בן יעקב ובני ישראל – לחלקו האחרון של ספר בראשית

בן יעקב ובני ישראל

לחלקו האחרון של ספר בראשית – גדי גזבר

 

המאמר נכתב לע"נ אבי מורי ר' צבי חנוך ז"ל (ה מרחשון תרצ"ז – יג אדר א תשנ"ה)

פורסם לראשונה ביום השנה הראשון לפטירתו, במסגרת חוברת מאמרים לזכרו.

 

חלק א'

ספר בראשית הוא ספר התולדות. מעבר למסופר בו על נושאים שונים, עומדת במרכזו העברת השושלת מדור לדור. הדבר בולט בעיקר בפרשיות בראשית ונח ,ברשימות התולדה, אך גם עולה בבירור מהמשך הספר ההולך ומתפתל בסיפור ממשיכי הדרך בבית אברהם ובניו.

עיון ביחסי האבות וממשיכי דרכם מעלה מהלך ענינים מורכב ומעניין המתרחש אצל האבות וגם אצל הבנים.

אם נבחן את גישתם של האבות לממשיכי דרכם, נראה שכל שלשת האבות "טעו" (או ללא המרכאות)  לגבי הבן שימשיך את דרכם.

אברהם מבין שישמעאל יכול להמשיך את דרכו, שכן הוא אומר לפני הקב"ה "לו ישמעאל יחיה לפניך"[1]. וכששרה דורשת שיגרש אותו – "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו"[2] וצריך הקב"ה לאשר את הדבר בעיני אברהם.

אברהם רואה את עצמו, ע"פ הבטחת ה', כאב המון גויים ולפיכך סבור שכל בניו אמורים להמשיך את דרכו ,כל אחד ע"פ אופיו, גם אם הוא כרגע לא נראה מושלם, ונדרשים שרה, ובעקבותיה הקב"ה, ללמד שעדיין לא הגיעה השעה לשלב מתקדם שכזה בתהליך בנית האומה ועדיין יש לבחור רק אחד מהבנים.

לגבי יצחק אומרת התורה: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו"[3] – יצחק למד מאביו ומודע לכך שרק בן אחד יכול להמשיך את דרכו וכשנצרך הוא לבחור בין שני בניו, הוא מעדיף, באופן טבעי, את עשו, שהרי הוא הבכור ומנהג העולם והתורה הוא "כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה". בפשט הדברים, הסיבה "כי ציד בפיו" מתפרשת: שכן הוא הבכור ומתנהג כנדרש מממשיך דרך, דואג לצרכי הבית ולפרנסת המשפחה, וזהו פירוש "ציד בפיו".

אך לא זה הבן אליו התכוון ה'. בשונה מאצל אברהם, שם יש פניה ישירה לתיקון הטעות הן מצד שרה והן מצד ה', פה אין מי שיגלה ליצחק את טעותו. רק הקב"ה עונה לרבקה ,בתשובה ישירה על שאלתה הישירה, והיא מוליכה אל תיקון הטעות בדרך עקלקלה ומדריכה את יעקב אל מעמדו.[4]  אמנם רק בן אחד ימשיך את הדרך, אך אין הבכורה הקריטריון לכך.

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו"[5] – יעקב למד מטעויות אבותיו ומשתדל לתקנם. הוא בוחר בן אחד שימשיך את דרכו, כפי שתוקן אצל אברהם סבו, וכמו כן אין הוא מסתכל על בכור הבנים, כטעות יצחק אביו, אלא אדרבה, הולך לצד השני ובוחר בבן זקוניו[6], כפי שנאמר לאימו "ורב יעבד צעיר"[7].

אם אצל אברהם ויצחק ידע מישהו מה קורה ומה צריכה להיות הבחירה האמיתית, הרי שבנידון דידן אין איש יודע מה מתרחש. לא  האחים עצמם, גם לא יוסף ובטח שלא יעקב אביהם[8]. רק השתלשלות המאורעות  המסובכת הביאה לתיקון הטעות ולהבנה  שאצל יעקב אמורה להתממש הבנתו של אברהם, שכל הבנים הם ממשיכי הדרך ולא רק אחד.

ספר בראשית, לפי זה, עוסק ברובו בהשתלשלות העברת דרך ה' מדור לדור ,על טעויות האבות ודרכי התיקון המפותלות ע"י הבנים ו/או אמותיהם. לשם תיקון הטעות עובר כל אחד מהאבות תהליך מסוים המעמיד אותו על טעותו ובוחן את הפנמת השינוי.

עקידת יצחק הוכיחה את הבנת/הסכמת אברהם לתיקון טעותו והובא הדבר לידי ביטוי בדברי המלאך "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך".

פרשת הברכות הובילה את יצחק, עם גילוי מעשה יעקב, להבנת טעותו והכרה זו הוא מבטא בדבריו "ואברכהו גם ברוך יהיה”.

מכירת יוסף ותוצאותיה הובילה את יעקב להכרה בטעותו בבחירת ממשיכי דרכו וטעות זו הוא מתקן בברכותיו לכל בניו.

במאמר זה ננסה לעמוד רק על השתלשלות המאורעות אצל אחד האבות, יעקב, ולבחון במה טעה וכיצד הובילה אותו השתלשלות המאורעות להכרה בטעותו.

חלק ב'

שלשה אנשים משתנה שמם בספר בראשית. שמם של אברם ושרי משונה לאברהם ושרה ושמו של יעקב משתנה לישראל. מעקב אחרי שינוי השמות מראה שמאז הוחלפו שמותיהם של אברהם ושרה ,לא הוזכרו עוד בשמותיהם הישנים אלא אך ורק בשמם החדש, ואילו אצל יעקב, אין שמו החדש קבוע אלא מופיעים במעורב גם השם יעקב וגם השם ישראל.

שמו של יעקב מוחלף לישראל, ע"י המלאך וע"י הקב"ה, בנקודת המעבר מחו"ל לארץ ישראל[9] ולדבר זה יש משמעות המבוטאת גם בשמות עצמם.

יעקב היה שמו כל זמן ששהה מחוץ לארץ ישראל ובדרך אליה, והתנהגותו הלמה את השם – "וידו אוחזת בעקב עשו … ויעקבני זה פעמים”. כל זמן שהיה יעקב בחו"ל נאלץ לברוח ולהתגונן ולבקש חסות מאנשים אחרים, בשעה שפגש את עשו נאלץ היה לגייס את מלוא אמונתו, יכולתו וכוחו הדיפלומטי כדי להתכונן למפגש זה, ולא מתוך עמדה של כח ועוצמה אלא מנקודת התגוננות.

על גבול ארץ ישראל, עם כניסתו לארץ, נאבק יעקב עם המלאך ומצליח להודפו ובעקבות הארוע מוחלף שמו לישראל – "כי שרית עם א-להים ואנשים ותוכל". שם זה מבטא את מעמדו של יעקב בארץ ישראל – מעמד גאה וזקוף קומה, הבוטח בעצמו וביכולתו ומלא עוצמה רוחנית, הניגש להגשמת דרכו מתוך גדלות ועוצמה[10].

השוני בין יעקב לישראל בא לידי ביטוי גם ברבדים נוספים.

השם יעקב מבטא את תהליך ההשתלמות, את הדרך אל…, את הבניה העצמית עם כל הקשיים שבדרך והצורך בהתפשרות עם המציאות מידי פעם.

השם ישראל מבטא את המצב שלאחר הבניה העצמית, בשלב בו ניתן להעניק לאחרים ולבנות דברים חדשים, את ההגעה אל "המנוחה והנחלה" ואת העשיה מתוך מלאות ועוצמה.

הבדל זה שבין השמות בא לידי ביטוי גם בנשות יעקב.

רחל היא אשתו, לאה היא אם ילדיו.

רחל, אשת יעקב, לעומת לאה, אם בניו – בני ישראל.

לאה נכנסת עם יעקב לארץ, וע"פ חז"ל נקברת עמו במערת המכפלה, ואילו רחל נפטרת מיד עם בואם וכניסתם לארץ ונקברת באמצע הדרך, שכן היא קשורה ליעקב, השייך לחו"ל, וע"פ הכתוב בנביא[11] היא המבכה על בני ישראל שיצאו לגלות ונאבדים שם ומבקשת את חזרתם לארץ. היא נשארת תמיד על גבול הכניסה לארץ ואליה לא באה.

בשלב הבניה וההשתלמות כל אחד הוא אישיות בפני עצמה הבונה ונבנית את ועם השני. לפיכך אנו מוצאים את יעקב עם ומול רחל במצבים שונים. לעומת זאת בשלב בו עיקר הפעילות היא בנתינה ובהענקה לזולת ולילדים, ההורים מוצגים בזהות אחת ומיוצגים ע"י ראש המשפחה, ולפיכך מרגע שנכנס ישראל לארץ אין אנו שומעים על לאה והיא מיוצגת בשם ישראל.

הקשר בין רחל ליעקב נבנה מתוך רגש וקשר של אהבה[12], כמודגש בספור הכתוב, ואילו הקשר עם לאה נבנה מתוך היותה אם בניו, ומשום כך היא אם מחצית השבטים.

מתוך כך ניתן להבין שאישיותו של יעקב היא דו-ערכית וברגע מסוים, עם כניסתו לארץ, עליו לעבור מיעקב לישראל, עם כל המשמעות הערכית שמאחורי השמות. עד עתה הוא היה יעקב והתנהג בהתאם, ומשלב זה הוא ישראל ,ובניו – בני ישראל, והוא גר בארץ ישראל ואמור לבנות את עם ישראל.

אלא שבנקודה זו הופכת דמותו של יעקב להיות טראגית. יעקב הוא כמו עולה חדש המגיע לארץ עם משפחתו ונדרש להסתגל במהירות למציאות החדשה. וכמו עולה חדש, יעקב לעולם לא יהפך לישראל(י) מושלם אך ילדיו יסתגלו ראשונים ובמהירות לשינויים המתרחשים ועל רקע זה גם יווצרו ביניהם חיכוכים[13]. "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב" – בניו כבר בני ישראל, עם כל המשתמע מכך, והוא עדיין נשאר יעקב וכך גם ישאר עד מותו – "ויכל יעקב לצות את בניו…ויגוע ויאסף אל עמיו"[14].

רחל קשורה ביעקב, אלא שרחל ברגע שהגיעה לתחום שאינו שלה, לארץ ישראל, נפטרה ואילו יעקב נכנס לארץ אבל "מעט ורעים היו ימי שני חיי"[15], ולא נכנס לארץ אלא כדי שבניו יהיו "בני ישראל" אף שהוא נשאר יעקב.

אם הצגנו בתחילת הפיסקה את השאלה מדוע לאחר ששונה שמו של יעקב לישראל אין אנו מוצאים רק את השם החדש, כפי שהיה אצל אברהם ושרה, אלא מופיע רבות גם השם הקודם, הרי שברור כעת שאת קביעות השם קיבלו בניו של יעקב ,הנקראים תדיר "בני ישראל", אך יעקב עצמו נע ונד כל שארית ימיו בין היותו יעקב להיותו ישראל ובלימוד השינויים המבוטאים בשמו החדש.

ספור מכירת יוסף, הטרגדיה הגדולה בחיי יעקב, היא תוצאה של מעמד ביניים זה, שבין יעקב לישראל.

יעקב ניצב מצד אחד, בניו, בני ישראל, מצד שני , "ויוסף הורד מצרימה" – יוסף היה בצד א' ודרך שהותו במצרים ופגישתו עם אחיו הוא עובר לצד ב' ,ואחריו יעבור יעקב תהליך זה ,ואת הפנמתו הוא יבטא בברכותיו לבניו.

בחלק הבא ננסה להציג את הדינמיקה הנוצרת בבית יעקב והמביאה למכירת יוסף, לפגישות יוסף ואחיו ולירידת יעקב למצרים, כתוצאה הנובעת מהניגוד העז שבין שתי הצדדים.

חלק ג'

לעיל עמדנו על כך שהשמות יעקב וישראל מבטאים ערכים שונים, ואף מנוגדים, העומדים מאחורי כל שם, ועשינו השלכה של הבדל זה בתחומים שונים.

בבואנו לדון בסוגית היחס בין האבות לממשיכי דרכם, נוכל לראות שלהבדל הנ"ל ישנן השלכות גם בנידוננו.

סביר להניח שהשם ישראל מבטא את האופציה שכל הבנים הם ממשיכי הדרך ותוארם הוא בהתאם: "בני ישראל".

 זוהי משנת הבנים הסוברים שלכל אחד מהם יש חלק בהמשכת הדרך, כל אחד ע"פ האופי המתאים לו וע"פ נטייתו האישית, ורק כאשר כולם ביחד ניתן להוות את השלם האחד. וכך גם מתייחס אליהם אביהם: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אתם"[16]. וברכות אביהם מתייחסות ל"אשר יקרא אתכם באחרית הימים"[17] דהיינו, מבחינתו, לכשיגיעו לארץ ישראל. שם, בארץ שלהם, הם כבר מוכשרים להגשמת התפקיד שהוטל עליהם, בנית ממלכת ישראל, כשכל אחד ממלא את תפקידו המיוחד.

השם "יעקב" קשור במסורתאבותיו, העוסקים עדיין בבנין היסודות, ובשלב זה ממשיך הדרך הוא רק בן אחד. אין עדיין מקום לשינויים וגוונים, אלא רק גישה אחת  המכשירה את הדרך אל…. שלב זה הוא עדיין שלב "חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה"[18]. כך הוא אצל אברהם ויצחק, וכך ע"פ השם "יעקב", ממשיך הדרך הוא אחד הבנים ואילו כל שאר אחיו נדחים ומשולחים לארץ אחרת מפני אחיהם הנבחר.

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו"[19]

במשפט תמציתי זה מקופלת כל הטרגדיה העתידה לבא על בית יעקב. מפה מתחילה הבעיה וממנה נובעת כל השתלשלות המאורעות. או שיעקב בוחר בן אחד שימשיך את דרכו או שישראל מעביר את הירושה לכל בניו, אבל שישראל יעדיף אחד על פני כל האחרים –  זה בלתי אפשרי.

יעקב כבר יושב בארץ כנען והוא אמור לתפקד כישראל, אך המעבר מיעקב לישראל, מבחינתו, עדיין לא הושלם ולפיכך הוא עדיין רואה באחד הבנים את ממשיך דרכו ובוחר ביוסף[20]. מעמדה זו נובע ממילא, כפי שהיה אצל אבותיו, שכל שאר בניו יידחו מפני יוסף ובבא הזמן ישולחו מעל פניו לארץ אחרת.

ראינו כבר לעיל שהבנים הסתגלו מהר יותר למקום החדש ורואים עצמם כבני ישראל היושבים בארץ ישראל ומשוכנעים לפיכך שהם כולם אמורים להמשיך את מסורת בית אבותם ואין איש מהם נדחה.

יוסף לומד את תורתו מפי אביו, ולפיה ברור לו שהוא הדור הבא שימשיך את אביו, אחיו נחותים ממנו, מעמדם אמור להיות כפי שנאמר לסבתו: "ורב יעבד צעיר" והם אמורים בשלב מסוים להישלח למקום אחר. לפיכך ברורים חלומותיו, בהם השמים (השמש, הירח והכוכבים) והארץ (האלומות הצומחות מהאדמה) מעידים על מעמדו ועל זרעו, אשר יהיה ככוכבי השמים לרב וכחול אשר על שפת הים.

יעקב יושב בחברון, בניו רועים את צאנו בשכם – דותן, ויוסף נשלח ממנו אליהם לדרוש בשלומם. שלומם כנראה אינו שפיר, שכן הם מודעים לכך שבשלב מסוים הם יידחו מהשושלת ויאלצו להתרחק. לפיכך הם שונאים את הבן האהוב ורואים לעצמם זכות להתנכל עליו ולהמיתו, אם בגלל שרואים בו שותף או גם אשם במצבם ואם בגלל שבדרך זו רוצים הם להכריח את אביהם לשנות את עמדתו כלפיהם.

יוסף מורד מצרימה[21] ומגיע לבית פוטיפר, לבית האסורים ומשם לתפקידו כמשנה למלך מצרים ולפעילותו הרבה בשבע שנות השבע. והנה מגיעות שנות הרעב ואחי יוסף יורדים למצרים לשבור אוכל לביתם, אך עם הגיעם פותח עימם יוסף במסכת של טענות ותביעות. ושתי שאלות כבדות מאד עולות בשלב זה של הספור.:

א.           מה רוצה יוסף מאחיו ולשם מה הוא “מריץ" את אחיו הלוך וחזור ומצער את אחיו, ובעיקר את אביו?

ב.           ועוד שאלה חמורה יותר – מפני מה לא שלח יוסף לאביו היושב בארץ כנען, שאינה רחוקה ממצרים, שום דרישת שלום או פיסת מידע כלשהי על מצבו ושלומו בכל שנותיו הרבות בבית פוטיפר או בשנות כהונתו כמשנה למלך מצרים ?

וכבר עמדו פרשני המקרא על שאלות אלו, ובראשם הרמב"ן[22], ונתנו הסברים שונים, אך דומה שעדיין נותר מקום להתגדר בו בסוגיה זו, וננסה לענות על השאלות ע"פ הגישה בה פתחנו לעיל.

ד.

את הפרק הקודם סיימנו בשאלות:

  1. מה הניע את יוסף למערכת יחסים מפותלת כל כך במפגשיו עם האחים? מה הוא ביקש להשיג?
  2. "מפני מה לא שלח יוסף לאביו", רמז או הודעה, במשך כל אותן שנים?

א.

יוסף גדל אצל יעקב ע"פ הקונספציה שבן אחד בלבד ממשיך את הדרך וכל שאר האחים נידחים ומשולחים מארץ כנען, ועם חשיבה זו הוא מורד למצרים בעקבות מכירתו.

אין יוסף יודע בדיוק מה יגידו אחיו לאביהם אודות בנו האהוב, אך מן הסתם יצליחו לשכנעו שאין סיכוי שיוסף יחזור עוד אל הבית. במצב כזה, ע"פ הבנת יוסף, לא נותרת ליעקב ברירה אלא לבחור מחדש את ממשיך דרכו, שמן הסתם יהיה בנימין, שכן הוא כרגע בן הזקונים ליעקב וכן הבן היחיד מרחל, אשתו האהובה[23]. יוסף מניח שבחירה זו, כנראה, כבר נעשתה בהעדרו ואין דרך לבטלה, גם אם בטעות מקורה, שהרי כך היה גם גורל הברכות שניטלו מעשו דודו ולא שב לקבלם אף שנלקחו ממנו בטעותו של יצחק.

מצב הענינים כעת, מבחינת יוסף, הוא, שבנימין הוא הבן הנבחר להמשיך את יעקב וכל האחים, והוא בתוכם, נידחים וצריכים למצוא לעצמם מקום חדש. במצב שכזה ברור ליוסף שאין טעם שישלח לאביו להודיעו מה איתו, שכן זה רק יוסיף לטרגדיה המשפחתית נדבך נוסף שיפגע ולא יועיל בכלום, שהרי כאמור את בחירת בנימין כבר לא ניתן יהיה לשנות. הדבר היחיד שהוא כן יכול לעשות הוא לדאוג לעצמו – לבסס את מעמדו בארץ החדשה אליה התגלגל, להתיישב, לשאת אשה, ולהוליד בנים שימשיכו את דרכו.

לבניו הוא קורא בשמות המבטאים את מצבו הנוכחי: "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי"[24] ופשט הכתובים זועק את הכרתו המפוכחת של יוסף המבינה שכל מה שהיה נגמר ואין הוא מעלה על כף הסבירות את האפשרות לחזור אל בית אביו ואל מה שהותיר מאחוריו, “ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני א-להים בארץ עניי"[25], וברור הדבר שיוסף רואה בארץ עוניו את עתידו ומתכוון להשאר ולפרות בה ומודה לה’ על כל מה שעשה עימו עד עתה ועוד יעשה.

אך הנה מגיעות שנות הרעב. יוסף יודע, ע"פ הבנתו, שבאחד מן הימים תמומש באופן מעשי בחירתו של בנימין כממשיך הדרך ואחיו יצטרכו לעזוב את הבית ולמצוא לעצמם אזור פעולה ומחיה חדש. אין הוא יודע  מתי בדיוק זה אמור לקרות, אך עם בוא שנות הרעב גם לארץ כנען הוא מודע לכך שגורם זה יכול לשמש זרז לביצוע המעשה, גם אם תוכנן מראש לזמן מאוחר יותר.

במצב שכזה, צריכים האחים למצוא להם מקום חדש להשתקע בו, והדבר הסביר ביותר הוא שיגיעו למצרים, שהרי שם מצוי האוכל, וינסו לבסס את מעמדם במקום החדש, בדיוק כפי שהוא עשה לפניהם, באשמתם או אולי בזכותם.

ויוסף מחכה להם.

ב.

"(א) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ:

(ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת:

(ג) וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם:  (בראשית מב)

נתעכב מעט בעיון ספרותי ונעיר: א. בפסוק א' שואל יעקב את בניו "למה אתם עדיין פה?", בפסוק ב' הוא מסביר להם למה הם צריכים לרדת למצרים. ב. לכאורה, ניתן היה לכלול את כל דברי יעקב בהיגד אחד ובפסוק אחד, שהרי הם משלימים זה את זה. למעשה, התורה מחלקת את דברי יעקב לשני פסוקים, כשלכל פסוק יש פתיחה ספרותית משלו ואיזכור של השבר שיש במצרים. ג. פסוק ג' יכול להיות תוצאה של כל אחד מן הפסוקים הקודמים לו בפני עצמו. דהיינו, גם אילו פסוק ב' לא היה כתוב, ופסוק ג' היה המשכו הישיר של פסוק א', לא היינו חסרים בידיעתנו דבר שלצורכו נכון היה להביא את פסוק ב'. ובמקביל, גם פסוק א' אינו מוסיף על מה שפסוקים ב' וג' לבדם יכולים לספר ולכאורה מיותר הוא.

מכאן משמע לי ש"אֵין הכי נמי", פסוק ב' אינו המשך של פסוק א' אלא כל אחד מהם הוא פסוק בפני עצמו ופסוק ג' הוא המשך משלב של שני הפסוקים הנפרדים.

ומן הניתוח "הטכני" למשמעות. נראה לומר שיעקב בדבריו העביר לבניו מסר כפול ונוגד על הציפיה שלו מהם לאור השבר שיש במצרים. יש להניח שניתוח המציאות והאפשרויות ע"י יעקב דומים היו לאלו של יוסף וכפי שתוארו לעיל. הרעב מגיע לארץ כנען ולבית יעקב ויש להערך למציאות חדשה. יעקב, מחד, רומז לבניו[26] על הצורך שלו להצטמצם ועל הצורך שלהם למצוא מקום חדש להתבסס בו, דוגמת מצרים. מאידך, אין יעקב דוחק בהם לעזוב מיד ומצפה שידאגו לעת עתה לאוכל לכל המשפחה[27].

"(ג) וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם:

(ד) וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן:

(ה) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"

הוזכר לעיל שפסוק ג' הוא תוצאה משלבת של המסר הכפול המצוי בפסוקים א' וב'. הגדרת היורדים כ"אחי יוסף" יכולה להיות מוסברת כהקדמה לקראת ההתרחשות העתידית במצרים, אך נראה לומר שההדגשות בהמשך, "בנימין אחי יוסף"[28] ו"בני ישראל"[29], מלמדות שגם הראשונה אינה מקרית. נראה לומר שמעיני האחים לא נעלמה כפילות המסר שהייתה בדברי יעקב והם יוצאים מארץ כנען כ"אחי יוסף", דהיינו אחים שגורלם כגורלו ולא הצליחה המכירה להציב את שיטתם כאלטרנטיבה ראויה[30]. עם זאת, הדרך למצרים[31] הביאה אותם לכלל החלטה מחודשת, לחזור ולהלחם על המודל הכללי שלהם כ"בני ישראל" ולא לוותר בקלות על הבית.

ג.

יוסף חיכה לאחים. הוא חיפש אותם[32].

אולי דאגת אמת הייתה בלבבו כלפי אחיו או כלפי אביו ואולי סתם זכרון בית אבא, הניעו את יוסף, מחד, לחפש אחרי אחיו ולשמוע ממקור ראשון על המתרחש בבית משפחתו, ומאידך, להתנכר אליהם ולדחות אותם, שהרי אין לו שום סיבה להתוודע אליהם, לא בגלל העבר וגם לא בגלל העתיד, שעליו כל אחד מהם הולך להלחם כעת, לשיטתו.

בשעה שהם עומדים לפניו הוא נזכר בחלומותיו[33], משמעותם ובכל ניתוח המצב כפי שנותח לעיל.

הוא שואל אותם מאיפה הם, כדי לבדוק את אמינותם, והם עונים שבאו מארץ כנען, דבר נכון לכשעצמו, אך באו רק לשבר אוכל. יוסף, ע"פ הבנתו את החלומות וניתוחו את המציאות, גורס שהם משקרים ומאשים אותם בגלוי במה, שלשיטתו, הם ניסו להסתיר – “ויאמר אלהם מרגלים אתם, לראות את ערות הארץ באתם", שהרי להבנתו הם כרגע מחפשים מקום להשתקע בו ומשום כך הגיעו למצרים.

האחים אינם מבינים מה רוצה מהם השליט ומדוע הוא מאשים אותם במה שאין בהם[34] ואומרים לו: “לא אדני, ועבדיך באו לשבר אוכל. כלנו, בני איש אחד נחנו, לא היו עבדיך מרגלים" ויוסף אינו מוכן לקבל את הכחשתם, לפי שהוא בטוח בהבנתו – "ויאמר להם לא, כי ערות הארץ באתם לראות”.

הם שוב אינם מבינים למה הוא לא מאמין להם ומחליטים לפרט בדיוק מי הם – "ויאמרו שניםעשר עבדיך אחים אנחנו בני אישאחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו". את הגירסה הזו כבר מכיר יוסף מלפני כן. זוהי גירסת האחים הטוענים שהם כולם אחים, והם כולם בנין של יעקב ולכולם חלק בבית יעקב ועל סמך זה הם באים לדרוש אוכל ולספר שהם רוצים לשוב עימו לארץ כנען לאביהם. אבל יוסף "יודע" שאין זו האמת. והם מופיעים פה כיון שנידחו מארץ כנען ואין כלל בכוונתם וביכולתם לחזור לשם. ההוכחה הניצחת לדעתו היא העובדה שבנימין אינו עימם, והרי זה תואם את התיאוריה שלו שבנימין הוא הנבחר וכל השאר נדחים. יוצא, שדבריהם הם הם ההוכחה לכך שהם משקרים ובאמת באו להתיישב במצרים – "ויאמר אליהם הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם…"

אך כיון שהאחים מתעקשים על גירסתם ואינם מוכנים להודות באשמה, הוא מוכן לבחון את גירסתם ולתת להם את האפשרות לאמת אותה – “…בזאת תבחנו, חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטן הנה… ויבחנו דבריכם האמת אתכם ואם לא חי פרעה כי מרגלים אתם", יוסף, מבחינתו, דורש מהאחים את הבלתי אפשרי. יוסף דורש שהם, האחים הדחויים שנשלחו מארץ כנען, יחזרו אליה ויקחו משם את הבן הנבחר ויורידו אותו למצרים רק כדי שיעיד  שטענתם נכונה, שהם באו למצרים רק לשבר אוכל ולשוב הביתה. מבחינת יוסף דבר כזה הוא בגדר בלתי אפשרי!, אלא אם כן… הם אכן צודקים.

בתחילה מציע יוסף שאחד יעלה להביא את בנימין וכולם יאסרו, אחרי שלשה ימים הוא מוכן להתייחס ברצינות לגרסתם – “אם כנים אתם אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם".

ג.

בשלב זה, נזכרים פתאום האחים ביוסף ובמה שעשו לו, חשים אשמים על כך שלא חשו במצוקתו ולא עזרו לו, ומכים על חטא. יוסף, במקביל, כששומע שמדברים עליו, מתרגש, פונה מהם ובוכה.

ויש לתמוה, מה קרה פתאום שהאחים נזכרים ביוסף, ולמה בשלב זה? מה במהלך הדברים גרם להם שירגישו לפתע אשמים על מה שעשו, אחרי שבמשך שנים רבות לא הציק להם דבר בנושא?, ויוסף, מה גרם לו שיבכה דווקא עכשיו?

לענ"ד המפנה חל כשאמר יוסף לאחים: "אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם ואתם לכו…". הצעה זו, מבחינתם, גרועה יותר מהצעתו הקודמת, שכולם יאסרו ואחד ישלח לארץ כנען, שכן במצב הנוכחי, הסיכוי שיאבדו גם את אחיהם שמעון גדול יותר, וכך גם תופס את המצב יעקב, שאח"כ אומר "יוסף איננו ושמעון איננו", דהיינו מצבו של שמעון כרגע הוא, מבחינתו, כמצבו של יוסף. מתברר להם שהם מרצונם היו נכונים לוותר על אח אחד, והנה בניגוד לרצונם לוקחים מהם גם אח שני… ובגללם. מדוע בגללם?

גישותיהם של האחים ויוסף/יעקב שוב מתעמתות, כאשר את גישת האב והאח מייצג פה "השליט". הוא מציג את תובנת הירושה הפשוטה ואילו הם מציגים תובנה מחודשת ועל כן עליהם מוטלת חובת ההוכחה והביאור. בסיס טענת האחים הוא “שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד" – כל האחים שווים במעמדם, כולם בנים לאב אחד וכולם אמורים לרשת אותו ולחלוק ביחד בארץ כנען ולפיכך אין מקום להאשימם בריגול ארץ מצרים, שהרי אין להם ענין בה. טענה זו מקבלת תוקף בשעה שיש שותפות בין האחים, אחריות, ערבות הדדית והכרה בכך שכל אחד מהאחים נחוץ כדי שיוכלו להגשים את משימתם המשותפת.

טענה זו מערער כעת השליט, מולו הם עומדים. הוא, שאינו מכיר קונספציה זו סובר שישנו מאבק תחרותי בין יורשים ואין הם דואגים זה לשלום זה אלא נלחמים ביניהם עד שבסוף אחד מהם יהיה "היורש". הויכוח עימו מחדד את עמדת כל צד ומביא ל –

א.           לקיחת שמעון והאפשרות שגם הוא יעלם להם, כי מי יודע מה עוד ירצה השליט. אפשרות זו מזכירה להם את מכירת יוסף והעלמותו מכלל האחים.

ב.           חידוד מצבם. הויכוח עם השליט מבהיר להם שהם לא היו עקביים בשיטתם, שכן במעשה המכירה והדחיה של יוסף הם סטו מעמדתם ואחזו בגישת יעקב/יוסף/השליט, המכירה במאבק ירושה. זאת הם עשו בשעה שלשיטתם אסור היה שייאבד מקומו של יוסף בחלוקת הירושה, שכן לכל אחד יש בה תפקיד משלו שלא יוכל להתמלא ע"י מישהו אחר. כרגע ברור להם שיתר אחריות ובגרות היו מונעים מהם מהלך כזה – "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" – אין הם חוזרים בהם מטענותיהם המקוריות כלפי יוסף וגישתו אליהם, אך הם מכירים בכך שאילו היו עקביים בגישתם הכוללת, לא היה מקום למכירתו[35]. ולכן דווקא ראובן, הבכור, המבוגר והאחראי לכל המשפחה, הוא זה שאומר פה  "הלוא אמרתי לכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" – כעת הוא יכול להטיח באחים על פזיזותם הם ועל חוסר האחריות במעשה שעשו, ביקורת שהטיח בהם גם בזמן המעשה עצמו[36], אלא שכרגע אין בכך בכדי לפתור את הבעיה.

               יוסף פונה מהם ובוכה דווקא בשלב זה כיוון שמדבריהם הוא מבין לראשונה שהוא עצמו, בגלל הגישה בה דגל ו"שאומצה" ע"י האחים לאותה שעה, גרם למעשה מכירתו ולכל השתלשלות המאורעות עד כה.

ד.

עמידתנו על הבנת האחים את טעותם בשלב זה והרחבת הדברים בה היא חשובה לא רק להבנת דברי האחים בפסוקים אלו[37], אלא בעזרתה יובן גם התקון שנעשה ע"י יהודה כלפי בנימין בלקיחת הערבות האישית עליו ובדברי ההגנה שלו מול יוסף בהמשך.

האחים חוזרים אל אביהם, לארץ כנען, ומספרים לו את המוצאות אותם ואת דרישת השליט שבנימין ירד עימם אליו. יעקב מסרב לשלוח איתם את בנימין ושניים מבניו, ראובן ויהודה, מנסים לשכנעו.

ויש לשאול: מה ההבדל ביניהם ? מה ההגיון בעצתו של ראובן, ששני בניו יומתו ע"י יעקב, אם לא יחזיר את בנימין? וכי הם חשובים ליעקב פחות משהם חשובים לראובן או שיש פה "שטר" שידוע מראש שלא ייפרע ?

נראה לומר שראובן פונה ל"יעקב" ויהודה פונה ל"ישראל"[38].

ראובן, מכורח המציאות ובמצב של חוסר ברירה, מנסה לשכנע את יעקב לתת אמון בשמירתו את בנימין במחיר ויתור על עמדתו, עמדת האחים, שגם בניו זכאים לחלק בירושת בית יעקב, ויהיה מוכן לדעת יעקב, שבן אחד ממשיך וכל השאר נידחים, וממילא גם בני ראובן ראויים להידחות מעל פניו[39] ואולי בצורה מוחלטת יותר מכל השאר. יעקב דוחה את דברי ראובן ואומר נחרצות: "לא ירד בני עמכם[40]…"!הסיבה היאהחשש שיקראהו אסון, במיוחד לאחר מות אחיו, "והורדתם את שיבתי ביגון שאלה". איסור ירידת "בני עמכם" מדגישה את אחיזת יעקב בשיטתו ואיבוד יוסף ובנימין משמעו איבוד היורשים שהכין לעצמו.

אף שיהודה מחכה שיגמר האוכל בבית והרעב יהווה גורם מלחיץ עבור יעקב, אין הוא מסתפק בכך ופונה ליעקב, אך ע"פ גישת האחים[41]. יהודה משכנע את יעקב שהדרך הטובה ביותר להבטיח את חזרת בנימין היא ע”י הערבות ההדדית והאחריות שיש לאחים זה כלפי זה, ע”פ שיטתם. נראה שהדברים השפיעו על יעקב והוא לא רק מסכים אלא גם מייעץ שיקחו איתם מהבית מנחה וכסף, בנוסף לבנימין, ובכך יוכלו לשכנע את השליט שהם אכן קבוצה אחת מגובשת שלכל חלקיה יש חלק בבית האב בארץ כנען והיא גם מקבלת לכך גיבוי, שהרי אם היו הדברים כדברי השליט, לא היו יורדים עם בנימין ובטח שלא עם תוספת מנחה וכסף העומדים לרשותם.

לענ"ד, ההסכמה והייעוץ מבטאים את המפנה שחל אצל יעקב בשלב זה של מהלך המאורעות. שכן אין פעילותו האקטיבית מצביעה רק על טקטיקה אלא גם מחייבת את דעתו להשלים עם מעשיו. ברגע שהסכים יעקב שזו הדרך להתמודד עם הבעיה, הוא בעצם נפתח לגישה הרעיונית העומדת מאחורי הצעת יהודה, והיא גישת האחים ביחסם זה אל זה. מפנה זה, החל פה, יוביל בסופו של דבר את יעקב לברכתו את בניו, בסוף ימיו, דבר המצביע על השלמתו המוחלטת עם גישת בניו.

האחים חוזרים למצרים, אל יוסף, ובנימין איתם. הם פוגשים את יוסף, אוכלים איתו, ישנים, ויוצאים לדרכם[42]. בשלב זה מוליך יוסף את פרשת "הגביע", כשהשאלה המרכזית פה היא: מה ביקש יוסף "להרוויח" מהאירוע שיזם? מה תכנן שיקרה בהמשך, בטרם ניגש אליו יהודה ושיבש את התוכנית?

בהצלחת האחים "להוציא" את בנימין מארץ כנען ובהבאתו למצרים רואה יוסף "מכה קשה" להבנתו את המתרחש בבית אביו וראיה משמעותית לטענת אחיו, כיון שלשיטתו, הבאת בנימין היתה בלתי אפשרית, כפי שהסברנו לעיל.

אם בהבאת בנימין אליו בחן יוסף את עמדתו שלו, נראה הדבר שבפרשת "הגביע" הוא בוחן יותר את האחים.

יוסף בפרשת "הגביע" מעונין להגיע למצב בו הוא יוכל להשאיר אצלו את בנימין מחד, ומאידך לאפשר לאחים לחזור לארץ כנען, אל אביהם, כשהם חפים מכל אחריות ל"מעשה" בנימין ותומאותיו. בכך ניתן יהיה לבדוק את רצינות טענתם בדבר אחריותם זה לזה וערבותם ההדדית. שהרי אם אין האחים מאמינים לחלוטין בעובדת היותם חלקי שלם, שכל פרט ממנו הכרחי ומחויב לצורך שלמותו, וממילא גם אינם מצטערים באמת על מכירת יוסף, הרי שהם יעוטו על הצעת יוסף כעת כמוצאי שלל רב, בין אם גישתו היא הצודקת ובין אם זו של אחיו. וזאת כיוון ש"מעצר" בנימין במצרים הנובע מ"מעשהו" מותיר אותם נקיים מאחריות לגורלו ובמקביל גם ללא בני רחל המועדפים בבית יעקב. מהמצב שיווצר יהנו האחים מכל מקום. שכן אם טענתם היא הנכונה, הרי הם יכולים לשכנע את יעקב שכעת, כשלא נותרו עוד מבני רחל, יש מקום שהוא יכיר בגישתם ויחלק את ירושתו ואת המשך דרכו בין כל בניו הנותרים. ואם טענת יעקב/יוסף היא הנכונה הרי שהקופץ הראשון על המציאה יהיה יהודה, לפי שהוא הבא בתור להנהגת ולהמשך בית יעקב, אחרי קלקול שלושת אחיו הגדולים לפני כן, וגם אחיו מן הסתם יהנו יותר מזכויות כשאין עוד מישהו מבני רחל.

ה.

אלא שדווקא יהודה הוא זה שמטרפד את מחשבתו של יוסף ומוכיח את דאגתם המוחלטת של האחים. יוסף מפטיר בסוף דבריו "ואתם עלו לשלום אל אביכם", ויהודה מסיים את דבריו: "ואיך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי".

יהודה פועל, מצד אחד, כפי גישת האחים, ויוצא לממש את ערבותו ואחריותו לבנימין, ומצד שני פועל מתודית ע"פ השקפת השליט שמולו, שמייצג "במקרה" את גישת יוסף ואביו.

בדברי יהודה ניתן למצוא שתי מילים מנחות: "הנער" ו"אבי/אבינו". יוסף מצד אחד טען כלפיהם כל הזמן "מרגלים אתם, לראות את ערות הארץ באתם", ומצד שני דאג מאד לנער הקטן ולאביו. יהודה אינו פותח מחדש את הדיון על היותם מרגלים, כיון שאמונת השליט בגניבת הגביע ע"י בנימין מטרפדת כל אפשרות לשכנעו בצדקתם. כוונתו לומר, שגם לשיטת השליט עצמו, אין בהצעת שבנימין ישאר עמו בכדי להביא שלום על אביו אלא רק צער ומוות, שכן נפשו של האב קשורה בנפשו של הנער. ממילא מובן גם שהם, שאר האחים, לא ירוויחו דבר מחזרה בלי בנימין, ובטח לא קידום במעמדם, לכן להם בודאי אין מה להרוויח מהמצב.

מעניין שיהודה בעומדו מול אביו בארץ כנען ובנסותו לשכנעו עמד על דעתו ועל הבעיה ופתרונה לשיטתו הוא ,שיטת האחים, ואילו בעומדו במצרים מול השליט, בנסיון לשכנעו, הוא פונה אליו “בשפה שלו" ולשיטתו (של יוסף ).

יהודה הוא היחיד שמבין את החלוקה בין יעקב לישראל, בין חו"ל לארץ ישראל. בארץ כנען הוא אוחז במידת "ישראל", עומד בגאוה ועקשנות מול אביו ומסביר את מה שהוא חושב. במצרים, לעומת זאת, מבין יהודה שיש לדבר כ"יעקב", דהיינו לדבר בשפת השליט, לשנות מהיושר כפי המתחייב מהתנאים בשטח ודווקא משום כך הוא מצליח לשכנע את אביו בארץ כנען ואת יוסף במצרים.

ידיעה זו שיש מקומות בהם צריך לעמוד על דעתך והבנתך כפי שהיא, אך יש גם מקום להשתמש ולהעזר בדעה אחרת בשעת הצורך, הבין גם יוסף.

יוסף, בשעה שנוכח שהצדק עם גישת אחיו, חייב היה להסביר לעצמו מהו אם כן מקומו בכל התהליך הזה? כיצד מתיישבים חלומותיו עם ההבנה שהוא אמור להיות אחד ככולם ולא מעל לכולם? ומה על ההבנה שהחזיק בה עד היום? נצרך הוא, כיהודה, להגיע לכך שישנו הבדל בין מעמדו ותפקידו בקרב אחיו בארץ כנען לבין מעמדו ותפקידו בארץ מצרים.

בשלב זה נפתרים חלומותיו. לאחר שפתר את חלומות שר המשקים ושר האופים, לאחר שעמד מול פרעה ופתר את חלומותיו, כעת נפתרים חלומותיו שלו, אבל רק אחרי "מסע" ארוך ומפותל. את פתרון החלום הוא מסביר כעת לאחיו המבוהלים: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני א-להים לפניכם…וישלחני א-להים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה. ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי הא-להים…". במצרים הוא רואה את פתרון חלומותיו ובארץ כנען את השתלבותו בקרב אחיו. ומכאן הוא עובר לשלב המעשי ומתרגם את חלומותיו למעשה. הוא שולח לאביו ומביאו עם שאר אחיו למצרים. ברור לו כעת שבמצרים הוא ע"פ "יעקב" ובארץ כנען ע"פ "ישראל". כך בדיוק תהא גם פעילותו במצרים מכאן והלאה. אם עד עתה הוא התנהג בדרך היושר והאמת ומשום כך הגיע לבית האסורים ומשום כך גם יצא משם, הרי שכל  פעולותיו עם מצרים מעתה הן בדרך ערמה ותחכום, בדרך של לדעת איך להסתדר, בדרכו של יעקב. כך הם הדברים בהציגו את אחיו בפני פרעה[43], כך הם הדברים בנהלו את המשא ומתן עם המצרים על האוכל אותו יקבלו[44], וכך הם פני הדברים כאשר ירצה ללכת לקבור את אביו[45].

האחרון להבין את המצב לאשורו הוא כמובן… יעקב.

את הבנתו הוא יוכיח לפני מותו, בברכותיו לבניו, אבל לא רק זאת אלא גם יראה שהבין יותר טוב מכולם.

יעקב מתכנן לברך את בניו לפני מותו, אך יעשה זאת בשני שלבים. בשלב הראשון הוא יפנה, בבחינתו כ"יעקב", אל "בנך, יחידך, אשר אהבת", אל יוסף, ואליו בלבד. בשלב השני הוא יקרא, בבחינתו כ"ישראל", אל כל בניו, "איש אשר כברכתו ברך אתם". שלב א' מובא בפרק מ"ח, שלב ב' בפרק מ"ט.

יש לציין, שבשני השלבים יעקב ישתמש בשני שמותיו, יעקב וישראל, אך יתן להם משמעות שונה ונוספת: "יעקב" יבטא את העבר שמאחוריו ו"ישראל" יפנה אל העתיד[46].

לפני הברכה הכללית לכל הבנים פונה יעקב אל יוסף בלבד. כעת, לפני מותו, צריך הוא להבהיר כיצד הוא מבין כעת את "יעקב" שבו ומהו מקומו במציאות של עם אחד, שכל בניו חלקים בו.

בדבריו ליוסף עומד יעקב על שתי נקודות –

 א. ברכת א-להים אליו בלוז ומות רחל. שני ארועים אלו התרחשו לאחר שינוי שמו לישראל, ושניהם התרחשו בגלל השינוי – אחד לטובה ואחד לרעה.

 ב. מעמדם של  אפרים ןמנשה. מעמדם המיוחד ישקף את המצב המורכב והייחודי שבשני שמות סבם. הם יסמלו את תהליך המעבר מיעקב לישראל, שהחל ביעקב, התפתל אצל יוסף ומסתיים ומתייצב אצל מנשה ואפרים.

מצד אחד הם מצורפים לשבטי ישראל, כבחינת ישראל, ומצד שני ישנה העדפה של אחד על פני השני, של הצעיר על פני הבכור, כפי שהתבטא אצל יעקב ואבותיו.

לאחר שפנה  וברך את יוסף לבדו, פונה יעקב לשלב הבא וקורא לכל בניו.

הם ידעו היטב להעמידו על המצב החדש המתהווה בביתו ולשינוי הדרך הנצרך באופן העברת הירושה מדור לדור, אך אין הם מבינים עד תום את מלוא ההשלכות שיש לשינוי זה עליהם. את זה יוכל לומר להם רק אביהם – "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרים הימים".

"הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם"

עד עתה הם היו בני ישראל והוא יעקב אביהם, הם ידעו להסתכל קדימה ולראות את השינויים המתחוללים ואת ההשלכות לעתיד ולעתידם, והוא היה יעקב אביהם שהתקשה להסתגל לשמו החדש.

כעת לאחר שהסתיים מהלך מאורעות מפותל, ארוך, רב סבל ואושר, חוזר הוא למעמדו כאב והם כבנים, הוא רואה לטווח רחוק והם מאזינים ולומדים. הוא ישראל, והם בני יעקב.

בתום הברכות, כשידעו את מעמדם ותפקידם, יהיו גם הם בבחינת ישראל – "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אתם איש אשר כברכתו ברך אתם".

סיכום.

בחלק א' של המאמר עמדנו על טעויות האבות ביחס לממשיכי דרכם. בחלק ב' עמדנו על משמעות ההבדל שבין השמות "יעקב" ו"ישראל", ובחלק ג' ניסינו להסביר את השתלשלות המאורעות ממכירת יוסף ועד מות יעקב ע"פ מה שפיתחנו בחלקים הקודמים.

הדבר החורז בכל המאמר הוא ההבדל בין הרואה את המשך הדרך בסגנון אחד ובאפשרות אחת לבין ראיה המוכנה לראות את המשך דרכה במגוון אפשרויות ובגוונים שונים.

דומה שמבעד לדברים ניסינו גם להבין את מורכבות כל גישה ולהציבה במקומה.

בשעה שיש עדיין צורך בעיצוב, בבניה, בהתפתחות, ברגישות לזעזועים, בחיזוק העוצמה, בתנופת התקדמות ובליכוד כוחות נצרכת ומחוייבת גישה מרכזת וממקדת הפונה לדרך אחת ואפשרות יחידה.

לאחר התבססות, התחזקות ותחושת יציבות חייב לבא השלב ההתפתחותי הבא, שהוא בניה מתוך גוון, תרומה הדדית, ערבות ואחריות והרגשת "יחד". כל אלו יבנו את דור ההמשך בדרך בריאה שתאפשר גם לו להתפתח הלאה.

ודאי שחלוקה סכימטית זו, כשהיא באה לידי ביטוי במציאות, אינה כה חדה וברורה. בכל דרך ובכל מעשה ניתן לראות צד אחד השווה לכל וצד שני המאפיין את הגון הייחודי והעצמאי. זהו גם סודם של מחנך ודרך חינוך אמיתיים המאפשרים לראות בחניכיהם גם דרך כללית אחת וגם מגוון דרכים עצמאיות ושונות המרכיבות יחד את השלם.


[1]     בראשית י"ז, י"ח.

[2]     שם כ"א,י"א.

[3]     שם כ"ה, כ"ח.

[4]     ראוי לציין שאצל יעקב, בניגוד ליצחק, אין התורה מעידה על פעילות אקטיבית מסוימת מצידו בנושא זה,  הוא עושה צעד אחד אקטיבי  בנדון, קנית הבכורה, אך מהסס לצעוד בבטחון עד הסוף ורבקה נידרשת לדוחפו  לסיפור הברכות. ממשיכי דרכו של יעקב, בניו, יהיו כבר הרבה יותר אקטיביים ובטוחים בעצמם ובהגנה על מעמדם וירחיקו עד מכירת אחיהם ,הנבחר בטעות לדעתם, לאנשים זרים ובכך להרחיקו מזירת ההתרחשויות.

[5]     שם ל"ז, ג'.

[6]     יש לשאול  מדוע לא בחר יעקב לפיכך בבנימין ,שהרי הוא צעיר הבנים והוא גם היחיד שנולד בארץ ישראל ובן הוא לו מרחל , ולמה הועדף יוסף על פניו ?  ומ"מ מעידה התורה  שסיבת הבחירה ביוסף היתה "כי בן זקונים הוא לו".

[7]     שם כ"ה, כ"ד.

[8]     אם דברנו לעיל על תהליך הולך ופוחת של מודעות לטעות ,של היחס בין מידת הישירות והעקלקלות שבתיקונה ובמקביל במידה הולכת וגוברת של אקטיביות בניסיון לתיקון הטעות מצד הממשיכים האמיתיים, ניתן להצביע פה גם על מידת הסבל ההולכת וגוברת שניגרמה לאבות במהלך תיקון הטעות. אצל אברהם נאמר רק "וירע הדבר מאד בעיני אברהם" . אצל יצחק אנו רואים תגובה חריפה יותר "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד", ואילו  תגובתו של יעקב אינה עומדת בכל פרופורציה שהיא לתגובת אבותיו –  מצד אחד "ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים, ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו אביו", ומצד שני היתה גם שמחה בעוצמה רבה "ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי …ויפג לבו כי לא האמין להם…אלכה ואראנו טרם אמות…ראה פניך לא פללתי והנה הראה אתי א-להים גם את זרעך".

[9]     שם ל"ב, כ"ד – כ"ח וכן ל"ה, ט' – י"ג.

[10]   הראשונים להפנים עמדה זו הם דווקא בניו של יעקב, כמו אצל עולים חדשים שילדיהם הם הראשונים להסתגל למנטליות ולאורח החיים החדש, ודבר זה בא לידי ביטוי במעשה דינה ובעיקר בפעילות שמעון ולוי שם ,העונים ליעקב ,על טענתו הפרקטית ,"עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ", בתשובה לא פרקטית אך מלאת גאוה – "הכזונה יעשה את אחותנו".

[11]   ירמיה ל"א, י"ד – ט"ז.

[12]   ומשום כך היא מעונינת בדודאי ראובן, אם נבין שזהו פרח המסמל אהבה, ולאו דווקא פריון.  משום כך גם כועס עליה יעקב כאשר היא חורגת מתחומה ודורשת ממנו "הבה לי בנים", בשעה שהיא עצמה מסרה ללאה את תפקיד "אם הבנים" עם מסירת הסימנים ,ע"פ חז"ל, בליל חתונתה. ולא נותר לו אלא לומר לה "התחת א-להים אני אשר מנע ממך פרי בטן".

[13]   התייחסנו לכך בעיון לפרשת וישלח על מעשה ראובן וברמיזתנו על החיכוך עם שמעון ולוי.

[14]   שם מ"ט, ל"ג. "יעקב" הוא נשאר עד מותו אך מאז הוא נקרא ישראל, ובשם זה הוא מופיע לאחר מותו,בספור קבורתו, ואין מופיע השם יעקב.

[15]   שם מ"ז, ט'. ואין כוונתו ל"ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה", שכן אין זה מעט , אלא ודאי כוונתו לזמן שהותו בארץ כנען ורעים היו ימיו שכן לא הצליח להשתקע בארץ כ"ישראל".

[16]   בראשית מ"ט, כ"ח.

[17]   שם שם, א'.

[18]   וזה גם מקביל להשלכות האחרות שעשינו לשם יעקב, בעיקר ביחס לרחל.

[19]   שם ל"ז, ג'.

[20]   ועל בחירה זו כבר עמדנו לעיל בחלק א'.

[21] כאמור, על משמעות סיפור יהודה ותמר והקשרו לענייננו עמדנו בעיוננו לפרשת וישב.

[22] רמב"ן לבראשית מ"ב,ט.  וכן דנו בכך האברבנאל (סוף פרק מ"א)  ובעל ה"עקידת יצחק"  (סוף שער כ"ט, שאלה 9).ועיין גם בפירושה של נחמה לייבוביץ לפרשת מקץ (בספרה "עיונים בספר בראשית") וכן במאמרו של ר' יואל בן – נון לסוגיה זו (מגדים א', הוצאת "תבונות" – מכון יעקב הרצוג להכשרת מורים, אלון שבות,ניסן תשמ"ו, עמ' 20-31) וכן מאמרי התגובה של ר' יעקב מדן ושל ר"י בן – נון (מגדים ב').

[23] "הנחת העבודה" של יוסף הייתה שיעקב ימשיך לבחור בן אחד כממשיך דרך, כפי שהיה עמו בטרם נעלם, וזה יהיה כנראה בנימין. האחים קיוו, כנראה, שבעקבות העלמות יוסף יוכלו לשכנע את אביהם לשנות את הקונספציה ולהסכים לשיטתם.

[24]   שט מ"א, נ"א.

[25]   שם שם, נ"ב.

[26] יש לשים לב לשמות התואר המוזכרים בפרק: "יעקב", "אחֵי יוסף", "אחִי יוסף", "בני ישראל", שכן יש להם משמעות לשיטתנו.

[27] יתכן שיעקב אמר את כל דבריו ברצף אחד, יתכן שהכפילות נשמעה בטון דבריו, מ"מ התורה בחרה להדגיש את הכפילות בדרך הספרותית המתוארת לעיל.

[28] שאינה רלוונטית בשלב זה.

[29] שהקשרה לא ברור.

[30] בנימין מוזכר גם הוא כ"אחי יוסף", אבל בניגוד גמור להגדרת שאר האחיים. הוא "אחי יוסף" כנבחר על פני אחיו ואילו הם "אחי יוסף" על פי גורלו שנבע ממעשיהם.

[31] ובפרקים שלפנינו יש חשיבות לדרך ביצירת תהליכים שונים.

[32] קשה מאד להניח שאחי יוסף הגיעו ליוסף מבלי שהוא "ארגן" את הדבר. לא מסתבר שסתם אנשים רגילים ובלתי ידועים הבאים בתוככי המוני המונים לקנות אוכל יכולים לפגוש את המשנה לאימפריה המצרית, מבלי שהדבר יהיה יזום מצידו. כל שכן כאשר אין להם שום רצון או מניע להיפגש עימו, ודאי, כהבנת חז"ל במקום, הוא חיפש אחריהם.

[33] יש לברר מדוע בפסוק ח' ישנה חזרה על הנאמר כבר בתחילת פסוק ז', וכן מה הקשר הישיר, בפס' ט', בין ההיזכרות בחלומות לבין האשמתו אותם בריגול.

[34] שהרי כאמור הם מגיעים למצרים כ"בני ישראל", דהיינו מאוחדים ועל דעת לשוב לביתם בכנען.

[35]   פה נכון לציין שהיחיד שכן היה עקבי בשיטת האחים, גם בשעת מעשה המכירה, ולא נסחף אחרי האווירה הכללית ששררה באחים, הוא יהודה, האומר לאחיו באותו מעמד: "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא  וישמעו אחיו" (שם ל"ז, כ"ו). יהודה הסכים אולי שצריך לעשות משהו עם יוסף אך מנע מאחיו היסחפות יתר, מ"מ הסיבה למניעת הריגת יוסף היא ברורה מהפסוק ומעידה על הבנת יהודה את מקומו של יוסף באחים. (מאידך, ע"פ עיוננו לפרשת וישב, יהודה היה גם היחיד שהיה עקבי בהשקפת העולם של האחים והמשיך להחזיק בה גם לאחר שיעקב קרע שמלותיו, התאבל על יוסף וכל בניו באו לנחמו וחזרו בהם מהשקפת העולם שהדריכה אותם במכירה. ולענ"ד עקביותו של יהודה בהשקפת עולמו, גם במחיר שליטה בסחף האחים או בהתנגות לצעדיהם(. חשוב גם לציין שאין דומה התערבותו של יהודה לזו של ראובן, לפי שזו של ראובן היא ממניע אחר, למרות שהוא מסכים עקרונית לדעת רוב אחיו ועיין על כך לקמן.

[36]   שם ל"ז, כ"א – כ"ב וכן כ"ט – ל'.

[37]   שם מ"ב, כ"א – כ"ב.

[38]   יש לשים לב לכך שבכל מהלך הדיון עם יהודה (מ"ג, א' – ט"ו) מופיע יעקב בשם ישראל  ולדבר זה ישנן השלכות על תוכן הדו-שיח.

[39]   אם מבינים את משמעות "את שני בני תמית" כפשוטה, שיעקב ירצח את שני נכדיו, אכן הבעיה במקומה עומדת. אך דומני שאין הבנה זו מוכרחת וניתן לפרשה כביטוי מושאל, כהמתה במובן של דחיה מבית יעקבומזרע הקדש. נראה לי שלהבנה זו יש על מה לסמוך במיוחד אם ננגיד את הצעתו של ראובן לגבי שני בניו למעמד לו זכו בני יוסף לקראת מות יעקב. שם (מ"ח, ה') אומר יעקב ליוסף "ועתה שני בניך הנולדים לך…לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", דהיינו מקבלים מעמד של שבטים. על רקע ייחוסם המיוחד של שני בניו של יוסף וצרופם למספר שבטי ישראל, תבלוט מאד הצעתו של ראובן לגבי שני בניו במובן של דחיה מוחלטת מכל ירושה בבית יעקב.

[40]   הוא בני, הוא ממשיך דרכי, הוא היורש, הוא המיוחד, והוא לא ירד עימכם,שאינכם כמוהו (וזו בעצם שיטת יעקב).

[41] כבר הערנו לעיל, שיהודה הוא העקבי בהשקפת העולם ה"ישראלית".

[42]   פרשת הירידה השניה למצרים ומפגש האחים ובנימין עם יוסף מפורטת בתורה בהרחבה אך איני יודע כיצד  ניתן לקשרה למהלך הרעיוני שהצגתי עד כה.

[43] שם , מ"ו, ל"א – מ"ז, ו'.

[44] שם מ"ז, י"א – כ"ז. אין ספק שסיפור זה  אינו מנוהל בדרך הישרה ביותר ואך ורק למען העם בו הוא מטפל, ובטח כשזה עומד על רקע פעולותיו עם בית אביו. יתכן אולי שזו הסיבה להבאתה של הפרשה במקום זה ובפירוט כזה ובמיוחד כאשר אין לה שום קשר עם המהלך הפשוט של הענינים.

[45] שם, פרק נ'.

[46] דהיינו לכל שלב בברכות יש בחינה משלו, יעקב או ישראל, ולכל בחינה יש יעקב וישראל משלה במשמעות החדשה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: