסק בפרשת ערכין, דהיינו באדם הנודר לתת ערך של אדם, בהמה או שדה לשם ה', להקדש.

מכאן נובעות שתי שאלות:

א.     מהו אופי הקשר שבין שמיטה ויובל לברכות והקללות שמצדיק את כריכתן במסגרת אחת?

ב.     מה פשר מיקומה של פרשת ערכין לאחר "סיום הספר" בפסוק כל כך משמעותי? האם יש זיקה בין ערכין לברכות והקללות שלפניה?

א.     הברכות.

בטרם נענה על השאלות הנ"ל, נפנה מבטנו לברכות המוצעות בראש פרשת בחקתי:

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (כו, ג – יג)

נעיין כמידגם בשתי הברכות הראשונות: "ונתתי גשמיכם בעתם ועץ השדה יתן פריו". ויש לשאול מה ברכה יש בכך? הרי זה טבעו של עולם שהגשם יורד בעתו ושהעץ נותן את פריו, ואם אין שנת בצורת מיוחדת הרי שאין בכך משהו מיוחד? שאלה זו נכונה גם ביחס לפרשת "והיה אם שמוע" הנאמרת במסגרת קריאת שמע כל יום – "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים יא, י"ד – ט"ו) – וכי ייחוד יש במה שרואות עינינו כל שנה?

רש"י מזהה את הקושי ולפיכך מפרש את הברכות על דרך נס המתהווה בתהליכים טבעיים אלו. לדוגמא, שהגשם בעתו הוא גשם היורד בזמן הנוח לבריות, כגון בלילי שבתות, שעה שאין הם נמצאים בחוץ וחשופים לגשם, ושעץ השדה שיתן פריו הם אילנות הסרק שכיום אינם נותנים כל פרי.

אך אפשר גם שהדברים כפשוטם ממש.

ניתן לומר שהברכה על הליכה בחוקות ה' היא ברובד הבסיסי ביותר, שירד גשם בחורף והעץ הרגיל יתן את פריו. ואם תאמר מה הברכה בכך? התשובה היא שהגשם ירד רק בעתו, לא לפני ולא אחרי. והעץ יתן את פריו בכמות הנצרכת והנדרשת בלבד, לא פחות ולא יותר. למעשה מדובר על עולם נפלא שגאוניותו מצויה בעומק פשטותו וברכתו היא בעוצמת הטבע הרגיל והיסודי הפועל כהלכתו וכסידרו !. מדובר על עולם שבו כל אחד עושה בדיוק מה שהוא נדרש לו והוא מקבל את מה שדרוש לו, לא פחות ולא יותר, הן מהצד הכלכלי הן החברתי והן האישי. בעולם מבורך שכזה האדם מסתפק במה שהוא נצרך לו ואינו מחפש שום דבר מעבר לכך, לא כבוד ולא כסף, לא אהבה שאינה שלו ולא מלאכה שאינה לאופיו, לא יחפש את הירוק שבדשא של השכן ולא יסבול מ"עיניים גדולות", לא ירעב למה שהוא לא צריך ולא ישבע ממה שאינו בריא. הו אז יחל העולם, המשול למכונה, לפעול כנדרש, כמצופה וכיאה לו ולא יעסוק כל הזמן, כמו מזה קרוב לששת אלפי שנה, בחיפוש דרכים עוקפות, בריצה לכיוון הלא ברור ובתיקון פגמים. באופן אמיתי ופשוט, הברכה הנפלאה ביותר שיכולה התורה לתת לאדם הפרטי ולאנושות כולה היא שיעסקו רק במתאים להם, ימלאו את החלק שלהם בבנין הם יעשו פשוט את הדבר הכי אלמנטרי ובסיסי ויחפשו כל אחד רק את שלו.

על רקע זה נכון לפרש את הברכות הניתנות "אם בחקתי תשמרו":

  • הגשם בעתו והעץ את פריו כראוי להם.
  • ע"פ דרך זו, אורך הזמן "המוקצב" ע"י גרמי השמים לכל עונה חקלאית על פני הארץ מותאם להפליא ליכולת התנובה של הארץ. ניהול נכון ומושכל של עבודת האדמה, כולל ההפסקות כל שבת ומועד, כל שמיטה וכל יובל,  יביא לכך שכבר בשלהי הדיש תגיע עונת הבציר ואת סופה כבר ירדוף זמן החריש והזריעה. אין צורך בניסים מיוחדים לשם כך! המערכת מובנית מיסודה כך שתעמוד ביעדים הללו.
  • "ורדפו מכם חמשה מאה" – לכל ברכה יש גם צד הפוך וכשיש עימות בין שני צדדים, מתעצמת ברכת צד אחד מאי יעילותו של הצד השני. בשביל שירדפו חמשה מאה לא צריך נס  שמעבר לטבע. מספיק שצד אחד עובד בצורה מסודרת, יעילה ומדוייקת ואילו הצד השני  סובל מהתנהלות הפוכה מזו. במצב כזה יכולים לרדוף חמשה מאה ואפילו מאה לרדוף רבבה.
  • מכאן נלמד שגם ההמשך הוא כולו במסגרת הטבע: "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". אלא שבמצב של "והתהלכתי בתוככם" מגיעים היכולת הטבעית ווגבולות הטבע לשיא עוצמתם.
  • סיום הברכות מתמצת את המהלך כולו: "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" – א. אני שהוצאתי אתכם באותות, במופתים ובניסים היוצאים מגדר הטבע. ב. הולכתי אתכם בתהליך ארוך לקראת חיים טבעיים מלאי עוצמה. וזו משמעותה של "קוממיות".

אם דברינו נכונים, מתברר מאליו הקשר לפרשיות שמיטה ויבול הקודמות לברכות.

קיום הלכות שמיטה ויובל הוא ההכרה בכך ש"מירוץ החיים" יוצר עיוותים חברתיים וכלכליים, מפר איזונים רגישים וחשובים ומקהה את הרגישות לטיב הקשרים והיחסים הנדרשים. השמיטה והיובל מבקשים להחזיר את הדברים למצבם הטבעי, הבסיסי, הראשוני..

במרכז היובל עומד רעיון השיבה של איש אל משפחתו ואיש אל אחוזתו וחזרת העבדים למצבם הראשוני, הכולל חרות אישית. בשמיטה תשבות הארץ ויישמטו החובות הכספיים והכל יחזור לראשוניות בסיסית מסויימת. השמיטה והיובל הם הדרך הטבעית "להחזיר את המערכת לאיפוס". הם גם שלב הכרחי בדרך ליישום הברכות שבפרשת בחוקותי. המציאות המתוארת בברכות מתבססת על קיומם של איזונים טבעיים, כשמיטה ויובל, המופקדים בידי האדם ובאחריותו לממשם. הקללות באות לומר שאיזונים מחוייבים אלו ייושמו בכל מצב, השאלה היא רק אם זה יקרה על ידי האדם או למרות האדם.

לא לחנם הברכות והקללות הם בסוף ספר ויקרא, כיוון שאין הם סיום רק לפרשת שמיטה ויובל אלא גם לספר כולו. הספר נפתח בדבר ה' אל משה באהל מועד. זהו ה"בראשית ברא" של השראת השכינה במשכן ובישראל, עימה סיימנו את הספר הקודם. ובנקודת הזינוק הזו "מספר" הקב"ה למשה על הבעיות שיהיו בעם, או יותר נכון את תוצאותיהן המתבטאות בחיוב להביא קרבן חטאת ואשם וברובד אחר גם עולה ושלמים ומנחות. המשך הספר דן בבעיות נוספות כגון חטא בני אהרן (המבטא גם הוא הפרת איזון), טהרת מצורע וזב וטומאתם, קודש וחול בחיי הכלל והפרט ואת בעיית הערבוב בין המושגים והצורך בהפרדתם. אך את הספר כולו מסיים החזון של חיים טבעיים היוצאים מתחום המקדש עצמו אל עבר המציאות החברתית והגיאוגרפית הכלל ישראלית. מה שהתחיל בתחום המוגדר של הקדש, "וידבר אליו מאהל מועד", וביטא מציאות של "ושכנתי בתוכו", הולך ומסתיים בחזון של "והתהלכתי בתוככם".

ספר ויקרא, כאמצעי בין חמשת חומשי תורה, משקף את מוקד ולב התורה, ומהלך אותו הוא מדריך עומד במרכז "תכלית האדם ועולמו".

ג.      פרשת ערכין.

ע"פ המתואר לעיל, הסיום המושלם של ספר ויקרא היה אמור להיות עם חתימת פרשת הברכות והקללות. אלא שלא כך מסתיים הספר ושומה עלינו לברר את טיבה של פרשת ערכין שהוצאה אל מעבר לפסוקי החתימה והוצבה כסיום לספר.

המדרש דן בפסוק "כי מי בשחק יערוך לה' בבני אלים". אפשרות אחת שניתנת למשמעות הפועל "יערוך" היא ידמה/ ישווה, דהיינו מי דומה או שווה לה'. אפשרות שניה היא מלשון סדור והגשה כמו "תערוך לפני שלחן". בהקשר זה מובא במדרש שהקב"ה מסביר למלאכים מדוע ניתנת התורה לישראל כיוון שאין בשחק מי שערוך לפניו כמו שישראל :

"וכיון שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל שיעשו לו משכן, התחילו עושין מזבח העולה ומזבח הקטורת ומקריבין בתוכו, ונתן להם הקדוש ברוך הוא כמה מצות, ועשו אותם, אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת מי ביניכם עורך לי כישראל יתכן שאתם אמרתם לי מה אנוש כי תזכרנו, עורכים לי קרבנות, כמה שנאמר וערך הכהן אותם (ויקרא א יב), עורכים לי שלחנות, כמה שנאמר ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד (שם כד ח), עורכים לי נפשות, שנאמר כי יפליא נדר [בערכך נפשות לה'] הוי כי מי בשחק יערוך:" (מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרק כז)

באמצעות השורש ע.ר.כ המדרש מקיש בין קרבנות, לחם הפנים ונפשות, שהם עריכה לפני ה'. דהיינו ישנה הקבלה בין עריכת קרבנות לעריכת נפשות לפני ה', בודאי אם נבין שהקרבת נפש בעל חיים היא תמורת הקרבת נפש האדם. עריכת נפשות ע"פ פרשת ערכין היא נתינת כסף להקדש בשווי ערך האדם, הבהמה או השדה.

אלא שישנו הבדל בין עריכת קרבנות לעריכת נפשות. ייעוד הקרבן הוא להתכלות. כך היא קבלתו לרצון לפני ה' – בכילויו ואיבודו. בד"כ האש היא מרכיב מרכזי בכילוי הקרבן, לעיתים הכהן שותף בכילוי ולעיתים גם הבעלים עצמו משתתף בכילוי הקרבן, וכבר הרחבנו בזאת בעיוננו לפרשת ויקרא.

לעומת זאת, עריכת נפשות, בין אם זה נפש אדם או בעל חיים וכן ערך שדה, דהיינו כשהאדם מתחייב להביא להקדש את הערך הכספי של עצמו או של אדם אחר או של שווי בהמה או שדה, הכסף אינו הולך לכילוי אלא למלאכת הקדש. אדרבה, המדרש, בהמשך לנ"ל שאינו מובא פה, מעמיד את עריכת הנפשות לעומת ובניגוד לאיבוד נפשות לשם ה'. בכסף ההקדש המגיע מהמעריך ניתן לפעול, לבנות ליצור, להוסיף, להאדיר וכו'. אין מדובר פה על כילוי אלא על פיתוח ומינוף.

אם אכן יש הקבלה בין עריכת קרבנות ועריכת נפשות , ושני נושאים אלו מצויים בשני קצוות ספר ויקרא (הראשון בראשו והשני בסופו), ואנו רואים את מכלול ספר ויקרא כמהלך דינמי המתקדם מראש הספר לעבר דרגה גבוהה בסופו, הרי שיש בכך לסייע בידנו בשאלה שהצבנו לעיל.

באהל מועד ובהר סיני נצטוו ישראל על עריכת קרבנות. זו הדרגה הרוחנית המתאימה לרוצה לבוא לפני ה' ברוב מוחלט של ההיסטוריה האנושית. אולם יש דרגה גבוהה מזו והיא עריכת נפשות. באהל מועד ובהר סיני נצטוו בעריכה שתכליתה הוא כילוי ובכך מתרצה לפני ה'. אך יעדו של התהליף הוא עריכת נפשות שאין בה כילוי אלא בניה ויצירה.

אמנם הברכות והקללות הם שיא המציאות המותווית בספר ויקרא, אבל פרשת ערכין מסיימת את הספר כי היא המסגרת החותמת המקבילה לפתיחת הספר ובכך היא באה להבהיר את עליית הדרגה בתחום הביאה לפני ה'.

אפשר שהפרשה צמודה לברכות והקללות, כי עריכת נפשות, כאלטרנטיבה לקרבנות, תהיה אפשרית רק כחלק מהמציאות המגיעה לשיא בברכות של תחילת הפרשה.

אפשר שיש בכך גם תשובה במסגרת הדיון לגבי מקומם של קרבנות בבית המקדש העתיד להיבנות בב"א. אולי עריכת נפשות, כביטוייה בפרשת ערכין, היא תהיה תחליף. בעשייה ובמהות. אפשר שלכן היא מצוייה מעבר לפסוקי החתימה המעידים על מה שנאמר לבני ישראל בהר סיני, כי היא  ייעוד לעתיד לבא.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: