"כן בנות צלפחד דברת" – לפרשת פנחס

"כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת" – לפרשת פנחס

במאמרים שונים נעזרנו בהשוואת פרשיות ומתוך כך למדנו מזו על זו. מתוך המכלול ניתן לראות בהשוואה כלי ספרותי בו משתמשת התורה בכוונת מכוון כדי להצפין ו/או לגלות את כוונותיה השונות. כלי זה ישמש אותנו גם פה, בנסיון להבין רובד נוסף בפרשת בנות צלפחד. על כן בטרם ניגש לפרשת בנות צלפחד, נקדים לעיין בפרשה אחרת שנראית מקבילה לה, וכוונתנו לפרשת פסח שני שבפרשת בהעלותך, פרק ט'.

א. פסח שני.

בפרשה זו מצווים בני ישראל לעשות את הפסח במועדו, בארבעה עשר לחדש ניסן. לאחר שצוה משה את בני ישראל על עשיית הפסח, ניגשים אליו אנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו להיטהר עד מועד הפסח –

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה': בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא" (מדבר פרק ט, ו' –  י"ג).

על הקבלת פרשה זו לפרשת בנות צלפחד אנו למדים הן מסגנון הפרשה, הן ממהלך הספור והן מהתוכן שבדיון. מהפן הסגנוני, טענת "למה נגרע" המושמעת ע"י הטמאים לנפש מקבילה לטענת "למה יגרע שם אבינו מנחלתו" של בנות צלפחד. מהפן הסיפורי, בשתי הפרשות מדובר בפניה של פרטים המייצגים בעית מיעוט אל משה, משה מפנה את השאלה אל הקב"ה והקב"ה מצדד בטענת "העותרים" ופורש ציווי חדש. מהפן התוכני מקבילות הפרשות בתפנית העצומה שהן גרמו. בשני המקומות הייתה הלכה מוגדרת ומיוסדת בטרם באו הטמאים לנפש או בנות צלפחד, עם כל המשמעות הערכית והרוחנית שיש לכך. בעקבות פנייתם נתייסדה הלכה חדשה בישראל עם מכלול של השלכות רוחניות וערכיות. בשני המקומות מביא רש"י את דברי חז"ל שראויה  הייתה פרשה זו להאמר ע"י משה ככל המצוות שבתורה אלא שזכו אותם אנשים/ בנות צלפחד שמגלגלין זכות ע"י זכאי[1].

א. מה המשמעות של פרשת פסח שני?

טענת הטמאים לנפש: "לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מתעצמת לאור ההשוואה לטענה: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ". מההקבלה משתמע שמשמעות אי הקרבת קרבן פסח, כמעשה ברית, הוא כשל היגרעות ממשפחה ואי שייכות וכן להיפך. אך נתחיל עוד קודם לכך.

מתוך טענת הטמאים לנפש ניתן להבין את הסטטוס ההלכתי הראשוני, זה ששרר בשעה שניגשו הטמאים לנפש אל משה. פרטי המצוה המקורית כללו חובה כללית לעשות את הפסח. זו לא הייתה חובה אישית ופרטית על כל אדם להקריב את הפסח אלא חובה ציבורית כללית: שיוקרב קרבן פסח במועדו וע"פ הלכותיו. מגישה זו נבע שמי שעושה את הפסח – אשריו, ומי שלא – הפסיד. הכלל ככלל אמור לבא בברית עם צורו וגואלו אך אין פה חובה פרטית. על כן לא נענש מי שהיה טהור ולא עשה את הפסח, אך במקביל גם מי שרצה לעשות ולא היה יכול מסיבות שונות, כגון שהיה טמא לנפש אדם, לא היה לו "מועד ב' " לפי ש"עבר זמנו בטל קרבנו" כפשוטו[2].

אותם טמאים לנפש אדם באו אל משה בטענה עקרונית, שהרי על טענה סתמית של "למה נגרע" יכול היה משה לומר להם: "יפה תחושתכם אך זו ההלכה וזה אופיו של קרבן הפסח". אך אין הוא אומר כך. הם טוענים עקרונית שקרבן פסח אינו יכול להיות כדין כל קרבן צבור אחר בגלל ייחודו כיוצר ברית. הברית אינה יכולה להיות רק "התנדבותית" במישור הפרטי צריך להיות בה גם ממד של חיוב במישור הפרטי, כדי שהיא לא תשאר ברמת הכלל אלא גם תחלחל ממשית למישור הפרט. אמנם יש ביטוי לפן הפרטי בכך שהפסח נשחט למנוייו, שהם על בסיס משפחות, אך דווקא מצד זה יש להתחשב בכך שטומאתם אינה בהכרח באשמתם ולעיתים היא אפילו מציאות מחוייבת, ואם כך "למה נגרע"?

גישה זו, אותה הציגו הטמאים לנפש, מתוך תחושתם הפנימית ורצונם להיות מחוברים לכלל, הייתה גישה שונה ועל כן חייבה את משה לשאול את פי ה'.

הקב"ה למעשה "מקבל" את טענת אותם אנשים. המשמעות היא עצומה מבחינת עצם עובדת השינוי הרוחני שגרמה אותה "תלונה" של האנשים לנפש. הגישה השתנתה והשלכות יש לה לטב ולמוטב. חלק ראשון של פרשת פסח שני עוסק אמנם ב"יצירת" פסח שני הנובע מהעברת החיוב למישור הפרטי, אך גם חלקה השני של הפרשה נובע מאותו יסוד – מי שהיה טהור ולא היה בדרך רחוקה ולא עשה את הפסח חייב מיתה. כל זמן שהחיוב היה כללי, כמו במצוה במקורה. מי שלא עשה – לא עשה וזהו. עתה, משהחיוב נעשה גם במישור הפרטי, מי שיכול היה להתחבר לברית ולא עשה זאת חייב מיתה. נמצא שטענת הטמאים יצרה, מחד, אפשרות נפלאה של פסח שני, אך, מאידך, גם החילה "חומרא" חדשה על כל אדם מישראל ואפילו עונש כבד על אי קיומה.

ב. מודל שבטי ומושל אישי – משפחתי

מכאן ניתן לעבור לפרשת בנות צלפחד. בטרם נגשו בנות צלפחד למשה היה המצב ההלכתי בהתאם לשינויים שהחיל המעבר למודל השבטי – מי שיש לו בן, אחוזתו עוברת לבנו, כיורשו הישיר. מי שאין לו בן, מופקעת נחלתו ממנו והיא עוברת אל המעגל המשפטי הרשמי הבא, אל המסגרת השבטית. במסגרת זו יש בסמכותו של נשיא השבט, כ"אפוטרופוס על העזבונות", לתת את הנחלה לאשר יחפוץ בתוך השבט. הטעם המנחה להלכה זו היה שזיקת הנחלות היא למישור השבטי ולא למישור המשפחתי, אזי כל זמן שיש יורש ישיר, כך דרך הירושה לעבור אך אם אין יורש ישיר, חוזרת הנחלה ל"יורשיה החוקיים".

המשמעות הרוחנית של מצב זה היתה שארץ ישראל למעשה לא נתחלקה לבני ישראל כפרטים, הזיקה לארץ ישראל הייתה למעשה זיקה שבטית כללית אך לא בעלת מימד אישי ופרטי. צריך היה לחלק את הארץ לשבטי ישראל כשבטים וכציבור המייצג מכלול של פרטים אנונימיים הממוספרים לפי ראש ואילו זיקת הפרט הבודד אינה כלל מכח עצמו וירושתו הפרטית אלא מצד היותו חלק מהשבט.

ניתן להעלות משמעות מעשית נוספת לדבר, מעבר למקרה שאין בן יורש, ביחס לחובת המגורים בארץ ישראל. אם הארץ היא מורשה לשבטים בכללם והיא מתחלקת להם, הרי שחובת יישוב ארץ ישראל, הורשתה ונחלתה היא חובה שבטית ציבורית ולא חובה אישית ופרטית ועל כן אין חובה על הפרט לגור דווקא בארץ ישראל ולא במקום אחר. יש חובה ששבטו, כשבט וכצבור, יוריש את נחלתו ויתיישב בה אבל מעבר לכך, הוא כאדם פרטי אינו מחוייב בכך.

במקביל חשוב להדגיש נקודה נוספת ואחרת למודל השבטי:  כיוון שהארץ מתחלקת לשבטים ויש חובה על כל שבט כשבט לנחול נחלתו, אין אפשרות לשבט מסויים לבא ולומר שהוא אינו רוצה לנחול בארץ אלא במקום אחר, שהרי לו ספציפית הוגדרה נחלה ואין היא יכולה ליסוב ממנו לשבט אחר ולפטור אותו מהירושה.

זהו המודל השבטי של חלוקת הארץ שהיה ברקע שתי פרשות בהם נעסוק: בנות צלפחד ובני גד וראובן[3].

אך קודם לכך נתאר מודל אפשרי אחר – המודל האישי – משפחתי, שלו מאפיינים נגדיים למודל השבטי.

המודל האישי – משפחתי יסודו בהתייחסות לאדם ולמשפחה כמשהו מוגדר בפני עצמו ולא כחלקים המרכיבים שבט ומיוחסים אליו כנקודת יחס ראשונית. מתוך כך נובעות השלכות שונות. הראשונה והראשית שבהן לענייננו היא הקישור לארץ ישראל. הקישור לארץ ישראל הוא אישי ומשפחתי באופן ישיר. לכל איש ומשפחה חלק בארץ ישראל המקושר ספציפית להם. מתוך השלכה ראשונית זו נובעות השלכות נוספות: א. ארץ ישראל מתחלקת ע"פ מפתח משפחות (כהתארגנות יסוד המבטאת את פרטיה) ולא עפ"י שבטים. עפ"י זה לכל אחד זכות וחלק בארץ השייכים לו באופן ישיר ב. חובת יישוב ארץ ישראל, הורשתה ופיתוחה הינה חובה אישית המוטלת על כל יהודי בפני עצמו. מתוך כך אין הוא יכול לומר "אני אגור בחו"ל ואסייע לאחיי משם", שהרי זו "חובת גברא".

נזכיר גם שעפ"י המודל האישי – משפחתי, לשבט, כשבט, אין מעמד משפטי עצמאי. גם אם נאמר שמעשית הייתה מסגרת או פורום של שבטיות בזמן מודל המשפחות, הרי שהוא היה יחידה בעלת משמעות ערכית או סמלית אך לא בעלת רשמיות ותוקף. נובע מכך שגם אם קבוצת אנשים או משפחות התאגדה בתוכה לכלל יחידה גדולה, כמו שבט, ויש להם כרגע אינטרס קבוצתי מסויים, אין מקום להתחשב בו כיוון שהיישות החדשה הזו אינה בעלת מעמד ותוקף רשמיים. על כן, אם קבוצת משפחות התארגנה לשותפות כלכלית, כזו או אחרת, ויש להם כרגע מקנה רב או רכוש מיוחד המחייבים תנאים מסויימים, אין הם יכולים "להגיש בקשה" לסיפוק צרכיהם כקבוצה, כיוון שהם יחידה לא מוכרת וממילא חסרת זכאות.

עד כה עסקנו בהקדמות. הרחבנו במשמעויות הרוחניות והמעשיות של האירוע סביב פסח שני והגדרנו את ההשלכות שיש למודלים הארגוניים בישראל, המשפחתי והשבטי, על סוגיית ירושת הארץ וההאחזות בה.  עתה נבוא לבאר במהלך פרשתנו.

הפרשה פותחת בנתינת הברית לפנחס על קנאותו ובצווי ללחימה במדין על מעשיהם. מיד לאחר מכן מובא בכתוב:

"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל… רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי… אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי…" וכן הלאה (במדבר כו).

באופן ברור ביותר, מפקד בני ישראל בפרשה הוא ע"פ מפתח משפחות ולמנין המשפחות יש השלכה על הנחלת הארץ, ככתוב בהמשך: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ: (כו, נג – נד). ולכאורה תמוה הדבר, שהרי אופיו המובהק של ספר במדבר הוא פילוח עם ישראל לפי המודל השבטי ולא ע"פ מפתח משפחות, אז מה עושה פה מפקד משפחות?

רמז לתשובה נותן לנו הפתיח המקוטע של המפקד: "ויהי אחרי המגפה" ואז בא צו ה' למשה על המפקד. ויש לברר מה הקשר ולמה צריך קישור בין צו המפקד לסיפור המגפה? ואולי לפני כן, האם יש הסבר מהותי לסמיכות הפרשיות של מעשה פנחס והצו למלחמה במדין עם מפקד הנחלה? או אולי זה רק טכני ובמקרה?

סבורני שיש קשר מהותי בין הפרשות. בלעם, בפרשה הקודמת, בא לקלל ונמצא מברך. ברור מן הכתוב שההשראה לברכה וההסטה מקללה לא באה לכשעצמה אלא מתוך ראייתו משהו במישור הגשמי ואז נחה עליו רוח נבואית. מה ראה בלעם? "וירא את ישראל שכן לשבטיו" ובעקבות זאת הוא מצהיר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"[4]. ההערכות הישראלית ע"פ המודל השבטי שידרה עוצמה שאפילו בלעם לא הצליח לה. הוא ניסה להתמודד מולה שלש פעמים ונכשל. לאחר שהוא ראה את הכשלון במאבק החזיתי מול ישראל, הוא חיפש את נקודת התורפה, בה הוא יוכל לגעת ובעזרתה לפגוע בישראל. הוא זיהה את עוצמת העם בההערכות השבטית ולכן הוא מציע לבלק את נקודת התורפה – מישור המשפחה, שנדחק ונשחק במעבר לשבטיות ובהשקעה בו. ואכן באות בנות מואב על עסקי משפחה ובראש המתריסים כלפי משה עומד נשיא בית אב לשמעוני המביא עמו את בתו של "ראש אמות בית אב במדין". קנאתו של פנחס באה לתקן את הבעיה במישור הזה והקב"ה אכן משבח אותו על מעשהו "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי"[5].

אלא שקנאתו של פנחס הייתה מקומית ולשעתה ולא היה בה בכדי לתקן ולחזק את נקודת התורפה שנתגלתה, את העצמת המודל השבטי על חשבון המישור המשפחתי ותוך החלשתו. מתוך כך אנו עדים למהלך נוסף ומשלים בהערכות החברתית של עם ישראל. ספר שמות התווה את מודל המשפחות, רובו של ספר במדבר התווה את מודל השבטים ובשלב הזה אנו מגיעים לשילוב שני המודלים לכלל מודל אחד, המתבטא בירושת הארץ ומכליל את מודל המשפחות תחת כנפי מודל השבטים. כבר מפקד בני ישראל חושף את השילוב הזה: "רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן … אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי" – ראובן קרוי "בכור ישראל" בהקשר המשפחתי של בית יעקב וכך גם בניו מפולחים ע"פ משפחות אך המעגל אינו עובר מאוסף משפחות לעם אלא ממשפחה לשבט ומשבט לעם. כך גם תחולק הארץ:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ: אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט" (במדבר כו, נב – נו).

רוצה לומר: את הארץ תחלק חלוקה ראשונית למטות אבותם וחלוקה משנית ע"פ משפחות, בה מוסיפים למרובים וממעיטים למעטים. וכך היא שיטת הרמב"ן על אתר:

"והנה פירוש הפרשה, לאלה – הנזכרים למשפחות תחלק הארץ. במספר שמות – שיתנו לכל זכר לגולגלותם חלקו. לרב תרבו נחלתו – שיחלקו ארץ ראובן לארבעת חלקים, למשפחת החנוכי המרובה על דרך משל נרבה נחלתו ולמשפחת הפלואי המועטת נמעיט, כי איש לפי פקודי – המשפחה יותן נחלתו – ותטול כל המשפחה במקום אחד, ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות. ולפיכך הזכירו חכמים (ת"כ בהר פרשה א ב) חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו וכו':

"אך בגורל יחלק את הארץ" – לשבטי ישראל, ולשמות מטות אבתם – שהם שנים עשר מטות ינחלו – אותם. וחזר ואמר על פי הגורל תחלק נחלתו – של מטה, בין רב למעט – כי גם בין המשפחות יטילו גורל, ויהיה חלק החנוכי ברוח ובמקום אשר יעלה לו הגורל וחלק הפלואי באותו מקום אשר יעלה לו הגורל, אך נרבה לרב ונמעיט למועט במשפחות. וזהו שנאמר בסדר אלה מסעי (להלן לג נד), והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחתיכם לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה למטות אבתיכם תתנחלו, הנה באר שתהיה הנחלה למשפחות בגורל אל הרוח אשר יפול לו הגורל שם נרבה לרב ונמעיט למעט במשפחות, ואמר שתהיה למטות אבותם, כלומר שתים עשרה מטות" (רמב"ן שם).

לאחר שבארנו את המהלך שהוביל לשילוב מודל המשפחה במודל השבט נוכל לבאר בפרשת בנות צלפחד ובבני גד וראובן. וזאת בהמשך.

בנות צלפחד.

"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף… וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה… לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת (במדבר כז, א – ז).

משנעשה המפקד למשפחות ונאמר למשה "לאלה תחלק את הארץ" באו בנות צלפחד וטענו למימוש מעשי של השילוב העקרוני של מודל המשפחה במודל השבטים. ע"פ מודל המשפחה, לאדם, באופן אישי, יש חלק בארץ. כיוון שכך נחלתו עוברת בתוך משפחתו ע"פ סדר קרוביו. באו בנות צלפחד למשה ואמרו: אכן לפי המודל השבטי בטהרתו, מי שמת ובן אין לו חוזרת נחלתו למסגרת השבטית המקורית, אך כעת, בשילוב המודל האישי – משפחתי, גם אם אין לו בן הרי שיש לו קרבת דם משפחתית אחרת ומשום כך זכאיות אנו לנחלת אבינו. כיוון שהמדובר בעיקרון יסוד בעל השלכות רבות, כמוזכר לעיל במאמרנו, מגיש משה את משפטן לפני ה'. הקב"ה מאמת את טענת בנות צלפחד על המעבר הרוחני והמעשי ממודל למודל, "כן בנות צלפחד דברת", ומרחיב את העיקרון על כל השלכותיו הבאות לידי ביטוי בפרשת בת יורשת נחלה / פרשת נחלות[6].

בנות צלפחד טענו ליישום המודל המשפחתי במלואו, כמתבקש. אלא שאז באו בני יוסף[7]:

"וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו: וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ" (במדבר לו, ב – ג).

בסיס טענתם היה שהמודל המשפחתי שולב בזה השבטי באופן שזה הראשון כפוף לאחרון וחוסה בצילו ועל כן הוא זכאי לזכויות אך אינו יכול לסתור או לפגוע במודל המרכזי. על כך מגיב משה בשם ה' ופותח את דבריו בהיגד מקביל: "כן בני יוסף דֹברים". האיזון שייעשה הוא שהזכאות האישית – משפחתית תישמר ביסודה אך רק בתנאי שלא תיפגם בגללה הזיקה למעגל הרחב יותר, לשבט, שכן הוא היחידה הארגונית בעם עבור המשפחה[8].

נמצאת פרשת פנחס שלב נוסף בהערכותם החברתית של בני ישראל וביצירת האיזונים הנכונים בין צרכים, יעדים והשלכותיהם השונות על סף הכניסה לארץ ישראל.


[1] ראוי לעמוד על דברי חז"ל אלו שכן לענ"ד הם משקפים תופעה אחרת. יתכן שהרבה הלכות הכתובות בתורה הן תוצאה של אירועים כאלה ואחרים שהתרחשו במהלך נדודי ישראל אלא שהתורה בכתיבה "הספרותית" ניתקה את המצוה מהפן ההיסטורי שגרם לה לבא והעמידה אותה כהוראת מצוה בפני עצמה. ההוראה ההלכית נותקה מהפן ההסטורי מן הסתם כיוון שלא הייתה חשיבות לדורות באותו אירוע הסטורי או שלא היו ראויים בעלי הארוע שההלכה שנוצרה תירשם על שמם. חריגים הם בנות צלפחד ואנשי פסח שני, שנסתמכה הפרשה עליהם ויש בכך רק בכדי להעצים את זכותם, עומק טענתם, יושרם והאמת שבלבבם. אם אכן נכונה התופעה הכללית שהצבענו עליה אולי יש בכך בכדי להסביר תופעות ספרותיות מסויימות כגון מיקומן של פרשיות ברצף הסיפורי של התורה או ברצף ההסטורי של נדודי ישראל, ויש לדון בכל מקום לגופו.

[2] חלוקתנו פה היא מאד דיכוטומית – אם יש כלל, אז הפרטים טפלים אליו לחלוטין ואם מדברים במושגי "פרט", אזי הפורום הקיבוצי הוא טפל לו ומשרת אותו. מקבילה כלכלית לתפישה זו היא, להבנתי, מעמדה המשפטי של חברה בע"מ, שבה החברה היא יישות משפטית עצמאית כחברה, ללא קשר לאנשים הפרטיים שעומדים מאחוריה.

[3] עוד נדבר בפרשות אלו אך נראה לומר כבר עתה שכנראה תאמו הבנות את אופי טענותיהן ותכליתן, ומנגד, תאמו הבנים למה שטענו, ואולי אין חלוקה זו מקרית.

[4] ההבנה הפשוטה היא שמראש ההר ומרחוק רואה בלעם את מבנה החניה הכללי, כ"תיבה", ואת החלוקה לשלשה שבטים בכל מקבץ, אבל אין כוונתו ב"אהליך" לאוסף אהלים פרטיים.

[5] הדגשתי את השורש ק.נ.א כיוון שבספרנו אנו מוצאים את השורש הזה חוזר בצורה מודגשת (10 פעמים) בפרשת "תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה: אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּו" (במדבר ה), העוסקת בתא המשפחתי. (ומקום אני מותיר למעיין בפיתוח הקבלת קנאת פנחס וקנאת האיש לאשתו ובהשלכות המתבקשות לענין אופי הקנאה ותכליתה בשני המקומות. לענ"ד ההקבלה מפנחס לפרשת אשה סוטה יש בה בכדי לסייע למהלך שהיתוונו בפרשת אשה סוטה במאמרנו לפרשת נשא).

[6] אמנם יש לשים לב – את מאמרנו פתחנו בפרשת פסח שני, שם הסכים הקב"ה לטענת הטמאים לנפש ו"יצר" פסח שני ובמקביל, באותו רגע, גם את חיוב המיתה למי שהיה טהור וקרוב ולא הקריב. ההשוואה לשם מלמדת שגם פה צריך להיות אותו דבר. טענת בנות צלפחד מביאה לכך שהן זכאיות לירושה מכח הירושה האישית בארץ, אך באותה מידה מתחייב שיהא אסור על כל יהודי לשבת מחוץ לתחום ארץ ישראל, שהרי בכך הוא פוגע בחלוקת הארץ ובמחויבותו לה והיוצא בכל אופן אולי יהא חייב מיתה. מסקנה זו אמנם מתבקשת אך אינה כתובה מפורש בפרשה. מדוע? מפה באנו לפרשת בני גד ובני ראובן. אך קודם לכך נשלים את פרשת בנות צלפחד בדברי בני יוסף.

[7] הפסוק הפותח את טיעוני בני יוסף הוא: "וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". ולכאורה קשה, שהרי לשיטתנו להלן, שבני יוסף באים לטעון מצד הפן השבטי ההולך להיפגע, ראוי היה שייכתב שנשיא שבט מנשה הוא שניגש אל משה והנשיאים, לפי שהוא הביטוי המובהק של הפן השבטי, ולא ראשי האבות למשפחות בני מנשה… ממשפחות בני יוסף"? ולא מצאתי תשובה לדבר וצ"ע.

[8] פרשת בני גד ובני ראובן דרשה ממני עיון נוסף ועל כן החלטתי לוותר עליה בשלב זה, ועם המעיינים הסליחה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: