הפן העצוב של פדיון הבן – לפרשת במדבר

פרשתנו עמוסה במספרים ובפרטים טכניים של הערכות בני ישראל במדבר. יש רשימה מפורטת של נשיאי כל שבט, לאחר מכן מניין מפורט של כל שבט ושבט ולאחר מכן סדר חנייתן לפי קבוצות ומניינו של כל שבט. כן לגבי מניין שבט לוי ותפקיד משפחותיו. אך לא רק זה, אלא שבמהלך הפרוט ישנן גם חזרות לשוניות רבות על תבניות שונות של מילים. כל המצוי בקריאת בתורה, בבית הכנסת בשבת, יודע שעל אף אריכותן של פרשייות במדבר ונשא (שזו האחרונה היא הפרשה הארוכה בתורה) אין קושי רב בהכנת קריאתן ואין להיבהל מאורכן שכן החזרות הרבות על תבניות משפט מקילות מאוד על ההכנה.

ויש לתמוה על אריכות דברים זו ועל הכפילות הרבה, מה טעם יש בה? שעה שיש בהלכה "הררים התלויים בשערה" ונזקקים חכמים לאותיות וייתורים ותגים בתורה כדי ללמוד הלכות חשובות, מתעצמת התמיהה על אריכות דברים זו.

א.

נקדים לדברינו מבט כולל.

ניתן לראות הקבלות שונות בפרטים ובכללים בין חמשת חומשי התורה. לענייננו נתמקד בפתיחות לספרים. נצמצם עוד את הראיה לארבעת הספרים הראשונים ולא נכלול את ספר דברים, שלו יש סגנון משלו ובחינת "משנה תורה".

ספר בראשית מתאר בפרקו הראשון את בריאת העולם. הבריאה מתוארת בששה ימים בהם כל דבר נעשה בפני עצמו. מתואר שם מעין "מפרט טכני". בסוף ששת ימי המעשה בא היום השביעי שממצה ומקשר את כולם לכדי חטיבה אחת  וכך גם אמרו חז"ל שכל ששת ימי המעשה עמד הכל רעוע וברכת יום השביעי היא ש"מתחה" את הכל ונתנה ייצוב לבריאה כולה. פרק ב' של ספר בראשית, אם לא נראה בו בחינה אחרת של הבריאה, הוא פרק המשך המתאר כבר את העולם מנקודת מבט בה הכל כבר עובד כמערכת אחת שלמה ולא כחלקי ממפרט טכני.

דומה שמבנה מעין זה אנו מוצאים גם בספר שמות, ויקרא ובמדבר.

ספר שמות פותח ב"בריאת ועיצוב בני ישראל". מיד יתואר המלך החדש אשר לא ידע את יוסף, אך קודם לכן מוגש "מפרט טכני" של העם – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב…". בני ישראל, שמניינם 12 = 6 X 2, באים בראשות יעקב אביהם, שהוא המייצבם, מלכדם ומאחדם והוא בחינת "שביעי/ שבת" שהזכרנוהו לעיל[1].

גם בספר ויקרא אנו מוצאים מבנה דומה, של 6 + 1, אם כי עיקר החידוש של ספר ויקרא הוא במספר השמיני. הספר פותח ב"מפרט טכני" של סוגי הקרבנות המוקרבים במשכן / מקדש, כשגם מספרם הוא שש[2] (6), כפי שהתורה פורטת אותם בסיום ציווים: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים[3]: אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי" (ויקרא ז, לז – לח). ששה קורבנות אלו מיושמים בשבעת ימי המילואים, המופיעים מיד אחר כך והמהווים את קידוש המשכן המאפשר את היום השמיני, יום בו שורה השכינה בישראל.

וכך הדברים גם בספר במדבר. אנו מוצאים פירוט מפורט של שבטי ישראל ושבט לוי. רוצה לומר: 12 + 1 (=   X 26 + 1, כשפה שבט לוי מייצג את ה"שבע" המאחד ומייצב (במקביל לשבת בספר בראשית אין לו נחלה בארץ וה' הוא נחלתו ומקביל ליעקב בספר שמות המאחד את השבטים)[4].

המודל הספרותי החוזר בכל החומשים מלמד: א. שה"רשימות" אינן רק מפרט טכני אלא מבנה בעל מהות. ב. הימצאותו בראש הספר מלמדת שהוא בעל השלכה על אופיו של הספר כולו. ג. בכל ספר יש להתאים את משמעות הפתיחה לאופי הספר בכללו. בהקבלה ל"בריאת העולם" שבספר בראשית, נבאר את רשימות השבטים שבספר במדבר כמשקפים  "יצירה", עיצוב וייצוב של החברה הישראלית. כפי שבעשרה מאמרות נברא העולם וכל פעם כתוב "ויאמר א-להים" אך בכל פעם נוצר דבר חדש, כך בפרשות הפותחות של ספרנו, ישנה חזרה לשונית בפירוט השבטים, אך כל פירוט מתייחס לשבט אחר, בעל מהות, אופי וייעוד שונים. מכלול השבטים כולם יוצר "בריאה לאומית" בפני עצמה.

ב.

אך כשנעמיד את ספרי שמות ובמדבר זה מול זה, נאלץ להתייחס לשאלות: מה ההבדל בין שתי הפתיחות? לכאורה, גם בספר שמות פרוט שמות בני יעקב מבטא "יצירה/ בריאה של ישראל כעם", כפי שנלמד מסיפור יציאת מצרים והמשך הספר. מה מייחד את "היצירה" שברשימות ספר במדבר ומה מצדיק פתיחה ארוכה ומפורטת כל כך?

נשוב ונעיין בספר בראשית. כדי שנוכל לאורו לשוב ולדון בספרנו.

  • ·        בין אדם לאברהם

מתחילת בריאתו, הוגדר לאדם הראשון ייעודו ותפקידו בעולמו: "וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". השמירה על צלם א-להים והליכה בדרך ה' הוטלה על האדם ועל כלל זרעו. לאחר גירושו מגן עדן, לעמול על תיקון חטאו במקביל ובעזרת הייעוד הראשוני שהוגדר לו. משהתרחבה המשפחה והפכה לכלל האנושות, הורחב גם מעגל השותפים במשימה וכל באי עולם נדרשו לערכיות ומוסריות בהתאם לייעוד הראשוני. אך מכלול כוחות השפיע על התנהגות בני האדם ובסופה של הידרדרות מוסרית, לאחר שראה ה' "כי רעה רבת האדם בארץ ווכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום", נתקבלה ההחלטה: "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה… כי נחמתי כי עשיתים: ונח מצא חן בעיני ה'". משלא עמדו בני האדם בייעודם, הודחו מן העולם במים ורק נח והבאים עימו עברו ממציאות אחת למציאות אחרת על גבי המים. נח מצמיח אנושות חדשה עם תקוה גדולה שהיא תעמוד באתגרים המוצבים לה. כמו קודם, משימה זו הוטלה על כל בני אדם מתוך שאיפה והנחה שהאנושות כולה, ככלל אחד, תתגייס לאותה משימה של תיקון העולם. אלא שבא דור הפלגה וקלקל ובמעשיו הביא לחורבן, אמנם אחר אבל נוסף. לאחר שני "נסיונות כושלים" "מקבל הקב"ה החלטה אסטרטגית ומשנה כוון" – לא עוד כל האנושות תוליך את החזון הגדול אלא אדם אחד שממנו יצא עם אחד שיממש במעשיו חזון של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ויורה לעולם כולו מדרכיו, שהם דרכי ה'. הוא אשר פונה ה' לאברהם ואומר לו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך… ואעשך לגוי גדול"  וכו' וכו'.

המעבר מדור הפלגה לאברהם איננו רק החלפה של מוביל במוביל אלא שינוי אסטרטגי. לא הכל מסוגלים לחלוק בחזון גדול ולכן מרובם תוסר האחריות ועל מיעוט נבחר תועמס אחריות וייעוד כפולים – גם לעשות וגם להורות, גם להתקדש וגם לקדש.

  • ·        "לכה ואשלחך אל פרעה"

תהליך דומה, אם כי אחר, מתרחש גם בספר שמות.

כששלח הקב"ה את משה לפרעה על מנת שהלה יכיר במלכות ה', לא היה החפץ רק שישלח את ישראל מארצו. הייתה תקוה שאולי באמצעות מצרים, המעצמה הדרומית של העולם, נצליח במקום בו נכשלה מעצמת הצפון, שנער/בבל. ותהיה חזרה לחזון בו כל העולם יכיר וידע במלכות ה'. הדרישה מפרעה לשלח את ישראל מארצו הייתה משנית. היא באה לאחר שהמלך "אשר לא ידע את יוסף" אמר "לא ידעתי את ה'" ולכן "וגם את ישראל לא אשלח". פרעה, לא רק שלא רצה לשלוח את ישראל, אלא מהותי יותר היה בעיניו שלא להכיר במלכות ה' ומתוך כך לא להיות חלק מהמהלך. מי שאמר "לי היאור ואני עשיתיני" לא חפש חלופה לעצמו. משעשה הקב"ה עשר נסיונות באמצעות עשרת המכות ולא נתרצה פרעה, נתחייב הוא במה שנתחייב דור המבול – במחייתם ובהחלפתם. דינו היה כדין אופציה שלא מומשה, שיש להסיר אותה ולהביא במקומה אופציה חלופית. פרעה וחילו מקבלים ממש את עונשו של דור המבול וטובעים גם הם בתוך הים. רק בני ישראל הם ההולכים בתוך הים ביבשה כנח בשעתו, המהלך בתיבה על פני המים ועובר בעזרתם למציאות אחרת.

עם זאת דין אחר היה לבכורים. כיוון שבחירת ישראל כחלופה חייב את מחייתה של האופציה הכושלת. רגע הבחירה של זה היה רגע המוות של זה. אותו חצות הלילה שהיה שמורים לבני ישראל, היה מכת מוות לבכורי מצרים. ואם תשאל למה לא מתו פרעה וחילו גם הם באותו ליל שימורים? נראה לומר, בהקבלה למי נח, שבים סוף היו שני מהלכים: 1. הטבעת פרעה וחילו. 2. מעבר ישראל ביבשה בתוך הים, כמעבר ממציאות רוחנית אחת לשניה[5]. ואם תאמר, אם כן, למה מתו בכורי מצרים בליל פסח ולא בים סוף? נראה לומר שבליל פסח, עם עשיית קרבן פסח ואכילתו, היה ארוע אחר של בחירת ישראל כעם ובחירת הבכורים כמשרתי ה'[6].

כך נבחרו בכורי ישראל להיות השליחים והנציגים המשמשים בקודש והמשרתים בו בשם העם כולו. אלא שבא חטא העגל וטרף עליהם את עולמם.

  • ·        המעבר מבכורים ללווים

בטרם נדבר במעבר ללווים, נבהיר את משמעות בחירת הבכורים. למה דווקא ההגדרה הזו למשרתי ה' ולא קבוצת אוכלוסיה אחרת?

לקחת את הבכורים משמעו לקחת אדם אחד מכל משפחה, שהקישור שלו למשפחה מובנה ומהותי לבחירתו. הוא בכור רק בזכות היותו בו להורים וחלק ממשפחה. רוצה לומר שבחירת בכור היא בחירה עקרונית במשפחה, אך מעשית נשלח רק נציג מטעמה. כשאוספים את כל הבכורים מסתבר שלכל משפחה יש נציג בבית ה' וכל משפחות העם מחוברות למקדש ולעבודת הקדש. בחירת הבכור משפיעה במישרין על רמתה הרוחנית של כל משפחתו, וגם אם רק בדברים חיצוניים. הבכור, כמשרת ה', חייב לשמור על דיני טהרה קפדניים, הן ביחס לגופו והן ביחס למזון שלו. כדי שהוא יוכל להיות חלק מהמשפחה, יש צורך "להכשיר" את כל הבית ולדרוש מכולם דרגת טהרה גבוהה. הדבר משפיע גם במישור הרוחני – הבכורים לומדים תורה במקדש והם אמורים ללכת ולהורות את העם. כל אחד חוזר למשפחתו הקרובה והמוכרת לו והוא מלמד אותם את אשר למד. כך, באופן ישיר, כל משפחה יוצרת בתוכה מסגרת לימודים פנימית עליה אחראי בכור הילדים. בדרך זו, כל העם שותף ואכפת לו אישית מן המתרחש במקדש, לכל משפחה נציג במקדש והיא מתגייסת לסייע בידו במידת האפשר ויש לה קישור מעשי ונפשי לעבודת הקדש[7]. בדרך זו ניתן לכולם חלק שווה במקדש, ניתן לגור רחוק ולהיות שותף וגם להיות מושפע במישרין מן הקדש. מצד שני, זה מחייב את כל העם ל"רף קדושה" גבוה עם כל ההשלכות וזהו האתגר אבל גם הסכנה שבמבנה הזה. חטא העגל מימש למעשה את החשש והסכנה שהיו בדבר.

המעבר ממודל הבכורים למודל הלווים אינו רק מעבר טכני מהערכות אחת לשניה. זהו שינוי רוחני וחברתי בעל השלכות מרחיקות לכת. בחירת הלווים משמעה מעבר ממודל שבו כולם שותפים ישירים במקדש למודל שבו יש קבוצה נבחרת, שהיא תתקדש כפליים, ומאידך כל שאר העם, דהיינו רובו המוחלט, יורחק פיזית ונפשית מן המתרחש במקדש. ללווים יהיה מאד נח להתגדר בשלהם ולשאר העם יהיה נח להיפטר מהמחויבויות שדרש מהם הקדש. במקביל לכך, הם יאבדו קישור נפשי ומעשי למקדש וגם בעלייתם לרגל, שלש פעמים בשנה, הם יבואו כאורחים ומבקרים ולא כבני בית. יתכן שהמעבר למודל הלווים נתחייב מהעוכדה שציבור גדול, עם כל הגוונים שבו, אינו יכול להתמיד בשמירה על רף חיי קדושה גבוה, אך לוויתור על כך יש מחיר רוחני כבד מאד.

  • ·        מספר שמות לספר במדבר

המעיין במפקד הפתיחה של הספר רואה בו התמקדות במבנה העם ע"פ מפתח שבטי. כך הוא פותח ברשימת נשיאי השבטים, מפקד ע"פ מפתח שבטי והתמקמות והליכה במדבר ע"פ דגלים שבטיים. במהלך ספר שמות, שספרנו הוא המשכו הישיר, לא מצינו כלל עיסוק במבנה השבטי. ישנה התייחסות לעם כעם או לפרטים יחידים אך לא מצינו הערכות שבטית בכל יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני והקמת המשכן[8]. לעומת זאת מצאנו בספר שמות שקרבן הפסח נמנה על משפחות, מפקד בני ישראל ע"י מחצית השקל היה ספירה אישית וכל ההתייחסות היא לזקנים או לשרי אלפים, מאות ועשרות או לכלל העם.

על רקע זה של ספר שמות מאד מפתיעה הפתיחה של ספר במדבר המנחה מבנה לאומי המתבסס על שבטיות. אנו מורגלים על מחשבה שהמבנה השבטי בעם ישראל מובנה ביסוד בנין האומה עוד מימי שנים עשר בני יעקב ועל כן לא מוזרה לנו פתיחת ספר במדבר, אך ספר שמות מלמדנו שלא כך יסוד מבנה האומה !. ספר שמות מלמדנו שהאומה בנויה ממשפחות ומפרטים והיסוד השבטי משני ביותר, אם בכלל קיים. היאך, אם כן, אנו מוצאים עצמנו בתחילת ספר במדבר עם מבנה שבטי?

על נקודת השינוי מצביעה פרשת הלויים המוחלפים בבכורי בני ישראל, וזו כידוע תוצאה של חטא העגל. מסתבר שחטא העגל גרם שינויים וזעזועים בעם ישראל לא רק במישור הרוחני – דתי אלא גם במישור הלאומי – חברתי. במאמר בו עסקנו בהשראת השכינה בישראל בספר שמות ניתחנו שינויים שחלו במישור הרוחני בעם ישראל כתוצאה מחטא העגל, מסתבר שספר במדבר פותח בשינויים הלאומיים – חברתיים שחולל אותו חטא. כעת נסביר את מהלכו הפותח של ספר במדבר.

ספר שמות מסתיים ביום כלות משה להקים את המשכן ובירידת הענן על המשכן.  באותו יום החלו גם נשיאי ישראל, נשיאי השבטים, להקריב את קרבנם ומן הראוי היה שספר שמות כבר יכיל בתוכו את כל מהלך אותו יום וספר במדבר יחל מיד בציווי על קרבן הפסח של השנה השניה. אלא שאי אפשר היה להכניס בתוך ספר שמות את קרבנות הנשיאים, שהרי לפי מהלכו הכולל צריך היו להיות בהקמת המשכן קרבנות המשפחות או קרבנות נדבה של יחידים שונים, שהרי זהו מודל ספר שמות. כיוון שחטא העגל גרם לשינוי תפיסתי ומבני בעם ישראל, שחלק מביטויו הוא קרבנות הנשיאים, הרי שחייבים להקדים רקע והסבר לשינוי שהתחולל. נמצא שראוי היה לקרבנות הנשיאים שיובאו בספר שמות או בפתיחת ספר במדבר, אלא שצריך היה להקדים הסבר ורקע על המבנה החדש שנוצר ממוצר בעם ישראל, וזהו למעשה תפקידם העיקרי של פרקים א – ו, דהיינו יחידת הפתיחה של ספר במדבר.

  • ·        החלק העצוב של פדיון הבן.

במהלך הפרשה אנו מוצאים, לאחר מניין בני ישראל ולאחר מניין הלווים, את צו ה' למשה לפדות את בכורי בני ישראל בלווים. הלווים מונים 22,000 איש ובכורי בני ישראל מונים 22,273 איש. על כן נפדים 22,000 בכורים בבני לוי ועוד 273 בפדיון כספי של 5 שקלים. מהלך זה של החלפת הבכורים בלווים הינו שלב שני במהלך כולל. השלב הראשון היה בבחירת בכורי בני ישראל תחת כל בכור בארץ מצרים, אותם שמתו במכת בכורות. כך גם מת כל בכור בהמה במצרים ותמורתו הייתה בבכורי בהמות ישראל. לשם כך נפדו גם בכורות הבהמה של ישראל באלו של הלווים. במדבר נפדו הבכורים כנגד הלווים, ואילו לדורות נפדה כל בכור ע"י מרשות הכהן בחמישה סלעים. זהו טקס "פדיון הבן".

החלפה זו היא היסוד שמאחורי טקס פדיון הבן[9], הנעשה לכל בכור ישראל במלאת לו שלושים יום. טקס זה מלא חדוות שמחה ומלווה בסעודת מצווה אך בתוך כל השמחה על עצם קיום המצווה, וכחלק מהטקס כולו, יש מקום ליחד פינה קטנה של זכרון עצוב על העומד מאחורי תהליך הפדיון ועל משמעותו כלפי אותו בכור, כלפי משפחתו ששלוחה הוא אמור היה להיות וכלפי העם כולו, שמן הסתם היה נראה אחרת אילמלא סיבת הפדיון הראשון.


[1] נסתייע לדברינו בעובדה שהמספר הכולל של בית יעקב הבא מצריימה הוא 70 = 10X  7.

[2] עיין בהערה הבאה.

[3] מספרם האמיתי של סוגי הקרבנות המפורטים בפרשות ויקרא וצו הוא חמש – עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. אך דווקא בגלל זה לא ברור מדוע כללה התורה בפסוק המצוטט את "ולמלואים" כאחד מסוגי הקרבנות, שהרי אין הוא מ"אבות הקרבנות". לענ"ד קרבן המילואים אכן אינו צריך להופיע ברשימה, כפי שלא פורט בין כל הקרבנות וגם מצד עצם אופיו. הכללתו בפסוק הסיום נובעת מתוך רצון להגיע למספר הטיפולוגי 6 וזאת ע"פ הבנה שפסוק הסיום אינו בא לעשות סיכום מנין כמותי עבור מי שלא עשה זאת בעצמו אלא הוא בא כפסוק בעל מסר ערכי בסיכום הקרבנות. הדגמה נוספת לשימוש במספר טיפולוגי ניתן למצוא בקישור הבא:  הרב י. מדן לפרשת ויגש .

[4] נראה לומר שגם בספר במדבר, לאחר המספר "שבע",  מופיע  המספר "שמונה" המתבטא בעמוד הענן והחצוצרות המנחים את מסע המחנות. החל מפרק ט', ט"ו וכן בפרק י' מתוארת הנחיית מסע המחנות ע"י עמוד הענן והחצוצרות, כשהשיא הוא בלווי הקב"ה את המחנה הנוסע, כמתואר בדברי משה: "ויהי בנסע הארון" וכו'.

[5] ומוכרים הדברים ממעבר הירדן של ישראל מן המדבר לארץ ישראל, מעליית אליהו השמימה בירדן ומדין טבילה במקווה לאדם ולכלים ואכמ"ל.

[6] השווה בחירת אברהם אבינו בצווי "לך לך… אל הארץ אשר אראך… ויצא אברהם" לבחירת ישראל בקרבן פסח ובצווי "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'". ואכמ"ל.

[7] את המשמעות המירבית שיש ליחס לפן זה ניתן להמחיש על דרך ההיפוך, דהיינו על רקע התהליך שהתרחש עם מוסד הכהונה. במעמד ותפקיד הכהנים טמונה סכנה, שאכן התממשה במרוצת השנים, שהכהנים יקחו "אפוטרופסות" על המקדש מחד, ומאידך העם "יקטין ראש" וישליך את האחריות על הכהנים. לאלה יהיה מונופול על הקדושה ואלה יתעסקו בעולם החולין שלהם ורק מדי פעם יביאו "מס חבר" לכהן ולמקדש. זהו מצב נוח מאד לשני הצדדים ואפילו אידאלי מבחינה פרקטית ולשם "שלום בית", רק שהצד השלישי בעיסקה, הקב"ה, "אין דעתו נוחה מכך". התורה מנסה להתמודד עם הבעיה אך  הפורמט המקורי, בו הבכורים הם משרתי ה', מנטרל מיסודו וברובו הגדול את החשש והסכנה הנ"ל. (הדבר נכון בין אם נבין שהבכורים אמורים היו להיות גם כהנים וגם לווים ובין אם נבין שאהרן ובניו היו כהנים מלכתחילה והבכורים היו רק "הלווים" המקוריים ואכמ"ל).

[8] מלבד איזכור שיוך בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואהליאב בן אחיסמך למטה דן, וגם זאת רק בהקמת המשכן שלאחר חטא העגל והדבר משמעותי ויידון בהמשך.

[9]  חייבים להקדים מספר מילים. לכאורא יש סתירה בהגדרת הסיבה לפדיון בן בכור. את עצם חובת פדיון בכור ושהסיבה לכך קשורה במות בכורי מצרים אנו מוצאים מיד עם יציאת מצרים, בסוף פרשת בא, בפרק י"ג של ספר שמות. הקב"ה מצווה "קדש לי כל בכור" ומשה שם מבהיר שביחס לבכור אדם הכוונה היא שיש חובה לפדותו. מי פודה? איך פודה? בכמה פודה? מה או מי באים במקומו? כל זה לא מבואר שם בספר שמות. את הביאור אנו מוצאים בספר במדבר, אלא ששם אנו מוצאים שני כיוונים. כיוון אחד, מאד ברור, הוא  ח"וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה' ": (במדבר ג, יג – יד וכן הוא שם ח', ו – ז). דהיינו התמורה לפדיונם של בכורי ישראל הם הלווים. מדוע אם כן אנחנו היום נותנים חמשה שקלים לכהן, הרי לכאורא צריך היה לתת את הכסף ללווים, שהם התמורה? על כך ניתן לומר שהחלפה פיזית בלווים הייתה חד פעמית במדבר וגם אז היו הבכורים יתר על מספר הלווים במאתים שבעים ושלשה. וכמו ששם עודף הבכורים נפדה בחמשה שקלים שניתנו לאהרן ולבניו הכהנים, לא ללווים ככלל, כך גם לדורות, הכסף ניתן לכהנים אך מצד האמת הוא תמורה לאי עבודת הבכורים במקדש והחלפתם בלווים. כיוון שני, מאד ברור גם הוא, מובא בפירוט המתנות לכהונה, לאחר שהוזהרו על מלאכת שמירת המשכן: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל… כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא: אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לה': וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה" (שם יח, ח – יט). משמע שבכור אדם ראוי להנתן לכהן כמו שנותנים לו תרומות ומעשרות, ביכורים, חלקי קרבן וכד' והוא חלק מהמתנות הניתנות לכהונה. אז סכום פדיון הבכור הוא תמורה ללווים או מתנה לכהנים?

מן הפסוקים לא מצאנו יישוב לדבר אך נראה לומר, גם מתוך המהלך שפורט במאמר זה ועיין גם במאמרנו "קדש לי כל בכור" לפרשת בא, ששלבים שונים היו בפדיון הבכורות. ייתכן ומתחילה היו אמורים הם להיות במעמד הכהנים ומאוחר יותר נדחו ממעמד זה, שעבר לאהרן ולבניו, ופדיונם הוא במסגרת מתנות כהונה. לאחר שנדחו מן הכהונה, ניתן לבכורים תפקיד הלווים לעתיד ומשחטאו הבכורים בעגל נשלל מהם גם תפקיד זה והחליפו אותם הלווים. ניתן גם לומר כיוון אחר, שעוד בפרשת בא מדובר על הבכורים סכום פדיון הבכור כתמורה ללווים היה חד פעמי במדבר ואילו הסכום כמתנה לכהנים הוא הנחיה לדורות. מכל מקום נראה לומר שבפדיון הבן שאנו עושים היום משוקע גם פדיון הלווים וגם מתנת הכהונה ושניהם יחד הם ביטוי מעשי לציווי ה' "קדש לי כל בכור". ועדיין צ"ע ביישוב הדבר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: