כי בשרירות לבי אלך" – לפרשת ניצבים

בפרשה הקודמת, פרשת כי תבא, פורש משה רבנו בפני בנ"י את הקללה ואת הברכה, את אשר יהיה אם ישמעו בקול ה' ומה יקרה אם לא ילכו בחוקיו. עם סיום הברכות והקללות נערך משה לכריתת הברית עם בני ישראל על אותם ברכות וקללות, ככתוב בפסוק המסיים שלהם: "אלה דברי הברית אשר צוה ה' לכרות את בני ישראל בארץ מואב". בהקשר זה, של מעמד הברית, פותחת פרשתנו: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' א-להיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל… לעברך בברית ה' א-להיך ובאלתו".

אך בטרם יפנה משה לביצוע הברית טורח הוא לחזור ולהתייחס לעוד נקודה הקשורה לתגובות הקב"ה על מעשי בני ישראל, לבירור ברור של הסיכוי "פן יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' א-להינו ללכת לעבד את אלהי הגויים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה".

אמנם תמוה מדוע חוזר פה משה לאפשרות הזו, עליה הורחבה מאד הקללה בפרשה הקודמת, אך עוד יותר מזה תמוהה עוצמת התגובה לאותו שורש פרה ראש ולענה, תגובה שדומה שעולה בעוצמתה על הרבה מן הכתוב בפרשה הקודמת: "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב", ביטויים ותיאורים קשים מאד עד כדי כך שלצורך המחשת העונש לא מצאה התורה מקבילה חמורה פחות מ"כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים אשר הפך ה' באפו ובחמתו". עונש כה קשה עד שגם בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה לא יצליחו להבין איזה חטא מצליח להגיע לדרגת הענשה כזו. אז מה באמת כל כך קשה באותו שרש רע ומה הוא עשה שמצדיק הוצאתו מהקללה הכתובה בפרשת כי תבא וייחודו בהתייחסות מיוחדת ובהענשה כה עוצמתית?

אולם מעבר לעוצמת התגובה המתוארת, גם לא כל כך מובן מיהו הטיפוס הזה – "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה". מדובר במישהו מיוחד שבשעה שהוא שומע את כל הקללה המפורטת בפרשה הקודמת תגובתו הספונטנית היא: "אה, ברוך ה' ! ". מי זה הטיפוס הזה שיכול לומר בפה מלא ברוך שלא עזב חסדו מבני האדם והשאיר לי פתח להתחמק מהקללה הזו? במה גרועה הליכתו בשרירות לבו מכל מה שתואר קודם לכן? איך הוא מצליח לדעתו לחמוק מלהיות יעד לקללה? ובכלל איך הוא הצליח להגיע ל"ייחוס" מיוחד כל כך, שלא מצינו מקבילים רבים לו בתורה, ש"לא יאבה ה' סלח לו" !!! "כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה הזה" !!!. לא כל כך ברור מי הצליח "לזכות" באמירות המאד רועמות הללו, אך אין ספק שהוא אישיות מאד מיוחדת ושונה מקודמותיה המתוארות בפרשיות שלפני כן.

דומה שהתורה אכן מציבה בפסוקים אלו בעיה שונה מאלו שהוצגו בפרשת הברכה והקללה והמחייבת התייחסות לכשעצמה.

בפרשת כי תבא מצויות שתי דמויות, אחת השומעת בקול ה' ומקיימת את המשפטים והחוקים ועל כך מבורכת מן השמים ואחת שאינה שומעת בקול ה' ועליה באה הקללה הכתובה בספר התורה הזה. אך על אף הניגוד בין שתי הדמויות, יש להן מכנה משותף: ההתייחסות לצו ה', התגובה עליו ואל החזון אשר הוא מועיד. זה שיקבל את הברכה הוא זה המאמין והמבין והמקבל ובעקבות זה גם עושה ומתוך כך שורה עליו הברכה. זה שמנגד אינו מסכים עם התוכן ואולי אף עם המהות. הוא חושב שהחברה האנושית צריכה להראות אחרת, שאורח החיים אותו מטילה התורה על מאמיניה הוא כפייתי ומרחיק את האדם מאושרו האמיתי ולמעשה פוגע בהתפתחותה התקינה של החברה ושל הפרט. הוא יוצא כנגד, הוא שולל, הוא טוען ההפך והוא מציג אלטרנטיבה לעולם המחשבה של התורה ולעולם העשיה שלה. אפשר לומר עליו שהוא אפיקורס, מחלל שבת בפרהסיא, מומר לכל התורה כולה, בדין "מורידין ולא מעלין" ועוד, אבל בבית דין של מעלה תעמוד לו זכותו זו שהוא לא היה אדיש לתורה ולחזונה !. כאב לו, הטריד אותו, הוא חשב על המצב הכולל, לא ישן בגלל המציאות שנתגלתה לעיניו והוא לא הצליח לראות נכוחה את התשובות שנתנה התורה לדבר – אולי לא הייתה לו סבלנות למי השילוח ההולכים לאט, אולי אידיאל מתחדש סימא את עיניו, אולי הביקורת וחוסר ההקשבה להם "זכה" הוליכו אותו לפרוש ולמצוא משהו אחר – אבל עם ישראל וחזונו המיוחד הטרידו אותו והנחו אותו ומתוך שבצרתם לו צר הגיע לאן שהגיע.

אך לא כזה הוא האיש בו עוסקת פרשתנו. הוא שומע בדריכות את הברכה והקללה ובסיומן הוא פולט אנחת רווחה. זה נכון שהוא לא "צדיק" גדול וחלק גדול מהכתוב בתורה הוא אינו מקיים ומן הסתם חלקו אינו בין מקבלי הברכה. אך מאידך גיסא מתנחם הוא בכך שגם רשע גדול הוא לא. מן הסתם לא יהא ממקבלי הקללה, כי סך הכל הוא לא טיפוס של "אנטי", הוא לא מתנגד לטקסים הדתיים (סה"כ מדי פעם זה נחמד), הוא לא כל כך בעד אבל גם לא כל כך נגד. הוא סתם לא מתעניין בדברים האלה, הוא עסוק בדברים אחרים, אולי בעיקר בעצמו, ואין דברים כמו: חזון, אידיאלים, מצב לאומי, "והרי החדשות….", היצמדות למבזקי "חצי" שמא משהו קרה, אין הם מעניינו כלל. הוא אפתי אליהם, עסוק בשמחות ובעצבונות הקטנים או הגדולים שלו. הכלליות (במרכאות ובלעדיהן) אינה מעניינו ולא בסדר העדיפויות שלו.

כמו שאומרים: או שתאהב או שתשנא, אבל חוסר היחס הוא גרוע מכל. כך גם בענייננו. עוד מעט נגיע לפרשת התשובה שתתאר את הנקודה האופטימית בה יתחדש הכל לקראת שיבה לחלום הגדול, הנקודה בה יתחיל המסע בו "ושבת עד ה' א-להיך". מתי זה יקרה? "והיה כי יבאו אליך כל הדברים האלה הברכה והקללה". ראשית, מאד מעניין שתהליך של תשובה יצטרך לעבור גם מי שבאה עליו הברכה, הצדיק שזכות מעשיו הביאה אותו לידי עולם של זכות. (ומכאן לא רחוקה הדרך למשמעות התשובה כתהליך השתלמות מתמיד כמובהר בדברי הרב קוק !). אך גם מי שבאה עליו הקללה יזכה בסוף לאורה של תשובה ולתהליך של תיקון. מנגד, ועל רקע תהליך התשובה המובטח גם לחוטא, בהירה יותר אמירת התורה על הטיפוס שתואר לעיל "לא יאבה ה' סלח לו". יש לתשובה כח עצום עד כדי הפיכת הזדונות לשגגות ואף לזכויות ממש. אך להפוך אי עשיה לעשיה ועוד יותר מזה לעשייה חיובית, זה כנראה שאפילו מעלת התשובה אינה משגת. הרבה דרכים למקום לעורר את האדם להתייחסות ולתגובה למציאות הסובבת אותו. לעיתים אלו דרכי נעם ולעיתים, לא עלינו, אלו דרכים קשות ומרות עד מאד. לצערנו דווקא זמנים קשים הם אלו המביאים אותנו לידי חשבון נפש מחודש, ברור זהותנו, חידוד ערכינו ודומה לכך והחי את המציאות שסביבנו חש את הדבר. ואם אף על פי כן ולמרות הכל יש בתוכנו שרש פרה ראש ולענה שמתעקש בכל מחיר להתעלם מהתמרורים הפזורים לפניו, מהאזהרות ומההכוונות  וטרוד הוא רק בלבטח את עצמו ולהתעלם מכל התייחסות למצב, אזי "לא יאבה ה' סלח לו" !. פה בפרשתנו מתוארת תגובתו האקטיבית מאד של הקב"ה כלפי אותו אדם פסיבי מאד. וזה יכול להיות לא רק פרט בודד אלא גם קבוצה, חברה שלמה, מציאות חברתית מסויימת וכדו' שעניינם עיסוק מתמיד בעצמם ובעולמם המצומצם והתעלמות מכל המתרחש סביבם. אנו לא עסוקים במי שעבורו ההתעלמות היא הכחשה מתגוננת או תגובת הישרדות במציאות קשה, בין אם הוא פרט, קבוצה או מעשה של אורך זמן מוגדר. אנו מדברים על מי שעבורו זו השקפת עולם, דרך חיים וצורת התייחסות כללית.

עם זאת, דומה יותר שתגובה ה', שהיא לא פחות מ"כמהפכת סדם ועמורה", אינה רק עונש לאותה תופעה אלא גם בבחינת אזהרה ותמרור אחרון, שעוד יכול להציל את מי שירצה להתעשת ולהכנס בשערי פרשת התשובה, שבאה ומפורטת מיד לאחר הפסוקים בהם אנו עסוקים.

אך דומני שהעונש החמור עוד יותר מזה, אם אפשר לדבר ולהבין אותו, מחכה לאותה תופעה עקשנית בפרשה הבאה, פרשת וילך.

לאליהו הנביא המצוי במערה בחורב אומר הקב"ה לצאת החוצה ולחכות למעבר ה' שם. נותנים לו סימנים בדבר: "לא ברוח ה' (= רוח שכתוב עליו קודם שהוא רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים")… לא ברעש ה'… לא באש ה'… קול דממה דקה". כך גם עונשה של אותה תופעה בה עסקנו. אחרי הקללות של פרשת כי תבא, אחרי עוצמת העונש החמור יותר של תחילת פרשת ניצבים, שהוא שיא האקטיביות, יבוא במהלך פרשת וילך העונש החמור ביותר – "ואמר על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" – שני חלקים בדבר: השני – "הסתר אסתיר", הסתר פנים, התעלמות מוחלטת, אי התייחסות, "תסתדר לבד" – פסיביות מוחלטת. במילים אחרות: מידה כנגד מידה. אך יש עוד למעלה מזה: הסתר הפנים יבא דווקא בשעה שיתעורר החיפוש וההכרה על "כי אין א-להי בקרבי". דווקא אז יתעורר אצלו הצמאון הגדול לא-ל חי – "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע כל דברי ה' " !. אך באותה שעה יהיה כבר מאוחר מדי. באותה שעה לא תבא הרוויה – "למען ספות הרוה את הצמאה". הצמאון ישאר צמאון גדול ואין מרוה לו.

זהו עונשו הגדול של המתברך בלבבו שלום יהיה לי בשעה שכולם עסוקים במלחמה: כשהכל יהיו שרויים בשלום הוא יהיה במלחמת הקיום והחיפוש אחר ה' ואחר התייחסותו.

אך גם לכך יש תקווה אולם מקומה בפרשיות האזינו וברכה, והן כבר מעבר לתחום עיוננו.

שבת שלום

גדי גזבר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: