המבדיל בין אש לאש – להפטרת פרשת בחוקותי

הפטרתנו (ירמיה ט"ז, י"ט – י"ז, י"ד) אינה מהווה יחידת אירוע או נבואה אחת אלא הרכבה של מספר יחידות נבואיות שאין ביניהן קשר מובן וברור מאליו. גם הקישור לפרשה, שבמרכזה הברכות והקללות, אינו מתבקש והכרחי.

הסברה נותנת, על רקע הניגודיות בפרשה בין "אם בחקתי תלכו…" ל"ואם בחקתי תמאסו…", שהזיקה להפטרה מיתמצת בניגודיות המובאת בה בין "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ" לבין "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בה'" (ירמיהו יז, ה; ז).

אמנם, דווקא השוואה זו מעלה שאלה. פרשתנו מתמקדת במי שילך בפועל בחוקות ה' ויעשה את המצוות ובמי שילך כנגד. ירמיהו אינו מדבר על קיום מצוות מעשי אלא על ביטחון והישענות, שהם בראש וראשונה מצב נפשי וענין שבמחשבה. האם לא היה נכון יותר, כמו בפרשתנו, להתמקד בעשיה ובקיום? כלום לא כך נהג משורר תהילים באומרו: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים…לֹא עָמָד… לֹא יָשָׁב:  כִּי אִם… וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים א, א-ב)? ההשוואה לתהילים עוד מתעצמת לאור הדמיון בשכר הצדיק, בין שני המקורות, בלשון, "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם" (שם, ג), ובתוכן, "פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר  יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ". מדוע שינתה הנבואה מדרך התורה והחכמה?

ירמיהו, בנבואה המובאת קודם לדבריו הנ"ל, נשלח לנבא פורענות: "הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה לְעֵינֵיכֶם וּבִימֵיכֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" (טז, ט), אך עומד מול עם שאינו מבין מה רוצים ממנו: "עַל מֶה דִבֶּר ה' עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וּמֶה עֲוֹנֵנוּ וּמֶה חַטָּאתֵנוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לה' אֱ-לֹהֵינוּ"? (טז, י). לא מדובר פה בהיתממות, צביעות או טיפשות. האנשים רציניים לחלוטין ובטוחים שהם עושים את הנכון והמיטב על הצד המעולה ביותר ולתפארת עמנו, ארצנו ובית א-לוהינו. יש פה באמת פער עצום בינם לבין הטענה שאבותיהם עזבו את ה', את תורתו לא שמרו, שהם גרועים מאבותיהם, "וְהִנְּכֶם הֹלְכִים אִישׁ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבּוֹ הָרָע  לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֵלָי" (טז, יב). הכיצד?

ירמיהו מנסה לתווך בין הפערים בתפישות ובתאום הציפיות ולהבהיר אמת מידה, לאורה יוכל האדם לבחון הלימה של דרכו לדרך ה', להבין איך רוצים להתקרב אל ה' ומגיעים כל כך רחוק ממנו. בהצעתו שני מרכיבים: א. ביטחון בה'. ב. לא להעמיד כל פעם את הבטחון או את ה' במבחן התוצאה. על ה"ברוך" כתוב "אשר יבטח בה'" בלבד, כי זו ההחלטה ובה הוא מתמיד. על ה"ארור" כתוב שהוא בוטח באדם, נשען על בשר ודם, מסיר את ה' מליבו, כי כל פעם הוא מחליף נקודות משענת, לאחר שהקודמות איכזבו. הבוטח בה' מאמין לטווח ארוך ולכן שינויי אקלים קצרים אינם פוגעים ברעננותו. הבוטח באדם לא יראה כי יבוא טוב, כי עד שזה יבוא, הוא יישחק מנסיונותיו.

במובן זה, ההפטרה מתקשרת לא רק לפרשה אלא גם מסיימת ספר ויקרא. הספר פתח בקרבנות, שבשעה  שנאכלים ע"י האש ש"על המזבח תוקד בו לא תכבה". מתכפר לאדם "ונסלח לו"/ "וטהר" באופן מיידי. אך הספר זורם לכיוון סופו, לכיוון השמיטה שדורשת מהאדם בטחון לטווח ארוך בהבטחת ה' "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (כה, כא). מי שיתחיל בהתחלה ויזרום לסוף, ויבטח בה' לאורך ימים, יגיע לברכות. אבל על מי שלא, מנבא ירמיהו בהפטרה את המסלול ההפוך, מהסוף להתחלה ובאופן אחר: "וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ (= אשמוט אותך, אעזיב אותך) מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ… כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד" (יז, ד)

ויפה יעשה המדליק מדורה בל"ג בעומר להבחין בין "אש קדחת" ל"אש מוקד".

שבת שלום

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: