"ויתן לך" – לפרשת תולדות

האירוע המסיים של הפרשה הוא סיפור הברכות. סיפור מחייב עיון בפני עצמו, אך אנו נבקש להציב במרכז עיוננו את מסגרתו של הסיפור, את מה שלפניו ואת מה שאחריו:

"וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי: וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה:

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי: וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד(ה): וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת…

מכאן משתלשל הדו-שיח של רבקה ויעקב, מעשי יעקב וקבלת הברכה, גילוי המעשה ע"י יצחק ועשו.

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי: וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ: עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד:

וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים:

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם: וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו".

עשו לוקח לו מבנות החתי והתורה מעידה "ותהיינה מרת רוח ליצחק ולרבקה". ויש לשאול על אותה מורת רוח, כתוצאה ממה היא באה? האם מורת הרוח היא על כך שעשו לקח לו נשים מבנות הארץ, שלא כסבו שהשקיע רבות בדחיית אפשרות זו, ואזי ה"ו" של "ותהיינה" משמעה "ולפיכך", דהיינו עשו לקח מבנות הארץ ולפיכך הייתה מרת רוח להוריו? או שאת הורי עשו לא הטרידו הנישואים עם בנות הארץ, אלא מעשיהן ואישיותן של הנשים הם שהטרידו אותם, כמו שמלמד רש"י בעקבות חז"ל "שהיו עובדות עבודה זרה"? לפי אפשרות ב', ה"ו" של "ותהיינה" מבטא תוספת אירוע נפרד מהקודם. מלשון "ותהיינה" משתמע דווקא כאפשרות השנייה, שהן מצד עצמן היו הגורם למורת הרוח ולא עצם המעשה של עשו. אפשרות זו מציבה את השאלה הקשה: כיצד לא הוטרד יצחק מנישואי בנו עם בנות הארץ, לאחר שידע עד כמה הקפיד אביו שלא לעשות זאת עבורו? (הנחת היסוד שלנו היא שנישואי עשו לא היו בניגוד לדעת הוריו).

שאלה דומה ניתן להציב גם בסוף סיפור הברכות, ביחס לשיחת רבקה עם יצחק על נישואי יעקב. האם רבקה רוצה שיעקב לא ישא אשה מבנות הארץ כי היא רוצה למלט אותו חרנה מפני עשו אחיו, אבל לולא זאת היא לא הייתה מתנגדת למישהי כזו או שהיא עקרונית נגד אשה מבנות הארץ, כפי שאברהם לא הסכים להשיא את בנו לבת מבנות הארץ, ומחשבות עשו אינן קשורות לענין.

  • (להקדמה ראה עיון לפר' חיי שרה) יתכן לומר שהפער בין אברהם ליצחק בא לידי ביטוי גם במקרה זה. אברהם הכיר בהשפעת הסביבה על האדם ופחות התמקד באישיות האדם עצמו, משום כך לא רצה מבנות כנען, מחד, ומאידך רצה מבנות חרן אבל לא הגדיר את האשה הספציפית. יצחק ורבקה פחות העריכו את השפעת הסביבה והתמקדו יותר באישיות הכלה, ועל כן לא נמנעו מלהסכים לנישואי עשו עם בנות החתי, אך מורת רוחם הייתה כשנתבררה אישיותן של הנשים.
  • את דברי רבקה "קצתי בחיי מפני בנות חת" צריך לקרוא כהמשך ישיר לנישואי עשו ולמורת רוחם של יצחק ורבקה, תוך התעלמות מכל פרשת הברכות. קריאה זו ברצף נראית הגיונית מאד ומתבקשת. כביכול, מלכתחילה נכתבו הפסוקים ברצף וללא הפסקה ביניהם. וכך דברי רבקה מתפרשים בהמשך לשיטתה, שאין רע עקרוני בבנות הארץ, אלא שבעקבות נשות עשו היא הבינה שאין לצפות מהן לאישיות מיוחדת, ולכן עדיף שילך יעקב לחרן ולבית משפחתו.
  • אלא שעל גבי הקריאה הזו, יש לקרוא ברובד שני את פרשת הברכות, את התמורה שהיא יצרה, ובאור חדש את גישת רבקה ויצחק.
  • פרשת חיי שרה מתארת את "התיקון" לדרכו של אברהם אבינו. הוא מורה לעבד להביא מארצו וממולדתו, לא מגדיר מי.  כל הפרשה מתארת את החיפוש הממוקד כלפי אישיות ספציפית ולא הסתפקות בסביבה. פרשת תולדות מתמקדת "בתיקון" לדרכם של יצחק ורבקה. הם ממוקדים באדם הספציפי, אך מגלים שלחברה יש השפעה ולכן שולחים את יעקב לחרן.
  • יצחק ורבקה התמקדו באישיותו הפרטית של האדם. הם האמינו ביכולת לבחון אותה, להעריך אותה, ולמצוא דרכים לשקף אותה. פרשת הברכות גרמה לזעזוע בנקודה זו. היכולת של יעקב להציג עצמו כעשו, מבלי שיורגש הדבר, זעזע את המוחלטות שביכולת לשפוט ולהעריך את האדם בפני עצמו. יצחק, כמי שהתמקד באופי פרטי ובאישיות אינדבדואלית, היה "המקצועי" ביותר ובעל יכולת גבוהה של שיפוט העומד מולו, ועל כן חשש יעקב, ובצדק, מהאפשרות שיצחק, על אף עיוורונו, יוכל לזהותו. הצלחתו של יעקב לגנוב זהות, גרמה ל"ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד", ולמשבר גדול בתחום הספציפי שפיתח יצחק. זה עירער את היכולת למדוד אדם על פי עצמו, וחייב לחזור במידה מסויימת לגישתו של אברהם אבינו, ולהתחשב בהשפעות סביבתיות.
  • אצל רבקה בא "האיזון" בעקבות נישואי עשו, וזה מתואר בשני פסוקים. אצל יצחק נעשה "האיזון" כשיעקב הצליח להתחזות לעשו וזה מתואר בפרשת הברכות. לאחר ש"האיזון" נעשה אצל כל אחד בנפרד, הם מתאחדים להערכות משותפת בדברי רבקה אל יצחק בנוגע ליעקב.
  • השינוי הכי משמעותי מתרחש אצל יצחק:
  • וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם: וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו" (כח, א – ה).
  • יצחק אינו חוזר בו לגמרי משיטתו. מחד הוא מורה ליעקב, ע"פ דרכו של אביו, "אל תקח אשה מבנות כנען", אך מאידך, הוא לא מורה לו ללכת באופן כללי פדנה ארם ושם למצוא מישהי, ולא משנה מי, אלא הוא מגדיר ספציפית את בית לבן בן בתואל הארמי, אחי רבקה, אם יעקב ועשו. הכי ממוקד שאפשר.
  • יצחק מוסיף ברכה נוספת ליעקב. הברכה הראשונה, "ויתן לך הא-להים" הייתה ברכת יצחק – ברכה ממוקדת ואישית – "ויתן לך… יעבדוך…לך… הוה…". יצחק מתמקד באיכות. לשיטתו, מקור העוצמה והכח הם פנימיים ואישיים וכשהם עוצמתיים הם פורצים החוצה ומשפיעים. מלכתחילה,  לא חשב יצחק לתת ברכה נוספת. לשיטתו המקורית, הברכה הממוקדת שלו אמורה הייתה לכלול את כל הצרכים והאתגרים. משנחרד יצחק וגילה שגישתו הספציפית צריכה גיבוי גם מגישת אברהם אביו, נצרך הוא להוסיף ליעקב את ברכת אברהם "המאזנת", ברכת הזרע והארץ. ברכה זו רואה בכמות, "קהל עמים", עוצמה לכשעצמה וכמו אצל אברהם, חוברת לברכת הזרע גם ברכת הארץ: "וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם".
  • כשיגיע יעקב לחרן הוא ישא שתי נשים, אחת מכח אביו ואחת מכח סבו. ברחל הוא יהיה ממוקד ויגדירה כיעד, "ברחל בתך הקטנה", אותה הוא יאהב, כפי שנאמר על יצחק שאהב את רבקה והיא תהיה "אשת נעוריו". את לאה הוא יקבל בשם מנהג המקום אליו הוא הגיע, "לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה", גם אם לא רצה בה ספציפית, היא תהיה אם רוב ילדיו שמהם הפוטנציאל לקהל עמים. רק האיחוד בין רחל ולאה, "יחד שבטי ישראל", הוא שיביא את שילוב ברכת אברהם וברכת יצחק.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: