"יעבדוך עמים" – לפרשת ויגש

דומה שאת פרשת ויחי יש לפתוח בפסוק המסיים את פרשת ויגש:

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז, כז).

פסוק זה כנראה עולה לשני צדדיו.

מחד, הוא מסיים את העניין הקודם לו בפרשת ויגש. שם, ב-14 פסוקים, מתוארת מצוקת הרעב של המצריים, הנאלצים בעל כורחם למכור את רכושם, בהמתם, ביתם, אדמתם וגופם לפרעה בכדי לזכות באוכל ובזרע. כמסגרת מקיפה לספור זה באים שני פסוקים כהקדמה ופסוק כמסיים, המתארים את הרווחה אשר לבני ישראל, המקבלים אוכל לפי הטף ונאחזים בארץ מצרים. עפ"ז הפסוק המסיים של פרשת ויגש הוא בעל תיאור ניגודי, הבא להבליט את בני ישראל על רקע סביבתם.

מאידך, יכול לשמש פסוק זה כפתיח לפרשת ויחי. אף המסורה אינה גורסת הפרדה בין הפרשות, בפתוחה או בסתומה, וסוף פרשת ויגש בא ברצף עם פרשת ויחי. כפתיח, בא פסוק זה ללמד על תהליך התיישבותם ו"שקיעתם" במודע ומרצון של בני משפחת יעקב ב"כל טוב ארץ מצרים". אין פה שיעבוד, ולא מלך חדש ולא הכרח ולא כפייה. מתוארת פה השתקעות יזומה.

הדבר בולט בבקשת יעקב מיוסף: " אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם… וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ". יעקב מבקש מיוסף להשבע לו כדי שזה יוכל אח"כ לבא לפרעה ולומר: "אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי". יעקב נזקק להשביע את יוסף, לא בגלל החשש מקשיחות לבו של פרעה או מרוע אופיו. פשוט, ללא הכרח השבועה מצד עצמה, אין שום הגיון, להבנת פרעה, בהולכת יעקב לקבורה בארץ כנען. ליעקב אין שום דבר בארץ כנען – לא משפחה, לא רכוש, לא אחוזה, לא מכרים, פשוט שום דבר הגיוני שמצדיק חזרה לשם. בהבנה פשוטה, כפי שסבר גם פרעה, ארץ כנען פשוט מחוקה בשביל יעקב וביתו. משפחתו המקורית לא משם, לאביו הביאו אשה מחרן, הוא הלך בשביל אשה לחרן וכל מה שיש לו בכנען זה רק קבר. חוץ מזה, שלאור הכבוד שנעשה ליעקב עם מותו, אם מצידו ואם בגלל יוסף, הרי שזהו חוסר נימוס מופגן לא להיקבר במצרים אחרי כל הרווחה שהוענקה לו על ידה.

יעקב עוד מצליח לקבל העלאה לאחר מותו, אבל כבר יוסף מודע לכך שזה לא יחזור על עצמו והוא רק מבקש שבעתיד יעלו את עצמותיו לארץ ישראל. גם הוא מבין שזה לא יהיה בקרוב וכנראה גם לא מיוזמת בני המשפחה, אלא "וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת…".

התורה לא מתארת נסיון או שאיפה מיידית של בית יעקב לחזור לארץ כנען, זו שאליה הלך אברהם וממנה לא יצא יצחק. כדי להמחיש ולהעצים את העוגן שמצא בית יעקב במצרים בא סיום הספר: "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" – מוות, חנטה, ויישם, בארון, במצרים – כאילו ירידה אחרי ירידה, שקיעה אחרי שקיעה, והמילה המסיימת של הספר היא "במצרים". מה שהתחיל ב"לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך" מסתיים עמוק עמוק בתוך הנילוס של מצרים ומחכה ל"פקד יפקד א-להים".

אילו לפחות סיום הספר היה מתאזר בסבלנות וממתין עוד 3-4 שבועות עד ליציאת מצרים וקריעת ים סוף ואז מסתיים. אז היה מובן שהוא סוגר מעגל וחותם את "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" בטוב וכנדרש. אבל סיום כמו זה שלפנינו רק מדגיש את כשלון המהלך שהחל אצל אברהם אבינו (עבור מי שעוד לא יודע את המשך ההיסטוריה ועוד לא קרא את המשך התורה).

חוט דק מחבר את סיום ספר בראשית לספר שמות. חוט השזור משני נימין, שני פסוקים בספר בראשית המלמדים שיש "חיים" לאחר הסיום:

א.     ההבטחה לאברהם: "גר יהיה זרעך ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו  ברכוש גדול".

ב.      "וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".

בעקבותיהם, דומה שיש לסכם את הספר מתחילתו ולא רק מפרשת "לך לך".

שלש עולמות מושלמים מתנפצים בתחילת הספר – אדם בגן עדן, דור המבול ודור הפלגה. את חטאיהם ניתן לתאר, ע"פ הסדר, כבקשת החופש להנות מהכל, היכולת לעשות הכל, היכולת הקבוצתית המושלמת.

לשם תיקונם מתחיל עיצוב של שלש עולמות של כל אחד משלושת האבות. כל אחד מהם בדרכו מתמודד עם ועומד כנגד  אחד העולמות המנופצים שקדמו לו.

1. אדם ואברהם – שניהם משולחים ממקומם, הראשון בסופו של תהליך והשני כהתחלה של תהליך. אדם הראשון מגורש כדי להציל תהליך ואברהם מגרש את האמה ואת בנה כדי להמשיך אותו. 2. דור המבול שנחתם דינם במים על החמס אשר בידיהם ויצחק הגזול והמתחמק מעמידה על זכותו, ועסוק במציאת מים מבוא באר לחי ראי ומבארות אחרות. 3. דור הפלגה העסוק ב"שפה אחת ודברים אחדים" ויעקב, שמחד, מייחד את ה' במפגשיו עם יוסף, ומאידך, עסוק באיחוד כל בניו לכלל "בני ישראל". דור הפלגה שהחלו באחדות והסתיימו בפילוג וב"נבלה שם את שפתם" ובני יעקב המתחילים בפילוג ומסיימים באיחוד ואחדות.

הספר מתחיל בשלמות. בזו שכולם חולמים עליה: "אילו יכולנו…, אילו היה לנו… כאשר נוכל וכאשר יהיה לנו…", בשלמות שאין אחריה אלא גירוש, טביעה ובלבול. והספר מסתיים בהשתלמות מתמדת. ברגל אחת המצוייה עמוק במצרים ורגל שנייה המביטה כל הזמן קדימה: "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק…", "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים", וכן "וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". זהו המסר הבסיסי של מהלך ההשתלמות – את הגאולה לא מתחילים מגן עדן אלא ממעמקי הנילוס ואז מגיעים עד השמים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: