מתוך שלא לשמה, כפרו בשמה – לפרשת שלח

"וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ: וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן: וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ: וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר…" (במדבר יג, כה – לב).

בשורה התחתונה, המרגלים הוציאו את דיבת הארץ. אך השאלה שנדונה רבות היא מה הביא אותם לכלל הוצאת הדיבה? שהרי מתחילה אין הם מוציאים את דיבת הארץ ואף אינם מתארים דברים שאינם אמיתיים. הם מתארים את עזות העם היושב בארץ ואת התפרשות העמים על פני הארץ. דיבת הארץ באה רק לאחר שכלב מהסה את העם ואומר את דבריו. האם כלב הוא זה, שמבלי משים, דחף את המרגלים להוציא את דיבת הארץ? מה היה בדבריו שדחפם לכך? מה המסר שביקשו להעביר מלכתחילה, בטרם הוציאו את הדיבה? מה ההגיון שהדריך אותם?

קריאת כיוון לתשובה נמצא אולי בפתח הפרשה ובביאור למתרחש שם.

הקב"ה מורה למשה לשלוח אנשים לתור את הארץ. משימה זו מוזכרת גם בפרשת דברים ואף מוזכר שם שנשלח איש אחד מכל שבט. אלא שפה, לא רק מוזכר שנשלח אדם אחד מכל שבט, אלא ישנו פירוט מדוייק של שם השליח ושם השבט ממנו הוא בא. לכאורה היה מקום לתמוה על הצורך לשלוח 12 אנשים לשליחות זו ודווקא על פי מפתח של נציג מכל שבט ועוד לפרט כל אחד בשמו ושם שבטו.

אך אנו לשיטתנו, שספר במדבר בא להדגיש את המבנה החברתי השבטי של עם ישראל ולכל שבט ניתן ייצוג וגם בתיור הארץ.

כאן גם, כנראה, מצויה התשובה לשאלות שהעלינו לעיל.

כל אחד מהשבטים שלח נציג משלו למשלחת היוצאת לתור את הארץ. משה רבנו הציב מטרות ומטלות בדיקה, כאשר המשלחת נדרשה לתת תשובות כלליות המתאימות לעם כולו, כיחידה אורגנית אחת העומדת להיכנס לארץ ויש לה צרכים ואתגרים משותפים, אך גם תשובות פרטניות המתאימות לכל שבט בפני עצמו. לצורך פן זה נשלח נציג מכל שבט על מנת שהוא יבדוק את התאמת הארץ לצרכים וליכולות הייחודיים לשבטו. לאור ראיה זו יש לבחון את תשובות המרגלים בחזרתם אל משה, אהרן והעדה כולה.

המרגלים שבים ומודים בכך שהארץ זבת חלב ודבש ומתאימה לצרכים הכלכליים, אך במקביל מעלים את הבעיה הבטחונית:

"אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן".

למעשה, המרגלים טוענים שהמצב היה סביר אילו כל גיבורי הארץ היו מתרכזים בתחום מושב מסויים, ואז היו מנחילים באותו שטח שבט בעל יכולת צבאית גבוהה המסוגל לנצחם, כמו יהודה או גד. בשאר המקומות היו מתרכזים אנשים עם יכולות ייחודיות אחרות, המקבילות ליכולות בשבטים שונים בישראל, וכך היה כל שבט מוריש את המיגזר המקביל לו בכנען ומתיישב במקומו, ובא לציון גואל.

אלא שלא כך היו פני הדברים. המרגלים ראו שאנשים עזים וחזקים יושבים בכל הארץ ומתפרשים לארכה ולרחבה. הם מבינים שכל שבט, בבואו להוריש את נחלתו, יצטרך להתמודד עם יכולות צבאיות גבוהות, שאינן בהכרח מתחום התמחותו. למעשה יווצר מצב בו כל שבט יתרכז בעל כרחו בצרכים הבטחוניים של נחלתו. אף אחד לא יהיה פנוי לבוא ולעזור לחבירו, ונמצאו החלשים ניגפים במלחמה נגד עמי כנען ונהרגים עוד בטרם התמקמו בארץ החדשה.

ואין לזלזל בטענתם זו של המרגלים, שכן אילו היו הם חיים עד ימי שפוט השופטים, היה יכול כל העם לעמוד ולומר בלשון ימינו: "אמרנו לכם". שהרי התיזה שהעלו אכן התממשה בפועל בימי השופטים. באותם הימים "אין מלך בישראל", כל השבטים עסוקים בעצמם, בנחלתם ובהישרדותם. עמי הסביבה נוגסים בהם ושולטים עליהם, השבטים אינם משלימים את ירושת נחלתם אלא מתקבצים אל מקומות מצומצמים בהם יוכלו יחדיו להגן על עצמם, אין איש בא לעזרת רעהו ואפילו שנאה מתפשטת בין השבטים. דבורה בשירתה מקוננת על כך שאין השבטים באים לעזרת ה' בגיבורים, גדעון המנשי מסוכסך עם בני אפרים, כל ישראל מצליחים להגיע לאיחוד עוצמתי ומרשים רק בשעה שהם באים להילחם באחיהם בני בנימין, והשופטים הקמים להם לישראל, הינם מקומיים וזמניים.

נמצאו דברי המרגלים נכוחים והתרחישים הגרועים עליהם הצביעו ממומשים, ואין מי שיכול להפריך אותם בדרך ההגיון.

אין המרגלים מוציאים את דיבת הארץ מיד. תחילה הם  שוטחים בפני משה ואהרן את מסקנותיהם מהשליחות. אך הנה בא כלב ומגביה את הלהבות: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". כלב בא לבטא אמונה טוטאלית, אך נמצא מטרה לשתי ביקורות קשות מצד שותפיו לשליחות: א. שלחו אותנו כדי שניתן סקירה בגובה העיניים שלנו ונבטא דברים בהגיון האישי שלנו. אם הענין הוא אמונה טוטאלית, אזי לא היה צורך בשליחותנו. את אשר נאמר לר' חנינא בן תרדיון אומרים הם לו: "אנחנו באים אליך בדברי טעם, ואתה אומר לנו "מן השמים ירחמו"?". ב. אבל יותר מזו קשה טענתם השניה. כלב טוען בלהט "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה", והם אומרים: בטח נוכל לה. מי אתה ומה שבטך? כלב בן יפונה משבט יהודה? כעת הכל ברור. לנציג שבט יהודה אין שום בעיה לומר "וירשנו אותה", "כי יכול נוכל לה", הרי "גור אריה יהודה, מטרף בני עלית, כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו"! אז מה החכמה שאתה סמוך ובטוח על הניצחון. האם באותו להט ברור לך גם ששבטי אשר, יששכר וזבולון ינצחו את יבין מלך חצור על שלל מרכבותיו? האם אתה מוכן להיות ערב לכך שכל השבטים יצליחו לנצח את אויביהם ולרשת את נחלתם באותה מידה שהשבט שלך יעשה זאת? האם אתה מוכן להבטיח שבעת הצורך אתה תשלח את גיבורי שבטך מאיזור בית לחם יהודה אל עבר בית לחם הגלילית בכדי לעזור לשבטי הצפון וחבריהם? או שמא התמונה תיראה כמו שאכן נראתה מאוחר יותר בימי שפט השופטים?

הצגה זו של טענות המרגלים אכן יש בכוחה להאיר, לשיטתם, את העובדה שכל המרגלים, נציגי השבטים השונים, מלבד נציגי יוסף ויהודה, הסתייגו מכניסה לארץ. יש להניח באופן פשוט שיהושע וכלב לא דאגו רק לשבט הפרטי שלהם, אלא שבאמת האמינו, מתוך חשיבה כלל לאומית, שכל השבטים יצליחו לעמוד באתגר. אבל, לא משנה מה הם חשבו, משנה שבכותרת הראשית של העיתון הנפוץ באותם הימים, "מָן דהוא", היה כתוב שרק נציגי השבטים החזקים רוצים לעלות לארץ וכל השאר נותר לפרשנות אישית. מי שהעז והגדיל אפילו יכול היה לטעון במסגרת מדור דעות שיהודה ויוסף יתנו לגויים לעשות את המלאכה, ואז ישתלטו הם על כל הארץ, וכן הלאה "דיבת העם והארץ".

עם טענותיהם, הצודקות מה, של המרגלים יש להתמודד ע"י בחינת יסוד שליחותם.

הקב"ה מורה למשה "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן". את משמעות ההוראה "לתור" אנו מכירים, כי רק בפרשה הקודמת נתקלנו בה, כאמור:

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י, לג)

רוצה לומר שהתיור מוזכר בהקשר של מציאת מנוחה, ופה טמון ההבדל המשמעותי בין מה שנדרש מהמרגלים לבין מה שהם הביאו.

הכניסה לארץ כללה שלושה שלבים: כיבוש (בשני שלבים) והתנחלות. על עיקר הכיבוש אנו למדים בספר יהושע, ההתנחלות היא כבר יעדו של ספר שופטים. כאמור, הכיבוש נעשה בשני שלבים – לאומי ופדרלי. שלב א', הלאומי, לא נעשה במסגרות שבטיות אלא במסגרת אחת כלל לאומית בהנהגתו של יהושע. יהושע מוליך מסעות מלחמה בגב ההר, בדרום ובצפון, ומאחוריו צבא לאומי אחד. לאחר כיבוש זה מנחיל יהושע את הארץ לשבטים ומורה לכל שבט להוריש את נחלתו. יהושע נותר מנהיג העם גם בשלב זה של הכניסה לארץ, דהיינו שלב ב' של הכיבוש, בו כל שבט הלך להוריש את נחלתו, נותרה הנהגה כללית בהנהגת יהושע, מעין פדרציה. יש להעריך שהיה בידה את הכח לסייע לכל שבט שהיה זקוק לסיוע כזה או אחר בעזרת כח משימה פדראלי שעמד לרשות ההנהגה הכללית. מבנה זה נותר על כנו כל ימי יהושע והזקנים, כאשר בספר שופטים כבר כל שבט אמור לדאוג לעצמו, או להסתייע בשכניו הקרובים ולהתנחל במקומו.

אילו כל שלשת השלבים, לאומי פדראלי ושבטי, היו מתיישמים כתיכנונם היה בא לציון גואל. אלא שבשלב השני, בו נדרשו השבטים ליזום את ירושת נחלתם, הייתה רשלנות והזנחה, עליה אנו למדים מתוכחת הכתוב ביהושע ובתחילת שופטים.

מ"מ, נחזור למרגלינו. מרגלי משה נועדו "לתור להם מנוחה", דהיינו לבחון את הארץ והתאמתה לשבטים בשלב ההתנחלות השבטי, שלב ג'. המרגלים, נציגי השבטים, לא נשלחו להביא מודיעין במסגרת ההכנות לכיבוש הארץ בשלב א'. זה לא היה במסגרת תפקידם, כיוון שהכיבוש אינו נעשה ברובד השבטי. הכיבוש הוא ברמת ההנהגה הלאומית, שלה צבא אחד שאינו על בסיס שבטי, והיא תיערך לכך בבוא זמנה. המרגלים אמורים היו להביא תשובות על האמור להתרחש בשלבים שבאחריותם, הוי אומר בעיקר שלב ג' ( = שלב ההתנחלות "האזרחית") וגם היקף מסויים של שלב ב' ( = שלב הירושה השבטי בגיבוי פדראלי) [1] .

המרגלים בחזרתם אל משה, אהרן והעדה אכן פותחים את מסקנותיהם בהתייחסות לשלב ג', ומעידים שאכן הארץ זבת חלב ודבש היא ומצביעים על פריה "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ: וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" (יג, כו – כז).

עם זאת מחובתם להתייחס לסכנות הטמונות בשלב השני, גם אם ברקע לפעילות כל שבט עומד הכן כח משימה ותיגבור פדראלי המוכן לבוא לעזרתו – "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (שם, כח – כט). הם מעריכים שיהיה קושי רב לכל השבטים להתיישב בנחלותיהם בו זמנית במקביל. בכל נחלה יושב גוי חזק ועז פנים, כך שלכל שבט תהיה מלחמה לא פשוטה על נחלתו, וכשהמלחמה תתרחש בכל החזיתות במקביל, גם צבא פדראלי לא יוכל לסייע כי אין לו אפשרות להיות בכל המקומות בו זמנית.

"ויהס כלב את העם אל משה" –

התסיסה לא החלה מהמרגלים אלא מהעם. הוא כבר העצים את החששות לגבי שלב ב' עד כדי כפירה ביכולת לממש אפילו את שלב א' !

"עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" – כלב כבר ראה לאן הרוח נושבת והביע עמדה פסקנית גם לגבי שלב א' וגם לגבי שלב ב'.

דברי כלב, שהיו מבוססי אמונה אך לא עם הערכה צבאית סדורה, רק יצרו אנדרלמוסיה מוחלטת כיוון שהעם הבין שאין שום הערכות צבאית ריאלית לקראת הכניסה לארץ. הוא הרגיש חשוף ופגיע כפי שהיה על סף ים סוף כשפרעה וחילו קרבים אליו. יהושע וכלב האמינו "בה' ובמשה עבדו" עוד בטרם התרחש הנס, כל העם האמין רק אחרי. כך בים סוף, וכך בכניסה לארץ.

את ההתרחשויות האפשריות בשלב ג' ואף בשלב ב', יכלו המרגלים לנתח בעצמם, אך את הניסים שיחולל ה' ליהושע וצבאו לצורך מימוש שלב א', הם לא יכלו לדעת. גם כלב ויהושע לא ידעום בבירור. ההבדל הוא שהאחרונים לא ידעו אבל האמינו ואילו הראשונים לא האמינו במה שלא ידעו.

המרגלים לא תכננו להתייחס לשלב א', אבל לשם הדיון זלג. העם תסס, כלב אמר את דעתו בנחרצות, ונשיאי השבטים נדרשו להביע את עמדתם. מבלי רצון הם נדחקו לומר את שעל ליבם:

"וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ"

כיוון שכפרו באפשרות הכיבוש בשלב א', לחץ העם כבר ניתב אותם להפוך את החששות שעלו כלפי שלב ב' להכרעות ברורות ואת האהדה שהייתה כלפי שלב ג' להוצאת דיבה:

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"

נמצא שהקב"ה הורה למשה לשלוח אנשים שיתורו את הארץ לצורך תיכנון שלב ג' של הכניסה לארץ. משה ביקש מהם (מיוזמתו ?) התייחסות גם לפנים מסויימים משלב ב'. והאנשים, בסופו של דבר, הביעו דעתם גם על האמור להתרחש בשלב א'.

נמצאו המרגלים, בלהט הויכוח והתגלגלות העניינים, מתייחסים לתחום שלא נתבקשו אליו ומתוך כך כופרים בטובת התחום אליו נשלחו.


[1] אמנם ב"כתב המינוי" שנתן משה למרגלים הוא פירט משימות אזרחיות, "הטובה היא אם רעה… היש בה עץ אם אין", אך גם משימות צבאיות, "ואת העם הישב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב, ואת הערים אשר הוא ישב בהנה הבמחנים אם במבצרים…". את המשימות הצבאיות ניתן להסביר בשתי דרכים: א. שמשה ביקש מהם התייחסות לפן הצבאי שאמור להיות בשלב ב', עליו הם אחראים במסגרת שבטית, על אף הגיבוי הפדראלי, אך בכל מקרה לא ביקש התייחסות לשלב א'. ב. שמשה הבין שהם לא יוכלו להימנע מלראות את הפנים הצבאיות שבמסגרת מסעם ולהתייחס אליהם אחר כך, ולכן ביקש "לזרום" איתם ולכוון אותם כך שימוזערו הנזקים ככל האפשר. את סכנת ה"החלקה" מהדיווח האזרחי לדיווח הצבאי משה חזה, זו היא "עצת המרגלים" ממנה חשש, ומפניה הזהיר את יהושע בעת הוספת האות ה לשמו. עם זאת, את המהלך של משה יש להבין ואף לדון כפי שמובן ונדון המהלך של אהרן בעת חטא המרגלים. אהרן ראה את העם כי פרע הוא וכי ישנה סכנה גדולה של טישטוש בין עבודת ה' לעבודה זרה, ועל כן נטל חלק במהלך בכדי למזער נזקים. למעשה, אהרן לא מנע את חטא העגל, כפי שמשה לא הצליח במניעת חטא המרגלים, אולי בגלל התייחסותו המוקדמת של כלב לדיווח המרגלים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: