"ויהי בימי שפט השופטים" – מדרש שבועות (א)

"וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו" (רות א, א)

הפסוק הפותח של המגילה, כמו בכל ספר, הוא משמעותי כיוון שהוא מכניס אותו להקשרו של הסיפור שיבא בהמשך. הצבת הקורא בהקשר הכללי אינה מעשה טכני בלבד, כדי לתת רקע ספרותי ולהכניס את הקורא בהדרגה לסיפור, אלא היא בעלת משמעות פרשנית ביחס לספר כולו. הגדרה, מטבעה היא מצמצמת ובאה לומר שני דברים במקביל: א. כוונתי לזה ב. אין כוונתי לההוא. הנקודה השניה היא משמעותית לא פחות מזו הראשונה, כי יש לה תפקיד בעיצוב זו הראשונה. לדוגמא, עצם ההצבה שלנו בנקודת זמן היסטורית כלשהי היא משמעותית כיוון שהיא אומרת שיש יחסי גומלין בין ההקשר ההיסטורי הספציפי לבין המתואר בהמשך. מכאן נלמד על ספר איוב, למשל, שפתיחתו היא פתיחה סתמית: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ" (איוב א, א). אין בפתיחה זו שום הקשר היסטורי וגם היא אומרת דרשני, דהיינו ספור איוב ובעיית הרע והטוב בעולם אינם תלויי זמן היסטורי מוגדר אלא הם בעייה חוזרת וצפה, כמו גם תשובת ה' לאיוב.

על כן גם המדרש מייחס חשיבות להקשר ההיסטורי של מגילתנו ומבקש לאפיין אותו..

אנו רגילים במשפט המדרשי "ויהי בימי שפט השופטים – דור ששופט את שופטיו" ואכן המדרש מתייחס לבעייתיות שביחס אנשי הדור לשופטיו. אך מאידך צריך לקרוא את האימרה המדרשית בשלמותה: "ויהי בימי שפוט השופטים – אוי לדור ששפטו את שופטיהם, אוי לדור ששופטיהם צריכין להשפט" (רות רבה א, ח). ההיגד המדרשי מבקש לומר שישנם שני צדדים לבעיה בעיה אחת היא שהדור שופט את שופטיו ובעיה שניה היא ששופטי הדור גרמו לדור שישפטו אותם. הבנתנו הרגילה היא שהכוונה ב"דור ששופט את שופטיו" היא ששופטי הדור הם אנשים תמים וישרים שכל שאיפתם היא להנהיג בנאמנות ובצדקה את צאן מרעיתם ואילו הדור משיב רעה תחת טובה. אך המדרש לא מבקש לומר זאת, שהרי זו כפיות טובה בסיסית שאין צורך לאומרה. המדרש מתכוון למצב בו שופטי הדור ראויים להישפט על מעשיהם ושמוטחת בהם ביקורת צודקת על עוול, חוסר הגינות ו"נמאסתם מושחתים". ועדיין…  "אוי לדור ששופט את שופטיו" – על אף הנכונות, צריך לדעת שגם על כך אנו משלמים מחיר לא קל על שנאלצנו "לשפוט את שופטינו".

ומה קלקול היה במעשיהם של מנהיגי אותו דור?

"ויהי בימי שפוט השופטים" – אוי לדור ששפטו את שופטיהם, אוי לדור ששופטיהם צריכין להשפט… "כי זנתה אמם הובישה הורתם" (הושע ב: ז)… אימתי דברי תורה מתבזין בפני עם הארץ, בשעה שבעליהן מבזין אותה. אתא ר' יעקב בר אביי בשם ר' אחא ועבדה שמועה: "אימתי נעשין דברי תורה כזונות לפני עם הארץ, בשעה שבעליהן מבזי' אותם".

ר' יוחנן מייתי לה מן הדא[1] "וחכמת המסכן בזויה" (קהלת ט: טז) – וכי חכמתו של ר' עקיב' שהיה מסכן, ושל הלל שהיה מסכן, בזויה היתה? אלא מהו מסכן? בזוי בדבריו, כגון זה שהיה דורש, "לא תטה משפט" (דברים טז: יט), והוא מטה. "לא תקח שוחד" (שם). והוא לוקח. "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב: כא), והוא מענה. שמשון הלך אחר עיניו, שנאמ' "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני" (שופטים יד: ג), והוא שפט את ישראל (שם טז, לא). גדעון [עבד ע"ז שנא'] "ויעש אותו גדעון לאפוד" (שם ח, כז) – לע"ז. והוא שפט את ישראל" (רות רבה א, ח)

 ואיזו תלונה הייתה כלפי אלימלך, איש נעמי? אם תאמר על כך שיצא בשנת רעב חוצה לארץ…

"והא תני "בשעת דבר ובשעת מלחמה כנס את הרגל, ובשעת הרעבון פזר את הרגל". ולמה נענש? על ידי שהשפיל לבן של ישראל עליהם. משל לבולווטוס שהיה שרוי במדינה, והיו בני המדינה בטוחים עליו שאם יבא שנת בצורת [שהוא יכול לפרנס את המדינה עשר שנים. וכיון שבאת שנת בצורת,] והיתה שפחתו עומדת בסירקי וקופתה בידה. והיו בני המדינה אומרים, זהו שהיינו בטוחים עליו ואומרים, אם תבא שנת בצורת שהוא יכול לפרנסנו עשר שנים, והרי שפחתו עומדת בסירקי וקופתה בידה. כך אלימלך היה מגדולי הדור ומפרנסי את הצבור, וכיון שבאו שני רעבון אמר, עכשיו כל ישראל מסובבין על פתחי, זה בא בקופתו וזה בא בקפיפו. מה עשה? עמד וברח לו מפניה', הה"ד "וילך איש [מבית לחם יהודה]". (שם, ט)

ובכדי להסיר ספק, מורה המדרש את הדרך הישרה שיבורו להם הדור והמנהיגים וחוזר בסופו לתאר את שגיאתו של אלימלך:

"אלופינו מסובלים [אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו]" (תהלים קמד: יד) – ר' יוחנן אמר: "אלופינו מבלים" אין כתיב כאן אלא "אלופינו מסובלים" – בשעה שהקטנים סובלים [את הגדולים] "אין פרץ" – אין פרצה של פורענות, כמא דאתמר "ותפרץ בם מגפה" (תהלים קו: כט). "ואין יוצאת" – אין יציאה שלפורענות, כמא דאת אמר "ואש יצאה מאת י"י" (במדבר טז: לה). "ואין צוחה" – אין צוחה שלפורענות, כמא דאת אמר "וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם" (שם, לד).

ריש לקיש מסריס קרייה: "אלופינו מסובלים" אל תהי קורא כן אלא "אלופינו מסובלים" – בשעה שהגדולי' סובלים את הקטנים, "אין פרץ" – אין פרצה של גלות, כמא דאת אמר "ופרצים תשאנה אשה נגדה" (עמוס ד: ג) "ואין יוצאת" – אין יציאה של פורענות, כמד"א "שלח מעל פני ויצאו" (ירמיה טו: א). "ואין צוחה" – אין צווחה שלפורענות, כמא דאת אמר "וצוחת ירושלים עלתה" (ירמיה יד: ב).

ר' לוליאנוס בר טברוס [בשם ר' יצחק] אמר בשעה שהגדולים סובלים את הקטנים, והקטנים את הגדולים, "אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו". "אין פרץ" – לא של פורענות ולא של גלות. "ואין יוצאת" – לא של פורענות ולא של גלות. ["ואין צוחה" – לא של פורענות ולא של גלות].

ר' הונא בשם ר' יוסף אומר, בשעה שהקטנים סובלים את הגדולים, ואין הגדולים נושאין משוי של קטנים, עליהם הוא אומר "י"י במשפט יבא עם זקני עמו ושריו" (ישעיה ג: יד). ואת אלימלך כד אתא עקתא לדרך שבקתנון ואזלת לך[2], [וילך איש מבית לחם יהודה]." (רות רבה א, ו).


[1] מביא לדברים סיוע מן הפסוק בהמשך.

[2] ואתה אלימלך, כאשר בא קושי, לדרך עזבת אותנו והלכת לך, שנאמר "וילך…".

מודעות פרסומת

One response to this post.

  1. Posted by משתמש אנונימי (לא מזוהה) on 24 במאי 2012 at 15:22

    בהחלט נראה אי כתיבת השם כמביא מסר, זה לא הוא או שם ,זה יכול להיות בכל מקום, כך גם הגמרא בגיטין מלמדת אותנו על קמצא ובר קמצא כסיבה לחורבן אבל לא מופיע שם בעל הסעודה אלא כ"ההוא גברא"–הוי אומר זה יכול להיות בכל מקום.

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: