"מן השדה והוא עיף" ופשוטו של מקרא – לפרשת תולדות

דמותו של עשו עוצבה ע"י חז"ל  כרשע גמור. הוא הועמד בצורה דיכוטומית ביחס ליעקב וככל שהועצמה דמותו החיובית של יעקב, הועצמה מנגד דמותו של עשו כרשע וכאב טיפוס, פיזי ורעיוני, לעמלק ומלכות אדום שיצאו ממנו.
לאור עיצוב רעיוני וקדם-פרשני זה הולכים ומתפרשים כל הפסוקים בפרשתנו. גישה פרשנית זו, ולאורה המסקנות הערכיות, וההוראה החינוכית שבאה בעקבותיהן מטהרות כל מעשה של יעקב ומכפישות כל פעולה של עשו, גם אם נצרך לשם כך מאמץ רב. בדרך זו צועדים מדרשי חז"ל ובעקבותיהם פרשנותו של רש"י.
עקרונית אין בכך פגם, לא מבחינה פרשנית, לא מבחינה רעיונית ולא מבחינה חינוכית. למעשה, כל פרשנות מבוססת על עקרונות רעיוניים מקדימים מטה-פרשניים, המנחים את אופייה של פרשנות מכל סוג שהוא. ע"פ גישה זו, הכתוב משמש מצע לרעיונות והמסרים אותם רוצים להעביר.
בפרשה דידן, נקל לעמוד על המקורות של חז"ל.

עם התגבשות טבעם של עשו ויעקב, מגדירה התורה את יחסם של ההורים:
"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב".
הכתוב עצמו אינו  מצדד באחד הצדדים ואינו מכריע בסוגיה זו. ההכרעה הא-להית, מעצבת התודעה, הושמה בפיו של הנביא מלאכי:
"אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר".
הגדרת האהבה ליעקב, ויותר מזה השנאה לעשו, הן האמירות מעצבות התודעה, שלאורן מתפרשים לאחור הכתובים הסתמיים.

אלא שדרך פרשנות זו, המתאימה את הכתוב במקום זה להכרעתו העקרונית במקום זה, מאפילה על המסרים אותם מבקש להעביר הכתוב פה, כשהוא לכשעצמו. ומספר מרכיבים יש לבעייתיות זו:
א. הרובד המקומי של הכתוב נדחה, באופן מעשי, לחלוטין מן התודעה.
ב. חז"ל עצמם היו מודעים לרובד המקומי הבסיסי, והם עצמם ניגשו  לפרשנות המתקדמת רק לאחר  שהפנימו את זו המקורית.
ג. לעיתים, הפרשנות "המגמתית" של חז"ל נבנית על גבי זו הבסיסית. זו הראשונה לא תובן במלואה אלא על רקע הרובד הראשוני.
להלן נבקש להציע רובד יסוד בסיפור מכירת הבכורה.

בסופו של פרק כה מתוארת מכירת הבכורה ליעקב:

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב
וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף:
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי:
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב:
וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה:

במרכז הפרשיה עומדת הבכורה ושייכותה לעשו., היא פותחת בכך שעשו הוא המתאים ביותר באופן טבעי לתפקיד הבכורה ומסתיים בתיאור עד כמה עשו אינו ראוי לכך. מהלך הסיפור מתאר את התהליך שהביא אותו מנקודת הפתיחה לנקודת הסיום.

מהי הבכורה ומדוע עשו הוא המתאים לה?
"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב"

. בתחילה מתייחס הכתוב לשני הבנים ומדבר בלשון רבים, "ויגדלו הנערים", אך מתמקד באחד, "ויהי עשו…". הוא מדבר בהתהוותו של עשו, ואילו יעקב מוצג כהפוך לו וכמדגיש יותר את אופיו המיוחד של עשו. עשו הוא איש אקטיבי רב פעלים, המכיר את מרחבי השדה ויודע בעזרת הציד להטיל שליטה על סביבתו. לעומתו ולצורך העצמת דמותו, מאופיין יעקב כמופנם וכמתרכז בד' אמותיו.
תכונתו זו של עשו מוליכה אותו לשלב הבא: "כי ציד בפיו". ניתן להסביר שהציד בפיו של יצחק וניתן להסביר שהוא בפי עשו. ואפשר ששני ההסברים יחד משקפים רעיון אחד. עשו לוקח אחריות על פרנסת הבית ודואג להבאת המזון ולכלכלת המשפחה. אצל עשו משתלב אופיו האישי עם האחריות המוטלת עליו בדאגה למשפחה. אלו למעשה דרישותיה של הבכורה: לקיחת אחריות, דאגה למשחה והיכולת לנהל באופן פעיל את הצרכים ואת השגתם. התורה נותנת לבכור פי שניים בירושת אביו בגלל שהבכורה מטילה עליו את האחריות לחיי המשפחה והמשך צמיחתה. החלק הנוסף בירושה הוא שכר פעולתו העודפת.

לאור זה צריך להבין את ההמשך: " וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף"
עשו נמצא בשדה כי הוא צריך לבצע את המוטל עליו במסגרת אחריותו, אבל הוא חוזר מן השדה עייף. עייפותו היא לא רק פיזית מהמלאכה אלא גם נפשית מהאחריות והייעוד המוטלים עליו. הוא מבצע את המלאכה אך אינו מזדהה עם הערך שבה ומצהיר בפיו ובהתנהגותו "כי עיף אנכי".
כך גם יש להבין עייף נוסף המוזכר בתורה, גם הוא בפרק כה אבל בספר דברים:: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים". עיקר הבעיה של עם ישראל לא הייתה שהוא היה עיף פיזית. הבעיה הייתה שהעייפות והיגיעה היזיים שיקפו עייפות נפשית מהייעוד והאחריות שהוטלו עליהם. הם לא היו בשלב הראשון בו התלהבו מהחזון שהציג לפניהם משה רבינו. הם החלו את שלב המשברים ופה מצא צאצאו של עשו מקום לתבוע את "עלבונו" – עייפות כנגד עייפות, כפי שנסביר להלן.

עשו נושא למעשה באחריות המוטלת עליו כבכור אך עייף ממנה. הוא חש שהיא לא מקדמת ומעצימה אותו אלא "גומרת" אותו וממררת את חייו – "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה"?. וכדי שלא תאמר שהיה זה משבר רגעי הנובע מנתונים מקומיים וזמניים, טורחת התורה להדגיש שגם אחרי ששבה אליו רוחו הפיזית, לא שבה אליו רוחו הערכית – "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה" [1].
(לאור זה נסביר את ההקבלה למלחמת עמלק. בפרשת בשלח, בפרשיות שלפני מלחמת עמלק, מתוארות תלונות בני ישראל כלפי הקב"ה. תלונות אלו הן תוצאה של עייפות פיזית מן הדרך המשקפת בעיקר את משבר המציאות הקשה מול החזון הרחוק. וכאשר היה ישראל "עייף ויגע ולא ירא א-להים", דהיינו באותו מצב בו היה עשו כשנטלו ממנו את הבכורה, בא עמלק לקיים "והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך" ולדרוש לעצמו מחדש את זכות הבכורה. ועל כך מלחמתו של הקב"ה בעמלק מדר דר, כיוון שכבר הכריע הקב"ה "ואהב את יעקב. ואת עשו שנאתי…").

נמצא שפרשה זו, בפשטה, אינה באה ללמד על חכמת הערמה של יעקב ולא על רשעותו של עשו. היא מתמקדת בזכאות עשו לבכורה ובאה ללמד שהיה ראוי לה אלא שמשבר ערכי גרם לו לאבד אותה.
מהתמקדות הפרשה בעשו ובבכורתו נלמד גם שאין בה בכדי לבסס את זכאותו של יעקב לאותה בכורה, שכן העובדה שעשו אינו עומד בדרישות הנצרכות לתפקיד הבכורה אינה בה לכשעצמה בכדי להצדיק את התאמת יעקב לה.
כדי לזכות במעמד הבכורה יצטרך יעקב להוכיח שיש בידו את הנתונים לכך, דהיינו יצטרך להוכיח גם יכולת פעולה וגם לקיחת אחריות.
בכך בדיוק עוסקת פרשת הברכות שבפרק כז, כשהשלכות אותה פרשה מלוות את יעקב לאורך כל ימי חייו ואותנו לאורך כל ספר בראשית.

פרשנות הכתובים בהתאמה להכרעה ערכית עקרונית או למסקנה הלכתית למעשה היא בעלת ערך פרשני וחינוכי לכשעצמה, וזהו "פשוטו של מקרא" ע"פ רש"י. אבל כשמתעלמים  מרובד בסיסי בהבנת הכתוב, מכך שפרשנות זו היא לא קומת יסוד אלא קומה מתקדמת בבנין, מכך שקדמו למסקנה או להכרעה שלבים מקדמיים של תהליך המשתקפים בכתוב, מפסידים גם את הבנת היסוד וגם קומת הביניים אינה נבנית כהלכתה.


[1] המדרש מכוון לכך ש"עייפותו" של עשו מן הבכורה וערכה לא היו תוצאה של תהליך שחיקה מתמשך אלא משבר שהתרחש ביום אחד. בו ביום שעליו מדובר שחזר מן השדה. מצד אחד זה לזכותו של עשו, שעד אותו יום הייתה לו זכות מלאה על הבכורה, הוא רצה בה, האמין בה וגם מילא את כל החובות המתחייבים ממנה. מאידך, העובדה שהכל נשבר ביום אחד מלמדת שבניית האחריות והבכורה אצל עשו מתחילתה לא נעשתה באופן נכון וראוי וממילא לא נשענה על בסיס איתן, כך שהחזיקה מעמד כל זמן שלא נתקלה במשבר אבל כשנתקלה בו הוא מוטט אותה.
ומה קרה באותו יום ששבר את עשו ואת יחסו לבכורה? לכך מכוון המדרש באומרו שבאותו יום מת אברהם אבינו. מותו של אברהם היה קשה לשני הבנים, אך כל אחד מהם הגיב אחרת:
"ויזד יעקב נזיד – שאותו יום שמת אברהם היה יעקב מבשל תבשיל של עדשים, כדי להאכיל ליצחק אביו. ולמה מאכילין לאבל עדשים, מיכן שאסור לאבל לדבר, מה עדשים אין להם פה, כך אבל אסור לדבר, שנאמר "וידום אהרן" (ויקרא י ג). ד"א מה עדשים מגולגלים הם, אף מיתה גלגל היא שחוזר בעולם" (מדרש אגדה (בובר) בראשית כה, כט)
אפשר שפטירתו של אברהם הייתה קשה ליעקב עד כדי אילמות מלדבר, ואפשר שניחם עצמו בכך שגלגל חוזר הוא בעולם הזה אך שכרו לעולם הבא.
לעומתו , המשבר אצל עשו היה גדול יותר:
" ויזד יעקב נזיד – אמר לו מה טיבו שלתבשיל הזה, אמר לו שמת אותו הזקן, אמר באותו הזקן נגעה מידת הדין, אין כאן לא מתן שכר ולא תחיית המתים" (בראשית רבה (אלבק) סג, יא)
לאור המשבר הנפשי והערכי שמשים המדרש בפי עשו ניתן להבין כיצד הגיע עשו ל"עייפות" מן הבכורה ולביזויה, שהרי זה המשך מתבקש.
המדרש מציין שמותו של אברהם הוקדם לאותו יום בגלל שבו ביום עבר עשו על ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים. לא חיפשתי ולכן גם לא מצאתי אך לא אתפלא אם אמצא גירסה האומרת הפוך, דהיינו שבגלל מותו של אברהם אבינו עבר עשו את אותן עבירות. וכך היה באותו יום: יעקב הזיד נזיד וכך בישר לעשו על מותו של הסב. עשו ביטא את המשבר המתחולל בנפשו, אותו משבר שגרם לו לצאת אל השדה ולפרוק כל עול ערכי שנטל על עצמו עד כה. המשך לאותה פריקת עול היה במכירת הבכורה ליעקב ובביזויה. יעקב, מצידו, ראה בתגובותיו של עשו את העדות לכך שאין עשו מסוגל וראוי עוד לשאת את נטל הבכורה, ומשום כך הניע את מהלך קניית הבכורה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: