"דרך תשובה"

"טוב וישר ה' על כן יורה חטאים[1] בדרך" וגו' (תהלים כה, ח).

בעל המזמור יוצר זיקה בין היות רבש"ע "טוב וישר" להוראת חטאים – כיוון שהוא טוב וישר, לכן הוא מורה דרך לחטאים.

על משמעות התכונות "טוב וישר" אנו יכולים ללמוד מהציווי על כל יהודי להתנהג כך: "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח). אנו מכירים את משמעות ציווי זה כעשייה לפנים משורת הדין, מעבר למתחייב במישור הפורמלי, הצורך להיות "נקיים מה' ומישראל". להתחשב בזולת גם אם זה בא מעט על חשבונך (כמו בדין "בר מצרא"). מהפסוק אנו למדים שכך היא גם מידתו של בורא עולם ומן הסתם הציווי עלינו נובע מצד "מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה…". רוצה לומר שמידה זו של "טוב וישר" היא המדריכה את הוראת החטאים.

וכי מה הוא מורה להם? אומר המדרש:

""טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" וגו'.

שאלו לחכמה: החוטא מהו עונשו? אמרה להם: "וחטאים תרדף רעה" (משלי יג: כא).

שאלו לנבואה: החוטא מהו עונשו?, אמרה להם: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחז' יח: ד).

שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו.

שאלו להקב"ה: החוטא מהו עונשו? א' (=אמר) להם: יעשה תשובה ויתכפר לו,

הדא היא דכת' "טוב וישר ה' " וגו' (תהלים כה: ח).

ראשית, בולטת בדברי המדרש ההדרגתיות של הנשאלים, מן הנמוך אל הגבוה – חכמה (דהיינו דרגת הכתובים, שנאמרו ברוח הקודש), הנבואה (דרגתם של הנביאים, שהיא בנבואה), תורה (שהיא דרגת נבואתו של משה) והקב"ה. גם התשובות שניתנות, מקורן בחלק התנ"ך המיוחד לכל אחד – החכמה מצטטת מהכתובים, הנבואה מהנביאים והתורה מהתורה.

בולטת גם ההדרגתיות באיכות התשובות וגם ביחס לחוטא. החכמה אומרת "וחטאים תרדף רעה" ומצד האמת היא צודקת, שהרי באופן פשוט החוטא, הפוגע, היוצר רעה והמשחית (במישור הרוחני כמו במישור הפיזי) ראוי לו שתבוא עליו רעה ויקבל את עונשו. לכל דבר יש מחיר וגם החוטא צריך לדעת שיקבל את עונשו. כיוון שבמעשי החוטאים יש בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון", אזי ברגע שהם עשו הם מתחייבים בעונש. לא רק זאת אלא שצריך לעשות להם בבחינת "תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'" ולהשתדל בפגיעתם, שכן אינם מזיקים רק לעצמם אלא גם לזולתם.

הנבואה, שהיא בדרגה גבוהה יותר, כבר יותר עדינה בתגובתה ואינה רואה צורך ברדיפתם של הרשעים. עם זאת, אין לה ספק שהחוטא צריך לבא על עונשו בעקבות מעשיו.

התורה מכירה בצורך להביא את החוטא על עונשו, אך בה טמון כבר "הסדר כפרה". אין פה ביטול האשמה או מחיקת העוון. יש פה הרשעה בביצוע העבירה אבל הסדר בביצוע העונש.

"שאלו להקב"ה" –  המדרש מביא את דברי או "דעת" הקב"ה, בד"כ, בהקשר של הגיון שהוא מעבר לזה האנושי, שהוא מחוץ לכללי המשחק, שהוא מעבר למסגרת הטבע, אך יש באפשרותו לפרוץ את המסגרתיות הנוקשה בהגיון שאינו מובן לנו. לעיתים נראה בכך חוסר צדק והעדר הגינות, אולי נאמר שיש בכך סתירה פנימית עם פרשות הברכות והקללות והמעצימים אף יתריסו לומר שיש בזה בבחינת "המרחם על האכזרים…" וכו'. אך "הדא היא דכתיב "טוב וישר ה'" וכו'". ובעקבות זה ממשיך המדרש ואומר:

"א"ר פינחס למה הוא טוב שהוא ישר, למה הוא ישר שהוא טוב. "על כן יורה חטאים בדרך", שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה. לפיכך הושע מזהיר את ישראל ואומר להם "שובה ישראל"                     (פסיקתא דרב כהנא כד, ו)

ב.

עמדנו לעיל על נקודה מהותית באופי התשובה, בכך שהיא מעבר להגיון הפשוט והרגיל ושאין היא עומדת במבחן החשיבה האנושי הטבעי. החכמה, הנבואה והתורה הם אמנם דבר ה', אך עם נתינתם "לא בשמים היא" ויש בהם מן הטבע. הפניה להקב"ה בשאלה, היא בקשה לתשובה שהיא מעבר לאנושי.

אך דומה שהמדרש מצביע על מהלך אנושי, שהוא זה שאִפשר ל"דרך התשובה" להיות אופציה ריאלית. משמים לא היו מאפשרים הכללה של אפשרות שאין בה בכלל מההגיון הטבעי, לולא ביטוי שלה התממש על פני האדמה קודם לכך. וכך אומר המדרש:

"דבר אחר "בחדש השביעי" –  ר' ברכיה הוה קרי ליה ירחא דשבועה, שבו נשבע לאבינו אברה' (=אברהם): "ויאמר בי נשבעתי נאם י"י" וג' (בראשית כב: טז).

מה צורך היה לשבועה זו? א"ר ביבה ברבה בשם ר' יוחנן: אמר אבינו אברהם לפני הק' (=הקב"ה): "רבון העולמים גלוי וידוע היה לפניך שבשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך וג',, שהיה בלבי מה להשיבך. היה בלבי לומר לך אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע", ועכשיו את' או' (=אתה אומר) לי "קח נא את בנך", אלא כשם שהיה בליבי להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השיבתיך, כך בשעה שיהיו בניו של יצחק באין לידי עבירות ומעשי' רעים, תהי נזכר לפניך ולהם עקידת אביהם ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מידת הדין למידת רחמים". אימתי? "בחדש השביעי" (ויקרא כג: כד). (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה כג)

הטענה שהיה לאברהם לטעון היא הסתירה הלוגית שיש בתוך דברי ה'. אך טענה זו היא טענה אנושית טבעית של מי שאינו יכול לומר דבר והיפוכו על אותו נושא, כפי שאינו יכול לומר "זכור ושמור בדיבור אחד". אך בעולם של מעלה אין שום סתירה והכל מתאחד. בבחינת "אחת דבר א-להים, שתים זו שמעתי". הקב"ה יכול לומר בו זמנית ובאותו דיבור את כל עשרת הדיברות.

אומר אברהם אבינו, היה לי לטעון טענה אנושית בסיסית, אך לנוכח ציוויך אחזתי במידת שמים והתעלמתי מהסתירה הלוגית הטבעית. במקביל, אני מבקש שגם כשישראל יחטאו ושורת הדין תצדיק להענישם וכל תבונה אנושית תאמר "חטאים תרדף רעה" ו"הנפש החוטאת היא תמות", תאחז אתה מידתך ותסלח להם ותסבול את הסתירה הפנימית שיש בהתנהגות זו. וזו מהות השבועה שנשבע ה' לאבותינו: "וגם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם".

אלא שלכל מטבע יש שני צדדים והאמת מחייבת שאם משתמשים במידה ובדרך לכיוון אחד, זה צריך להיות גם פתוח לצד שני. היכולת להכליל חשיבה על טבעית לחלוטין בתוך מסגרת העולם הטבעי, איפשרה את מודל התשובה, המציל מדינה של גיהנם גם ללא הצדקה אנושית הנראית לעין, אך מאידך גם פתחה אפשרות למידת הדין שתימתח בצורה קשה, כשעין אנושית אינה יכולה להבין את הסיבה ואת המטרה. זהו יסוד הדיון בפמליא של מעלה בשעה שהוצאו להורג עשרת הרוגי מלכות וכך אנו אומרים בפיוט "אלה אזכרה" בסליחות מוסף של יום כפור, המספר את סיפורם של עשרת הרוגי מלכות: " …שרפי מעלה צעקו במרה, זו תורה וזו שכרה, עוטה כשלמה אורה, אויב מנאץ שמך הגדול והנורא, ומחרף ומגדף על דברי תורה. ענתה בת קול משמים, אם אשמע קול אחר אהפך את העולם למים, לתהו ובהו אשית הַדוֹמַים, גזירה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומים"


[1] הוא שם נרדף לחוטאים, כמו "יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם" – חטאים מקבילים לרשעים, דהיינו זה שם לבני האדם ולא למעשים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: