בין נביא ה' לנביא עצמו – לפרשת בלק

מיוחדת היא פרשתנו מכל הפרשות שבתורה. ייחוד שהינו לאו דווקא בתכניה או מסריה אלא יותר בנתוניה החיצוניים. זו הפרשה היחידה בה ישראל מהווים מושא העניין ולא הנושא או הנשוא. יש בה התרחשות בין שני צדדים חיצוניים הדנים בעם ישראל ומתוך כך אנו למדים על אופיו של עם ישראל, אך אין פה מעורבות ישירה של ישראל. מתוך כך עולה השאלה מה באה הפרשה ללמדנו? אמנם ניתן לומר שיש להכיר גם ביחס האומות כלפינו ועוד יותר כשמדובר במחמאות, בהערכה חיובית ובברכות, אך לגופו של ענין זה לא כל כך קשור ליעדיה ומטרותיה של התורה. התורה מתמקדת במהלך התפתחותו של עם ישראל ובדרכו אל ארצו, ולפי זה ספור הפחד של בלק והסיוע מבלעם, שישראל אינם חלק פעיל בו, אינם מתאימים לתשתית הספרותית רעיונית של התורה. באופן עמוק יותר אין השאלה נפתרת שכן עדיין נשאלים אנו מה תורמת פרשה זו לעבודת ה' שלנו? מה אני אישית אמור ללמוד ממנה למעשה, מעבר להכרת האירועים?

אך גם במהלך הפרשה יש לדון, שכן לא הכל ברור בה –

ראשית, חז"ל בדרשותיהם מרכיבים על בלעם דמות קשה מאד עם אופי ונתונים ערכיים מאד בעייתים. ודומה שמפשט הכתובים, בקריאתם ללא מדרשי חז"ל בצמידות. לא מתגלה בלעם כל כך בעייתי. סך הכל הוא טוען וחוזר וטוען כל הזמן את העיקרון שאך את אשר ישים ה' בפיו אותו ידבר. ואף שלפני ברכתו השלישית אין הוא הולך כפעם בפעם לקראת נחשים, כיוון שרואה הוא שטוב בעיני ה' לברך את ישראל ועל כן הוא מנסה "לעקוף" משוכה זו, אך סופו של דבר הוא מברך את ישראל ואפילו אומר לבלק שהוא כבר הסביר לו קודם שלא יוכל להמרות את פי ה'. אז מה כל כך רוצים ממנו? לכאורא צריך היה לשבח אותו, שכן גישתו שהוא אומר רק את מה שה' מורה לו, היא עמדה נבואית אמיתית שבאופן מובהק סותרת את עמדת האלילות שניתן לכפוף את האל לרצון האדם באמצעות קורבנות או דרכים אחרות. יכולתו של בלעם לומר שהוא לא מבטיח מראש את התוצאות, גם אם במחיר כספי והערכתי רב מאד, מראה דווקא גדולה אנושית וגם "מקצועית".

שנית, ספור האתון בדרך. לשם מה צריך את כל זה? מה יש בשליחות המלאך ודבריו שמחייבים ביצוע של דבר כזה? מה רע במה שהיה אתמול ושלשום? הרי אם המטרה היא לומר לבלעם שלא יקלל את העם או שיאמר רק מה שה' דובר אליו, הרי זה כבר נאמר וגם בלעם מסכים לכך ואמר זאת לשרי בלק, אז למה צריך כזה נס ייחודי ופלאי של פתיחת פי האתון? מה שהתרחש בליל אמש ובליל שלשום יכול להתרחש גם הלילה או מחר, למה כזה נס?

אבל יותר מזה, גם אם נמצא סיבה למה היה צריך דווקא מהלך ניסי שכזה, הרי שהוא מיותר מ"מה נפשך". שהרי אם המטרה הייתה להכריח את בלעם לחשוב טוב על ישראל, הרי לא הצלחנו בכך, שהנה לפחות בפעם השלישית אנו רואים אותו משתדל להתחמק מברכה, ואם המטרה הייתה שבפועל יברך ולא יקלל, הרי שזה קרה גם ללא נס האתון והמלאך. גם אחרי הפגישה עם המלאך צריך היה לשים בפי בלעם ברכות בעל כרחו ושלא על דעתו, אז מה תועלת הייתה בנס מיוחד זה?

חוץ מזה, שלישית או רביעית, איך בלעם עצמו חושב שהוא יצליח לקלל את ישראל כאשר הוא מודע לכך בעצמו שהקב"ה אינו רוצה לקלל אותם והוא חייב לומר רק מה שהקב"ה ישים בפיו? הרי זה תרתי דסתרי? (חז"ל עונים על כך בזה שידע לכוון לאותו רגע קצר בו הקב"ה זועם וחשב לנצל פירצה זו, אך עדיין, לכאורה זה לא תואם את הלך מחשבתו הכללית.).

ברצוני להציע ביאור של השתלשלות הפרשה המבוסס על שתי הנחות מוצא[1]: א. שמלכתחילה, בלעם לא ידע, לא הכיר ולא היה לו שום מושג מי זה עם ישראל ובמה מדובר. הוא היה אובייקטיבי לחלוטין ב. מלכתחילה, בלעם היה אדם ישר ורציני, מקצועי מאד ונאמן לתפקידו. נתונים אלו הצדיקו את היותו בעל שיעור קומה בנבואה.

אבל כל זה היה מלכתחילה. על בסיס זה נחל את סיפור הדברים ונהלך צעד אחר צעד להבין את המתרחש.

 מפשט הכתוב משמע שבלעם אינו גר באזורנו וכלל אינו יודע על עם ישראל. כך אנו למדים מהמקום בו הוא גר ואליו נשלחים שרי בלק ומדין – "ארץ בני עמו". הפרשנים חלוקים בשאלה האם מדובר בארץ בני עמו של בלק או בבני עמו של בלעם, אך לא רחוקה הסברא שהמלה "עמו" אינה משמשת כאן כצירוף סמיכות של שתי מילים ובמשמעות "העם שלו", אלא "עמו" זהו שם מקום המבוטא פה. וסוברים החוקרים שהמקום הקרוי "ארץ בני עמו" מצוי באזור גדות נהר הפרת, בצפון העולם המיושב של אותה תקופה. כך גם מעיד בלעם בדבריו: "מן ארם ינחני בלק", דהיינו בלעם בא מאזור ארם נהריים או הסביבה, מכל מקום אין הוא מאזור מצרים והפריפריה אלא מקצה עולם אחר לחלוטין. על חוסר הכרתו את המתרחש באזורנו ניתן ללמוד מדברי בלק אליו: "הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ". אין מדובר פה על "העם", בה' הידיעה, שיצא ממצרים וסיפורו מוכר, ללא ספק, לכל עמי הסביבה, אלא יש פה דווח נתונים על איזשהו עם שיצא ממצרים והמתרחש עמו לאדם ששומע על כך לראשונה. בלק פונה כל כך רחוק, כיוון שכל הכוחות הדרומיים של העולם, הן הצבאיים והן הדתיים כולל חרטומי המעצמה, לא עמדו בפני יכולות העם הזה והוא מקווה שהכח שיגיע מן הצפון, בראשות הנביא הגדול המקביל לחרטומי הדרום, יצליח בדרכו שלו במקום בו נכשלו הדרומיים[2].

רוצה לומר שבלק שולח דברים לנביא היושב רחוק מאד מהאזור ושאינו מודע למתרחש בו, ומבקש ממנו לבא ולהתערב לטובתו. בלעם, שהוא איש מקצועי מאד ומכובד מאד, מחזיר תשובה ברורה לבלק: דע לך שבקשות מעין אלו אני מקבל תדיר מממלכות שונות באזורי. לעיתים אני אף מקבל את אותה בקשה משני צדדים הנלחמים זה בזה באותה שעה וברכה לזה הרי היא קללה לזה. אני מספר לך כל זאת כדי שתבין שאני איני מערב שיקולים אישיים בתוך מלאכתי. אני עובד מקצועית נטו ודרך עבודתי היא על פי אשר יאמר לי האלהים ואותו ורק אותו אני מוסמך לומר כאיש מקצוע המחוייב אך ורק למקצועו. על כן איני יכול להענות לבקשתך, כיוון שאיני יכול לומר בוודאות שאכן אהיה לטובתך. זוהי תשובתו של בלעם לשרי בלק עוד בפגישתם הראשונה בערב הראשון שלהם אצלו, אך הוא מציע להם לישון אצלו, אולי במהלך הלילה יוכל לבדוק האם העתיד צופן טוב לבלק ועמו ואז גם יקל עליו לדעת מה לעשות.

אלא שבלילה בא הא-להים אל בלעם  ומבהיר לו שלא יכניס ראשו לספור הזה. מדובר בעם שמגודר כ"ברוך הוא" ואין לקללו, כך שאין תועלת במעורבותו לטובת בלק. בלעם לא מוסר לזקני מואב את כל שעבר עליו בלילה אך הוא מבהיר שוב, ביתר חדות ואולי אף ברמז קל על מה שנודע לו, שהוא מחוייב למקצוע ואין לדעת מראש את התוצאות, כך שאין הוא יכול להעתר לבקשת הגיוס של בלק.

שליחי בלק חוזרים אליו ומספרים לו את דברי בלעם, אלא שבלק, הנתון במצב קשה לאור המצב הבטחוני הרעוע באזורו בתקופה האחרונה, בטוח למדי שלפחות בספור הזה הוא הצד הטוב וישראל הם הצד הרע ועל כן אין מה להתלבט – ודאי שאם בלעם יגיע לפה, הוא יראה ויבין את המצב לאשורו ויונחה ע"י האלהים לקלל את הצד הרע, שהוא הצד השני, ואך טוב לכולם.

על כן הוא שולח לבלעם מלאכים נוספים המוסרים לו שבלק הבין את מגבלות המקצוע שלו, אך אף על פי כן ועל דעת כן הוא מבקש ממנו לבא ומתבקשת ממנו רק עבודה מקצועית ולא אינטרסנטית. במקביל, גם יודע הוא ברורות מי הטוב ומי הרע ועל כן אין הוא נרתע מלהזמינו.

על כך צריך כבר בלעם לישון עוד פעם כיוון שאין הוא יודע מה לומר. בלילה הוא מקבל נבואה האומרת לו: "אם לקרא לך באו האנשים קום לך עמם אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר". במילים אחרות: אם בלק בכל אופן רוצה שתבוא אליו, למרות הכרת מגבלותיך והרמז ששלחת לו ואומר הוא "אע"פ כן", אז קום ולך עמם, לפי שהם לקחו על עצמם את האחריות למרות הודעתך אותם. רק זכור את מה שאתה עצמך אמרת להם על מחויבותך המקצועית.

"וישכם בלעם בבקר ויחבש את אתנו". זריזותו של בלעם הבאה לידי ביטוי בהשכמת הבקר. המקבילה לזריזות אברהם אבינו בעקדה, נותנת לנו רמז ראשון על המתרחש אצל בלעם.

הוא אכן אדם מקצועי לחלוטין והוא עבר נבואות הדומות לזו כבר פעמים רבות והטה בכך מלחמות ומהלכים, אך דומה עליו שמקרה זה שונה הוא. הנבואה הנחרצת על העם המדובר, בלילה הראשון, ובמקביל להיטותו של אותו מלך, הקרוי בפיהם "בלק", לקלל את העם הזה, מרמזים לו על משהו מיוחד שקורה פה והמציב בפניו אתגר מקצועי מעניין. הגירוי והאתגור גורמים לבלעם לעשות את הצעד האישי, הסובייקטיבי, הראשון במה שאמור להיות אובייקטיבי ומקצועי נטו.  על רקע צעד ראשון זה במורד החלקלק והמסוכן מאד, מתרחש ספור האתון והמלאך, ספור שמזהיר את בלעם מפני מעידות אפשריות שלו, אך גם מנבא עליהם מראש.

בלעם הגיע לדרגות גבוהות מאד בנבואה, עד שחז"ל מקבילים אותו למשה רבנו. הוא הגיע לדרגות בהם כל פסיעה צריכה חשיבה מדודה, לאותן דרגות בהן פיתויי הסטייה מן הדרך והקלות בה היא יכולה להעשות, יכולים להטעות כל אחד, אם אין הוא משגיח בשבע עיניים על כל צעד שלו. הוא הגיע לדרגות בהן הסיכון גדול כמו הסיכוי ועל כל טעות משלמים ביוקר. על כך באו להתריע בפניו אתונו והמלאך, אך נקדים את יסוד הרעיון.

"ולא היה עוד נביא בישראל כמשה". אומרים חז"ל: בישראל לא היה, אבל באומות העולם היה. ומיהו בלעם. אלא שההבדל ביניהם תלוי בנקודה מרכזית אחת, שהיא והיפוכה נמצאות אצל שניהם. "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" מעיד הכתוב על משה רבנו, ולעומת זאת חז"ל בפרקי אבות מונים שבע מידות המצויות בתלמידי בלעם ואחת היסודיות בהם זו מידת הגאוה. שניהם נביאים, שניהם מעבירי מסר מצד אחד לצד שני, שניהם ידעו את הסוד המקצועי של הנבואה והוא העברת הדברים במדוייק מצד לצד ללא כל מעורבות אישית בתווך, בין שלב הקבלה לשלב המסירה הלאה[3].

גם משה, ולהבדיל, גם בלעם הגיעו לדרגות גבוהות מאד אלא שבשלב מסויים סטה בלעם מהדרך הישרה, אולי לימין אולי לשמאל. אם כך ואם כך, כגודל עלייתו כך גודל נפילתו ונעשו שני האישים דוגמאות לניגוד מוחלט בנושא הנבואה. מידת הענווה הוליכה את משה, מידת הגאווה כיוונה את בלעם, משה הגיע לדרגה כזו, שגם כשדבר בשם עצמו, היו דבריו בשם ה'. בלעם נפל עד כדי כך שגם כשדיבר בשם ה', דיבר רק את דברי עצמו.

ואף שדומה שאין גרוע יותר ממצב זה, הרי שבלעם הצליח להדרדר גם ממנו. הוא הגיע למצב המודגש מאד בפרשה: לא רק שהוא דיבר דברי עצמו כשדיבר דברי נבואה, אלא היה אף משוכנע בשכנוע עמוק ומלא ש"אך את אשר ישים האלהים בפי אותו אשמר לדבר". זה לא שהוא השמיע דברי נבואה בשעה שבליבו ידע שהוא משקר ומדבר דברי עצמו, גרוע מזה – הוא אפילו לא ידע שהוא עושה לא נכון, הוא היה משוכנע לחלוטין שמה שהוא אומר אלו דברי ה' ולא היה מודע כלל לכך שהוא מדבר מהרהורי ליבו.

המלאך שניצב למולו לא רצה להחזירו לביתו, למנוע ממנו מלדבר או לשכנע אותו שידבר רק את מה שיושם בפיו – שהרי לכל זה היה מוכן בלעם מאליו. המלאך בא להזהירו בעזרת האתון מהמצב בו ידבר דברי נבואה, אך יהיה כל כך מעורב אישית בעמידה מול ישראל, עד שמבלי משים ידבר דברי עצמו מתוך שכנוע עצמי שאלו דברי ה'. המלאך עומד בפני האתון ומזהירה מפני הסטייה, האתון משמשת פה כקול הפנימי שאין שומעים אותו אך הוא מנסה להציק כל הזמן ולהצביע על בעיות בשיטה, מעין קול המצפון בייסוריו. אך לכל זה מודע רק מי שרוצה להיות מודע לו ולהיות דרוך כל הזמן מפני טעויות ותהיות. אך מי שלא מעוניין בכך, שוקע לאט לאט בתוך טעותו ומשתיק את מוכיחו עד שרק נס בדמות פתיחת פי האתון וגילוי המלאך יכולים להבהיר לו את חומרת המצב.

אלא שבלעם היה כל כך שקוע ולהוט באתגר שהציב לו בלק, עד שגם לאחר התראת המלאך ודברי האתון לא עמד על המשמר ולא נזהר מהחלקה במדרון הבלבול בין דברי ה' לדברי עצמו. המפגש עם המלאך לא בא בהכרח לשנות את דרך בלעם, כמו שהוא בא להזהיר עליה.

עומד מול בלעם מלאך וחרבו שלופה בידו. חבר מצאנו למקרא זה המתאר גם הוא מלאך וחרבו שלפה בידו: "וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי" (יהושע ה', י"ג – י"ד). יהושע שואל את המלאך שאלה מאד ספציפית, אך למעשה המלאך עונה תשובה שאינה כלל ממין השאלה. בשאלה זו דנו הפרשנים השונים והתשובה היא לכאורה פשוטה. דומה הדבר לחכם הסיני שנשאל על הפרפר שהוחזק ביד "האם יחיה או ימות?" וענה שהדבר תלוי רק באדם עצמו – אם ירצה יחיה ואם לא אזי לא. כך היא התשובה לשאלה "הלנו אתה אם לצרינו"? התשובה תלויה ביהושע עצמו. אומר המלאך אני שר צבא ה' בשמים ואתה, יהושע, שר צבא ה' על הארץ. אם אך תזכר שהמלחמה שלפניך היא מלחמת ה' ולך אין שום פנייה אישית בה, אזי תצליח דרכך. לעומת זאת, אם תעשה מלחמה אך במהלכה תכניס שיקולים אישיים פרטיים של כדאיות, השקעה, תועלת או רווחים, אזי יהיה ה' צר לכם. משתבואו אל הארץ זוהי הסכנה החמורה האורבת לכם – להתחיל מפעל בשם ה', להחיל עליו שם שמים, אבל אז, בנקודה כלשהי, בשם שמים ולשם שמים, לעשות דברים שונים שבשלב מסויים כל קשר בינם לבין שמים הוא מקרי ביותר והכל תוצר של מניעים אישיים. זוהי הסכנה האורבת לכם[4].

סכנה זו ארבה לבלעם אך הוא לא היה זהיר דיו ולא שם על לב את אתראת המלאך ומתוך כך הגיע לכך שאמר לבלק כל הזמן שהוא אומר רק את שה' שם בפיו והיה אכן משוכנע בכך, אלא שכל הזמן ניסה לעקוף את ההגבלות ולומר את שבלבו. דמותו של בלעם כל כך שלילית בחז"ל מכיוון שהוא מייצג את הבעיה החמורה ביותר. כשאדם יודע שמולו ניצב אויב, הוא נערך לכך בהתאם. הסכנה הגדולה יותר היא לחשוב שאתה עושה לשם שמים ולעשות באמת בשם ולשם עצמך.

מתוך זה פשוטה עד מאד סמיכות הפרשיות שבין מפגש בלק ובלעם להיצמדות בני ישראל לבנות מואב ולבעל פעור. שני יצרים בעלי עוצמה עזה מניעים מהלכים רבים בהיסטוריה האנושית כולה, הן לחיוב והן לשלילה – יצרא דע"ז ויצרא דעריות. כל אחד מהם בפני עצמו הוליך והדריך מהלכים בקנה מידה עולמי. אם כך הוא כשכל אחד מהם מצוי בנפרד, מהי עוצמתם כשהם משלבים עצמם זה בזה? במישור החיובי אלו דברי ר' עקיבא שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים. במישור השלילי זה עבודת הבעל, ובנידוננו בעל פעור. בני ישראל החזיקו בידם "פצצת אטום", מן הסתם מתוך מגמה חיובית, אך רק קנאותו של פנחס יכלה לעמוד ולעצור את שטף האסון שהתרחש. לא ברור שזה כך קרה אך גם יתכן שכן: בני ישראל בהמוניהם לא הידרדרו סתם לזנות מתוך רפיון רוחני[5]. בבואם אל בנות מואב הייתה משולבת גם מגמה של רצון לתקן. הם לקחו בידם את השילוב החמור של שני היצרים המוזכרים ובעזרתו ניסו להגביר את הקודש. אלא שכדי לא לטעות בדבר רגיש כל כך, צריך הכנה והכשרה שאינה נחלת הכל. אין ספק שהם חשבו שבמעשיהם הם עושים דברים לשם שמים, מתוך רצון לקרב את בנות מואב, אולי לגייר אותן, להראות מן החיובי שבמחנה ישראל ומהעוצמה הרבה שבדרכו. הם היו שקועים בתוך מעשיהם, הם היו בטוחים שכל מעשיהם לשם שמים, מתוך מגמה זו בא נשיא השמעוני עם המדינית אל פני משה ואלעזר. לא מתוך חוצפה אלא להראות עד כמה משמעותית העשייה הרוחנית שלו ושל אלו שמשה ניסה, מן הסתם, לעצור.

אך גם אם מגמתם הייתה קודש, לא עמדה להם זכותם שלא להחליק במדרון התלול אליו נגשו. את טעותם אפשר היה לעצור רק בעזרת קנאותו של פנחס, קנאות שלא היה בה כל נימה אישית ופרטית אלא כל כולה קנאה לה', שהרי ללא זאת לא היה מצליח ולא היה מקבל את ברית הכהונה. רק ניתוק מכל פנייה אישית יכול היה כנגד מה שהוצג כמעשה שמים אך למעשה היה מעשה עצמי.

ספר במדבר, ובמיוחד שנת הארבעים, באים להכין את בני ישראל לבעיות הצפויות להם בארץ ישראל. וזו מן הקשות שבהן. במדבר לא היה לבני ישראל כל אינטרס או פן אישי ועל כן כל מה שעשו היה לשם שמים בצורה אמיתית. הסכנה הגדולה מתחילה בשעה שיעברו לארץ ישראל, שם יהיו הרבה מניעים אישיים וצרכים פרטיים ותהיה גם הרבה עבודה שתצטרך להעשות לשם שמים. לעיתים זה יהיה הכרח ולעיתים זו תהיה מציאת הדרך הקלה להתמודדות. אם כך ואם כך, לעיתים יפגשו המניעים האישיים וצרכי השמים ואפילו יחפפו בעשייה כזו או אחרת. בקלות רבה יוכל האדם לעשות מעשים שונים ולטעות או אולי אף להטעות את עצמו, לעיתים שלא במודע ולעיתים במודע מאד, בין צרכיו האישיים וצרכי שמיים. זה יהיה נכון בפרנסה, בנחלות, במלחמות אך גם בדברים הקטנים היומיומיים של בין אדם לחברו. מתוך להט הויכוח, שכבר מזמן נעשה אישי ועל כבוד מדומה, יעמיסו הרבה שם שמים ואפילו יהיו בטוחים שכל מעשיהם לשם שמים, אך, לאמיתו של דבר, אין בין זה לבין שמים או למה שמעליהם כל קשר.

פוטנציאל הערבוב בין האישי ובין הכללי עומד מאחורי כל עשייה. אורב הוא לאפשרות להכנס לתוכה ולבלבלה וגם זו סוג של מלחמה הדורשת הכנה והערכות. זה היה סודו של בלעם. כשראה שאין הוא יכול להיות נגד, הוא הציע רעיון של בעד, חיבור מדומה ושקרי בין מואב וישראל והצליח בכך לעורר מלחמה ולהפיל חללים רבים יותר מקודמיו ובפשטות רבה יותר.


[1] להלן אבסס את הנחות המוצא המובאות פה.

[2] אם צדק בדברינו, הרי שיש להם השלכות במישור הסיפורי ובמישור הספרותי. פרשת בלק היא שונה ומשלימה לכל קודמותיה. עד כה, יציאת מצרים הורגשה היטב ברחבי החלק הדרומי של העולם. כל יושבי החצי הדרומי שמעו על ההתרחשויות שעברו על מעצמת האזור ועל תבוסת סיחון ועוג, אבל יש עוד חצי עולם, זה שבו יושבת כל האליטה התרבותית והכלכלית הנאורה והמתקדמת, שטרם נתוודעו לאירועים הנ"ל. בלק הוא, שמבלי דעת, הביא את גדול נביאי הצפון שיכיר ויודה בניסים שנעשו לישראל וממנו יתפשט הדבר הלאה.

בזאת משלימה התורה מהלך שלם. עשרים דורות, מאדם עד אברהם, מתארת התורה את המתרחש בחלקו הצפוני של העולם. המפגש האחרון שלנו איתו הוא ברדיפת אברהם אבינו אחרי ארבעת מלכי הצפון ובצורה פרטית יותר אצל יעקב המתארח אצל לבן. מאז מופנה המוקד לירידה למצרים ולעליה ממנה. בפרשתנו משלימה התורה את המהלך ומתארת את היוודעות ישראל לנציג הצפון.

[3] אמנם סוגיית מעורבותו האישית של הנביא בנבואתו מורכבת יותר ורגישה יותר, אך יסוד היסודות בנבואה הוא האמור לעיל.

[4] ואכן החטא הראשון בו כשל העם היה חטאו של עכן, לאחר כיבוש יריחו, כשלקח לעצמו מן השלל שהוחרם לה'.

[5] גם חז"ל תמהו על הנפילה החדה כל כך של עם ישראל לאחר ארבעים שנות מדבר ולכן הם מתארים במדרש כיצד לאט לאט ובמחושב פיתו בנות מואב את בני ישראל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: