"זכרנו את…" – לפרשת בהעלותך (ב)

א. מבוא.

בעיונים לפרשות הראשונות של הספר, במדבר ונשא, הרחבנו בהערכות החדשה של עם ישראל וטענו שהיא ציר מרכזי בספר במדבר כולו. למעבר ממודל המשפחות של ספר שמות למודל השבטים של ספר במדבר היו השלכות בכל המישורים בחיי עם ישראל, הן החברתיים והן הדתיים, הן בשלבי התנהלותם במדבר והן בתהליך ההתישבות בארץ ישראל. על חלק מהם עמדנו בפרשות הקודמות.

לאחר ההערכות הישראלית ע"פ מודל השבטים החדש[1] ויישומה הראשוני בחיי העם[2], אנו פוגשים פרשות סיפוריות המתארות סידרת חטאים של עם ישראל במדבר. פרשות אלה הן עיקר תיאור קורות ישראל במדבר בשנה השניה לצאתם ממצרים ועם סיום סיפור פרשות אלה, אנו עוברים לתחומי שנת הארבעים במדבר ולהערכות לכניסה לארץ. להבנתנו, מקומם וריכוזם של החטאים מבטא ומרמז על "קשיי הסתגלות" בתהליך המעבר ממודל המשפחות למודל השבטים. כיוון שלמעבר היו השלכות בכל רבדי החיים וכיוון שנדרש מעם שלם לעבור את התהליך בזמן קצר, אין ספק שהיו קשיים בדבר, התנגדויות חברתיות וכשלים בעצם המעבר ובהתאמה, טבעו של עולם הוא שלכל אחד קצב הסתגלות משלו לשינויים, תגובות משלו למצבים שונים, שאיפות, סיכונים או סיכויים משתנים כתוצאה מהמצב החדש. מכלול האפשרויות גרם למעבר מהיר מדי אצל חלק מהציבור, מעבר איטי מדי בקרב חלק אחר וחוסר התאמה אצל חלק אחר לעצם המעבר. גם למי שהיו כוחות נפש מתאימים למעבר מסודר ומאוזן, היו קשיים ותקלות מצד כל האנשים האחרים, התופעות הכלליות שלא תאמו וכו'. מבחינה ספרותית, עצם רצף החטאים המרוכז בא לרמוז על הקשיים הרבים שהיו לעם ולהנהגה בתהליך זה. התורה, בחטאים אותם היא מזכירה, מציגה את עיקרי הקשיים וכנראה גם את המהותיים שבהם. בהקשר זה, אנו רצף בין חטא קברות התאווה שבפרשתנו, חטא המרגלים שבפרשת שלח וחטא קרח ועדתו שבפרשת קרח. אם אמת יש בדברינו. נראה גם שסדרם של החטאים אינו מקרי והוא מתפתח מהדברים החברתיים הבסיסיים (קברות התאווה), עד הערכים הלאומיים (קרח ועדתו), דרך שילוב של שני אלו (המרגלים).

אגב, הנחת יסוד בלימודנו היא שהעם לא חטא סתם, על לא כלום וללא הצדקה. ע"פ הבנתנו, המצוקה של משה בהתמודדותו עם החטאים והרחבת התורה בספוריהם, מעידה שאת העם הדריכה תובנה מובְנֵת ומוצקה, שהרבה הגיון בה, ולא ניתן היה להתעלם ממנה בהינף מגפה או רעידת אדמה. דרכנו היא שהעם הצביע על "כשלים" אמיתיים במעבר ממודל המשפחות למודל השבטים ולא נענשו על עצם ההערה אלא על "שלא שאלו כהוגן". בעקבות כל חטא נענש העם על אופן הבעת הבעיה, אך לאחר מכן אנו מוצאים פרשיות המצביעות על התיקון שנעשה לאותם "כשלים". ונדון בכל אחד לגופו.

ב.

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר… ׃וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל… וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם" במדבר יא, ד' וט"ז – י"ז) .

ויש לברר –

ראשית, היאך הגענו מתופעה שולית של "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" למצב בו "העם בכה למשפחתיו איש לפתח אהלו"? כיצד הצליחו לשכנע את כל העם או רובו שיש פה בעיה אמיתית?  הרי אם מדובר בתאווה "לשמה", הלא מדובר בדחף חולני של אדם מסויים, קבוצה מסויימת, אבל איך משכנעים באופן הגיוני עם שלם, שאולי לא חווה את הדחף הזה, שאכן זו גם בעיה שלו?

שנית, זכרון הקישואים והאבטיחים עולה בלב העם. אבל בכל זאת, איך אפשר להתעלם מיתרונות המן שמציינת התורה? מה מביא אדם, הקונה מגוון של אוכל מיוחד ומשובח בסופר אסתטי, ממוזג ורחב ידים, להתרפק על זכרונות המכולת השכונתית הדחוסה, עם מאוורר התקרה שמעל החנווני, המוכרת אוכל בסיסי של לחם, חלב וביצים? האמנם כל כך מהר טושטשו קשיי מצרים וטופחה אידאליזציה מדומה?

שלישית, הקורא את תגובתו של משה לדברי העם, אי אפשר לו שלא ישתומם על תוכנה. האספסוף התאוו תאווה, העם בוכה על המן שקיבל, ויש לכאורה שתי אפשרויות: או שהבעיה היא בעם עצמו, בתאוותו הבלתי מרוסנת, או שהבעיה היא באמת במן ואז יש להחזיר את המוצר הפגום ליצרן , בצרוף קבלה ופרוט תלונה, ולחכות לתשובה. מדוע, לוקח משה את תלונת העם באופן אישי כל כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" …? הרצאת דברים קשה כזו, אישית כל כך, כה שורשית ומקעקעת את יסוד שליחות חייו, מחייבת הסבר והבהרה: מה היה בדברי העם שגרם למשה זעזוע אישי ומנהיגותי כה רב?

רביעית – הקב"ה מגיב לאירועים בשני מישורים, הראשון כלפי "משבר האמון" של משה בעצמו והשני על תאוות הבשר של העם. ולכאורה התגובה בשני המישורים אינה מובנת כל כך. התגובה למשה אינה ברורה שכן מעוצמת דבריו של משה משמע שהבעיה שלו לא הייתה טכנית, שהעומס עליו היה רב, שהזמן לא הספיק לו, שהוא קורס אחרי עבודה עם העם מן בוקר עד ערב שלכן הוא צריך עוזרים שיסייעו בידו. אם למשה יש לבטים באשר לשליחותו כמנהיג, מה יועילו עוד שבעים זקנים?. חוץ מזה, למה דווקא "שבעים" ומה פתאום "זקנים". לא היה מתאים יותר שיצמידו לו בחורים צעירים וחסונים?, אולי בכלל היה צריך להאציל יותר סמכויות על שנים עשר נשיאי השבטים, שהם דרגת הסמכות שמתחת למשה ע"פ ההיררכיה? ואם נמשיך הלאה, מה בכלל היה תפקידם של אותם זקנים? איפה מצאנו אותם מלווים את משה או מחליפים אותו באיזשהו אירוע הנהגתי? מה קרה איתם אחרי שנתנבאו? ואם לא קרה שום דבר, אז מה תועלת הייתה בהם? וגם אלדד ומידד טעונים ביאור.

גם הפתרון שניתן לתאוות העם לא ברור דיו. האם סיפוק תאוותם הוא עונש או היענות לצורך שלהם? אם הוא היענות לצורך, אז מדוע "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד"? ואם זה עונש, אז מה העונש? הבשר שניתן להם? המכה שניחתה באמצע? אם העונש הוא במכה, אז למה ניתן להם בשר?

ודיינו בשאלות.

ג.

נראה לומר שההבדל בין מודל המשפחות למודל השבטים היה מעין ההבדל שבין פעילות חובבים לפעילות מקצוענים, בין פרוייקט בשלב הראשוני שלו שבו כולם עם כולם, כולם שותפים בכל, כולם יודעים, כולם ביחד, לבין פרוייקט בשלב המתקדם המקצועי שלו, שאז לכל אחד תפקיד מוגדר, התמחות משלו, יכולות משלו, מיצוי אישי גבוה יותר בתחום שלו וכן הלאה. למעבר ממעמד חובב למעמד מקצוען, אם של פרוייקט, של יישוב או של מדינה שלמה, יש השלכות חברתיות משמעותיות.

מודל המשפחות הוא מודל בו כל העם מעורב זה בזה, כולם ביחד, מעין אוסף גדול של "חבר'ה", "סחבק", "סְמוֹך" ו"יהיה בסדר". עוצמה בלכידות החברתית, בערבות ההדדית, בעשיה עם נשמה, בשותפות בקשיים ובחוויות ובקשר בלתי אמצעי בין רובדי החברה. מודל השבטים אמנם החל בבניית תשתית לעם רציני ההולך לכבוש לו ארץ, להתיישב בה ולהפריח אותה ולהיות עם בין עמים, אך, כמו בכל שינוי ומעבר משמעותי, הישן והמוכר נעלם עוד בטרם הספיק החדש להיבנות ולספק חוויות חדשות ויציבות פרטית ולאומית. מודל השבטים, בשלב הראשוני שלו, גרם קודם כל לאיבוד הטוב שבמודל המשפחות ועל כך התעוררה התסיסה בעם.

מיהו ה"אספסוף"? הוא השוליים החברתיים. יתכן שאלו השוליים של המעמד החברתי, יתכן שאלו השוליים של המעמד הכלכלי ויתכן שהם שניהם יחד.

איפה היה האספסוף עד היום? עד היום כולם היו עם כולם ולכן הם לא הורגשו כקבוצה ייחודית. הם היו בודדים בכל מקום ונטמעו בכלל. מודל השבטים הגדיר קבוצות. כל מי שהיה שייך לשבט מסויים, הצטרף אליו וישב בקרבו וכך נוצרו השבטים. כל מי שלא הביא "פנקס ייחוס", לא נכלל בשבטים. למעשה, פירוש חז"ל, שהאספסוף היה ה"ערב רב" שעלה ממצרים, אינו פירוש מגמתי המסנגר על ישראל אלא פשוטו של מקרא. מודל השבטים דחק את הערב רב לשולי החברה והגדיר אותו במוצהר כ"אוכלוסיה סוג ב' ". מה הפלא שדווקא מהם נפתחת הרעה?

לאור זאת מתעצמת עוד יותר השאלה כיצד הצליח האספסוף שבשולי החברה לגרום לתסיסה בכל העם?

האמת היא שזה היה פשוט מאד. הם בסה"כ הצביעו על הבעיות האמיתיות שבמודל השבטים וכל השאר הוא דינמיקה חברתית. והבעיה הקשה ביותר היא בעית הפערים החברתיים, שרק הולכים ומתרחבים בקרב חברה המדגישה סדר, היררכיה ומקצועיות. ומי שבמשך שנים חי במנטליות של "כולם ביחד" לא יסבול פערים חברתיים.

אין ספק שבכל מה שקשור לאוכל ולחווית קניית המוצרים, אין מה להשוות בין מיתחם רחב וממוזג של רשת שיווק לצפיפות ודחיסות של מכולת שכונתית בסיסית. אבל מי הולך לקניות רק בשביל לקנות אוכל? אולי במכולת השכונתית אין מגוון רב אך שם פוגשים את כולם, שומעים מה חדש בשכונה, ביחד נאנחים על החום ועל הצורך במזגן, ביחד מתלוצצים על החנווני וביחד קונים, במשך שעה שלמה, לחם פרוס ושני חלב. למכולת השכונתית כולם מגיעים והחנווני יודע בדיוק מי נסע ולכמה זמן. אם לומר את האמת, למתחם של רשת השיווק לא כולם מגיעים, כי לא כולם יכולים להרשות לעצמם לקנות שם. מי שקונה שם, בדרכו ממשמרת בעבודה למשמרת בבית, מתמקד ברשימת הקניות וממהר לקופה. הניכור הוא כל כך רב עד שאתה לא מכיר את העומד בתור לפניך ומה שמטריד את זה שמאחוריך הוא מדוע האחראי לא פותח עוד קופה. הקופאית של אתמול היא לא זו של היום כי היא החליפה משמרת או שעברה מקופה 7 לקופה 12. בקיצור, הוציאו מהקניות את כל הנשמה והחוויה.

את האספסוף ממש לא עניינו הקישואים והאבטיחים. הם לא ניסו להתעמת באיכות המן עם הבצלים והשומים, כי היה ברור לכל שזה לא שייך. אבל היה להם משפט מחץ: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" ! הם לא התגעגעו לאוכל שהיה אלא לאווירה החברתית שהייתה בשעה שהיו צריכים לנגוס בשום או בחציר. לקולקטיביות, לשיתוף ולחווית ה"ביחד". באורח אבסורדי מה, התורה מחזקת את טענותיהם בתיאורה את המן ולא ברור לי בכלל שהיא מציגה אותו רק באור חיובי. נכון שהיה מגוון של אפשרויות עיבוד במן – "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן" – אבל בדיוק פה התחילו הפערים החברתיים. לא לכולם יש ריחים או מדוכה וגם למי שיש, זה תלוי אם הן ידניות, חשמליות, דיגיטליות ומאיזה תוצרת, כמובן. גם עשיית עוגות היא מומחיות בפני עצמה והנה מתפתחת תעשייה סביב איכות העוגות ויש מי שיכול ויש מי שלא יכול. ולהזכירנו, קישואים ואבטיחים או בצלים ושומים, בתנאים של מצרים, לא היו צריכים עיבוד מיוחד ונאכלו כמות שהם או בעיבוד פשוט.

את האספסוף לא הנחה האוכל עצמו אלא האווירה שנוצרה סביב אכילתו, שותפות הגורל והפערים החברתיים שצופן המודל החדש, ובכך הם הצליחו לשכנע את העם כולו[3]. לא לחנם רואה משה את העם "בכה למשפחתיו איש לפתח אהלו". העם בקש לחזור למודל המשפחתי המוכר, בו אולי יש עוני וכלכלה בסיסית אך אין פערים חברתיים. בעודם בוכים, עלו בראשם זכרונות נוסטלגיים של הישיבה המשותפת סביב המדורה במצרים.

ד.

שרטטנו טענה חזקה שעלתה מצד העם, ביוזמת האספסוף, כלפי המודל החדש, אותו החל משה להנהיג בעם ע"פ צו ה'. ושאלנו כבר לעיל, מדוע "לקח" משה באופן אישי כל כך את תלונת העם? מדוע ראה בכך משבר קשה מנשוא בהנהגתו את העם? הרי העם העלה טענה הגיונית שיש להתמודד עמה ולתת לה פתרון. מי אומר שיש פה משהו אישי? ואם חטא העם בסגנון תלונתו על המן, לא הוא היעד לתלונה ולא עליו להיפגע !

אבל כנראה שבין המילים ידע משה רבנו לזהות היטב גם את מה שלא נאמר במפורש, אך נאמר בכל דרך אחרת שאינה דיבור. ומה ששמע משה היה נקודת התורפה הקשה ביותר בהנהגתו, וכנראה שמי שנגע בה, גם ידע במה הוא נוגע. אמנם במישור הרגשי האישי מיזער משה, מתוך ענוותנותו, את תחושתו, והתורה במילים ה"מינוריות" "ובעיני משה רע" מעידה על כך, אך מן השמים תבעו את עלבונו ומעידה התורה "ויחר אף ה' מאד"!. אז מה היה כל כך רגיש?

הטענה המוגדרת שהייתה לעם כנגד מודל השבטים התייחסה להיווצרותם של פערים חברתיים במציאות החדשה. העשיר יעשיר והעני יעני, האספסוף יידחק לשוליים והמיוחסים יחפשו מריבות על ייחוס. עד פה הכל בסדר, טענה עניינית שיש לטפל בה. הבעיה מתחילה בדוגמאות שבאו להמחיש למה פעם לא היה פער חברתי ועכשיו כן יהיה. יושב העם למשפחותיו בשיחת סלון ונאנח: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" וכל הנוכחים מהנהנים בראשם להסכמה מתוך התרפקות על חוויות נוסטלגיות. כולם היו שם, כולם זוכרים, אך לא מזמן ישבו כל הנוכחים במקום אחר ובמציאות אחרת וחוו את אותה תחושה עליה מדובר. כך זה עובר ממשפחה למשפחה ומשבט לשבט, אלה מזכירים לאלה את הקישואים והאבטיחים, ואלה מזכירים לבני שיחם את החציר, הבצל והשום. אחד אומר "זכרנו את…" ועם שלם מנענע בראשו להסכמה תוך העלאת הזכרונות. עם שלם זוכר את הקשיים הנוראיים, את הצימצום שהיה, את הדאגה ההדדית, את הסולידריות, את כל היפה שהיה במודל המשפחות. עם שלם זוכר… חוץ מאדם אחד !!! רק אדם אחד, וזאת לא ישכח לו איש, לא עבר עם כולם את אותו מסע. הוא פשוט גדל בחצר מלכים ולא חסר כלום בימי ילדותו. הוא אכל מעדני מלך, ישן במיטת אפריון, עבדים רצו לפניו וכל רצונו מולא. גם כשברח ממצרים למדין, פגש על הבאר את בנות כהן מדין, שכנראה מצוקה כלכלית לא שררה בביתו. לעולם לא ישכחו לו: בשעה שלנו זה קרה, הוא היה במקום אחר. הוא יכול להכות את פרעה ולהוציאם ממצרים, לקרוע את הים ולהטביע את חיל מצרים, להוריד את המן ולהלחם בעמלק, להוריד תורה מן השמים ולדבר במקומם עם בורא עולם, להצילם בתפילותיו ולהוליכם להקמת המשכן, ואולי עוד מעט גם יכניסם לארץ. הוא יעשה למענם הכל,… אך הם לעולם לא ישכחו לו, וגם לא יסתירו עובדה זאת, שהוא לא היה שם !. כשיגידו "זכרנו את הדגה אשר נאכל", הוא לא ינענע בראש. ואם כבר מדברים על גיבוש מדיניות חברתית וכלכלית שבאה ליצור, להגדיל, להעמיק ולפתח פערים חברתיים וכלכליים, הבה ולא נשכח גם מיהו המוביל של המהלך הזה. חומר דליק יותר מזה לא יכול היה איש להוסיף למדורת התסיסה שהתעוררה בעם. אולי לא שפכו אותו בגלוי אל מרכז המדורה, אך גם לא נמנעה הזרימה מן הצד.

הם לא שכחו. אך גרוע מכך, גם הוא לא שכח ! עוד שם, כשהסנה בער באש בעודו טוען "מי אני כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים", היה מודע לנקודה הרגישה, אבל כנראה שעד שהוא לא נפגע ממנה, הוא לא ידע עד כמה היא רגישה – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי". דומני, שלא נמצא עוד בתורה תגובה אישית רגשית נוקבת כל כך, מפי משה, דוגמת זו.

ה.

"ויאמר ה' אל משה…"

עוד בשלב הקושיות ראינו שתגובת הקב"ה מתחלקת לשניים, אחת באה לתת מענה ואחת להעניש. ונפרטם כסדר.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ: וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ".

ויש לתמוה מנין המספר שבעים ומה פתאום זקנים? הרי אלו מושגים הלקוחים ממודל המשפחות ואין לכך קשר למודל השבטים, המתבסס על ציר שתים עשרה ועל נשיאי שבטים, שהוא המודל של ספר במדבר? גם למעשה, ההיררכיה משתלשלת ע"פ השבטים, אז היכן ישתלבו הזקנים?

אלא שהיא הנותנת. יסוד טענת העם, שבמודל השבטים מובנה תהליך של יצירת פערים חברתיים, אכן היה אמיתי ומוצדק וצריך היה לתת לו מענה ואין להתעלם ממנו. המענה שהקב"ה נותן הוא שילוב של יסודות ממודל המשפחות בתוך מכלול מודל השבטים. בשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים ומספר זה הוא המייצג מכל את מודל המשפחות. ההנהגה במודל זה הייתה מורכבת מזקני העם. כך אנו מוצאים את משה הולך במצרים אל זקני העם להודיעם על הגאולה והם המלווים אותו אל פרעה והם המורשים להתקרב קצת אל הר סיני, כנבחרי ציבור. שבעים זקנים אלו אמורים להשתלב במערך הנהגת נשיאי השבטים את העם והם אמונים על ניטרול הבעיה שהעלה העם. שבעים זקנים אלו לא יתפרשו בעם ע"פ הפריסה השבטית אלא ע"פ מפתח משפחתי. הם יהיו אחראים על שמירת המרקם החברתי, על מניעת היווצרות פערים, על דאגה לפרט ועל אי שחיקתו במערכת השבטית הגדולה. פעילות זו תונחה ע"י שבעים זקנים, שבמצרים שימשו שוטרי בני ישראל ונצטערו בצערם ויודעים הם היטב את חוויות מצרים, אך גם יש להם ראיה של ראשי ציבור. למעשה, בתוככי המודל השבטי יובנה מרכיב מהותי מהמודל השבטי בכדי לנטרל את חסרונות המודל הזה ובכדי להביא את יתרונותיו העקרוניים של מודל המשפחות.

אך בכך לא די. הקב"ה לא סתם נותן כתב מינוי לאותם זקנים אלא גם משרה עליהם נבואה. וכל זאת בשביל להצריך האצלת נבואה שתבוא ממשה רבינו. הקב"ה יכול היה לנבא את הזקנים ישירות ממנו, כמו אצל כל נביא. אך לעיני כל העם היה צריך להדגיש נקודה עקרונית ומהותית: כל כוחם של הזקנים, העוסקים בפן המודל המשפחתי, בא להם מכוחו של משה רבנו. לעיני כל הטוענים כנגד יכולתו של משה להבין את המודל המשפחתי והמתריסים כנגד המודל השבטי שיישם ע"פ ה', לעיניהם יאציל משה מרוחו על כל העוסקים במהות המודל המשפחתי ומכוחו הם יעבדו. בכך תופרך השמצת משה מצד העם.

ו.

חלקה השני של תגובת הקב"ה הוא הענשת החוטאים על הדרך המעוותת בה בחרו להציג את הבעיה האמיתית. אמנם, הקב"ה לא היה צריך להגיב בעונש אקטיבי אלא רק לתת להם את מבוקשם והם כבר "הענישו" את עצמם. הם התאוו מאד להנות מחיי החירות שזכו בהם ולאכול בשר כבני חורין, אך רצו גם לשמר את חווית האכילה שהייתה להם במצרים. לטפל בבשר במדבר כפי שטיפלו בקישואים ובבצלים במצרים. אלא מאי? אי אפשר לנהוג בבשר כפי שנוהגים בבצלים. בצלים יכולים להחזיק מעמד כמה ימים מחוץ למקרר, ואילו בשר בתנאי מדבר מתקלקל מהר מאד ופוגע באוכל אותו. העם התאווה לבשר. ,הממעיט אסף עשרה חמרים". בהתחלה הם אכלו את הכל בכיף ולא הותירו כלום. מאוחר יותר, כשכבר שבעו מעט, הם אכלו הוותירו. בנותר הם טיפלו כמו שטיפלו במצרים בשומים ובקישואים ומכאן התפתחה המגפה בעם מהר מאד – "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד".   מדבר ותנאי המסע אינם מותאמים כל כך לשמירת בשר, אלא אם כן נערכים לכך כמו שצריך. אך מי שמחזיק את הבשר שקיבל ללא התאמת השמירה למקום ולזמן, גורם להתקלקלות הבשר ולפגיעה בעצמו. גם הקב"ה, בתשובתו לעם, נעזר בדוגמא שהם הביאו: הצורך בהתאמה משמירה על קישוא ואבטיח לשמירה על בשר. הוא כמו הצורך לעבור ממודל משפחתי למודל שבטי. מודל המשפחות התאים ליציאה ממצרים, אך הכניסה לארץ ישראל חייבה את המודל השבטי. התעלמות מהצורך בהתאמה למקום ולזמן גורמים לפגיעה גם בנושא וגם במושא.

עם זאת, שוב נזכיר, לא נדחה או נדחק הצורך לתקן את מה שבאמת טעון תיקון.

ח.

את פרשתנו מסיים ספור דברי מרים ואהרן במשה, המובא לאחר ספור קברות התאווה. נסמכו הפרשיות כיוון שיש בפרשה המסיימת שאריות מהסיפור הקודם.

גם מרים נתקשתה במעבר ממודל אחד למשנהו. במודל המשפחות לא הוגדרה היררכיה נבואית ולא הודגש הבדל מהותי בינה לבין אהרן ולבין משה. אך המודל השבטי שינה את המצב. כפי שהאספסוף נדחק, כתוצאה מהשינוי, נמוך יותר בסולם החברתי, כך להבדיל, המבנה ההיררכי דחק במשה רבנו לדרגה גבוהה יותר. זו התבטאה בפרישתו מאשתו, דרך חיים אליה לא נדחקו מרים ואהרן.

על פניו, צודקת מרים: בפועל, לא השתנה כלום אצל שלושת האחים ברמת הנבואה וגם עימם דיבר ה'. במה נשתנתה שנה זו מקודמתה, שמשה מבדיל עצמו מהם ותולה זאת בנבואה? על כך נדרש הקב"ה להבהיר למרים את ייחודו של משה ואת הפער בינם לבינו. פער זה החל כתוצאה נלווית למערך החברתי החדש, אך מהר מאד נעשה פער מהותי בין משה לשאר הנביאים – "בכל ביתי נאמן הוא".


[1] המתואר בפרשת במדבר וחלקה הראשון של פרשת נשא

[2] בקרבנות הנשיאים, החלפת הבכורים וקדוש הלווים, ומתכונת הנסיעה במדבר ששיאה בפרשת "ויהי בנסע הארן"

[3] זיהינו את האספסוף כ"ערב רב" הלא יהודי שעלה ממצרים. מאידך גיסא, מוזר לשמוע מפיהם טענת "זכרנו את… שנאכל במצרים", שהרי כמצרים הם לא נזקקו לכך. אז או שנאמר שהאספסוף כלל בתוכו גם אנשים מבני ישראל שהמודל החדש דחק אותם לשוליים הכלכליים או שהאספסוף הלא יהודי משתמש בטענת "זכרנו…" לא כטענה אישית שלו אלא במסגרת טענות השכנוע של כלל בני ישראל הם מדברים בגוף ראשון אך כוונתם לבני שיחם

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: