,מתלות להיתלות – לפרשת חקת

בחדש הראשון לשנת הארבעים לצאתם ממצרים מגיעים בני ישראל לקדש ומשם מתחילה להתגלגל סדרה של ארועים המובאים בפרשתנו. ויש לבדוק:

א.     בני ישראל צמאים למים ובאים בטרוניות ומכאן מתפתחת פרשת מי מריבה. חז"ל תולים את חוסר המים במות מרים ובהסתלקות באר המים שליוותה את ישראל בזכותה, ומשזו נסתלקה, נסתלקה גם הבאר.
ומדוע צריך היה להיגרם חסרון של מים? למה לא דאגו לחלופה אחרת של מים עוד בטרם מתה מרים, על מנת שלא תיווצר התסיסה והרטינה נגד מצב זה. בחטאים אחרים ניתן להאשים את ישראל ביזימתם, כגון התאוות העם לבשר, חטא המרגלים, חטא העגל וכדו', אך פה בא הצמאון שלא ברצונם ולמה לא מנעו את הבעיה מראש?

ב.      וכמובן השאלה הידועה, על מה נענשו משה ואהרן?

ג.       הכנעני מלך ערד יוצא למלחמה בישראל ושובה ממנו שבי. מביאים חז"ל שמדובר בשפחה אחת שנשבתה. בכך רוצים חז"ל, מן הסתם, להעמידנו על כך שעיקר ספור השבי בא להדגשת עצם השבי והתמודדות ישראל עם מצב חדש זה ואין שום משמעות לכמות השבי שנלקחה או לעוצמת ההפסד ולכן הביאו את ערך ההפסד המינימלי ביותר. אם כן, מה בא ללמדנו עניין השבי וההתמודדות עימו?

ד.      כאשר מורה הקב"ה למשה שלא ללכת מקדש ישר צפונה לכוון ארץ ישראל אלא לעשות סיבוב גדול ממזרח דרך ארץ אדום, עמון ומואב – "ותקצר נפש העם בדרך". הם באים בתלונות על המצב ועל "הלחם הקלוקל". הקב"ה מענישם בנחשים השרפים ורק לאחר שבני ישראל מפצירים במשה שיתפלל עליהם, מצווהו הקב"ה לעשות נחש נחושת. ויש לברר לשם מה צריך היה את נס נחש הנחושת? הרי די בכך שהקב"ה יסיר את הנחשים ממחנה ישראל? ולמה צריך נס מיוחד וכה ייחודי? יש פה דמיון למכות שהונחתו על מצרים ושם אכן מצינו שכך היה הסיום. לדוגמא במכת צפרדע, פרעה פונה למשה וזה מבטיח "ויסר הצפרדעים ממך ומעמך רק ביאור תשארנה", מתפלל אל  הקב"ה וכך קורה. למה אין זה הפתרון כאן?

להבנתנו, לא לחנם מקדימה התורה למות מרים את איזכור החודש והרמז לשנה בה מתרחשים הדברים. אין איזכור זה עניין טכני בלבד ואינו שייך רק למות מרים אלא לכל מה שיתרחש מכאן ועד סוף התורה. שנת הארבעים במדבר היא שנת הכשרה והכנה לארץ ישראל. כפי שעבור ילד קטן גן חובה מהווה שלב מכין לבית הספר, שלב הנדרש על רקע המעבר מהווי הגן לאווירת בית הספר, וכפי שבגן החובה עובדים על מיומנויות שיידרשו לילד בבית הספר ועל הכרת סביבת בית הספר, כך היא שנת הארבעים במדבר עבור בני ישראל. עומדים הם לעבור מתנאי המדבר לתנאי ארץ ישראל. ואין מדובר פה במעבר אקלימי פיזי או בהערכות לחיי חקלאות אלא בהערכות רוחנית להווי ארץ ישראל.

במדבר היו בני ישראל מוקפים באוירת נס. כל חייהם סבבו סביב ניסים שהתרחשו להם ולעיניהם. ראו הם עין בעין את מעשה ה'. כל חייהם היו תלויים להם בנס ובאמונה בה'. הייתה זו תלות  ואמונה "בעל כרחם" כיוון שראו בברור את ההווי הניסי שסביבם וגם לא היתה להם אפשרות אחרת. אלא שאין זה המצב שיהיה בארץ ישראל. גם שם יהיו תלויים בקב"ה ובניסיו וכל מי שיראה נכוחה את פועל ה' יאמין "בעל כרחו" בבורא עולם, אבל, וזו הנקודה החשובה, אין זו האפשרות היחידה. תהיה גם אפשרות למי שלא ישגיח על עצמו ועל אמונתו לראות בחיי ארץ ישראל חיים רגילים. הקב"ה יעשה  ניסים רבים לישראל אך תמיד תהיה אפשרות לפרשם כהשתלשלות טבעית ולהצביע על תהליך ארצי ברור ומובנה שגרם להצלחה או ח"ו לכשלון. ניתן יהיה לתת הסברים מנומקים היטב לכל תופעה ודבר מבלי להכניס לשם את רבונו של עולם אפילו במעט.

מה גורם לאדם, שראה את כל מעשה ה' במדבר במשך שנים רבות, לשכוח פתאום את א-להיו ולהיתלות בגורמים אחרים? נראה שתלוי הדבר ביסוד האמונה בה' הקיימת בלב האדם. אמונה טוטאלית, ללא שום תנאי, סייג או תלות בגורמים חיצוניים אינה נחלת כל האנשים. כיוון שדרגה זו אינה באה לאדם מאליו, נדרש הוא להשקיע רבות בכדי להשיגה. ומכיוון שדרכו של עולם שאין אדם מצריך עצמו להשקיע במה שאין הוא מחוייב להשקיע, אלא אם כן רווחים מיידים לצד ההשקעה, נדרשה נקודה זו, של האמונה שאינה תלויה בדבר, לעבור הכשרת לבבות בקרב ישראל.

בעזרת נקודה זו נבקש להסביר את שתמהנו עליו לעיל.

"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (במדבר כ, ב – ד).

על פניו הבעיה של העם היא חוסר מים, אך אם זה היה מוקד הבעיה מן הראוי היה לשאול למה אין מים? לברר מה אמור לקרות? להתעניין מה אמור לקרות אחרי שמרים מתה והבאר נסתלקה? לתהות מה נדרש מהם או ממשה כדי שיהיו מים? אך כל זה לא כתוב בפסוקים. בתורה מובאות רק המסקנות שהסיק העם לאחר שכבר נתן לעצמו את התשובות לשאלות שהוא שאל. העם ראה באופן מוחשי שאין מים, הוא הבין שללא מים במדבר סוף כל יצור למות, הוא אולי חשב שהמים בבאר נגמרו או שהם איבדו אותה בדרך, להבנתו אין כל דרך הגיונית שיהיו להם מים באמצע המדבר ומכאן הוא הסיק שעל דרך הטבע הם אמורים למות בצמא. על סמך תובנות אלו מובנת מאד תלונת העם על כל חלקיה. אבל פה בדיוק הייתה הבעיה ובמבחן הטבעי – אמוני הראשון שלהם הם כשלו. ארבעים שנה הם ראו את הנס ממש אל מול עיניהם ובכל אותו הזמן הטבעי והאמוני הלכו בחפיפה אחת. פתאום הם נפרדו – ההבנה האמונית הייתה שיד בורא עולם לא תקצר מלעשות כל דבר, ואילו הראיה הטבעית אמרה שאין מים ואין סיכוי למים ועל כן נגזרה מיתה על כולם. בצורך להכריע בין שני הצדדים, רווחה הנטיה הפשטנית והמיידית יותר וגברה הראיה הטבעית על זו האמונית ומכאן באו לכלל טענות כלפי משה ואהרן.

עם מות מרים, נסתלקה הבאר ולא "הוכן" פתרון אלטרנטיבי כדי להביא את העם לכלל נסיון ומבחן. על סף הכניסה לארץ היה צריך להכשיר את המוכנות שלהם לחיי ארץ ישראל המשלבים טבע ונס נסתר.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם" (במדבר כ, ז – יג).

כאמור לעיל, העדר המים וצמאון העם בא להציף בעיה מהותית יותר שהייתה בקרב העם. לב הבעיה לא היה הצמאון למים ובהתאם לכך גם הפתרון לא היה נעוץ בסיפוק המים. הם היו רק הרובד החיצוני. הבעיה האמיתית היתה הראיה האמונית של המציאות ולכן גם הפתרון היה צריך להתמקד בנקודה זו.

כשהקב"ה אומר למשה ואהרן "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל", הוא בעצם אומר: התמקדתם בטפל ולא בעיקר[1]. התרסת משה כלפי העם "שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים" מצביעה שתשומת הלב, גם של העם וגם של משה, הייתה נתונה לשאלת אספקת המים. דברי הקב"ה ביטאו את נטיית משה ואהרן למישור עליו פסע העם ולהתמקדות בבעיית המים, בניגוד לצורך להעמיד את העם על מישור פנימי יותר ולמקד את מבטם בנקודה האמונית.

משה ואהרן לא נדרשו לספק לעם מים אלא אמונה. קודם כל צריך היה לשכנע את ישראל שאמונה בה' חיונית גם כשאין מים.  הצימאון הוא לא סיבה להשלכת כל הדרך והמהלך שעברו. שלב זה היה הכרחי  כיוון שהיום זו הבאר במדבר ומחר זו שנת בצורת בארץ ישראל, ש"למטר השמיים תשתה מים". אי אפשר להיות מאמין רק כאשר לנגד עיניך מתרחש הנס, שכן אז זו אמונה שתלוייה במציאות מסויימת ואין א-לוהים כפוף לכך. אמונה, תהליך וכוון יש גם כשדברים לא מסתדרים לפי הבנתך האישית. יכול להיות שיהיו שאלות מוסריות וערכיות קשות, אבל לא יהיה בכוחן לבטל את האמונה.

נקודה יסודית זו תיקנו ישראל במפגשם עם הכנעני מלך ערד ואותה גם בא להבהיר נחש הנחושת.

השבי אותו שבה מלך ערד ועליו מספרת התורה בא לבטא את הכשלון שבמלחמה. מצפים היינו אולי מישראל באותה שעה שיבואו בטרוניה גדולה על כך שכבר במלחמתם הראשונה על סף ארץ ישראל הם מפסידים ומתמודדים עם בעיית שבי. בפשטות נראה שמצב זה הוא סיבה לתלונות לא פחות, אם לא יותר, ממצבים אחרים ששימשו מוצא לתלונות בני ישראל. אלא שפה אין הדבר כך. תגובת ישראל היא מאד ברורה. אין בכי ואין תלונות, הם אלו שיוזמים את התגובה ומגדירים את אופייה: "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל…" (במדבר כא, ב' – ג'). אין מוזכר פה משה כלל וכלל. ישראל מגדירים את תגובתם ומנגד מגדיר הקב"ה את תגובתו, מן הסתם מתוך "שביעות רצון רבה" כביכול: "וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל…".

את רעיון ראיית המציאות הטבעית בדרך אמונית ניתן למצוא גם בנחש הנחושת. אכן ניתן היה לפתור את בעיית הנחשים השרפים ע"י הסרתם וסילוקם ממחנה ישראל, אך בכך היה מתבטל הרעיון שעמד מאחורי העונש המיוחד הזה ורפואתו.

נחש הנחושת מזכיר לנו נחש אחר, הקודם לו בזמנו, אותו נחש שגרם לחטא אדם וחוה בגן העדן. בעטיו של נחש האומר "והייתם כא-להים יודעי טוב ורע" חטא האדם וקיפח בעצמו את דרגתו העליונה יותר. מקודם היו לאדם הראשון "משקפים אמוניות" בהם ראה את המציאות. הוא ידע רק טוב, כי גם כשלא היה טוב הוא הבין איך הכל מתקשר לכלל גדול אחד והולך ומשתלם אל הטוב בסוף התהליך. הנחש הבטיח לאשה "והייתם כא-להים ידעי טוב ורע", ואכן קיים את הבטחתו. הרע, שהם פתאם נתוודעו אליו, היה תוצר הראיה הטבעית שאינה רואה את הכל בהקשר אמוני כולל אלא במקטעים צרים ובהשקפה מצומצמת ומתוך כך נדמים לה הדברים כלא טובים[2].

גירוש האדם מגן עדן לא היה עונש נקמה על שלא הקשיב למצות בוראו אלא השלכה ישירה של מעשהו. כדי שיוכל האדם לדעת גם את הרע, הוא צריך לראות את הדברים במקטעים צרים ולא בהקשר כולל. לשם כך הוא צריך להתרחק מא-להיו ומנגישותו הקרובה אליו, הוא צריך להיות מספיק רחוק בשביל שלא לראות בראייה כוללת את המציאות, הוא צריך להתרחק מההשפעה המאירה את הכל באור של אחדות שלמה ולהימצא במקום בו מתחיל הפרוד ורק שם צמצום דעתו יראה לו מושגים נפרדים, שיש טוב ויש רע. תיקון החטא הוא בהתקדמות האדם אל בוראו ואל הראיה הכוללת. כדי ש"הזדונות ייהפכו לזכויות" והחטא יהיה בגדר "ירידה לצורך עליה", צריך האדם שלא להתנתק לחלוטין מהראיה הטבעית הצרה והמצומצמת אבל למקד את מרכז הראיה בהבנה הכוללת והמקיפה ולכפוף אליה את הראיה הצרה. להצטער בשעת צרה, אך גם להתנחם ולהתחזק בראיה הכוללת.

נחש הנחושת בו הביט כל נשוך בא להזכיר למתבונן בו את החטא שבא על האדם בעקבות הנחש ואת התיקון הנצרך לכך. על סף כניסתם לארץ ישראל, במקום שאינו ניסי לחלוטין, יש אפשרות, למי שאינו טורח להתבונן היטב, לראות אפילו רק רע וגם להכפיף את הטוב לרע. יש אירועים שיגרמו לו לחשוב שלא מאת ה' הייתה זאת, הוא עלול להיות עסוק בביטוי החיצוני ולא במהות הפנימית. בטרם יכנסו לארץ בא נחש הנחושת להכין אותם למציאות זו ולהדגיש בפניהם את הסכנה הניצבת בפני מי שלא יכשיר עצמו, לפני הכניסה לארץ, לעולם בו הטבע גלוי והנס נסתר והמאמץ האמוני נדרש להרבה יותר תעצומות מאלו שנדרשו במדבר.


[1] לענ"ד, המלה "האמנתם" במשפט "יען לא האמנתם בי להקדישני" צריכה להתפרש בשונה מהבנתנו הפשוטה. אנו מבינים אותה, כמקובל, כמתייחסת אל האמונה של משה ואהרן ושהיא, האמונה, הייתה לקויה בעוצמתה ולא איפשרה את קידוש ה' לעיני העם. המשמעות תואמת את המשמעות הדקדוקית הראשונית של המילה, אך המשמעות הרעיונית הנובעת מן המשפט היא קשה עד מאד. ראשית, לא ברור כיצד האשמה המוטחת במשה ואהרן עולה מסיפור האירועים ושבכך מתמקד חטאם. אבל, וחמור מזה, הוא תוכן האשמה, גם בלי קשר לאירוע כולו. במה לא האמינו משה ואהרן? ביכולתו של הקב"ה להוציא מים? הם לא האמינו שצריך להקדיש אותו לעיני העם? יש בעברית את הביטוי "להאמין ל…" ויש "להאמין ב…" והביטוי השני חמור כמה מונים מזה הראשון והקב"ה מאשים את נאמני ביתו "לא האמנתם בי" !. היתכן?

לכן, להבנתי, יש לבאר את המילה "האמנתם" ואת הביטוי "לא האמנתם בי להקדישני" לא כמתייחס אל ליקוי באמונת משה ואהרן אלא אל אמונה שהייתה צריכה להיווצר אצל העם. "האמנתם" במשמעות "לא יצרתם אמונה" או "לא הבאתם לכלל אמונה", דהיינו הקב"ה "מאשים" את משה ואהרן בכך שבמעשיהם לא הביאו את העם לכלל אמונה בו, אמונה שממנה היו מגיעים לכלל קידוש ה'. "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" – יען לא יצרתם, במעשים שעשיתם לעיני בני ישראל, האמנה בי שתוביל להקדשתי. הביאור הנ"ל אמנם קשה מבחינה דקדוקית, אך נראה מתאים יותר מבחינת משמעותו הרעיונית.

[2] מהו הדמיון לא-להים, עליו דיבר הנחש? מנין הרע שהוא יודע, והרי אינו כפוף לראיה הטבעית? ונראה שהאדם הראשון בדרגתו הראשונה ראה הכל כטוב. גם הרע הזמני לא היה בעיניו רע, כיוון שסופו ותכליתו אל הטוב והרי שבראיה כוללת גם הוא טוב. אבל דומה שראיה זו אינה מושלמת. הנחש הבטיח "והייתם כ…" ולא "והייתם א-להים", שזה אינו, ולכן האדם ראה בהתחלה רק טוב ואחר כך טוב לחוד ורע לחוד. הראיה הא-להית אינה הופכת את הרע הזמני ומבטלת את הקושי והבעיתייות שבו, בגלל שבהקשר כולל הוא עתיד לההפך לטוב. הראיה הא-להית מעריכה את הארוע בו זמנית, במקביל, במבט צר ובמבט כולל ושניהם נכונים. מחד, הרע בשעתו ובזמנו הוא רע ובעייתי ואין לבטלו בגלל הראיה הרחבה. מאידך, בראיה כוללת הוא אכן יסוד ושלב בהשתלמות הטוב והוא חלק ממנו. כשלאדם קורה אסון, אין לנחמו בכך שבהקשר כולל "כל מה שה' עושה הוא לטובה" ולכן הוא צריך לשמוח, ח"ו, או לא להיות עצוב. זו ראיה שגויה. יש גדרי זמן שבהם האדם עצוב כי באמת רע לו ומה שקרה הוא באמת אסון. מעבר לכך ובזמן אחר, מוטלת עליו החובה לראות דברים בהקשרם הכולל ואז להעריכם כשלב בהתפתחות והטוב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: