"אז יבדיל משה שלש ערים" – לפרשת דברים

פרקים א' – ד', המצויים בפרשתנו ובחלקה הראשון של פרשת ואתחנן, הם חטיבה בפני עצמה הכוללת את נאומו הראשון של משה בספר. במוקד פרקים אלו מתוארים מינוי השופטים וחטא המרגלים שהתרחשו בשנה הראשונה ליציאה ממצרים, אך בעיקר חלק מאירועי שנת הארבעים ובהם המסע סביב עמון ומואב, כיבושי סיחון ועוג והנחלתם לשנים וחצי השבטים, אזהרת "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ", ובסיום חלק זה בספר מוזכרת הבדלת שלש ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי.

ויש לשאול,

ראשית, מה טעם מצא משה לחזור ולפרט לבני ישראל את המאורעות ההסטוריים אשר חזר ותאר? הרי את חטא המרגלים אין ספק שכולם יודעים, שכן הם כולם דור שני ליוצאי מצרים ובמשך שלושים ושמונה שנה חוו את השלכות החטא סביבם באופן מוחשי ביותר. גם את אירועי שנת הארבעים אין צורך להזכיר להם שהרי אלו התרחשו לא מזמן והכל יודעים במה מדובר, אזי לצורך מה חוזר משה ומתאר אירועים אלו? ואם אין בהם כל צורך מידעי/ אינפורמטיבי, לשם מה כן באו?

שנית, מדוע לא מזכיר משה רבנו את כל שארע במהלך השנים או לפחות במהלך שנת הארבעים? ואם ישנם פרמטרים מסויימים שלאורם נבחרו האירועים שהוזכרו ולא אחרים, אזי מה הם ומה תכליתם פה?

שלישית, מה עניינה של הבדלת שלש ערי המקלט בסוף חלק זה של הספר? איך היא קשורה אליו, אם בכלל? מדוע לא הוזכרה פרשת זו בצמוד להמשכה המצוי בספר המצוות, בהמשך הספר[1]?

בטרם נענה על השאלות, נקדים מעט רקע היסטורי – מדיני של תקופת המקרא.

ההיסטוריה האנושית המוזכרת בתורה הולכת ומתפתחת בחלקו הצפוני של העולם המיושב של אז. לא נדון במיקומו הגיאוגרפי פיזי של גן עדן או של הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, של אדם וחוה לאחר גירושם או של קין בנדודיו, אך תיבת נח מתייצבת על הרי אררט ובניו נוחלים את העולם. ע"פ המפה הדו-מימדית של העולם העתיק, את חלקי הקשת הפוריה שבאזור הפרת והחידקל מקבלים צאצאי שם, בכור נח. יפת מתיישב "לימינו" ומתפרש לאירופה של היום. לרגליהם, בתחתית המפה, חם המקולל וצאצאיו. לענייננו, מצרים וכנען.

בצו "לך לך" משלח הקב"ה את אברהם מלהסתפח בנחלת האליטה החברתית, הכלכלית, התרבותית והמדינית של העולם העתיק. כל הקידמה מתפתחת בחלק הצפוני של העולם, אותו יחלקו בשליטה כרונולוגית אכד, אשור, בבל, פרס, יוון ורומא עד סוף ימי הביינים[2]. אברהם אבינו עוזב את "מרכז העולם" לעבר הדרום בכדי להתפנות ליצירת דרך חדשה בעלת בשורות דתיות, ערכיות וחברתיות חדשות. אלו, לאחר גיבושן הברור, יהוו אלטרנטיבה חזיתית לכל הקידמה והתרבות המצויים בצפון. אין תכליתו של אברהם אבינו ליצור דת לעצמו או לעולם הדרומי בלבד. עיקר העוצמה של הבשורה העברית תהיה לכשתעמוד מול עמי הצפון ויעידו הם בהכנעה על עוצמתה – "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם (דברים פרק ד, ו – ח).

יוצא שההסטוריה המדינית והדתית של התורה מתחילה בצפון, יורדת לדרום – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", ואמורה לחזור לצפון עם בשורתה. ואכן לאחר שנכנסים ישראל לארץ ומתיישבים בה, מתקופת שפט השופטים, מתחילה ברקע עלייתה של אשור ומדיניות החוץ של ישראל היא ע"פ רקע זה וע"פ שכנותיה מצפון. מצרים תשמש אז כגורם משנה שפעולותיו העיקריות הן עידוד למרד באשור ובבבל, מנוף לפילוג הממלכה בישראל ובעלת משקל פעיל בחורבנה של ממלכת יהודה. לפי זה, יש לצפות שהתורה, לאחר שתיארה את יציאת אברהם מהעולם הצפוני להקמת עם, יציאת העם ממצרים הדרומית לכוון ארץ ישראל, בה יישם את תפקידו, תשלים את המהלך ותתייחס לחזרת ישראל כעם בעל תרבות וחזון משלו אל מול עמי הצפון, שהם קהל היעד המרכזי, ותכין את המערכה התרבותית לכך.

למעשה זהו מהלכו של ספר דברים. ספרי המסגרת של התורה, בראשית ודברים עוסקים ביציאה מהעולם הצפוני ובחזרה אליו, ספרי ה"סנדוויץ", שמות ובמדבר הינם מהלך אחד מסף גלות לסף גאולה וספר ויקרא, הספר המרכזי, הוא עיקר "אידיאולוגית הקדש". נמצא שעלינו למצוא בספר דברים את מהלך החזרה אל מרכז העולם, אל הצפון.

כעת נחזור אל נאומו של משה רבנו, בו פתחנו. כאמור, במרכז הנאום עומד המסע אל ארץ ישראל דרך עמי הסביבה. בעוברם סמוך לאדום, עמון ומואב מצטווים ישראל לא להתגרות ולא להכנס למלחמה אלא לעוקפם. בהגיעם אל סיחון ועוג יש צווי ועידוד להתגרות ומלחמה. הם מנוצחים, ארצם נכבשת ואת עריהם יורשים בני גד, ראובן וחצי שבט מנשה. נעמוד רק על שני מאפיינים של תיאור המסע: א. התורה טורחת רבות בהסטוריה הקדומה של אותם עמים. היא מתייחסת לאֵמִים, לזמזומים ולרפאים, מאזכרת שמות מקומות בגלגוליהם השונים כחרמון, שיאון ושניר וכדו' וגם ענקים ורפאים מוזכרים בהקשרים שונים, כולל זה של עוג מלך הבשן. ב. כיבוש ארץ סיחון ועוג אינו נעשה לראשונה ע"י משה רבנו. הקדימו בכך אברהם אבינו. לאחר מרידת מלכי סדום ועמורה ושותפיהם בכדרלעומר ושותפיו, באים הארבעה להכות את החמשה וכובשים את כל שבדרכם. אברהם אבינו, בדרכו להציל את לוט, מגיע עד חובה אשר משמאל לדמשק. על שביית לוט מודיע לאברהם, ע"פ חז"ל, עוג הפליט מן הרפאים. אברהם אבינו בנצחו את ארבעת המלכים, זוכה למעשה גם בכיבוש ושלטון על השטחים שכבשו אותם מלכים, הכוללים גם את עבר הירדן המזרחי. נזכור רק שאברהם במלחמתו ניצח למעשה את עיקר מלכי הצפון ובעצם ניהל מלחמת עולם כפשוטו. אך מיד עם הגיעו לשיא, שאולי הוא הגשמת הייעוד שהוטל עליו ביציאתו לכנען, "מאזן" הקב"ה את התמונה במסגרת ברית בין הבתרים ומודיעו שהמהלך רק התחיל – "גר יהיה זרעך" וכו'. אברהם אבינו חוזר ומצטמצם במקומו בארץ כנען, דרום עבר הירדן המזרחי ניתן לצאצאי נכדו עשו, את השטחים צפונית לאלו מקבלים צאצאי נכדיו של לוט בן אחיו, עמון ומואב ואילו מרכז וצפון עבר הירדן המזרחי הולכים ומתגלגלים עד לשלטונם של סיחון ועוג.

כיבוש ארץ סיחון ועוג אינו דומה למלחמה במלך ערד ודומיו, ולא בגלל עוצמתם וחוסנם של הראשונים. לכיבוש הגלעד והבשן יש משמעות עצומה, לא רק בגלל שחזרו וכבשו את השטחים בהם זכה אברהם אביהם לפני ארבע מאות וארבעים שנה, אלא בעיקר בגלל שהוא, אברהם אבינו, קיבל אותם במסגרת מלחמתו במלכי הצפון. משה, בשחזרו את כיבוש ארץ סיחון ועוג, אינו בא לספר לעם ישראל עובדות היסטוריות כלשהן אותן לא ידעו, אלא הוא בא להגיד להם את המשמעות שעומדת מאחורי כיבוש זה. משה אינו מתאר את כל אירועי שנת הארבעים כיוון שאין זו תכלית דבריו פה. תכלית דבריו היא לסגור מעגל עם אברהם אבינו. לסיים את מהלך הירידה והעליה של בני ישראל למצרים ולהכשירם כעת להתמודדות התרבותית והדתית עם "תרבות המערב" של אותה תקופה, עם האידאולוגיות השוררות בעולם הכללי המתקדם של תקופת המקרא. סגירת מעגל זו מדגיש משה בנאומו הראשון בשלשה שלבים. ראשית הוא מזכיר את כבוש ארץ סיחון ועוג ומרמז לעבר הרחוק של ארצות אלו, שנית מפרט את ההתנחלות וההתיישבות היהודית הנעשית בארצות אלו ע"י בני גד, ראובן וחצי המנשה המממשים את הכיבוש, ושלישית  – "אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש" – בהגדרת ערי המקלט מחיל משה רבינו מידה מסוימת של קדושת ארץ ישראל בארצות אלו, שכן ערי מקלט יש רק בתחומי קדושה של הארץ. הכיבוש, ההתיישבות וההקדשה הן הביטוי לסגירת מעגל היציאה ממצרים והתחלת הפניית המבט אל עבר ההתמודדות עם עיקר המשימה היהודית.

כאמור, בנאום זה "סוגר" משה רבינו מהלך שפתח אברהם אבינו, כחלק מהשלמת ספר דברים את ספר בראשית מכח היותם ספרי מסגרת. במאמר אחר טיפלנו במבנה ספר דברים והצבענו על מסגרת ספרותית כיאסטית בעלת שלושה חלקים –

          (א(      המציאות ההיסטורית. (א – ד)

(ב(                יסודות האמונה                     (ה – יא).

(ג)                          ספר המצוות                        (יב – כח)

(ב)                יסודות האמונה                     (כט – לא)

(א)      המציאות  ההיסטורית (לב, העתיד עליו מדבר משה בכט – לא).

אם נצרף את מבנה הספר למאמרנו זה, נוכל להציע שכל אחד משלושת חלקי הספר מקביל לפועלו של אחד משלושת האבות ולמעשה מסיים מהלך שהחל כל אחד מהם. פתיחת וסיום הספר הקבלנום לאברהם אבינו, חלקו השני המתייחס לעיקרי האמונה נקבילם ליצחק אבינו ואת ספר המצוות, חלקו השלישי של הספר, נקביל ליעקב אבינו. לא נרחיב בביסוס וביאור ההקבלה, כי לא היא בעיקר דברינו, אלא עצם ההקבלה. אם היא עצמה נכונה, הרי שיש בכך פן נוסף בהקבלה הכללית של ספר דברים לספר בראשית ונמצאת התורה "סוגרת מעגל".


[1] ואמנם עיין רשב"ם על אתר המתרץ לאור הכלל שטבע בפרשת נח על "וחם הוא אבי כנען", עיין רשב"ם שם ופה.

[2] לעומת תחלופה זו בצפון, בדרום נותרת מצרים, במקביל לכל הנ"ל, כמעצמת ובירת העולם הדרומי. החלוקה האמריקאית לצפון המתקדם ולדרום הנחשל, מתקיימת גם בצפון ובדרום של העולם העתיק. אין פלא שעל שליטה בצפון רבו רבים ואילו בדרום הצליחה לשרוד ולשלוט ממלכה אחת. אין פירוש הדבר שבמצרים לא היה עושר או תרבות מפותחים ומרשימים משלהם, אך עדיין .., .

מלבד זאת, לאור חלוקת העולם העתיק לצפון ודרום, יש להבין את משמעותה ההסטוריוסופית העצומה של המאה הט"ז. חלוקת ההיסטוריה האנושית המקובלת היא לשלושה חלקים – עתיקה, ביניים, חדשה. דומני שגם ניתן לחלק הסטוריה זו באופן שונה, חלוקה לשניים. החלק הראשון הוא זה שתואר לעיל, הצפון והדרום. במאה השש עשרה וסביבותיה, סוף 15 תחילת 17, העולם משתנה. גילוי גיאוגרפי של אמריקה, יבשת חדשה שהולכת ותופסת את המקום המרכזי, גילוי אסטרונומי של קופרניקוס על  הארץ בניגוד לשיטת תלמי המקובלת, גילוי שהיו לו השלכות במישור הפיזי, בתפישה המטפיזית, בפילוסופיה ובסוציולוגיה. בתקופה זו מתערער שלטונה הבלתי מעורער של התפישה האריסטוטלית בעולם הפילוסופיה והמדע ומתחילה נהירה שתימשך מאות שנים לכוון האפלטוני. במאה המדוברת וסביבותיה התרחשה התקדמות טכנולוגית משמעותית, שיטות המסחר השתנו, הומצא הדפוס, נתגלו רכיבי מזון משמעותיים חדשים ואופקים חדשים נפרשו. הרפורמציה הדתית והרנסנס התרבותי מצטרפים גם הם לרשימה הארוכה המוזכרת. כל שהכניסו ההסטוריונים במעבר מימי הביינים לעת החדשה נכנס פה ומעבר זה נראה מהותי יותר מזה שבין העת העתיקה לימי הביינים, לפחות מבחינת קריסת המבנה המדיני של הצפון והדרום המצומצם שהחל עוד בתחילת ספר בראשית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: