"שובו לכם לאהליכם" – לפרשות ואתחנן ועקב (ב)

מחציתה השניה של פרשת "ואתחנן" ופרשת "עקב" הן קובץ דברים אחד וכבר דיברנו על התיחום הכללי שבין "שמע" ל"והיה אם שמע". מתוך כך נחל את דברינו בפרשת ואתחנן ונפנה לפרשתנו, פרשת עקב.

לאחר פרוט תוכן מעמד הר סיני, עשרת הדברות, מתאר משה רבנו את שהתרחש בשעת המעמד עצמו:

"וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ:

וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ

הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:

מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:

לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ" (דברים פרק ה, י"ט – כ,ז)

על פניו נראית בקשת ישראל ממשה שידבר הוא עמהם ולא רבש"ע פן ימותו, סבירה והגיונית. אם זו עוצמה כה חזקה והם עוד עלולים למות ממנה, מה טעם בדבר?

אך ניתן לראות את הדברים מזווית אחרת, פחות מסבירת פנים לבקשת בנ"י. בנ"י מגיעים למעמד מיוחד ביותר, הם מציינים זאת בעצמם בתמיהה רטורית: "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי". מעמד התעלות זה אמור להביא את ישראל לידי כיסופים, ערגה והשתוקקות אין קץ להדבק במי שאמר והיה העולם. אותה תחושה שכה כמהים אליה ותרים אחריה בעולם החסידות ובעולם הקבלה. ולכאורא, ממי שמגיע, אם אכן הגיע, לעוצמת חוויה כזו גדולה ולהתעלות גבוהה כל כך היינו מצפים לשמוע אמירה חד משמעית ומעשה בוטח שעדיף למות מתוך דבקות בשם מאשר לחיות בעולם כה מצומצם ומוגבל בהופעתו הרוחנית. איך יכול מי שחווה חוויה כמו מעמד הר סיני להגיד למשה : לך אתה תשמע מה א-להים רוצה, אנחנו נשוב לנו לאהלינו וכשתגמור שם תבוא לספר לנו מה שמעת". זה הרי נורא רק לחשוב על הסיטואציה הזו. זה כל מה שהצלחתם להפנים מהמעמד הזה? האש, הענן, החושך, ההופעה החיצונית של גדלו וכבודו וקולו. זה אמנם הרבה מאד, אבל איפה כל הפנימיות של המופע הזה? אילו ספגתם קצת מהפנימיות שבדבר, האם הייתם מסוגלים בכלל להתנתק מהמקום בו הדברים מתרחשים? הייתי מצפה להפך, שאפילו לאחר סיום המעמד כולו, לא תוכלו למוש ממקומכם במשך ארבעים יום עד שתתאוששו ותוכלו לגשר בין מה שראיתם למציאות המוגבלת אליה אתם אמורים לשוב.

ולו יצוייר שאנו מסוגלים להבין מה העם רוצה, אבל מפליאה עד למאד תגובתו של הקב"ה לבקשתם: "הטיבו כל אשר דברו" ! לא פחות ולא יותר. לא נזיפה בבנ"י על חוסר האמונה (שהקב"ה רוצה בטובתם ולא במותם) או הגדולה (הנפשית שהיינו מצפים לה) אלא דברי שבח על רגישותם, הגיון לבבם וישרות דבריהם. האמנם?

אך מדהים מכל הוא סיום התייחסות הקב"ה לדברי ישראל. ברקע בקשת בנ"י "מזהה" רבונו של עולם עוצמות נפש מיוחדות הטמונות בהם ושנתגלו בשעת המעמד הנשגב של התגלות ה' לעמו ושבאו לידי ביטוי גשמי בבקשתם אל משה. ועל רקע זיהוי עוצמה זו מביע ריבון כל העולמים משאלה מיוחדת. וצריך לכתוב את הדברים בשנית בשביל לנסות להבין את ההתרחשות: ריבון כל העולמים, שהכל שלו, מביע משאלה מיוחדת ! תופעה יחידאית במקרא כולו, לפחות בצורת הביטוי המצויה לפנינו – "מי יתן". על רקע הבקשה וזיהוי העוצמה מביע הקב"ה את משאלתו: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם". וכי כיצד יכול לבבם זה להביא ליראת ה'? גם אם נאמר שאין כל פגם בפחד בנ"י שמא ימותו ובבקשתם שלא לגרום להם זאת, וכי זאת הדרך ליראת ה'? עד כדי הבעת משאלה מיוחדת?

ויש לומר –

השאלות דלעיל מתבססות על נקודת המוצא שישראל בבקשתם הביעו פחד טבעי ופשוט שמא ימותו כתוצאה מהמתרחש ובקשו לשוב לאהליהם מצד "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". כך גם תגובת הקב"ה שהובנה כאומר "יישר כח" לבנ"י שדואגים לשמור על עצמם, כביכול ח"ו לא חשבו על הבעיה הזו מראש וטוב שבנ"י הפנו לכך את תשומת הלב ואכן כדאי שילכו לאהליהם ויחכו שם למשה ויהי רצון שימשיכו לדאוג לעצמם ולעמם מתוך יראת שמים גם בעתיד.

על רקע הבנה פשטנית זו אכן צפו ועלו השאלות הנ"ל, המביעות קושי עם ראיה רדודה זו ועם העומד מאחוריה. שאלות המציבות לבקשת ישראל ולתגובה שקיבלו רף גבוה יותר של ציפיות רוחניות.

אך אולי עמדת המוצא לשאלות אינה נכונה ובנ"י לאחר מעמד הר סיני מצויים בדרגה גבוהה אף יותר מזו שהוצבה בשאלות לעיל ודווקא על רקע הדרגה  העליונה שהשיגו במעמד זה הם מבקשים את מה שאמרו ומתוך כך "מבקש" אדון הכל שמוצא בקשתם יהיה להם לא רק בשעה מיוחדת זו אלא גם בהמשך[1].

מה היא אם כן דרגתם המיוחדת?

להמחשת הדבר נסתייע במדרש הידוע על תאור גדולתו של יונתן בן עוזיאל, גדול תלמידי הלל הזקן, והרעיון "החסידי" בעקבות כך על הלל עצמו.

המדרש מביא ש- 80 תלמידים היו לו להלל הזקן, קטן שבהם רבן יוחנן בן זכאי וגדול שבהם יונתן בן עוזיאל. וסגולתו של יב"ע היתה שכל עוף שהיה פורח מעליו בשעת לימודו היה נשרף. שואלים: אם זו דרגתו של יב"ע, מה היא אם כן דרגתו של רבו הגדול? מה עוד יכול להיות? ועונים שסגולתו היא שכל עוף שהיה פורח מעליו לא היה נשרף. נו, ומה גדולה בכך? גם אני בשעת לימודי אין כל עוף הפורח מעלי נשרף! אלא שאצל הלל היה ראוי כל עוף להשרף, כמו אצל תלמידו, אלא שגדולתו בכך שגם הייתה לו שליטה על העוצמה שאפפה את לימודו יכול היה לעצור בה שתהיה אש מלהטת ועם זאת לא תפגע בשום דבר בסביבתה.

כך בני ישראל בשעת מעמד מתן תורה. הם הגיעו לעוצמה, להתלהבות, לקדושה ולהתרוממות נפשית שדחקה בהם להתרומם עוד ועוד ולא ליטוש את המעמד והמקום, לא נפשית ולא פיזית. הם אמנם הגיעו לדרגת השתוקקות, ערגה, כיסופים וצמאון לא-ל חי שהיה בכוחם לעמוד במקום גם במחיר מותם הפיזי, שכן מה הם חיי העולם הזה עבור מי שראה ושמע קול א-להים חיים מדבר אליו מתוך האש? העובדה שבנ"י הגיעו לדרגה כזו אין בה שום מיוחד וצפוי הדבר שתוצאת מעמד כה נשגב תהיה שהחווים אותו לא ירצו להתנתק ממנו בכל מחיר שיהיה.

אלא שבני ישראל התעלו בקדושתם לעוד דרגה אחת גבוהה למעלה מהמוזכר קודם. הייתה להם יכולת שליטה על החוויה העצומה אותה חוו. לא הייתה זאת התמכרות מוחלטת לחוויה, כניעה או התמסרות רצונית מושלמת אלא הייתה בהם עוצמה רוחנית לחוות את המעמד אך גם עוצמה נפשית לשלוט בחוויה ולדעת את גבולותיה. תכלית מעמד מתן תורה היה הוראתה ומימוש מצוותיה בעולמנו הצר והמצומצם. אילו היו ישראל מתמסרים לחוויה ומתים כולם כדי לא לצמצם במאומה את החוויה הגדולה שגוף גשמי מוגבל אינו יכול להכיל את כל מלואנה, היו אמנם הם באופן אישי חווים, אך ייעודו של מתן תורה לא היה מתממש והרי זאת הייתה כל תכלית יציאת מצרים.

צריך אם כן להבין את שעבר על בני ישראל: בהיותם במצרים לא חוו שום חוויה רוחנית וערכית, הם חיו בעולם מושגים אחר לחלוטין. משעה שבא משה אליהם והציב בפניהם את אתגר "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים והבאתי…" החלו הם לחוות את הנהגת ה' והלכו והתעלו ממכות מצרים ליציאת מצרים, קריעת ים סוף המן ומלחמת עמלק. במעמד הר סיני הם הגיעו לשיא השיאים ופה הם מבינים לאיזה גבהים נוספים הם יכולים לעלות, הם גם יודעים עד מה גדול הוא הצמצום וההקטנה של החוויה העצומה, אם הם יחזרו לאהליהם, ואת גודל התסכול ומפח הנפש ואף ההתמוטטות שתתרחש במעבר בין מעמד ההר לבין חיי האהל, ועם כל זאת ואף על פי כן, עם כל הבנת הגדלות עליה הם מוותרים והצימצום הנוראי עד מאד אליו הם הולכים לחזור, יש בהם את העוצמה הכל כך בלתי אפשרית להכיר באופן רציונלי במטרת המעמד עצמו, בכך שהעיקר אינו חוויתם האישית והפרטית אלא ההסטוריה האנושית והיקומית כולה ובמקביל יש להם את היכולת להיות מודעים לאשר יקרה להם אם לא יסוגו לאחור ממש ברגע זה ועם כל זה הם יש להם גם את היכולת הפיזית לעשות מעשה ולקום וללכת אל משה ולהגיד לו מיוזמתם את תחושתפ, הבנתם ואף להציע את הפתרון לבעיה הזו.

עד מה גדולה הייתה עוצמתם באותה שעה: לא תמיד אתה חווה את המתרחש ואילו רק חווינו אותו, דיינו. לא תמיד אתה מבין לאיזה גבהים אתה מסוגל עוד להגיע בתהליך המתרחש אל מול עיניך ואילו רק היינו מבינים את הגבהים או מגיעים אליהם, דיינו. לא תמיד כשאתה עולה למעלה אתה מסוגל להבין ולחוש מה השארת למטה, וגם אם אתה מסוגל אתה לא תמיד רוצה בכך, ואילו רק היה בנו היכולת להגביה לשחקים ובאותה שעה להבין ולרצות להבין מה השארנו על האדמה, דיינו. לא תמיד כשאנו מודעים ללמעלה מאתנו וללמטה מתחתנו אנו מסוגלים גם לנתק את עצמנו מהחוויה ולזכור מהו עיקר העניין ומה רק משני ומסייע לו. אילו רק חווינו וגם ידענו באותה שעה לזהות עיקר וטפל גם מבלי לעשות מעשה, דיינו. לא תמיד כשאתה מודע לאמת אתה גם מבין את כל השלכותיה וגם אם כן לא תמיד אתה מסוגל להודות בהן מראש. גם אם כן, לא תמיד אתה מסוגל ליטול את היוזמה ולומר זאת בקול רם וראשון, לעיתים עדיף לך ואולי אתה אף מחכה שהצד השני יעשה את הצעד הנורא הזה. גם אם כן, לא תמיד אתה מסוגל גם להציע את הפתרון החילופי ובכך במו ידיך ובאחריותך הבלעדית לגרום לניתוק מהחוויה הגדולה ולחזרה לקטנות. אילו רק היינו בדרגה של כל אחד מהם בעצמו – דיינו, דיינו, דיינו.

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שקרבנו להר סיני, הביאנו לחוויה הגדולה, הביננו לאלו גבהים אנו עוד מסוגלים להמריא, איפשר לנו להבין ולרצות להבין מה הם הקטנות והצמצום שהשארנו למטה, העצימנו שעם כל החוויה האדירה לא נשכח מהו היעד הראשי ומהי רק תוצאה משנית נלווית, חנן אותנו בדעת להבין את האמת ואת השלכותיה, לטוב ולפחות טוב, נתן בנו את הכח להודות בכך בפה מלא, ליזום מעשה, לקום וללכת פיזית, להגיד את הדברים בצורה רציונלית וברורה ונטע בנו את החכמה לידע את הפתרון הנכון לאותו מצב מיוחד ומתוך כל זאת ועל סמך כל זאת נתן לנו את התורה ואמר בהבעת משאלה כמוסה: "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים" וכו'.

ואם זה היה מעמדם של ישראל באותה שעה, פלא הוא שרבון כל העולמים ואדוני האדונים נותן להם "יישר כח" על דבריהם?

ומאליו מובן גם הפסוק המדהים בו "מביע רבש"ע את משאלתו המיוחדת": "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם".

אך בטרם נתייחס למשאלה, נפנה מבטנו לכתוב מעט לפני כן: "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ

הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ". המעיין והמדקדק ישאל עצמו על הכתוב פה: א. מה באה התורה ללמדנו באומרה שהקב"ה שמע את קול דברי בנ"י? לשם מה צריך לציין זאת? וכי חשבנו שהקב"ה לא שמע את דבריהם? וכי עלה על דעתנו, ח"ו, שמא הוא היה עסוק במשהו אחר ולא היה פנוי לשמוע ואת זה באה התורה לשלול? למה שמיעת הדברים ע"י הקב"ה מצויינת פה?     ב. לשם מה חוזר ומציין משה שהקב"ה בדברו אתו אמר שהוא שמע את אותם הדברים? דהיינו, למה להזכיר זאת בכלל, ואם כבר למה להזכיר זאת פעמיים?

ולכן צריך לומר לאותו מעיין ומדקדק שישים אל לבו היטב את אשר כתוב. אין משה רבנו מספר שהקב"ה שמע את דברי בני ישראל אלא את קול דבריהם ! כל המכיר את הדרוש על מה זה "קול חתן וקול כלה" יבין שהקב"ה שמע את הצליל והטון שבו נאמרו הדברים ומתוך כך שמע את העוצמה שעומדת מאחוריהם. ה"יישר כח" נאמר לא רק על תוכן הדברים אלא גם על העוצמה שעומדת מאחוריהם והדרגה הרוחנית אליה הגיעו ושהיא שאפשרה להם לומר את מה שאמרו.

המשאלה שלבבם זה יהיה להם לאורך ימים טומנת בחובה גם, מצד שני, מודעות לבעייתיות שיש בהתגשמות ומימוש משאלה זו. עיקר המשאלה, אם נפרשה ע"פ דברינו לעיל, היא שלבני ישראל תהיה העוצמה להחזיק בשני דברים חשובים מאד גם יחד: א. חוויה רוחנית דתית בעלת עוצמה רבה.              ב. שליטה עצמית גבוהה מאד שתמנע התמכרות לחוייה הרוחנית ואיבוד עיקר וטפל ומכאן לעיתים גם איבוד דרך ואולי אף יותר מזה מציאת דרך אחרת נוגדת. אם רק החוויה הדתית תנחה את בנ"י הרי שישנן חויות דתיות רבות וגם עבודת האלילים מספקת חוויה רוחנית בעלת עוצמה חזקה. כל כן אין די בחוויה הנפשית לעצמה אלא חייבים גם ביקורת ושליטה רציונליים לדעת איזו היא חוויה של אמת ואיזו היא של שקר. ולשלב ולתאם בין חוויה רגשית עזה ובו בזמן גם להפעיל שיפוט רציונלי מורכב, אין הדבר קל כלל ועיקר ולשם מימושו אכן צריך משאלה בנוסח: "מי יתן". אלא שכשאדם פשוט מביע משאלה, יכולה היא להתממש אך גם יכולה היא שלא, כפי שקורה אולי ברוב המשאלות], אך כשריבונו של עולם מביע את המשאלה זה אומר שני דברים: א. שאכן יהיה קשה מאד לממש את המשאלה, שאם לא כן לא הייתה היא מובעת בנוסח של משאלה.[2]             ב. שבסופו של תהליך המשאלה אכן תתממש במלואה במציאות חיינו, שכן משאלה שיצאה מפי בורא עולם, אף אם הייתה רק בלשון ספק ואולי, כיוון שעלתה במחשבה לפניו הרי היא חייבת להתממש ואין היא חוזרת ריקם (והוא שהדבר הוא ברוך וטוב, שכן עונש ורע ניתן לבטל בתשובה.)

ואכן מי יתן והיה לבבם זה גם לבבנו אנו.


[1] ויש גם לדון בעצם בקשה זו, שהרי היא מופרכת במציאות עולמנו בו אי אפשר להיות בדרגה גבוהה כל הזמן אלא אחת לכמה זמן משיגים השגות מיוחדות ורוב הזמן מצויים ברובד הרבה יותר נמוך כפי שלא כל יום חג ושבת אלא אחת לכמה זמן. וכיוון שזה טבעו של עולם, מה באופן עמוק יותר מבקש או מציב הקב"ה במשאלתו?

[2] הערה מאוחרת: ואפשר שחשש זה התממש בחטא המרגלים. על אירוע זה נשאלו שאלות שונות: כיצד יכלו ראשי העם, נשיאי עדה, להוציא כך דיבה על הארץ? איך נוצא מצב שבו כל העדה כולה, על כל גווניה, נסחפים עם דברי המרגלים? ועוד

אחת התשובות היא שהמרגלים ראו שהארץ דורשת מהם חיי טבע ונטישה של כל החיים הרוחניים אליהם נחשפו במדבר ולכן באו לעם ואמרו שהכניסה לארץ רק תגרום להידרדרות ונפילה קשה בכל המובנים ( – דבר שאכן התרחש). כיוון שהעם לא רצה להתנתק מחיי המדבר הייחודיים, הועצמה בקרבם דיבת הארץ ולא רצו להכנס. זהו מצב של חוויה רוחנית שאין רוצים להתנתק ממנה ולהכיר בעיקר מטרת הקיום בעולם הזה ונתפשים בחוויה המשנית.

בתיאור מעמד הר סיני המובא בפר' ואתחנן, אותו הבאנו לעיל, מודגשת חווית השמיעה כחוויה מרכזית במעמד. במעשה המרגלים עמדה הראייה במרכז החוויה והתיור בעיקר העשייה. פרשת שלח מסיימת בפרשת ציצית: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". הקשר בין הלב לאוזן הביא את העם במעמד הר סיני לשיא ייחודי, עליו נאמר "מי יתן", הקשר בין הלב, והעין התרה הוא שהביא את המשבר של חטא המרגלים, שהתרחש בט' באב.

את פר' ואתחנן אנו קוראים תמיד כשבת נחמו לאחר תשעה באב. בתקוה שמה שקולקל בט' באב בקשר לב עין, יתוקן, כמשאלת "מי יתן" בהתאם לקריאה שבשבת נחמו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: