מגבלות הכח – מדרש – פרשת ויגש

מצד רצף האירועים, הסתיימה פרשת מקץ בעיצומה של פרשיה ולא בסוף נושא או סיפור משנה. עם זאת, מצד החוויה הסיפורית והפן הספרותי, קיטוע פרשת מקץ הוא דוגמא טובה לנקודות הפסקה בסיפור בהמשכים. למעשה, פרשת מקץ מסתיימת ב"מבוי סתום". יוסף "עשה תרגיל" ויש לו הצדקה מוסרית, תוקף חוקי ויכולת שלטונית להחזיק בידיו את את בנימין "ואין מוחה בידו", דהיינו בידי המשנה למלך המעצמה הדרומית.

מצד האחים המצב הוא די אבוד. אנחנו מכירים את סוף הסיפור והוא גם אמור להסתיים עוד כמה פסוקים, אז אין חרדה תוקפת אותנו לנוכח הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו. אפילו "מחלק הפרשות", שהתכוון כנראה בעצם מיקום סוף פרשת מקץ לגרום לנו שבוע של מתח ומחשבות על מה אמור להיות בפרשה הבאה, לא הצליח בכך אם בגלל שקיעתנו בטרדות השבוע ואם בגלל שאנו זוכרים את הסוף. מכל מקום, במעט מחשבה ניתן לדמיין את המצב הסבוך.

אם השליט המצרי לוקח אליו את הנער העברי מכנען זה מן הסתם לא בשביל שיסייע בידו בענייני הנהגת המדינה. במקרה הטוב יהיה הנער אחד ממאות העבדים של השליט. עם מעט קשרים, אולי היה מצליח להיות מהעבדים שבביתו. אך יותר מזה אפשרי גם המקרה הגרוע שעליו מרמז המדרש. על דברי יהודה "כי כמוך כפרעה" מובאות נקודות השוואה לפרעה וביניהן: "… מה פרעה להוט אחר הזכרים אף אתה כן" (בראשית רבה, צג). משפחת יעקב, למודת נסיון בדברים מעין אלו מסיפור דינה, אינה יכולה להרשות לעצמה אפשרות שכזו ועוד בבן הנותר ליעקב מרחל. יהודה, לפיכך, כבר מתכנן מבצע דומה לזה של שמעון ולוי: "אמר יהודה לנפתלי לך וראה כמה שווקים במצרים קפץ וחזר אמר לו שנים עשר, אמר יהודה לאחיו: "אני אחריב מהם שלשה וטלו כל אחד ואחד אחד אחד ולא נשאר בהם איש", אמרו לו אחיו: "יהודה מצרים אינה כשכם ! אם אתה מחריב את מצרים תחריב את כל העולם" (שם).

נמצא שאי אפשר לוותר, אבל גם אי אפשר להלחם. אסור לתת, אבל גם לא ניתן לקחת. את תגובת יעקב על חורבן שכם זכרו הכל. שמעון ולוי הפסידו על כך את הבכורה/ ההנהגה שהועברה מראובן וזו ניתנה ליהודה. איך יגיב יעקב? האם יצדיק את מעשה יהודה בגלל שמדובר בבנו האהוב או שיפסיד גם יהודה את ההנהגה בגלל החרבת העולם?

את "המבוי הסתום" אליו נקלעו האחים בסוף פרשת מקץ אמורה לפתור פתיחת פרשת ויגש, בה ניגש יהודה ליוסף ומדבר את דבריו.

מה הדריך את יהודה? כיצד חשב שיצליח לשכנע את השליט המצרי? מהי הגישה עמה ניגש?

לכאורא הצליח יהודה לשכנע את יוסף בתוכן דבריו ואולי אף בעוצמתם ובכנותם. וכך מתאר זאת המדרש: "כתיב "מים עמוקים עצה בלב איש" וגו'[1], לבאר[2] עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננין ויפין ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו."  (בראשית רבה, צג, ד). בעל המדרש לא המציא סתם סברא והסמיך אותה על פסוק כלשהו. הוא שם לב לפתיח "ויגש אליו יהודה", שלפני "ויאמר" והוא מוצא את משמעות אותה פעולה במקום אחר: "ויגש אליו יהודה – "הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש" וגו'[3], חורש, זה יהודה, "בקוצר", זה יוסף… "ודורך ענבים" זה יהודה… "במושך הזרע" זה יוסף… (שם, ה). פשט הפסוק הוא שבאותם ימים יהיה יבול רב כל כך להוציא מן השדה, שהקוצר והחורש יפגשו בשדה, זה מתחיל מלאכתו וזה עוד לא סיימה. המפגש, הקרוי "ונגש", הוא שנוצר גם בין דברי יהודה ליוסף.

אך מקור אחר במדרש אינו תולה את הצלחתו של יהודה בתוכן דבריו או בעוצמתם אלא דווקא בדרך בה ניגש יהודה לדבר אל יוסף. ואל נתפלא אם הדעות על דרכו של יהודה תזכיר לנו ממי למד את דרכו זו:

"ויגש אליו יהודה – ר' יהודה, ר' נחמיה ורבנן: ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, היך מד"א (שמואל ב י) "ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה", רבי נחמיה אומר הגשה לפיוס, המד"א (יהושע יד) "ויגשו בני יהודה אל יהושע" – לפייסו, רבנן אמרי הגשה לתפלה, (מלכים א יח) "ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי" וגו', ר"א אמר פשט להון אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפלה אני בא".

ואכן היה ליהודה ממי ללמוד דרך התמודדות, שכן נהג גם יעקב אביו לפני המפגש עם עשו, בחזרתו לארץ כנען מבית לבן: "אמר מוטב שיפגע בי ולא בבניי. מה עשה, זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ והתקין עצמו לשלשה דברים, לתפילה ולדורון ולמלחמה. לתפילה – "הצילני נא מיד אחי", לדורון – "ותעבר המנחה על פניו", למלחמה – "ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו" מיכא ולהלא אנן עבדין קרבא עימיה (= מכאן ולהלן אנו עושים קרב עמו)". (פסיקתא דרב כהנא, יט).

אנו מכירים את הביקורת על הכנותיו של יעקב לאותו מפגש, על "התרפסותו" והשתחוויותיו לפני עשו. אנו זוכרים את הויכוח הנוקב שמנהלים שמעון ולוי עם יעקב לאחר הריגת אנשי שכם.

ראינו שגם יהודה חשב לעשות כדרכם של שמעון ולוי ולהחריב את מצרים. המדרש מתאר בהרחבה את כוחו של יהודה ואת יכולותיו המלחמתיות ואת חששו של יוסף שיהודה יפגע בו ויהרגנו ברב כעסו. אך המדרש גם מיטיב לבאר שהמצב בפניו עמדו האחים היה מורכב מעט, מורכב דיו בכדי שעוצמה וכח לא יפתרו את הבעיה. "גור אריה יהודה", למרות כוחו הפיזי ועם כל כוחו הנפשי, היה צריך להכיר בכך שברב כח לא ישיג תשועה וכנראה של"זקן", אביו, הייתה ויש חכמת חיים גדולה יותר.

אולי דבריו של יהודה שיכנעו את יוסף, אולי הדרך בה ניגש אליו, אך יתכן שעצם העובדה שהכיר במגבלות כוחו ולמד בדיעבד שאביו היה חכם יותר, היא שהביאה עוצמה לגישתו והיא ששיכנעה את יוסף.

בפרשת ויחי קורא יעקב ליוסף ולבנים. בסוף ימיו הוא עושה את חשבון העבר ומוכיח להם שעל אף שהיו צעירים יותר, ישראלים יותר ובטוחים יותר בעצמם, ואולי דווקא בגלל זה, הבין הוא, "הזקן", את המציאות טוב מהם ושפט אותה נכון יותר. הראשון להכיר בכך היה כנראה יהודה, עת ניגש בפיוס, דורון ומלחמה אל שליט מצרים ורק בעקבות כך "ולא יכול יוסף להתאפק".


[1] "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה" (משלי כ, ה)

[2] דרך המדרש להחסיר משפט פתיחה ידוע ומקובל. כוונתו לומר: "משל למה הדבר דומה לבאר…"

[3] "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה" (עמוס ט, יג )

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: