דרכים בגאולה – לפרשת וארא

דרכים בגאולה

לקראת שבת – פרשת וארא – גדי גזבר

א.

המעיין בנקודת החיבור שבין פרשת שמות לפרשת וארא מרגיש את הבעייתיות שברצף. קריאת התורה  הפורמלית, הנעשית במסגרת בית הכנסת פעם בשבוע, מקהה את הבעייתיות ע"י ניתוק הקריאה הרצופה ומרחק הזמן מהפרשה הקודמת, אך בקריאה רצופה הדברים טעונים בירור. פרשת שמות מסתיימת בביקורת שמטיחים שוטרי בני ישראל במשה ואהרן ובחזרתו של משה אל הקב"ה בתלונה "למה הרעת לעם הזה?". עמדנו כבר, במאמר אחר[1], על אופיו של הדו-שיח הזה. ביקשנו לבאר שם את תלונת משה ותשובת ה' ביחס למה שעבר עד שובו של משה אל ה'. אך נותר פתוח הבירור הנצרך בהבנת תשובת ה' ביחס לעתיד – "עתה תראה את אשר אעשה לפרעה". בין אם נבין כא"ע, שתלונת משה התייחסה לעצם הרעת המצב מאז החל תהליך הגאולה, ובין אם כרמב"ן, שמשה קבל על אורך זמן התהליך, השלכות תשובת ה' למשה אינן ברורות. למעשה, היינו מצפים שמיידית מצב ישראל ישתפר (לא"ע) או שהתהליך ייגמר (לרמב"ן), אבל מבחינת העם החי את סבלותיו הדברים לא השתנו. אנחנו "רגועים" כי בעזרת סיפור המקרא אנו צמודים להתרחשויות, יודעים אותם, קוראים אותם ברצף ולא חווים את שבעת הימים שבין המכות. אבל ישראל לא ידעו את כל זאת, אז כיצד מוסברת תשובת ה'?

גם במישור הספרותי הרצף אינו ברור. לאחר תשובת ה' היינו מצפים למצוא מיד את התחלת המכות למעשה, כפועל יוצא מיידי של תשובת ה'. אלא שפרשת וארא פותחת בהרצאה המוקשית משתי סיבות: א. עצם הדיבור אל משה ולא תיאור המכות. ב. תוכן הדיבור. הקב"ה פורש בפני משה את הסיבות ליציאת מצרים, את שלבי תהליך ההוצאה, את הייעוד ואת טיב שליחותו. ולכאורה הדברים אינם ברורים, שהרי את כל זה למדנו כבר בפרק ג', בהתגלות ה' אל משה בסנה, ומה הענין לחזור על הדברים? ועוד מיד אחרי שהבנו שנגמרו הדיבורים ואמורים להתחיל המעשים?

ונצרף לנ"ל שאלה כללית בענין מכות מצרים – אם המטרה הברורה היא להוציא את בני ישראל מארץ מצרים והקב"ה מבטיח למשה "עתה תראה אשר אעשה לפרעה", מדוע יש צורך בעשר מכות בכדי להוציאם? וכי לא יכול היה הקב"ה להוציאם לאחר מכה אחת ארוכה ומתישה? ואם תאמר שמטרת ריבוי המכות הייתה כלפי פרעה, "למען תדע כי אין כמוני בקרב הארץ", גם בזה יש לשאול: מה התכלית שבדבר? הרי – א. במישור המהותי, מדוע כל כך חשוב שידע פרעה "כי אני ה'"? להראות לו מי יותר חזק? להתנקם בו? ב. ובמישור הפרקטי, הרי גם בסוף לא מצאנו הכרה אמיתית של פרעה בה', שלא תחת לחץ, (וגם אז אלו רק הצהרות כלליות דוגמת "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" ו"חטאתי לה'") וגם אם כן, הרי כשבוע לאחר מכת בכורות ימות פרעה בים ולא יהיה סיפק בידו לפרסם את התובנה שאליה הגיע? האם המטרה היא כמשתמע מההבנה הבסיסית והפשטנית לאמירה "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר… אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" (י, ב)?

ב.

המאמץ לענות על השאלות הנ"ל מנחה אותנו אל נסיון לניתוח והבנה כוללים במהלך יציאת מצרים. המתודה המנחה את הניתוח שאובה משיטה הקרויה "תורת הבחינות". שיטה זו, שפותחה מאד ע"י ר' מרדכי ברויאר, מצביעה על סגנון ספרותי במקרא שבמסגרתו מתאר הכתוב ארוע היסטורי מסויים בשתי דרכים שונות. דרכי התיאור שונות כיוון שנקודת המוצא/ זווית הראיה של כל דרך היא שונה. אותו אירוע יתואר, ע"פ בחינה א' בדרך הנובעת ממנה וע"פ בחינה ב' בדרך הנובעת ממנה. בד"כ יהיו הבחינות הפוכות וסותרות זו לזו בכדי שלאחר ההצגה הפרטנית של כל אחת, נוכל לחברן לכלל השקפה אחת הבנויה משתי הבחינות. מצאנו דוגמת זו בתיאור בריאת העולם בפרקים א' וב' של ספר בראשית. לכאורה, כל אחד מהפרקים הנ"ל מתאר ספור בריאה כללי שונה הכולל גם פרטים סותרים, כמו ביצירת האשה. תורת הבחינות מניחה שפרק א' מתאר את בריאת העולם מזווית מסויימת המרמזת על מהותה בעזרת כינוי בורא העולם בשם "א-להים" בלבד ופרק ב' מתואר בדרך הנובעת  מבחינת שם "הויה" בו מתואר בורא העולם.

לענ"ד, כמו בריאת העולם, גם יציאת מצרים מתוארת בשתי בחינות, הראשונה מודגשת ומפורטת בפרשת שמות והשניה בפרשת וארא. ע"פ הבנה זו אין פרשת וארא ההמשך הטבעי והישיר של פרשת שמות אלא סיפור דברים העומד בפני עצמו. המשמעות המיידית של הנ"ל היא כפולה: א. שהמשכו הישיר של שיעבוד מצרים, המתואר בשני הפרקים הראשונים של הספר, הוא כפול – המשך א' נפרש בפרקים ג' – ה', והמשך שני מתחיל בפרק ו' פסוק ב'. ב. שהמשכה הישיר של פרשת שמות אינו בפרשת וארא אלא במקום אחר, אותו צריך לברר. בזאת ענינו למעשה, בסגנון "אין הכי נמי" על התמיהה שהעלנו ביחס לרצף שבין שתי הפרשות, דהיינו "אין הכי נמי" – כמשתמע מן התמיהה, באמת פרשת וארא אינה המשכה הישיר של פרשת שמות.

היכן אם כן המשכה של פרשת שמות? על שאלה זו נענה בעזרת השאלה ששאלנו לעיל על ריבוי המכות. שם שאלנו: "למה צריך עשר מכות בכדי להוציא את ישראל ממצרים?". התשובה לשאלה זו היא גם בסגנון "אין הכי נמי", דהיינו באמת אין צורך בעשר מכות בכדי להוציא את ישראל אלא מספיקה מכה אחת. לפי הבנה זו, מכת בכורות היא המוקדשת להוצאתם הפיזית של ישראל ממצרים ואילו תשע המכות האחרות מוקדשות לתכלית אחרת[2]. נמצא פרק יא מהווה המשכה הישיר של סוף פרשת שמות (ו, א) ולאור זאת מובנת תשובתו של הקב"ה למשה ומוסרת תמיהתנו על השלכות תשובה זו. משה מלין על הרעת המצב של בני ישראל והקב"ה משיבו "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" ואת התממשותו של ה"עתה תראה" יש לחפש בראש פרק יא, בצווי על מכת בכורות[3].

ג.

נסכם בטבלה את המבנה הספרותי שהצענו עד כה:

הנושא

יציאת מצרים

הבחינות

פר'   שמות ומחצית ב'

של   פר' בא.

פר'   וארא, מחצית א' בפר' בא

ומחצית   א' בפרשת בשלח.

המינוי

פרק   ג' – ד, כז

(בסנה ובדרך במלון)

פרק   ו', ב – ח

 ("אני ה'", ארבע   לשונות גאולה)

השליחות   הראשונה

ד,   כח – ו', א' (מאמון העם

ועד סוף פר' שמות)

ו,   ט – ז, יד

("ולא שמעו אל משה" עד לאחר   אות המטה)

המכות

יא   – יב

סוף   ז – י

בכדי לבאר את תוכן הדברים, נעיין קודם בעיקרי  המינוי והשליחות:

פרשת שמות

פרשת וארא

וַיֵּרָא   מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה…  וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה…

וַיְדַבֵּר   אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה

וַיֹּאמֶר   אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי   יַעֲקֹב…

וַיֹּאמֶר   אֵלָיו אֲנִי ה':

כֹּה   תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי   יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה   זִכְרִי לְדֹר דֹּר

וָאֵרָא   אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא   נוֹדַעְתִּי לָהֶם

לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי   יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם   יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם   בְּמִצְרָיִם

וְגַם   הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת   אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת   בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת   בְּרִיתִי

וָאֹמַר   אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי   וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב   וּדְבָשׁ

לָכֵן   אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם   מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי   אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי   לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם   הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל   הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק   וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'

וְשָׁמְעוּ   לְקֹלֶךָ

וַיְדַבֵּר   מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ   וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה

וּבָאתָ   אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה'   אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ   שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ

וַיְדַבֵּר   ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח   אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:

וַאֲנִי   יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד   חֲזָקָה…

וַיְדַבֵּר   מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ   יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם

וְשָׁאֲלָה   אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב   וּשְׂמָלֹת…

אֵלֶּה   רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן …

לאור הטבלה הנ"ל, נוכל להגדיר את ההבדלים שבין שתי הבחינות:

שמות

וארא

התגלות   במראה

דיבור   ישיר

"אנכי   א-להי אביך" – קשר מצד האבות

"אני   ה'" – קשר ישיר ביני ובינך

זכות   אבות

ברית   אבות

"ואספת   את זקני ישראל" – נציגי האבות

"לך   אמר לבני ישראל" – מציאות לאומית חדשה

הצלה   בגלל העבר – "פקד פקדתי את העשוי לכם במצרים"

הצלה   לשם העתיד – ד' לשונות גאולה לעבר "והייתי לכם לא-להים"

"ושמעו   לקולך" – לא רק נבואה, גם מציאות מוכרחת וכפויה – גאולה שלא תלויה בהם ואף   בעל כרחם

"ולא   שמעו אל משה" – ברית מחייבת שותפות והסכמה של שני הצדדים

המשך   ישיר של הדיבור – ישראל מוכרחים, אבל מפרעה חייבים לבקש רשות ולא יצאו עד שיאמר   בפירוש "קומו צאו מתוך עמי"

דיבור   חדש שהוא תוצאת השלב הקודם – אילו הסכימו ישראל מרצונם לאתגר הברית, פרעה היה   כפוי ומוכרח ולא היה צריך לדבר עמו. ועל הפרעתו, היה נפגע.

המכות

מכת   בכורות ליציאה

תשע   המכות ל"וידעו מצרים כי אני ה'".

אקט   היציאה ממצרים

1.   מכת בכורות,

2.   שילוח פרעה את העם,

3.   היציאה ממצרים

3.   קריעת ים סוף,

2.   מעבר ישראל,

1.   טיבוע המצרים

הפרדה

"ואתם   לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר"

"ויסע   מלאך ה'… ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ולא קרב זה אל זה כל   הלילה".

"כה   אמר ה' כחצת הלילה אני יצא בתוך מצרים", "והכיתי כל בכור… אני   ה'"

"ה'   ילחם לכם ואתם תחרשון"

"והייתי   להם לא-להים"

קרבן   פסח

שירת   הים

ד.

מהנ"ל משמע שיציאת מצרים התבצעה בשני מהלכים רוחניים מקבילים אשר משלימים לכלל מהלך אחד המתואר ע"י התורה ברצף.

בחינה אחת, המתחילה בפרשת שמות, מתבססת על העבר ומוליכה ליציאת מצרים מכח זכות האבות. ההבטחה לאבות מחד וצרת השיעבוד מאידך מניעים את הגאולה. היא מוכרחת אינה תלויה במעשי ישראל או ברצונם, אך אין בכוחה המוסרי לפגוע בצד אחר[4] ועל כן היא טעונה "הסכמה" ו"שילוח" מצד פרעה[5]. עיקר המהלך הוא להוצאתם הפיזית של ישראל  ממצרים ולכך מספיקה רק מכה אחת, מכת בכורות. אין ישראל רשאים "להנות" או לשמוח לאיד מצרים ועל כן הם יהיו ספונים בבתיהם כל הלילה ובמקביל גם צריכים שמירה לעצמם מפגיעת המשחית, כי אין להם יתרון משל עצמם והשטן מקטרג בשעת סכנה. קרבן פסח הוא ברית המתחייבת מעצם הוצאת העם ממצרים והיא הגדרת זהות מוכרחת כמו ברית מילה בגיל שמונה ימים, הנעשית לתינוק ע"י הוריו שלא לדעתו ואין הסכמתו נדרשת.

בחינה שניה היא זו הנפרשת בפרשת וארא. היא יציאה "ייעודית" ולא "סיבתית"[6] ומתבססת על ברית ישירה הנכרתת בין הקב"ה לישראל – "והוצאתי… והצלתי…. וגאלתי… ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה'… והבאתי[7] אתכם אל הארץ…". ברית זו חייבת להיות על דעת שני הצדדים, ישראל והקב"ה[8], ועל כן אין הקב"ה אומר מראש "ושמעו לקולך", אלא אפשרית גם האופציה "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה".

בשלב זה משה נשלח אך ורק לבני ישראל ואין שליחות אל פרעה ! אילו היו שומעים ישראל למשה ומסכימים לאתגר והייעוד שהציב בפניהם, עוצמתם ועצמת הברית הייתה יוצרת מציאות המאפשרת את יציאת מצרים ללא תלות בפרעה ובהסכמתו. כשלא עמד להם כחם, מקצר רוח ומעבודה קשה, נתחייב מהלך בעוצמה פחותה, מעין "לוחות שניים", המשלב "וידעו… כי אני ה'", הפונה גם אל פרעה וגם אל בני ישראל. לפיכך אין מוזכרת שליחות אל פרעה בדברי ה' שבראש הפרשה ורק לאחר ש"לא שמעו אל בני ישראל" נפתח דיבור חדש הפונה אל פרעה.

כיוון שהמדובר הוא בברית ייעוד בין ה' וישראל, אין פניה אל זקני העם, כמו בפרשת שמות, אלא "לך אמר לבני ישראל", שזו תשתית ייעודית חדשה הבאה לידי ביטוי בהתייחסות לשבטים[9]. מטרת השליחות הוא שידעו מצרים וישראל "כי אני ה'"[10]. המטרה תיושם כלפי פרעה בתשע המכות הראשונות וכלפי ישראל בשעה שיעמדו על הים ויראו את ישועת ה' "וירא ישראל את היד החזקה… ויאמנו בה' ובמשה עבדו". ע"פ בחינה זו, היציאה הפיזית של ישראל ממצרים לאחר שילוח פרעה היא בבחינת יציאה פיזית אך לא נפשית, שכן פרעה מיד רודף אחרי בני ישראל וישראל, מצידם, לא השתחררו מאימתו. רק קריעת ים סוף מנתקת סופית בין המשעבד לעבדים ובכך מתאפשרת השלמת היציאה.

נמצינו למדים שגאולת ישראל, לשעתה ולדורות, מתבססת על שני מהלכים, אחד על כרחם משום צער הגלות שעבר עליהם והשני ברצונם מתוך אתגר וייעוד העומדים לפתחם לשם יישום בעתיד. זכו – יגאלו מתוך ברית, לרצונם, מתוך שיתוף עימם וע"פ עוצמת מעשיהם. לא זכו – יגאלו מכח זכות אבות, על כרחם ומתוך היגררותם אחר המציאות. וסופרו בחינות יציאת מצרים ע"י הכתוב ברצף סיפורי אחד ללמדנו שבכל מהלך קיימות שתי האפשרויות ויכולים ישראל בכל שלב לעבור מבחינה לבחינה, לשני הכיוונים, ותלוי הדבר רק בהם.


[1] "למה הרעת לעם הזה" לפרשת שמות.

[2] בשלב זה נגדיר כללית את תכלית תשע המכות ב"וידעו מצרים כי אני ה'". לעיל העלנו שאלות ביחס לתכלית זו ומשמעותה. כיוון שניתוח תשע המכות מזקיק מאמר נפרד, מסופקני אם נצליח לענות על אותה סדרת שאלות במסגרת מאמר זה.

[3] בשלב זה נגדיר את תחילת ההמשך בפסוק ד' של פרק יא. פסוקים א – ג הם, לענ"ד, פסוקים מחברים בין שתי הבחינות ויש להרחיב בהם בעיון נפרד. לעומת זאת יש להצביע על כך שביאורנו מתרץ קושיה אחרת. פרק י' מסתיים בהתפרצות פרעה כלפי משה ובמבוי סתום: "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם: וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ" (י, כז – כט). שאלה מתבקשת, העולה בפרשנים, היא איך הודיע משה לפרעה על מכת בכורות, כמובא בפרק יא, אם בסוף מכת חשך "סוכם" ביניהם שאין הם נראים עוד זה לזה? התשובה המובאת במדרש היא שאכן לחאר שיצא משה מן הארמון באותה פעם לא ראה את פרעה אלא שבעודו ניצב מול פרעה, קיבל משה את הנבואה על מכת בכורות ואמרה לפרעה באותו מעמד וכך נתקיימו הדברים. אולם ניתן לבאר ע"פ הצעתנו, שע"פ הבחינה של פרשת וארא, שליחות משה אל פרעה אכן מסתיימת בסוף המכה התשיעית, מכת חשך, ואכן אין שום צורך שהם יפגשו ויתראו עוד. התראת משה לפרעה על מכת בכורות אינה המשך פרק י' אלא המשך ישיר של סוף פרשת שמות. המשכו של פרק י', להבנתנו מצוי בפרשת בשלח, אכן עוד חזון למועד.

[4] בדומה למה שנאמר לאברהם אבינו עם הבטחת הארץ: "גר יהיה זרעך… ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד עתה".

[5] כעת יובן הדו-שיח שבסוף פרשת שמות: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ". למה רק "עתה תראה"? למה לא מקודם (וכבר הרחבנו בשיח זה)? אלא שפרעה לא אמור היה להפגע מעצם מהלך היציאה והסכמתו נדרשה לשילוח העם. אלא שהוא עשה צעד אחד מיותר בהכבדת העבודה המתוארת בפרק ה' והיא היא שאיפשרה את הפגיעה בו ואת הכרחתו "להסכים". על כן אומר הקב"ה למשה: "עתה תראה" – דווקא הרעת התנאים ע"י פרעה היא שמאפשרת את היד החזקה.

[6] דהיינו, לשם העתיד ולא בגלל העבר.

[7] מכאן יובן מדוע אנו מדברים על "ארבע לשונות של גאולה" ושותים רק ארבע כוסות בפסח ולא מתייחסים ללשון החמישית. גאולת "והבאתי אתכם אל הארץ" מוזכרת רק לאחר האמירה "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים". אלו שתי פעולות הנעשות משני צדדים שונים ותלויות, כל אחת מהן, ברצונו החפשי של כל צד. הקב"ה צריך לרצות את ישראל לעמו וישראל צריכים לרצות בה' כא-להים. הביאה לארץ ישראל מותנית בקיומה של הברית. אילו ח"ו לא היו ישראל מקבלים את הברית לא היו נכנסים לארץ ישראל. מכאן נבין ונענה על סוגיה/ שאלה אחרת והיא: מדוע כל הזמן מבקשים משה ואהרן מפרעה לצאת לחוג במדבר שלשה ימים? למה הם לא אומרים את האמת שרצונם לצאת ממצרים לצמיתות וללכת אל ארץ נחלתם, ארץ כנען? למה הם "מתחבאים" מאחורי הסבר שברור להם שהוא לא נכון? וכי עם כל מהלך יציאת מצרים ניתן היה להסתדר ורק מאמירת האמת לפרעה מצאו לנכון להימנע? אלא שלאור דברינו התשובה מתבקשת: הבקשה לצאת לחוג לה' במדבר הייתה לשם כריתת הברית בין ה' ובין ישראל. ברית זו הייתה מותנית ולא הייתה מוחלטת עד שהיא לא נעשתה בפועל. וכל זמן שלא נעשתה הברית, ההבטחה על ארץ ישראל לא הייתה מוחלטת, על כן לא יכלו משה ואהרן לומר לפרעה בוודאות שדרכם אל ארץ ישראל אלא רק אל התחנה הראשונה, היא הברית במדבר.

[8] עיין הערה קודמת.

[9] לאחר שלא שמעו ישראל אל משה, מנחה הקב"ה את משה לשליחות אל פרעה. משה עונה: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה". בזה נפתחת שליחות מחודשת ומסודרת אל ישראל ואל פרעה. שליחות מחודשת זו נפתחת בכותרת ולאחר מכן בא פירוט. הכתוב פותח ביסוד השליחות: "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל…",. פירוט זה מקביל אבל אחר מהפתיחה של הספר "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" ששם המוקד הם "אבות" השבטים, ושני פתיחות אלו הם המשך ישיר של הייחוס שכולל את שתי הפתיחות באמצע פרשת ויגש כשבני ישראל מגיעים למצרים. פירוט פרשת וארא נמשך עד משה ואהרן "המדברים אל פרעה מלך מצרים" ומוצגים כהכרעה א-לוהית ללא צורך להביא את רקעה (אם מנתקים את פרשת וארא מפרשת שמות, כפי שאברהם אבינו נבחר בהכרעה א-לוהית ללא שום צורך להצדיק זאת על ידי תיאור חייו לפני כן. לאחר פירוט יסוד השליחות באה השליחות אל פרעה, שהיא החידוש של השליחות שבאה אחרי שבנ"י לא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה.

[10] שאלנו בראש דברינו על התכלית שיש בידיעת פרעה את ה', הרי הוא לא מביע זאת וגם אם הפנים אותה, הרי שמת על הים ואין בידו לפרסם את הדבר. להצעת כיוון עיין בעיון לפרשת בשלח "ולא נחם… כי אמר…".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: