דינמיות ויציבות – לפרשת בהעלותך (א)

פרשתנו כוללת מספר נושאים שאינם קשורים בהכרח זה לזה. להלן נבקש לשזור מספר נושאים לכלל מוטיב רעיוני אחד. אך ראשית נפתח בקשיים שהנחו את מהלך החשיבה.

שלש שאלות שאלנו בפרשה:

א.   הפרשה פותחת בציווי הנרות לאהרן. ולכאורה, מה טעם נאמר פה צווי העלאת הנרות במנורה? לְמַה הוא קשור? והרי אין זה מהעניין שלפניו או שלאחריו? ולמה לא ייאמר צווי זה בצווי המנורה, בעשיית המשכן או במקום אחר מתאים יותר?

ב.    בהמשך הפרשה, מסבירה התורה את נהלי התנועה של בני ישראל במדבר. הקו המנחה הוא שבהעלות הענן יסעו וברדתו יחנו. כלל מנחה זה אינו תלוי באורך המסע שהיה לבני ישראל, אם יום או חודש או שנה, אלא במצב הענן. לאור זה ברור מה יש לעשות בסיטואציות שונות. מדוע אם כן מרחיבה התורה ומפרטת מה יש לעשות אם הענן יעלה רק למשך לילה או מה יקרה אם יום או יומיים או חדש או ימים יעלה הענן. הרי ברור הדבר לפי הכלל שנקבע, אז למה הפירוט המיותר של המקרים השונים?

ג.     בני ישראל חוטאים ומתאוננים. מה גרם לכך שהדבר פרץ פה ולְמֵה בפרשתנו זה מחובר? מה היה כל כך טוב במצרים ששווה את מה שניתן פה?

אל התשובות נחתור מהתייחסות לשאלה השנייה.

על פניו דומה שחייהם של בני ישראל במדבר היו מאד מסודרים ומושלמים – היה להם אוכל המזומן להם כל בוקר, טרי ובטמפרטורה הרצויה, אמרו להם מתי לנוע, לאן לנוע, איך לנוע, שמלתם לא בלתה ורגלם לא בצקה. אך מאחורי נוחות מרשימה זו היה דבר אחד מטריד: הכל היה ע"פ ה' !

נו, ומה הבעיה בכך? אדרבה ואדרבה ! אלא שלסדר המוחלט יש פן אחר של תלות מוחלטת במעשי שמיים, תלות ואי שליטה שלאדם קשה להסתדר עימה. נכון שהיה כל בוקר מן טרי ומוכן, אך השאלה הזו "יהיה או לא יהיה" וחוסר הבהירות באשר לכך הטרידו מאד. אמנם מן הסתם התרגלו לרוטינה הקבועה במשך ארבעים השנה, אך בתחילה זה היה מטריד מאד. בדומה לכך אורגן מערך החניה והתנועה של בני ישראל בסדר מופתי המתואר בחלקו הראשון של הספר. אך דווקא על רקע המצב בו ידע כל אחד את מקומו המדויק ואת תפקידו במערכת, טרד את מנוחת האנשים חוסר הידיעה מתי יעלה עמוד הענן ומתי יורה לחנות. הכל היה מאורגן, רק הוראות ההפעלה לא נכללו בארגון והועברו "בהתקלה".

ודווקא את חוסר הוודאות הזו באה התורה להבליט, בהדגישה את מהלך עמוד הענן והנחייתו. אכן לא היה צורך לפרט את כל הדוגמאות שמובאות בכתוב לאחר שהובהר הכלל המנחה, אך מטרת התורה בפירוט אינה להסביר מה עושים בכל ארוע משתנה אלא להדגיש את חוסר הוודאות ואת התלות בענן שהייתה לבני ישראל.

את משמעות המסר נראה להסביר כדלהלן:

כל חיי האדם מורכבים מנתונים קבועים ומנתונים משתנים וההתאמה ביניהן הינה מלאכה לכל החיים. התורה בפרשתנו באה להציב מודל ההפוך מזה המקובל באופיו של האדם הרגיל.

האדם הרגיל צריך לראות מול עיניו יציבות ושליטה. דבר זה נכון גם אם מתחת לפני השטח, בסמוי מן העין, בעומקם של דברים, אפילו ביסודות שורר חוסר וודאות ואי יציבות. מה שהוא רואה במוחש מול עיניו הוא יותר קיומי עבורו. לדוגמא, הביטחון בכבישי יש"ע. אנשים מרגישים רגועים כשהם רואים כוחות צבא נעים על הכביש ומאבטחים במחסומים. דבר זה נכון אף שמבחינה צבאית טהורה עדיף לשים כוחות סמויים על הגבעות במארבים ובפעילויות שונות הנסתרות מעיני הצבור והנעשות בעומק שטח האויב. לא רק הצבא יודע שגישה זו תתן מענה בטחוני טוב יותר, אלא גם הצבור מודע לכך. ועם כל זה הצבור מרגיש בטוח יותר במה שהוא רואה על פני השטח ובתחושה הסובייקטיבית שלו. זאת גם אם ממגבלות כוח אדם יבוא הדבר על חשבון פעילות סמויה אפקטיבית יותר. הכיצד? ככה ! כך טבעו של האדם, שצריך יציבות למעלה גם אם ביסודות מתרחש ערעור יסודות. התובנה העומדת מאחורי תחושה נפשית זו הוא הצורך להיות בשליטה מתמדת על המצב, גם אם זה דמיוני ומופרך. כך אנשים גם מעדיפים אדם המשדר בטחון עצמי והבנה כוללת, גם אם ידוע שהוא שוגה לעיתים קרובות ובטחונו העצמי מופרך ומשלה, על פני אדם שמתלבט באמת באפשרויות שלפניו, רואה נכוחה את החסרונות והיתרונות, ומוכן להודות שהכרעתו אינה מבטיחה הצלחה אבל מבטאת מקסימום מאמץ. למה זה כך? כי כך לפחות יש לך אשליה של שליטה.

מודל הפוך מציגה התורה. מודל בו הבסיס יציב, מוצק ובטוח אך על פני השטח ישנו חוסר וודאות ושליטה מכוון ומודע. מטרת חוסר זה להדריך את האדם באמונה בבורא עולם המנהיג הכל, להחדיר בו את חוסר השלטון שלו במתרחש ובפיתוח פנימי של מידת הבטחון בה'. התמודדות עם חוסר זה היא על ידי הכשרת יסודות יציבים של אמונה.

בניגוד למודל האנושי המוליך לשני חסרונות, יסודות רעועים ושליטה מדומה של האדם על המציאות, מציבה התורה מודל בעל שני יתרונות, יסודות יציבים ובטוחים ואמונה בה' השולט האמיתי ביקום. אכן, בשביל לראות את היתרונות ולהבינם ככאלה, יש צורך בהרבה סבלנות, אמונה וראיה לטווח ארוך.

מפה אנו באים לחטא המתאוננים, שהאמור לעיל במודל הראשון הוא שהנחה אותם ולא הצליחו לעמוד באתגר שהציבה התורה במודל שלה. כל כך הטריד אותם מודל התורה ולא יכלו לסבול אותו או לעמוד בדרגתו הגבוהה עד שאמרו מפורשות שהם מעדיפים את מה שהיה במצרים על פני המציאות הנוכחית. במצרים הם אמנם אכלו את הפסולת, לא נהנו במיוחד מהקישואים והאבטיחים, והדגה שהם קבלו הייתה ממש גרועה, אבל היה לה, בעיניהם, יתרון בלתי ניתן לוויתור: הדגה הייתה חנם. חנם במשמעות שהם ידעו בדיוק מה יקבלו, מתי יקבלו, כמה יאכלו ומתי ומה טעמו ומצבו של האוכל הירוד. זה היה אוכל גרוע ביותר, אך הם היו זקוקים יותר לשליטתם באוכל מאשר לאוכל בערכו התזונתי. קביעות זו, על אף מגרעותיה, הייתה עדיפה בעיניהם על פני תלישות שחשו ביחס למן, על אף טעמו שהיה כטעם לשד השמן והיותו כזרע גד. על כן מדגיש הקב"ה שיתן להם בשר – לא יום, לא יומיים, לא שבוע אלא חודש ימים, שהוא משך זמן המבטא קביעות ויציבות[1]. לתוספת הבהירות והבטחון, הקב"ה נוקב מראש במשך זמן מוגדר של ירידת הבשר, כך שעל פניו בני ישראל מקבלים בשר בקביעות ולכאורה יש פה יציבות ועמידות[2]. אך "הבשר עודנו בין שיניהם" וכבר הם סופגים את התוצאות.

אם נבין שהמגיפה שפרצה בעם נגרמה מאי טיפול נכון בבשר או בשמירתו לצד אכילתו בתאווה ובכמויות גדולות,  נראה שהם דימו שיש להם בשר מובטח בקביעות ובכך נחה דעתם, אך לא נתנו על לב את יסודות הטיפול והשימור וההערכות ומתוך כך פגעה בהם המכה הרבה.

פרשתנו פותחת בצווי העלאת הנרות לאהרן, שם מוצב המודל התורני שהצבתו הממשית הייתה במרכז המשכן. לא לחנם מדגישה התורה את מבנה המנורה, אף שאין זה כלל מקומו, לפי שהיא לא באה למסור פה אינפורמציה על מבנה המנורה אלא רוצה להעביר מסר באמצעות הצבעה על המבנה. "וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא". יסוד המנורה ובסיסה יציבים עד מאד, שכן המנורה עשויה כולה מגוש אחד מהותך ולא מחבורים של חלקים שונים. היסוד יציב עד מאד. על גביו מצווה אהרן להדליק את הנרות, את השלהבות המרצדות, המקפצות והניתנות לכיבוי ברוח מצויה. אך כיוון שמכוונות הם לנר האמצעי, שהוא מחוט השדרה של המנורה, הרי שנסמכות השלהבות על יסודה היציב של המנורה


[1] וראה בגדר "נפל" שהוא שלושים יום ורק כשיוצא מגדר זה ומבטא קביעות בחייו הוא בר פדיון, אם הוא בכור, או נמנה בשבטו, אם הוא מבני לוי)

[2] כדאי לשים לב שהמושגים "יומיים, חדש, ימים" מופיעים גם בקשר לענן המנחה את מסע בני ישראל וגם בענין הבשר, אך השימוש הוא במשמעות הפוכה: בהנחיית הענן מוזכרים המושגים כאופציות אפשריות, או זה או זה, ומבטאות חוסר ידיעה ובהירות ואילו בענין הבשר מופיעים המושגים כאפשרויות מצטרפות, גם זה וגם זה, ומבטאות ידיעה של משך הזמן הכולל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: