"ואת לוט בן אחיו" – לפרשת לך לך / וירא

פרשת הפיכת סדום ועמורה זוקקת בירור בעניינה וראשית בירור הוא מה מטרתה ומה באה ללמדנו. שהרי אם היא חלק מתיאור אברהם אבינו, אישיותו, פעילותו, מסירותו ומוסריותו אזי דיינו בתיאור השיחה עם רבונו של עולם ואין אורך סיפור ביאת המלאכים לסדום, מעשיהם שם והצלת לוט נדרשים לנו כלל למטרה זו. שמא תאמר באה התורה ללמדנו את עצם הצלת לוט מתוך ההפיכה, בזכות אברהם מן הסתם, מה הטעם אם כן באריכות סיפור הגעת המלאכים, שהייתם אצל לוט וסינוור האנשים, לוט וחתניו, אחרית אשתו והרקע המשפחתי של נכדיו? וכי לא היינו מסתפקים בסיכום שיחת הקב"ה עם אברהם בכך שבסופו של דבר נהפכה סדום ובאיזכור הצלת לוט? הרי כך גם מצינו במלחמת אברהם בארבעת המלכים, שנגרמה בגלל שבי לוט והרצון לשחררו, שחלקו של לוט בפרשה זו הוא מצומצם למינימום ההכרחי בלבד לצורך תיאור מעשה אברהם וערכיו ולמה לא יהיה התיאור פה כתיאור שם?

גם אם תגיד שמוקד הפרשה הוא הפיכת סדום בגופרית ואש כעונש על מעשי אנשיה, מה טעם ההרחבה בהצלת לוט?

ואם סבור תהיה שמהפיכת סדום ועמורה והצלת לוט הם נושא בפני עצמו, ללא קשר ישיר לדיונו של אברהם עם הקב"ה, והם עומדים בזכות עצמם כסיפור פנימי סגור, חובת ההוכחה עליך לומר מה ערכה הגדול כל כך של הפרשה? לא מצאנו דוגמתה בתורה כולה? שהרי לא צדיקותו "המופלאה" של לוט היא הדגם לדמות הצדיק שניצל מכל רע בזכות מעשיו ומאידך לא היו גרועים אנשי סדום מאנשי דור המבול שאת סיפורם כבר למדנו ודוגמתם, אף אם  מוקטנת במידת מה, מצאנו בכלל אנשי ארץ כנען כתיאור התורה בויקרא י"ח. אך מעבר לכך, גם אם נמצא ייחוד לארועי לוט וסדום, איך זה משתלב בהקשר הכולל של ספר בראשית והתורה כולה. התורה הרי עוסקת באבות האומה הישראלית וגילגולי האומה עצמה וזהו הקריטריון לבחירת הרקע ההסטורי של סיפורי התורה. הרי סיפורים עם מוסר השכל דתי היו יכולים להיות לתורה הרבה מאד, אך אין היא עוסקת בהם אלא נצמדת לקו המתאר את התפתחות עם ישראל, אז אם פרשה זו אינה קשורה משמעותית לאברהם אבינו, אז מדוע היא מובאת בתורה בניגוד למהלך המקובל[1]?

ושמא תוביל תמיהתנו להבנה אחרת בדמותו של לוט, הבנה המעמידה את סיפור הפיכת סדום והצלת לוט כסיפור סגור בפני עצמו המצדיק הרחבה ופירוט מחד וכאחד מספיחי ההשפעה של אברהם אבינו המצדיקים את הכנסת הפרשה בתורה מאידך. לשם כך יש לחזור לראשית תיאורו של לוט.

כללית, יחסנו אל לוט אינו חיובי במיוחד. לא ראינו שום מעשה חיובי מיוחד שהוא עשה ולא ראינו בו אישיות דגולה או בעלת אופי ייחודי הראוי להערכה. אדרבה, תיאור היפרדותו מאברהם, סיבותיה ומגמת פניו רק עיצבו התייחסות שלילית אף מזלזלת כלפיו. דוגמא לכוון זה בחז"ל יכולים לשמש מאמרי רש"י הבאים:

ויהי ריבלפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין: (רש"י יג, ז)

מקדם – …ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא באלהיו: (שם, יא)

ועיין בגמרא הוריות י: המפרטים בפגמי לוט.

אך דומה שדמותו של לוט מעט מורכבת יותר ויש בה גם פנים אחרות שעליהם ניתן לעמוד משולי תיאורי התורה. וכך הוא מתואר:

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים: (בר' י"א, כז – כח)

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם (שם, לא)

וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט… וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: (שם י"ב, ד – ה)

וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה:

לאחר מכן מתוארת מריבת רועי לוט עם רועי אברהם, עד הגעתה לדיון בפני אברהם ולוט עצמם והחלטת ההיפרדות. בגלל אורך הפסוקים לא נביאם פה ועיין פרק י"ג.

כבר בעיון הפשוט ניתן להפוך בזכותו של לוט ממספר כיוונים.

שלושה בנים לתרח: הרן מת עוד בחיי תרח (ולמוות זה עוד נחזור בהמשך) ומותיר אחריו את לוט, וע"פ חז"ל גם את שרי/ יסכה ואת מלכה. משום מה יוצא תרח לארץ כנען ועמו אברם, שרי ולוט. נחור מעדיף להשאר באור כשדים. תרח מת בחרן, שם הם עצרו ואת ההליכה לארץ כנען משלים אברם ע"פ צו ה'. בכל ההליכות הללו מופיע לוט כאישיות עצמאית ולא כאחד הנספחים להליכה הנכללים במשפחה המורחבת שהלכה. המשפט "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְדֹוָד וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט", להבנתי, בא להדגיש את הליכתו העצמאית של לוט לצד אברם ולא רק כנספח ונגרר מצד המשפחתיות. הוא אמנם משני בחשיבותו אך הוא עושה מעשים מכח מחשבתו העצמאית ומכח החלטתו להצטרף לאברם, שאם לא כן לא הייתה התורה טורחת להזכירו כל פעם. כהליכתו מחרן לארץ כנען כך גם בעליה ממצרים חזרה: "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה" נראה הדבר שלו רצה לוט יכול היה להשאר במצרים עם כל רכושו החדש וייחוסו לאברהם ואם הייתה דרכו של אברהם זרה לו לחלוטין, אף היה הדבר נכון מבחינתו. אך התורה מדגישה את עלייתו באיזכורו לצד עליית אברהם וכל רכושו. מצביעים הדברים על כך שאין לוט הולך עם אברהם כיתום הזקוק לרחמים ונדרש לו דודו כמגן ומחסה. לוט אינו מסכן כלל וכלל. הוא אדם עצמאי המודע למעשיו ועושה אותם מתוך הכרעה אישית שלו ולפיכך הוא גם מוצג כל פעם בפני עצמו, לצד אברהם, כהולך מודע ועצמאי. מכאן גם אתה למד שאם הולך הוא עם אברהם משמע הוא רואה בו ובדרכו משהו שראוי לדבוק בו ולהעריכו ואין דברי רש"י בשמו "אי אפשי באברם ובא-להיו" כה פשטניים ורדודים, כבמחשבה ראשונה.

כיצד, אם כן, מתאפיינת דמותו של לוט? איך מתיישב רצונו לדבוק באברהם ובדרכו, רצון שלמענו הוא משקיע רבות בהיצמדות לאברהם הן בהליכתו מחרן והן בעלייתו ממצרים עמו, עם מגמת התרחקותו מאברהם, התיישבותו בסדום ועמורה בקרב המציאות החברתית שם ושלל מאמרי חז"ל "שאינם מחמיאים לו"?

דומה שהבנת דמותו של  לוט, המוצל ממבול האש שהופך את סדום ועמורה, תסתייע בידנו אם נאיר קודם לכך דמויות אחרות רלוונטיות כנח, המוצל ממבול של מים, כאביו של לוט, הרן, שע"פ חז"ל לא ניצל מעונשה של אש, ומשתי בנות מזרעו, דומות ושונות, ערפה ורות המואביות.

ראשית דבר נעיין באביו של לוט, הרן, ובסיפור מיתתו            . המדרש מביא את ספור אברהם והפסלים, עמידתו מול נמרוד והדיון ביניהם. לא נביא את המדרש כולו בשל אריכותו אלא רק את סופו:

"א"ל מילין את משתעי אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך בתוכו, ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו, הוה תמן הרן קאים פלוג, אמר מה נפשך אם נצח אברהם אנא אמר מן דאברהם אנא ואם נצח נמרוד אנא אמר דנמרוד אנא, כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, אמרין ליה דמאן את, אמר להון מן אברהם אנא, נטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו, הה"ד וימת הרן על פני תרח וגו'.

אמר לו מילים אתה מדבר, אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך בתוכו, ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך מאתנו. היה שם לוט עומד חצוי, אמר ממה נפשך אם נצח אברהם אני אומר משל אברהם אני ואם נצח נמרוד אני אומר של נמרוד אני.כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצל אמרו לו של מי אתה אמר להם של אברהם אני. נטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו.

בראשית רבה (וילנא) פרשה לח ד"ה יג וימת הרן

קשה להתעלם מהקשר המאורעות בין האב והבן. גם הרן וגם בנו לוט, בשל שקשרו את גורלם באברהם, נידונו שניהם לרדת באש, זה נדון בה ונשרף וזה נדון בה וניצל.

מזה זמן תמהתי, למה נשרף הרן? מדוע לא ניצל כאברהם? הרי למעשה הוא קיבל את ההחלטה האסטרטגית הנכונה. אולי לא הייתה לו ההחלטיות של אברהם אבל האם לא היה במעשהו גם קידוש שם שמים? האם אין הוא בבחינת "קונה עולמו בשעה אחת"? מה השוני המהותי מאברהם?

אברהם אבינו היה בעל עוצמות מופלאות, לא היה לו שום ספק בצדקת הדרך ובטעות עבודת הפסילים ולא הטריד אותו כלל למות על אמונתו. אברהם מסר נפשו למות ביוצאו לכבשן. דומני שאם היה אברהם בדרגה שהלך להישרף מתוך תקווה שיינצל, לא בטוח שזה היה קורה. אבל אברהם הלך מתוך נכונות מושלמת למות ואולי אף לא העלה בדעתו את האפשרות להינצל, ודווקא משום כך ניצל. אולי זה יישמע מוזר מעט אך דווקא אברהם אבינו, במושגים של ימינו, היה  נחשב פנאט קיצוני, חסר פשרה, חסר ראיה ריאלית ונורמות בסיסיות של הסתגלות חברתית. הוא מן הסתם היה מרשים מאד בהופעתו, בדבריו, בעוצמת אמונתו בדרכו, שופע חיוניות בלתי נדלית ועוד ועוד, אבל גם יחיד בדורו ולא לחנם נקרא "העברי". דווקא הרן מייצג את הדמות האנושית הטיפוסית, את מה שאולי רובנו הגדול והמוחלט היה משתייך אליו. הרן מייצג את האדם הרגיל שמצד אחד מאמין, מתרשם מאד מהאמת, רוצה להתחבר אליה, אך עם זאת חי בעולם מלא ספקנות, חוסר בהירות ומוחלטות. שאם דבר אינו כה חד משמעי ולכל אידיאולוגיה יש טיעונים מרשימים ומשכנעים ומצד שלישי גם הסביבה החברתית, עליה האדם נשען וממנה שואב את הערכים ויחסיותם, גם היא אינה אוהבת כל כך שינויים חדים וחריפים כל כך. אז מה סך הכל רוצים מהרן?

אבל זו בדיוק הנקודה. אברהם היה בדרגה שינצל הוא ישירות מתוך האש הלוהטת עצמה. הרן היה באותה דרגה אנושית שאינה מצדיקה את הצלתו האישית אך יש בה בכדי להשפיע על בנו ועל כל אורח חייו ולהביאו לידי מעשים שיצדיקו בסופו של דבר את הצלתו מאש סדום.

לוט הוא למעשה המשך של אביו הרן. הוא הולך בצל אברהפ, הוא מושפע ממנו, הוא מאמין בדרכו ורוצה לספוג ממנו הרבה אלא שלמעשה אין בו די כוחות בשביל להחיל את התובענות של דרכו של אברהם בכל מעשה של חייו, אך סך הכל הוא בהחלטה עקרונית להיות קרוב לאברהם. הוא מוותר על הרבה עושר וממון וחיים נוחים במצרים ועולה עם אברהם אל הארץ המובטחת, מחד, אך מאידך אין בו כוחות לאורך הרוח והסבלנות שנדרשה מאברהם: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" והאיטיות שבהגשת ההבטחה "כי לא שלם עוון האמורי עד עתה". באים אנו בביקורת אל לוט על התנהגותו ומעשיו, אך מי יתן ונגיע לדרגתו ולמסירותו.

המעיין בריב רועי לוט עם רועי אברהם יראה שעל זה בדיוק המריבה. רועיו של לוט, המייצגים אותו, אינם מרעים את צאנם בשדות זרים סתם בגלל הנאת הגזל או חוסר אכפתיות או סתם בריונות ושחצנות. יש להם טענה ערכית מאד מבוססת. הארץ הובטחה לאברהם ולכן היא שלו כבר מעתה ואנו רועים בשלנו. הם מתלהבים מהחזון והאידיאל אך גם רוצים לראות במימושו המהיר. בבחינת "ארץ ישראל עכשיו", ואם יש הרואה בדברים אלו משום ביקורת על חלק מהדעות הנשמעות ברחובותינו ע"י אנשי חזון ארץ ישראל, זו אכן ביקורת ותלונות יש להגיש לתורה בלבד ולפרשניה, חז"ל. באופן אבסורדי מה היה אברהם, הקיצוני והפנאט באמונתו, מתון ובעל הרבה אורך רוח באשר ליישום הבטחת "כי לך אתן את כל הארץ הזאת" ומאידך דווקא לוט, המינורי בנחרצות אמונתו והמתון בדעותיו, בצדקת הדרך וביחסו לערכי שאר בני האדם והספקן יותר, דווקא הוא נעשה מאד מיליטנטי, קיצוני והחלטי בתביעתו ובדעתו על מימוש חזון ארץ ישראל השלמה גם על חשבון שדות הכנענים שבה, שהרי לדידו "כל המובטח כממומש דמי". נציין שוב שדרכו של לוט, בהשקפת עולמו ובאורח חייו, הם מאד אנושיים וניתנים מאד להבנה והזדהות, שכן כבר אמרנו שאנו דומים באופיינו ובכוחותינו יותר לו מאשר לאברהם אבינו. על רקע זה צריך להבין את המריבה בין אברהם ולוט, עד שנאלצים הם להיפרד זנ מעל זה, שכן לוט אינו מוכן לקבל בשום אופן את מגמת ורעיון "מי השילוח ההולכים לאט" וכל שכן שלא ימתין למעלה מארבע מאות שנה למימוש החזון. על מאיסה זו במי השילוח אומר רש"י על פרוד לוט מאברהם שבכך אמר: "אי אפשי באברהם ובא-להיו". איני חושב שזה נאמר על נטישת לוט את הערכים שספג בבית אברהם כמו שזה מעיד על הפניית העורף לסבלנות ולאורך הרוח, שבלעדיהם אי אפ/שר לתקן עולם.

המשפט האחרון בא לומר שאל תסמא ביקורתנו את מהלכו של לוט את הערכתנו הכללית לדמותו כמהלך לצד אברהם, לומד מדרכיו ומנסה, בכוחותיו שלו, לממש אותם וליישם אותם בכל דרכיו. דומני שמצב זה של ערכים ואמונה באידיאל גדול ומנגד כוחות נפש וחומר מוגבלים ומצומצמים יחסית לאברהם אבינו, רק הוא יכול להסביר את הערבוביה הקיימת במעשיו בפרשת המלאכים ובאי סימטריה הקיצונית שבסולם ערכיו. אין ספק שאת מידת הכנסת האורחים הוא ספג אצל אברהם במלוא עוצמתה שכן קיומה בסדום תוך התעקשות על כך עם המלאכים מצביעה על כך בברור, ועם זאת נכונותו להוציא את בנותיו אל הסובבים את ביתו כדי שיעשו להן כטוב בעיניהם, מצביעה על טשטוש ערכי גדול הנובע בעיקר מחוסר היכולת לכלול את כל עוצמת ערכיו של אברהם ודמותו באישיותו של לוט, בהשקפה ובמעשה.

אך עם כל זה, אין לזלזל בערכו, דרגתו ומעשיו של לוט, שהרי בזכותם הוא זכה להינצל מהפיכת סדום ועמורה. ובמקביל נראה לי שפה השיב הקב"ה להרן שכרו על שהלך לכבשן האש בעקבות אברהם ואם לא זכה הוא אישית להינצל, הרי ניצל זרעו גם בזכותו. מכאן רצוה אני לומר שפרשת הפיכת סדום אינה באה בכדי לספר לנו הצלת לוט בזכותו הישירה של אברהם אלא בעיקר ללמד על לוט, אופיו, מעשיו וזכותו שעומדת לו, זכותו הישירה של לוט מכח השפעתו העקיפה של אברהם אבינו. הפרשה לא באה ללמדנו עוד על אברהם והדומים לו אלא דווקא על דמותו של החוסה בצל אברהם, בעל הכוחות והיכולות האנושיים הפשוטים, על המורכבות והבלבול שקיימים פעמים רבות במעשיו ובאמונתו אך עם זאת גם בשכר הצפון לו ואם לא לו ישירות אזי לזרעו אחריו, שימשיך בדרכו. באה הפרשה ללמד על לוט ועל הדומים לו, שהם רבים רבים מאלו הדומים לאברהם אבינו.

דמותו המעורבבת והמבולבלת של לוט משתלבת במציאות המורכבת ושני אלו מובילים לאותו טשטוש המביא להולדת נכדיו של לוט, מואב ועמון. גם היחס בחז"ל לבנות לוט ולמעשיהן הוא דואלי ומבטא גם את המורכבות שבדבר.

כנראה שהמורכבות הוטבעה כה חזק בלוט עד שמוצאים אנו אותה גם בזרעו אחריו. את החילוק שעשינו בין אברהם ללוט נוכל לעשות גם בשתי בנות מואב, רות וערפה. ולמה נקרא שמה ערפה? לפי שהפנתה ערף לעם ישראל ולא-להיו. אכן ביקורת קשה היא זו על ערפה, אך עם זו היא יחסית שכן גם פה, רות היא הלא ריאלית והפנאטית ואילו ערפה היא האנושית, הריאלית ובעלת ההגיון הסביר. אז אמנם רות היא רות כפי שאברהם הוא אברהם וכפי שזכה הוא להיות אב המון גויים זכתה היא להיות "אמה של מלכות", אך עדיין יש לראות זאת באופן יחסי ולהכיר בכך שרובנו ערפה ולאו דווקא רות. וגם שכרה של ערפה לא קופח – "דרש רבא: בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה – זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים, שנאמר:"ותשאנה קולן ותבכינה עוד." (סוטה מב:). וגיבורים אלו הם ארבעה גיברוי פלישתים בימי דוד, שהוכו על דוד, ללמדך שעם זאת אין ספק שהיא משנית לרות.

בדמותו של נח, שניצל מעונשם של מים, יש מחלוקת. "תמים היה בדורותיו" – יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח ויש הדורשים אותו לגנאי.. ונראה שבזו המחלוקת: האם נח דומה היה לאברהם או ללוט? לרות או לערפה? אז בדמותו של נח חלקו רבותינו, בזרעו של לוט המציאות של שתי בנות פתרה את הבעיה ורק בלוט עצמו נשארה הדואליות שבין רות לערפה בתוכו פנימה. מצד אחד היא הוא "לוט" מצד שני היה "בן אחיו" ובשני צדדים אלו יש גם גנאי וגם שבח ובעיקר הרבה מן האנושיות הפשוטה שלנו.


[1] ואכן אמת נכון הדבר ששאלה דוגמת זו עלינו לשאול בעוד מספר מקומות בתורה, כגון תיאור מלחמת ארבעת המלכים בחמישה, שלשם תיאור חלקו של אברהם שם היה ניתן לקצר את הפרשה בהרבה מאד וכן פרשת יוסף וקניית מצרים בסוף פרשת ויגש, שאין בה תועלת למסלול תיאור התפתחות עם ישראל. ואכן גם במאמרים לפרשיות אלו שאלנו את השאלה הזו ועיין שם התשובות הרלוונטיות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: