"אל תסף דבר אלי" – לפרשת ואתחנן

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:

וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה"                              (דברים ג, כ"ג – כ"ח)

ואתחנן – אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. לפי שאמר לו (שמות לג יט) וחנותי את אשר אחון, אמר לו בלשון ואתחנן. דבר אחר זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה, כדאיתא בספריL (רש"י על אתר).

פתח להיות עומד ומתפלל, אף על פי שנגזרה גזירה. אמר לו ממך למדתי, שאמרת לי (שמות לב י) ועתה הניחה לי, וכי תופס הייתי בך, אלא לפתוח פתח, שבי תלוי להתפלל עליהם, כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו" (שם)

ויש לברר מדוע לא נתקבלו תחנוניו של משה רבינו להיכנס לארץ? ע"פ רש"י מזכיר משה את הפתח שפתח לו הקב"ה בחטא העגל, שם לא נסלח לבני ישראל חטאם מצד מידת הדין אלא רק משום טענת משה העקיפה "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם" ומשום מידת הרחמים העוקפת את מידת הדין והיושר הפשוט. ומדוע כל זה לא הועיל אצל משה רבנו שביקש לא מצד זכותו אלא מצד מידת הרחמים ולפנים משורת הדין? ויותר מזה, אין הקב"ה מסביר למשה את ענין החטא וחוסר היכולת לסלוח עליו אלא "ויאמר אלי אל תסף דבר אלי עוד בדבר הזה". מעין "גזירה היא מלפני" שאין לערער עליה וכך גם מובן הדבר במדרש: "באותה שעה היה משה מתחנן כנגד אבות העולם לבקש עליו רחמים אמר לו הקב"ה משה משה לא כבר אמרתי לך (ג כו) לא תוסף דבר אלי עד כמה אתה מתחנן גזירה היא מלפני שלא תכנס לארץ ישראל לא בחייך ולא במותך הן קרבו ימיך למות" (מדרש תנאים לדברים פרק לא). מדוע אם כן סתומה כל כך ונעלמת סיבת מות משה?

ואולי נכון לומר פה: "במידה שאדם מודד, מודדין לו" ולענייננו פה: באותו חידוש שחידש משה עצמו, בו הוא נדון.

עד שחטאו ישראל בעגל, נדון היה אדם ע"פ מידת הדין הבוחנת ומנתחת את מעשיו, אם לזכות לזכות ואם לחובה לחובה. יכול להיות שהיו דוחים לו את מתן עונשו או שכרו, היו פורשים לו אותו "בתשלומים" אך יסוד מידת הדין היה מתקיים תמיד. כך היא מידת האמת השמימית המוחלטת וכך הוא יושר המחשבה. אברהם אבינו ומשה רבנו טענו, התקינו וכביכול "כפו" הסכמה של מידת שמים לאמת ארצית אחרת, סובייקטיבית ולא מוחלטת. תיקנו הם שיש להתחשב ב"טענות נסיבתיות" ועקיפות ויש כח במידת הרחמים "לעקוף" את מידת האמת המוחלטת ולהחליט אחרת ממנה.

אלפיים שנה נדון העולם ע"פ מידת האמת. משהידרדרו אומות העולם ונסתכנו בהכחדה, בא אברהם אבינו והכשיר את הנסיבתיות בכדי להצילם. מצד האמת המוחלטת אין זה נכון להציל את כל סדום ועמורה בגלל חמישים או עשרה צדיקים. אבל אברהם אבינו מקבל את הסכמת הקב"ה שהעולם יתנהג אחרת. (סדום לא ניצלה כי אפילו עשרה צדיקים לא היו בה.).

מה שתיקן אברהם אבינו לאומות העולם, תיקן משה רבינו לישראל. עד חטא העגל נידונו ישראל ע"פ מידת הדין. משחטאו בעגל ביקש הקב"ה לכלותם ואמר למשה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (ע"פ שמות לה, י') או "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ" (ע"פ דברים ה, י"ד). מהמילים "הניחה לי / הרף ממני" למד משה רבנו את מה שלמד אברהם אבינו מהמילים "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה", ומיד עמד לבקש את מידת הרחמים מצד "למה יאמרו מצרים" וכו'.

משמעות יסוד ועומק תקנת א"א ומ"ר היא שיש מקרים שבהם ניתן לצאת מהסדר המוחלט של העולם וללא כל סיבה ישירה, מהותית ואמיתית באופייה לשנות את הדין[1]. זוהי מידת בני האדם שנוהגים "להחליק" דברים ולעבור עליהם לסדר היום ובשעה שנעשה האדם שותף במעשה בראשית, התאפשר לו להכניס גם מ"מידות הארץ" לדיני שמים.

אלא שתנאי יש בדבר, שכיוון שניתקן, ניתקן הוא לכל הצדדים ואי אפשר להשתמש בו רק לקולא ולא לחומרא. אם לגיטימי שיאמר "סלחתי כדברך" ולהציל את כל ישראל ללא סיבה ישירה, גם אפשרי לומר "גזירה היא מלפני" או "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" לחומרא. אילולא היו מתקינים את הדבר לקולא, אי אפשר היה להשתמש בו גם לחומרא ואז ח"ו כליה הייתה באה על שונאיהם של ישראל מצד אחד אך מצד שני משה היה לגוי גדול ונכנס היה לארץ ישראל. אך משהציל משה רבנו את ישראל לקולא יכול היה הקב"ה, גם מסיבות נסיבתיות עקיפות, לומר לו "הנך מת עם אבותיך". ואולי בשעה שנשתמשו בטענה העקיפה לקולא נתחייב הדבר מצד האמת המוחלטת שלפחות יהיה בה גם שימוש מעשי לחומרא ונגזרה הגזירה על משה רבנו, מתקין התקנה לקולא. על כן נראה שמות משה מצד אחד הוא גזירת שמים אך מצד שני יש לו גם הסברים נסיבתיים שונים.


[1] ואולי יש בכך ממידת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". אם כי רואים פה משמעות חיובית בעצם גזירה כזו "וחיוב" שמים על פיה, עיין בגזירת שמואל הקטן והבנתו את משמעותה במסכת תענית כה: ואכמ"ל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: