"לא דרכיכם דרכי" – תשובה – מדרש

בעיית יסוד ברעיון התשובה היא היכולת להשיב דברים אחרונית. אחד המאפיינים של עולמנו הוא שאת הנעשה אין להשיב. חיינו הם מעין תרגיל מסובך במתמטיקה גבוהה, וכל מעשה שלנו הוא השורה התחתונה בפתרון, שעליו צריך לציין "מ.ש.ל."[1]. מעטות הן, אם בכלל, ההזדמנויות לטיוטות ולמחיקה. לכאורא כל מעשה הוא צעד המטביע חותם במלט הרטוב ואין להשיבו לכשיתייבש.

 

על בעיה זו בא המדרש לענות באמירה קטיגורית "שאין מידת הקב"ה כמידת בשר ודם". אמירה זו אינה מסבירה את המהות אלא את הטכניקה, אך היא היסוד העומד מאחורי אפשרות התשובה. אמנם, המדרש אינו פותח באמירה זו אלא מקדים לה הסבר ראשוני לשַֹבֵר את האוזן:

"שובה ישראל עד ה' אלהיך" – כך פתח ר' תנחומא בר אבא: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" (ישעיה נ"ה ח'), אין מדת הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם, מידת בשר ודם מדליק את הנר מתוך הנר, שאין יכול להדליק אורה מתוך אפילה, הקדוש ברוך הוא יתברך שמו כשברא את עולמו היה הכל חושך תוהו ובוהו והוציא אור מתוך חושך, שנאמר "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" (בראשית א' ב') מה כתב אחריו? "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (שם, ג'),"

יכולתו של בורא עולם להוציא אור מחושך אינה טכניקה אלא מהות. מהות העולם ומהות התשובה. נקודת יסוד במשא ומתן, יישוב סכסוכים, ויכוח, דיון ונסיון להשפיע היא הצורך לרדת ולהגיע לנקודה משותפת ומוסכמת  על כל הצדדים, ואז מן המוסכם אפשר לעלות שלב שלב ולדון על בסיס מכנה משותף. מציאת המכנה המשותף, אותה נקודה מוסכמת, היא היכולת האנושית להוציא אור מתוך אור, להדליק נר מתוך נר. אבל רבש"ע יכול ליצור כל מכלום. ומי שיצר עולם שלם מתוהו ובוהו, יכול ליצור נקודת אור המוליכה לתשובה גם בלב חשוך מאד. מתוך הבנה זו ניתן להבין פנים נוספות בהם מידת בשר ודם אינה כמידת בורא עולם:

"בשר ודם משמוציא [אפופסין][2] אינו יכול לחזור בו, אבל הקדוש ברוך הוא חוזר בו לאחר [אפופסין], שנאמר: "תאשם שומרון כי מרתה באלהיה" (הושע י"ד א') מה כתב אחריו? "שובה ישראל"[3].

פה פונה המדרש לרעיון דומה אחר, אך חוזר לרעיון המדובר מאוחר יותר: "דבר אחר: "שובה ישראל" – אין מדת הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם כותב [אילוגין] קשה ומחליפו בממון הרבה, והקדוש ברוך הוא כותב [אילוגין] קשה ומחליפו בדבר קל, ואיזה דבר קל? "קחו עמכם דברים" (הושע י"ד, ג) מה כתב למעלה מן הפרשה? "צרור עון אפרים" (שם,י"ג, י"ג), "תאשם שומרון כי מרתה באלהיה" (שם, י"ד, א), ואחר כל הדברים האלה אומר לישראל עשו תשובה ואני מחליף את כולן.


[1] לבוגרי המגמה בספרות – זה ההיגד בסוף תרגיל במתמטיקה הבא לומר שהפתרון שנכתב הוא בגדר "מה שהיה להוכיח".

[2] איני יודע את פירושו אך נראה שהכוונה לכתב אישום.

[3] כידוע, החלוקה לפרקים בתנ"ך, חוץ מספר תהילים, אין מקורה יהודי אלא מעשה ידי כומר, שחלוקת נדפסה בתנ"ך וממנו נטמעה גם במסגרת הספרות היהודית. מספר פעמים אנו מוצאים שחלוקתו נוגדת הגיון ספרותי בסיסי והוא מתחיל פרק במקום שאין סיבה לכך, ויותר מזה, כשהוא מתחיל פרק, פסוק אחד לפני נושא חדש. דוגמא טובה לכך היא בעניינו, במעבר מהושע, פרק י"ג לפרק י"ד. הפסוק הפותח את פרק י"ד, פסוק א', הוא: "תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ: פ " האות "פ" בסוף הציטוט אינה טעות, אלא סימון המסורה במקור המלמד על סיום פרשיה.  ופסוק זה אכן מסיים את פרק י"ג המספר על עוונות ישראל. התמיהה בחלוקה פה כל כך בולטת, שקשה לומר שאותו כומר לא שם אליה לב. איני יודע אם אכן זה מה שעמד ביסוד מחשבתו, אך כנראה שהחיבור שעשה המדרש בין הפרשות הוא גם שהדריך את אותו מחלק פרקים. על אף ש"תאשם שומרון", מיד באה הרפואה למכתה: "שובה ישראל".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: