על מה בא המבול? – פרשת נח – מדרש

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו, ה – ז)

פסוקים אלו עומדים ברקעה של פרשת המבול ודורשים ביאור – במה חטאו בני האדם, עד שהביאו את בורא עולם להינחם על בריאתו? מה הצדיק את החזרת העולם לתוהו ובוהו?. אמנם בהמשך יבואר יותר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (שם ו, יג), אך עדיין לא ברור מהו טיבו של אותו חמס. המדרש מביא לכך מספר אפשרוויות:

"… לפי שהיו שטופים בזימה וגזל נימוחו מן העולם[1].

"קץ כל בשר בא לפני", הגיע זמנם להקצץ, הגיע זמנן לעשות בתה, הגיע קטיגורים שלהן לפני כל כך למה כי מלאה הארץ חמס מפניהם, איזהו חמס ואיזה היא גזל, א"ר חנינא חמס אינו שוה פרוטה, וגזל ששוה פרוטה, וכך היו אנשי המבול עושים היה אחד מהם מוציא קופתו מליאה תורמוסים והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין, א"ל הקב"ה אתם עשיתם שלא כשורה, אף אני אעשה עמכם שלא כשורה…

דבר אחר כי מלאה הארץ חמס אמר רבי לוי חמס זה עבודת כוכבים, חמס זה גילוי עריות, חמס זה שפיכות דמים, חמס זה עבודת כוכבים שנאמר כי מלאה הארץ חמס, חמס זה גילוי עריות, שנאמר (ירמיה נא) חמסי ושארי על בבל, חמס זה שפיכות דמים, שנאמר (יואל ד) מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי, חמס כמשמעו." בראשית רבה לא, א – ו)

המדרש מביא שלשה סוגים של חטאים היכולים להביא לכליון העולם. הראשון בתחום יחסי בין אדם לחבירו, השני משלב בתוכו חטא שיש בו משום בין אדם לחבירו ובין אדם לשמים, והסוג השלישי מתייחס לתחום בין אדם לשמים. משמע שהמדרש רואה את קיום העולם כמתבסס על סדר ביחסי חחברה, על סדר ביחס האדם לבוראו וגם על התחום שבין זה לבין זה.

הפן הראשון שבמדרש בא להבהיר שזכות קיומה של חברה נובע מכח גיבוש הסכמים פנימיים בין חלקיה ומכח השמירה עליהם. אם נקודות ההסכמה מתערערות ויסוד שיתוף הפעולה והאחריות הכללית נפגמות, יקרסו כל הישגי החברה וגם עצם קיומה, המוסרי והפיזי, ישחקו לדק. מבחינה מסויימת ניתן לומר ש"חסד עשה הקב"ה עם דור המבול" שהביא עליהם את עונשם מיוזמתו, שכן לולא זאת היתה מתרחשת אותה תוצאה רק שהייתה נפרשת על משך זמן רב יותר ובייסורים גדולים יותר[2].

הפן השלישי אליו מתייחס המדרש הוא ביחסי בין אדם לשמים. ראשית צריך להבין ש"עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" הן עבירות שמתחום בין אדם למקום ולא בין אדם לחבירו. בעניין עבודה זרה, ההבנה פשוטה. גם בענין גילוי עריות הדבר מובן יותר, שכן הבעיה היא פה בשינוי סדרו של עולם בתחום המיני והדבר אינו ניתר גם אם שני הצדדים רוצים ומעוניינים בדבר ואין זה פוגע בכל יצור אחר[3]. וכנראה שזה גם יסוד שפיכות הדמים. יש בה בשפיכות הדמים שני יסודות: א. הפגיעה בזולת, שהיא פגיעה מצד יחסי בין אדם לחבירו והיא, לדוגמא, שפיטה במישור הממוני וע"י בית דין רגיל. ב. הפגיעה באדם בעל צלם א-להים, שהיא פגיעה במישור שבין אדם למקום[4] ולו יש גדרים יחודיים. לעניינו רלוונטי הפן השני.

המדרש בא לבאר שיסוד קיום העולם הוא בקשר שבין העולם לבוראו, האדם וקונו, תחתונים ועליונים. ההוויה כולה קשורה זו לזו בכל חלקיה, הן הפיזיים והן הרוחניים, הן שבתחום השגת האדם והן אלו שמעבר לו. נסיונו של האדם לשבש ולנתק את יסוד הקשר שבינו לבין בוראו, בין הארץ לשמים, הוא מעין הפרדת חלקי החברה לגורמים. אלו כמו אלו מביאים להרס עצמי. למעשה ניתן לומר שהקב"ה לא העניש את בני האדם על מעשיהם במבול אלא הם במו ידיהם הביאו לתוצאת ההרס העצמי והחזירו את העולם למצבו הבראשיתי, "ורוח א-להים מרחפת על פני המים"[5].

הפן השני הוא שהגדרנוהו כמצב ביניים והוא לדעתנו היותר חמור, מבחינה מסויימת, מהפנים האחרות. וכך תיארו חז"ל בציורם את החטא: "וכך היו אנשי המבול עושים היה אחד מהם מוציא קופתו מליאה תורמוסים והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין".

אין מדובר פה בסתם חטא אלא ברשעות, ולא ברשעות סתם אלא ברשעות מתוחכמת. הניגוד של מציאות זו הוא אחד הצווים היותר כלליים של התורה "קדושים תהיו" או מקבילו "ועשית הישר והטוב". הציוויים האלו מנחים את האדם בלתת את ה"נשמה" והחייים לציווי "הקר", להכניס את הפן הסובייקטיבי והאישי לתוך הפן הכללי והאובייקטיבי. המציאות הנגדית, הרישעה ההפוכה, באה להוציא כל לחלוחית חיים מהמעשים, ללכת על הגבול הדק שבין להרע מצד אחד ובין שלא להיתפס ולהישפט מצד שני. לקחת ממישהו "פחות משוה פרוטה" מתוך כוונת זדון משמעה ליצור רוע ולהציג חזות תמימה ונקיה, לפגוע במישהו בזדון ולצאת נקי וצח.

הפן הזה אינו דומה לקודמיו. אלו היו ברי שיפוט וניתן להגיד לדור המבול "הבאתם על עצמכם את המבול במו ידיכם". בפן הזה יש אפשרות לדור המבול להיתמם ולומר "מה אתם רוצים מאיתנו? או שתעמידו אותנו למשפט על בסיס הוכחות או שתכריזו עלינו כצדיקים". על כך אמר להם בורא עולם: "א"ל הקב"ה אתם עשיתם שלא כשורה, אף אני אעשה עמכם שלא כשורה" – מי שפועל כשורה יכול לבקש משפט כשורה, מי שמחפש את הפרצות לטובתו מתוך רצון לנצל את החברה ואת השמים לצרכיו האישיים, יישפט גם הוא מכח הפרצות המאפשרות "שיפוט מהיר שלא כשורה".

שני הפנים הראשונים שתיארנו הציגו אנשים המשחקים ע"פ הכללים המקובלים, גם אם עיקר עניינם להרוס את המשחק אבל לפחות התובנות הבסיסיות משותפות, דהיינו הם יודעים שהם עושים רע רק מרשים אותו לעצמם. הפן השלישי, חומרתו בכך שהוא משנה את התובנות מיסודם וטוען שהרע הוא טוב ואדרבה הוא הצדיק.

על כך בא ריבונו של עולם ואמר: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ", אך מאידך גם "וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה".


[1] בארבע פיסקאות, שלא ציטטתי אותן כאן, מסיים המדרש בתבנית נוסח "לפי שהיו שטופים….נמוחו מן העולם". בפיסקה א' הסיומת היא "שטופים בזימה", בפיסקה ב' "שטופים בזימה וגזל", בפיסקאות ג' וד' הסיומת היא "שטופים בגזל". ציטטתי פה את הסיומת "שטופים בגזל", וכך אנו גם מכירים מן הפרשנים, כיוון שלענ"ד הנקודה המרכזית המודגשת פה בחטאם היא קלקול יחסי בין אדם לחבירו, כולל בחטא הזימה. רוצה לומר שבזימה יש שני יסודות בעייתים. הראשון הוא מצד בלבול סדר היחסים המיניים והוא הקרוי "גילוי עריות". השני הוא בתחום הפגיעה של אדם בחבירו בלקיחת אשת חיקו או פגיעת אשה בחברתה. הצירוף זל זימה וגזל מצביע שבשניהם יסוד החטא הוא בגדרי בין אדם לחברו ולכן ההגדרה "שטופים בגזל" כוללת את שניהם.

[2] המחשה טובה לתהליך זה יוכל המעיין למצוא בספר "בעל זבוב" וכן בגירסה הקולנועית של סיפור זה הנושאת את אותו שם.

[3] ועיין בהערה לעיל.

[4] על דרך זו יש את סיפור קין והבל, פרשת עיר מקלט וגואל הדם, דין יהרג ואל יעבור בתחום זה  ועוד ואכמ"ל.

[5] פסוק זה מקביל למציאות המוחשית של תיבת נח השטה על פני מי המבול. מכאן שבמשמעותו הפשוטה הרלוונטית ללומד התורה  "רוח א-להים" משמעה כח היצירה שממנה הולך ומתפתח העולם, כפי שמבאי התיבה הלך ונוצר עולם חדש.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: