"למה נסמכה פרשת…" – לפרשת מטות

"למה נסמכה פרשת…"

לפרשת מטות – גדי גזבר

א. פרשת נדרים.

  • המעיין בתחילת הפרשה שם לב לסגנון פתיחה של מצוה/ קובץ מצוות שאינו מוכר ונפוץ. נציע את התמיהה בלשונו של הרשב"ם על אתר:

"וידבר משה אל ראשי המטות – נשאלתי באניוב בכרך לושדון: לפי הפשט היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן? שלא נאמר למעלה "וידבר י"י אל משה לאמר איש כי ידר" וגו', והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה?." (רשב"ם במדבר ל, ב).

  • ויש גם לברר מה עניינם של ראשי המטות פה? גם אם נאמר שההוראה מה' אל בני ישראל עברה מתווכים שונים, כסדר ההיררכיה בבית מדרשו של משה רבינו, מדוע דווקא פה מוזכרים ראשי המטות כחלק מהשתלשלות ההלכה? רש"י מבקש לענות על כך בפירושו: "חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל. ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר (שמות לד, לא – לב) "וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל". ומה ראה לאומרה כאן? למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות". (רש"י כאן). ע"פ רש"י הסגנון המיוחד בא לחדש/ להדגיש הלכה, אך עדיין הפשט טעון ביאור.
  • אך יותר מזה יש לשאול: מה בכלל עושה פה פרשת נדרים? לְמַה היא קשורה? האם היא אמורה להתקשר לפרשה שלפני כן או לפרשה שאחרי כן? הרשב"ם, שהזכרנוהו לעיל, מקשר את דין נדרים לפרשת המועדות שם הוזכרו נדרים: "וזו תשובתי. למעלה כת' "אלה תעשו לי"י במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם", שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים משום בל תאחר, כמפורש במסכת ראש השנה. הלך משה ודבר אל ראשי המטות, שהם שופטים, להורות לישראל הילכות נדרים, ואמר להם: הק' צוה לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם, לפיכך "איש כי ידר נדר לי"י", קרבן, "או השבע שבועה" לענות נפשו "לאסור אסר, לא יחל דברו", מוסב על הנדר, כלומר לא יאחר את נדרו עד לאחר הרגלים כמו שצום הק'" (רשב"ם שם). הכיוון האסוציאטיבי של הרשב"ם הוא בהחלט לגיטימי וסביר, אם כי מכלל תחושת דוחק ואילוץ לא יצאנו בפירוש זה.
  • לתחושה הנ"ל יש מקום לצרף, גם ביחס לדברי הרשב"ם וגם כשאלה בפשט הכתובים עצמם, תמיהה נוספת העולה מפסוק הסיום והסיכום של הפרשה: "אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ" (ל, יז). הכל כתוב פה, חוץ… מהמילה "נדרים" או השורש נ.ד.ר שהם, לכאורה, עיקר ומרכז הפרשה. משפט סיכום או סיום אמור להתייחס למרכז ולמוקד של האמור לפניו ולא להתייחס לפרטי דוגמאות כמו "בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ".

האמת היא ששאלת מיקומה של פרשת נדרים היא חלק משאלה רחבה יותר. פרשת פנחס פותחת בנתינת הכהונה לפנחס ומיד בא צו ה': "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר" (במדבר כה, טז – יח). ביצוע הצו הוא במרבז פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (לא, א – ג). בין הצו לביצוע ישנן מספר פרשיות שצריך לברר ולבאר את סיבת מיקומן באותו מקום. הפרשות המדוברות הן:

א.     מפקד בני ישראל.

ב.      פרשת בנות צלפחד ודיני נחלה.

ג.      הצו על מות משה ומינוי יהושע.

ד.      פרשת קרבנות הציבור במועדים.

ה.     פרשת נדרים.

ב.

את דברינו נתחיל מהשאלה האחרונה, המתייחסת לפשר מיקומם של רצף נושאים בין הצו למלחמה במדין לבין ביצועו. נבקש להציע הבנה במיקום כל פרשה בפני עצמה, עד שנגיע גם לפרשת נדרים שהיא מוקד עיוננו בהקשר הנוכחי.

במאמרנו לפרשת פנחס נפרשה ההבנה שבלעם לא הצליח לקלל את ישראל בגלל שנתקל בעוצמת המודל השבטי בו היה מאורגן העם. הוא מצא את נקודת התורפה במישור המשפחתי ובעקבות זאת יעץ למואב ומדין למשוך את בני ישראל לחטא בעל פעור[1]. סברנו שם שמפקד בני ישראל, ע"פ מפתח משפחתי ושבטי, מובא לפני תיאור ביצוע הצו כדי לבטא את תיקון וחיזוק נקודת התורפה הפנימית בטרם יוצאים לפעולה התקפית כלפי אויבים מבחוץ. התיקון והחיזוק היו בשילוב המישור המשפחתי בתוך המודל השבטי ותחת חסותו.

את מיקום פרשת בנות צלפחד ביארנו כנובע ישירות מהמצב "המשפטי" החדש שנוצר במפקד וכפי שמשתמע מהצו המסיים את המפקד: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ: אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט" (כו, נג – נו).

את הצו למשה "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ… וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" (כז, יב – יג)  ניתן לראות כנספח מתבקש למפקד שהיה קודם, לקראת חלוקת הארץ, והדיון בנחלת בנות  צלפחד. כיוון שבאנו לכלל דיבור ממשי ואופרטיבי לגבי ירושת הארץ, אזי זהו המקום להזכיר למשה שהוא אינו נכנס ויש למנות אחר תחתיו. כך בפשטות משמע מפירוש רש"י במקום: "למה נסמכה לכאן? כיון שאמר הקב"ה "נתן תתן להם", אמר: אותי צוה המקום להנחיל, שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ. אמר לו הקב"ה: גזרתי במקומה עומדת". על אותו עיקרון, בפירוש אחר, מקשר רש"י את הצו למלחמת סיחון ועוג בסוף פרשת חקת: "דבר אחר: כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי. משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו, לטרקלין והוא אחריו, כיון שבא ליכנס לקיטון, א"ל בני מכאן ואילך אתה אסור ליכנס" (רש"י במדבר כז, יב).

 במקביל, ניתן אולי להסביר את מיקום הנושא דווקא על רקע האמור בין שני פירושי רש"י, דהיינו ספור בלעם, חטא פעור וצו המלחמה במדין. כשחוזרת התורה, בפרשתנו, לביצוע של מלחמת מדין, היא שבה ומזכירה את הציווי על המלחמה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: (לא, א – ב). את ציווי הנקמה אנו מכירים מפרשת פנחס. מה שמתחדש פה הוא סוף הפסוק: "אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ". ייתכן והקשר בין מלחמת מדין להאספות משה הוא טכני וכרונולוגי בלבד, אבל ללא כל משמעות בעצם הקישור בין השניים[2]. ייתכן, ובאפשרות זו נבקש לילך, שיש קשר מהותי בין השניים ואירועי מלחמת מדין הם נקודת סיום הפעילות עבור משה רבנו. למהות הקשר נתייחס בסוף המאמר, פה רק דנו בפשר מיקום צו ההאספות וקישרנוהו ספרותית למלחמה במדין.

הפרשה הבאה, שמיקומה צריך לידון, היא קרבנות המועדים. אנו נבקש להשאיר גם אותה בעמדת המתנה עד סוף המאמר ושם נציע כיוון להסבר.

ג.

כעת עלינו לברר את טיב מיקומה של פרשת נדרים ובדרך הילוכנו נבקש גם לענות על השאלות האחרות אותן העלנו בהקשרה של פרשה זו.

ראשית נאיר נקודה משמעותית בפרשה. באופן ראשוני קרויה בפינו הפרשיה המדוברת "פרשת נדרים" וכוונתנו לדיני אדם הנודר נדרים. במחשבה שניה, נכון יותר יהיה לקרוא לקובץ הפסוקים "פרשת התרת נדרים", כיוון שרוב דיני הפרשה אינם מתייחסים כלל להליך האקטיבי החיובי של נדירת נדר וקיומו אלא מוקד הפרשה הוא באדם שנדר ורוצה לחזור בו מנדרו, או שאחר רוצה בכך, ובדרך להפר או להתיר את הנדר. אך סקירה נוספת של הפסוקים תלמד אותנו אולי שמוקד הפרשה הוא בכלל לא הנדרים ולא הפרתם ! במוקד הפרשה עומדת אשה והזיקה שיש בינה לבין בני משפחתה מדרגה ראשונה, או ליתר דיוק: אביה ובעלה. אם נבין כך את מוקד הפרשה, אזי כלל לא נתמה על הפסוק המסיים של הפרשה: "אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ" (ל, יז). פסוק זה תמוה לשיטת מי שמבין שבמוקד הפרשה עומדים דיני נדרים, אך להבנתנו דלעיל, הפסוק המסיים מגדיר בדיוק את מוקד ומהות הפרשה.

אם נשאל את עצמנו "מהו החידוש שיש בפרשה?" נוכל להעלות שתי אפשרויות מרכזיות: א. בהלכות נדרים – את עצם היכולת להפר נדרים שנידרו. ב. בהלכות משפחה –שיש זיקת סמכות בין אב לבתו או של בעל ביחס לאשתו הרלוונטית גם בתחום הנדרים .דומה, שפסוק הסיום של הפרשה, מצביע בפשטות על האפשרות השניה[3].

אם אכן, בסיוע הפסוק המסיים של הפרשה, מיקדנו את החידוש שבה בדיני המשפחה, הרי שלנגד עינינו יקפץ מיד הפסוק הפותח של הפרשה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'…" (ל, ב). העובדה שמשה מנחה את ראשי השבטים בהלכות הנוגעות למשפחה, כשברקע עומד המתח המתמיד בספר בין המודל השבטי לזה המשפחתי וכאשר פניית משה לראשי השבטים היא ייחודית ולא מקובלת בכתוב, עובדה זו אומרת "דרשני".

לשיטתנו, שהמפקד בפרשת פנחס מבטא שלב חדש של שילוב יסוד מודל המשפחות תחת חסות מודל השבטים, יש כנראה לומר שגם פרשת "נדרים", עיקר עניינה הוא בתחום הזה. רוצה לומר, מלכתחילה, כשהציב משה את מודל השבטים, הונחו ראשי השבטים בדינים מסויימים וכעת, לאור המצב החדש, נכון היה לאסוף אותם מחדש "ולעדכן" את הדינים בהתאם לשינוי. לא ברור לי בשלב זה מה היה מלכתחילה ובאיזה נקודה בדיוק השפיע השלב החדש ולמה זה מתבטא דווקא בהלכות נדרים, אבל משמע שמיקום הפרשה דווקא פה מתקשר למהלך הכללי.

לעגון הדברים, ניתן להוסיף נדבך נוסף לבנין. לענ"ד, פרשת "הפרת נדרים" אינה עומדת בפני עצמה אלא היא מתקשרת לנושא דומה שקדם לה, לפרשת בנות צלפחד. במרכז דברי בנות צלפחד עומדות שתי טענות: א. מימוש הרלוונטיות של המשפחה בתוך המסגרת השבטית, כפי שבוטא במפקד בני ישראל לקראת חלוקת הארץ[4]. ב. עיגון מעמדה של הבת כישות משפטית עצמאית במשפחה וכרלוונטית לענין ירושת נחלה[5]. גם במרכז פרשת "נדרים", לפי דברינו, עומדים שני היסודות הנ"ל. יש את שילוב המשפחה בשבט ויש את הבת והאשה כביטוי ההשלכה של השילוב[6].

לעת עתה, נחזור לעיין בקבוצת הפרשיות בהן עסקנו ונסכם מחדש את שעלה בידינו עד כה:

ברכות בלעם – בגלל החוסן השבטי.

חטא בעל פעור – נקודת התורפה המשפחתית.

הציווי על המלחמה במדין

מפקד בני ישראל – תיקון יסוד התורפה בשילוב משפחה בשבט.

  1. בנות צלפחד – ביטוי למימוש השילוב
  2. האספות משה ומינוי יהושע[7] – מתקשר למלחמת מדין, לציווי ולביצוע.
  3. קרבנות המועדים
  4. הפרת נדרים – ביטוי למימוש השילוב

מלחמת מדין

ד. מלחמת מדין.

נפנה להשלים עיון בחלק אחר במבנה הנ"ל והוא המלחמה במדין. לא נדון בכל הפרשה, רק נאיר נקודה אחת הרלוונטית לעיוננו והיא הרכב צבא המלחמה.

בעיוננו על חטא המרגלים ביקשנו לבדוק את ההגיון שהנחה אותם במסקנות שליחותם, מתוך הבנה שראשי העם אינם מואסים סתם בארץ חמדה ואינם יוצאים כנגד משה ואהרן אא"כ יש להם סיבה טובה לכך. אמרנו שם שהמרגלים הבינו שכל שבט יקבל נחלה לפי אופיו וירוכז במקום אחד. כל תופשי התורה של יששכר בנחלתו וכל הסוחרים והספנים של זבולון במקומם וכל אנשי המלחמה וההנהגה של יהודה בירושתם וכן הלאה. מתוך כך חששו שכל השבטים שאין "מלחמתם אומנותם"  לא ישרדו את שלב ירושת הארץ ויכחדו ומי שיתפוש את מקומם יהיו שבטי יהושע וכלב, שהם אנשי מלחמה והנהגה בכישרונם. יש להניח שהמרגלים הבינו שהכוונה הראשונית הייתה שכל שבט יקים מעצמו ולעצמו מערך צבאי בטחוני שייועד להגן על השבט. עם זאת, סביר גם להניח שהדבר לא נתן להם יישוב הדעת, שהרי איזו עוצמה יש לצבא המורכב מתלמידי ישיבת "אבינו יששכר" או לזה המורכב מעובדי נמל "חוף זבולון"? היש סיכויי הישרדות ריאליים למערך צבאי שכזה?.

סברנו שם לומר, שבמקביל להענשת המרגלים וכל העם על החטא, הותווה שינוי בתוכנית והוא הקמתו של צבא "פדרלי", האמור להיות אחראי לביטחונם של כל חלקי העם[8].

אין לי שום צל של ספק שאין צריך לומר לקוראינו הנאמנים, המבינים דבר מתוך דבר, שרעיון "הצבא הפדרלי" הוא  מבית מדרשו של "מודל המשפחות" ואילו מערך הצבא השבטי הוא תוצר של "מודל השבטים". ומכאן נבוא למלחמת מדין.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן: אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא: וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ" (לא, א – ו).

לא ניתן להתעלם מההדגשה הברורה, החוזרת ונשנית בריכוז של ארבע פסוקים, של הרכב הצבא היוצא למלחמה – אלף למטה לכל מטות ישראל.

ויש לשאול: א. מה פתאם מופיע פה צבא על בסיס שבטי מובהק ובחלוקה כמותית שווה, הרכב שלא מצאנוהו במלחמה אחרת ולפי דרכנו לעיל אינו אמור כלל להיות? ב. מה ההגיון הצבאי שבדבר? ואם צבא המדיינים כלל עשרים וארבע אלף לוחמים, אז בני ישראל יגיעו בנחיתות של חמישים אחוז בגלל שיש להם שנים עשר שבטים ולא עשרים וארבע? והרי גם מה שיש אינו בדיוק שנים עשר אלף לוחמים, אם לוקחים בחשבון שאין לוחמי אשר ומנשה כלוחמי יהודה ואפרים?

נראה לומר שבמלחמה זו משיב משה על טענת המרגלים כנגד מערך הצבא השבטי. במלחמה זו מתווה משה את דרך ההנהגה הצבאית, אבל גם הכללית, שהוא הלך לאורה ושאותה ייעד ליישום בארץ ישראל. אלא שדרך זו דרשה עוצמה רבה, אמונה מוחלטת וראיה אמיתית. בחטא המרגלים הוכרע לכשלון חלקה הגדול של אפשרות זו במיטבה ובמי מריבת קדש היא הוכרעה סופית. על כן משה לא נכנס לארץ בדרגת ההנהגה המתאימה לו ואת מקומו החליף יהושע ע"פ המתאים לעם ישראל. מלחמת מדין הייתה התגובה המוחצת של נביא ישראל לנביא האומות, אך גם פעולתו האחרונה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (לא, א – ב). ישנו קשר ישיר בין מלחמת מדין למותו של משה לאחריה, כי מבחינת מהלך ספר במדבר, מבחינת הערכותו החברתית והרוחנית של עם ישראל, תפקידו המרכזי של משה מסתיים בזאת.

מה היא דרכו של משה ע"פ ה'?

מודל המשפחות של ספר שמות היה מבוסס על פרטים ועל כמותם. ספר שמות, במחשבת ההערכות החברתית שלו, מתמקד במעבר הכמותי של בני ישראל משבעים נפש שירדו למצרים לשש מאות אלף רגלי גברים לבד מטף שיצאו משם. מודל השבטים של ספר במדבר מתבסס על איכות. על מעבר מאוסף פרטים לכלל הנערך ע"פ שבטים והולך ומתמקם בתבנית תיבה של ארבעה מקבצים המקיפים את המשכן. מרגע שהושלמה הערכות ישראל, כמפורט בפרשות הראשונות של הספר, כוחו ועוצמתו של העם היא באיכותו, באמונתו ובדרכו. כיוון שהכח הוא באיכות ובמבנה, אזי גם אם באופן כמותי מספרו אינו רב, הרי שכוחו גדול פי כמה וכמה מונים אפילו מהכמות הנכונה.

לבלעם, שהיה קוסם גדול, הייתה שליטה על אוסף של פרטים, בכל כמות שהיא. כי בשעה שהגישה היא רוחנית, אם לחיוב ואם לשלילה, אז לכמות חומרית אין ערך ואין יכולת עמידה. אבל כשבלעם בא לקלל את ישראל, הוא נתקל בתופעה שהוא לא הכיר עד כה. הוא עלה לראש הפסגה כדי לצפות באוסף הפרטים, עליו אמר לו מלך מואב "הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ". בלק נבהל מאוסף הפרטים, אבל בלעם לא חשש לכך. אך בבואו לתצפת על אוסף הפרטים – "וירא את ישראל שכן לשבטיו". אל מול עיניו הייתה כמות לא גדולה של אנשים אבל איכות שלא היה לו מושג איך להתמודד עמה. הוא בא לקלל ונמצא מברך. לאחר שלש כשלונות הבין בלעם מהיכן נבע כשלונו. הוא הבין שכוחו של העם באיכותו הבנויה על בסיס השבטים. על כן הצעתו הפשוטה לבלק הייתה להתנכל לישראל מהצד הפרטי שלהם, מהצד המשפחתי שלהם. ופה הייתה הצלחתו גדולה מאד ולולי קנאת פנחס הוא היה "מצליח" יותר.

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן: אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא". משה רבנו, כדי לנצח במלחמה,  אינו זקוק לכמות גדולה של אנשים. הוא צריך את המירשם האיכותי הנכון. בדרך שבה ניצח אברהם אבינו את ארבעת מלכי הצפון ובדרך בה הכה דוד את גלית, יכול משה רבנו לנצח את מדין, גם אם יש להם יתרון צבאי משמעותי. אין פה צורך בנס מיוחד שמעבר לטבע, כמו במלחמה עם עמלק, זהו "הפטנט הא-להי" למלחמה בדרך הטבע עם איכויות שלמעלה מן הטבע. בלעם התנכל לישראל במישור הפרט אבל את הנקמה הוא יספוג על דרך הכלל. הוא פגע במישור המשפחתי, אך ימות מעוצמות של מי "ששכן לשבטיו".

ה.

במי מריבת קדש פונה משה אל בני ישראל ואומר להם: "שמעו נא המרים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים"? – אתם באמת חושבים שהקב"ה לא יכול לעשות נס ולהוציא מים מן הסלע? אתם לא מאמינים שאל מול רצון א-להי כל חומר, אפילו קשה כסלע, יכול להתגמש ואפילו להוציא מים? אחרי ארבעים שנה במדבר, אתם לא מאמינים בזאת?

משה רבינו היה בטוח שעצם נזיפתו בבני ישראל תגרום להם להתעשת, להתנצל על הנפילה הרוחנית הרגעית שהייתה להם ולחזור למסלול האמונה. הוא לא היה מוכן לקבל את האפשרות שזה לא כך או שהם לא מסוגלים להתעלות על עצמם. מבחינתו, הוא דרש מעם ישראל רמה
בסיסית, יסודית ואלמנטרית של אמונה ולא הרבה מעבר לזה. אבל בני ישראל באמת לא יכלו או אולי לא רצו למרות שיכלו. הם עמדו מול הסלע ואמרו למשה "אבל אנחנו באמת לא מאמינים" או אולי "לא רוצים להאמין". ומשה כעס והכה את הסלע. והקב"ה? "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" – אם אתם רוצים "להקדישני" זה חייב להיות ואפשרי רק "לעיני בני ישראל" – לפי מה שעיניהם רואות. לזאת יקרא "אמונה בגבה העינים".

ישראל לא יכלו לעמוד בדרישות האמונה שהציב להם משה. משה הבין את טענת המרגלים שעל דרך הטבע, חלוקת הארץ לשבטים ומיקום פיזי רחוק של זה מזה יכול לגרום לחוסר הישרדות של השבטים שאינם צבאיים. כלב ויהושע, בעקבות משה, ביקשו להסביר להם שהכח לא נעוץ במיקום הפיזי ובכמות חיילי הסיירות העומדים לרשות השבט. העוצמה היא בקישור הרוחני שבין השבטים ובלכידות הלאומית שביניהם. הם ניסו להסביר לשאר המרגלים, שע"פ מודל השבטים, עוצמת גור אריה יהודה באפשרותה להשפיע מהר חברון ועד הרי נפתלי, גם אם חיילי יהודה לא יהיו פיזית בתעסוקה מבצעית בצפון. הם ניסו להסביר את עוצמת השבטים שמאפשרת השראת שכינה במקדש ומתוך המקדש חוזרת ושורה השכינה בכל ישראל… אבל זה דרש הרבה תעצומות נפש ואמונה. בני נפתלי ואחרים לא היו מוכנים לעמוד במצב בו יעמוד אויב בשער העיר והם יעמדו מולם רק עם התקוה לעזרה מבני אפרים הרחוקים.

נמצא שבניגוד למהלך שהצגנו עד כה, "הצבא הפדרלי" לא היה תשובה לבעיה אמיתית אלא תשובה לדרגת אמונה נמוכה יותר. היה הגיון בדברי המרגלים – לשיטתם, אבל העם היה מאחוריהם והיה צריך פתרון "לעיני בני ישראל".

ו.

פה[9] ברצוני להגיע לנקודה עקרונית יותר ולומר ששילוב מודל המשפחות במודל השבטים, אותו תיארנו מתחילת פרשת פנחס, אינו שלב גבוה יותר בהערכות של עם ישראל אלא שלב נמוך יותר. השלב הגבוה היה מודל השבטים בטהרתו. המודל כמו שנערכו בני ישראל לפיו בתחילת ספר במדבר וכמו שביקש משה להראות את תוצאותיו במלחמת מדין. אלא שהחטאים המתוארים במהלך ספר במדבר ועליהם עמדנו בעיונינו לפרשות הספר הצביעו על הקושי האמוני והמעשי שיש לישראל עם מודל זה ועל חוסר הכוחות הנפשיים שיש בהם להתמודדות עם אתגרי המודל. שילוב המודל המשפחתי במודל השבטי היה ירידת מדרגה לרמה המאפשרת "להקדישני לעיני בני ישראל".

כעת נשוב לסכם את התרשים של עיקר פרשות פנחס ומטות, אותו פרשנו כבר לעיל:

ברכות בלעם – בגלל החוסן השבטי.

חטא בעל פעור – נקודת התורפה המשפחתית.

הציווי על המלחמה במדין – נקמה במדין בעוצמת המודל השבטי.

מפקד בני ישראל – תיקון יסוד התורפה בשילוב משפחה בשבט ע"פ יכולות העם.

בנות צלפחד – ביטוי למימוש השילוב

האספות משה ומינוי יהושע – תוצאה ישירה של מהלך השילוב שאינו מתאים לדרגת משה.

קרבנות המועדים – אולי הדרך וההזדמנות להגיע לדרגת משה בתוך ארץ ישראל[10].

הפרת נדרים – ביטוי למימוש השילוב

מלחמת מדין – נקמת ה' בבלעם ובמדין בעוצמת המודל השבטי.

נמצא המבנה שלפנינו פורש, בצורה תרשימית, את מהלכו הרוחני של ספר במדבר. הציווי על מלחמת מדין והביצוע שלה היו ביטוי למודל השבטי כפי שהוא אמור להיות בצורתו הנכונה. בנות צלפחד ופרשת "נדרים מבטאות את הירידה בדרגה לשילוב מודל המשפחות במודל השבטים, כדי להתאים את המציאות ליכולות הרוחניות והאמוניות של עם ישראל. האספות משה וקרבנות המועדים מבטאים מחד את התוצאה ההיסטורית הישירה של כשלון מימוש מודל השבטים בטהרתו, אך מאידך מציע גם את ההזדמנות הקיימת לדורות, בזמן שבית המקדש קיים, לשוב אל דרגה גבוהה זו.

בפתיחת ספר במדבר התייחסנו לפרקים הראשונים של הספר, העוסקים בהערכות המבנית של עם ישראל, כמבוא יסודי לספר עצמו, המתחיל כרונולוגית "ביום כלות משה להקים את המשכן" (ז, א). עיקרו של ספר במדבר מסתיים בסוף פרשת חקת, לאחר המלחמות עם סיחון ועוג, שעה שישראל מגיעים אל קצה מסעם במדבר – "וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (כב, א). מכאן והלאה אנו עסוקים בנספחי הספר – בעוצמת המודל השבטי מול בלעם ומול מדין, אבל מאידך גם חוסר יכולת העם לעמוד בדרישותיו וממילא בנפילה לדרגה נמוכה יותר. כל אלו כמפורט במאמרנו.


[1] קישור בלעם לחטא בנות מואב אינו מצוי במקומו אלא באיזכור אגבי. כשקוצף משה על פקודי החיל שהביאו את נשות מדין כשלל הוא אומר להם: "הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'" (לא, טו – טז).

[2] לכך יכול לסייע חוסר "ו" החיבור במילה "אחר".

[3] עדיין איני יודע בדיוק מה הוא החידוש, מהי משמעותו ואיך הוא משפיע על מיקום הפרשה, אבל משמע לי שמכל מקום הוא שייך לדיני משפחה.

[4] כך ביארנו לשיטתנו, במאמר לפרשת פנחס, את מהות פרשת בנות צלפחד.

[5] דבר זה הוא חידוש בפני עצמו ואינו נובע בהכרח מהטענה הראשונה, שהרי ביצוע טענה א' היה יכול להתיישם רק בקרב גברי המשפחה, כמו אחי הנפטר, אביו, אחי אביו וכן הלאה, וללא כל הכללה של הבת. את החידוש שבדבר ניתן לראות גם מכך שרק בתו של הנפטר נכללת ביורשים ואין בכלל זה נשות המשפחה שבמעגלים רחוקים יותר, כמו אם הנפטר, אחותו, דודתו וכדו', גם אם אינן נשואות.

[6] אמנם לא נתעלם מכך שסוף סוף הביטויים הפכיים, דהיינו שבפרשת נחלות הבת קיבלה מעמד משפטי ומשפחתי עצמאי ואינה רק "בת של…" ואילו בנדרים מודגשת רשות הבעל/ האב עליה ומרחב העצמאות שלה מצומצם יותר. להלן נצביע על בעייתיות הקיימת בשילוב המודלים עליהם דיברנו לצד הצורך שנדרש היה בעצם ביצוע השילוב. ייתכן, וזאת על דרך ההצעה, שפרשת בנות צלפחד מבטאת פן אחד, "חיובי", בשילוב המודלים ואילו פרשת נדרי אשה מבטאת פן שני, מצמצם יותר, הקיים בשילוב. ועוד צריך עיון.

[7] לאור המבנה המשורטט, הקשר בין בנות צלפחד להפרת נדרים פותח אפשרות לקשר מבני נוסף בין צו האספות משה לקרבנות המועדים. אנו נחזור לאפשרות זו אליו בסוף המאמר לאחר הדיון במלחמת מדין.

[8] אמנם התיקון המדובר לא מתואר מפורש בכתוב, אך בפשטות זהו הצבא עימו נלחם יהושע ואלו אנשי המלחמה, בכישרונם, היוצאים למלחמות המדבר ערב הכניסה לארץ. למה לא מפורש בכתוב התיקון המדובר? לענ"ד חלק מהתשובה, לפחות, מצוי בהמשך דברינו על מלחמת מדין.

[9] אני מודה ומודיע שנעשית פה תפנית משמעותית במהלך, תפנית שעדיין מתלבט בנכונותה המוחלטת. עד כה התוויתי את המהלך החברתי – רוחני כהולך ומתקדם. בשלב א' של ספר שמות היה מודל המשפחות, בשלב ב' של ראש ספר במדבר היתה התקדמות לעבר מודל השבטים ובשלב ג', שהוא תוצאת יישום המודל בעם, אנו עולים לדרגה הגבוהה של שילוב מודל המשפחות בזה השבטי. ליבונו החוזר ונשנה של הנושא תוך כדי כתיבתו הביא אותי למחשבה על מבנה אחר. ע"פ המבנה החדש, מודל השבטים, אותו הציג משה ע"פ ה' בראש ספר במדבר הוא המודל החברתי – רוחני האידיאלי עבור עם ישראל. אלא שהוא דרש עוצמות נפש ואמונה בדרגות גבוהות מאד. רצף החטאים המתואר במרכז ספר במדבר מבטא את הקושי שהיה לעם לעמוד במתח הרוחני הגבוה שדרש המודל ועל כן היה צריך להנמיך את הרף ולהציב שילוב של מודל המשפחות במודל השבטי, כרף נמוך יותר מבחינה רוחנית אך עמיד ויציב יותר מבחינת העם. במסגרת "המודל המשפחתי" האישי שלי עלתה הסוגיה לדיון ואשתי טוענת שלא הצלחתי לעגן ולבסס את גישתי החדשה באופן המצדיק תפנית משמעותית במהלך המחשבתי. ואני, מחד מחזיק עדיין בתפנית ומאידך, מותיר את הדיון פתוח ואת עצמי ב"צריך עיון".

[10] הדבר טעון כמובן הרחבה יתרה שיש לה בסיס ועגון אך לא כאן מקומה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: