"כי מי בז ליום קטנות" – הפטרת פרשת בהעלותך

להפטרתנו (זכריה ב, יד – ד, ז) שלשה מרכיבים: נבואה על שיבת ה' לציון, מראה יהושע הכהן הגדול ומראה מנורת הזהב. הקישור לפרשה, לכאורה, ברור ופשוט: הקבלת המרכיב השלישי, מראה המנורה, למעשה המנורה שבפתיחת הפרשה. אך שני קשיים בדבר: 1. רוב ההפטרה מוקדש לשני החלקים הראשונים, שאינם קשורים. 2. ההפטרה מסתיימת בדיוק באמצעו של מראה המנורה ולא ברור מדוע הוא נקטע אם הוא מוקד ההפטרה? נניח כעת לענין הקישור ונתמקד בהפטרה עצמה.

ביאור ההפטרה מחייב שלש הקדמות: הנבואה בכלל, הנביא זכריה, הרקע לנבואות.

א.  הנבואה לא באה כדי לאשר מציאות או לתת משוב חיובי. היא שיקוף א-לוהי של המציאות והתרעה כנגד פרשנות לא נכונה של המצב. כשהעם שקט, שאנן ובטוח בעצמו בא הנביא ומצביע על יסודות רעועים ועל רעה אפשרית בעקבות כך. לעיתים מתריע הנביא כנגד תפישה פוליטית או מהלכים מדיניים קלים ומפתים ומציג חלופה ראויה גם אם קשה יותר לביצוע. ואם הנביא נדרש לדברי נחמה ו"משקפיים ורודים", כנראה שהעם חי בתחושת דיכאון/ אכזבה/ החמצה ומבחינתו, המציאות… "על הפנים".

ב. הימים הם ימי שיבת ציון שלאחר הצהרת כורש. זכריה, אפשר, נלווה לשיירת זרובבל, המנהיג מזרע דוד, העולה מבבל לירושלים. נבואותיו הראשונות של זכריה כוללות מראות/חזיונות נבואיים המכוונות לאנשי דורו ולמציאות עימה הם מתמודדים. הפרקים המסיימים את ספר זכריה כוללים נבואות לאחרית הימים. וזאת למודע: כשנביא מתחיל לכוון נבואות נחמה לאחרית הימים, הוא כנראה מבין שאפשרות מימושן במציאות הנוכחית, הוחמץ.

ג. המציאות הקודרת של ימי שיבת ציון ממש לא שיקפה את מימוש נבואות הנחמה של ישעיהו. רחוק מזה. ירושלים חרבה, שמנה וסלתה של יהודה נותרה בבבל, עולם הנבואה בדעיכה, ארון הקדש גנוז, האישור לבנין בית המקדש תקוע בועדה המחוזית, רבים ומרים הם צרי יהודה, ולפי מהדורות החדשות, גאולתן של ישראל אינה רבה והולכת, אפילו לא קמעא קמעא, אלא להפך.

לאור הנ"ל נבאר את ההפטרה: הנביא זכריה ממצה את כל יכולתיו  בנסיון לשכנע את העם, שלמרות המציאות המשתקפת מדפי העיתון, הפוטנציאל הטמון במציאות הוא עצום. מי שאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אומר בהחלטיות: "הנני בא ושכנתי בתוכך" ואפילו לא מתנה זאת ב"ועשו לי מקדש". רק "והיו לי לעם —  ושכנתי בתוכך". נכון. השטן עומד מימין יהושע הכהן הגדול לשטנו. השטן מציף לא רק את עוון יהושע, האדם הפרטי, אלא גם את עוון הארץ כולה. לא משנה מה תוכן השטנה, משנה שכנראה יש בה ממשות רבה והיא ברת הכי בשביל לפגום בכל מהלך הגאולה. עד ש"הבוחר בירושלים" נוטל את כח ההכרעה, גוער בשטן, מצרף טענות נסיבתיות וקובע עובדות בשטח. וכשהקב"ה נוחל את יהודה חלקו על אדמת הקדש ובוחר עוד בירושלים… השמים הם הגבול ! = "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" !. מי שבז ליום קטנות לא לוקח בחשבון את השיקוף הא-לוהי של המציאות. אם רק ישמור יהושע על משמרתי וידין את חצרי וזרובבל יבין שלא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי, אזי "תשואות חן חן לה".

בתחילת פרשתנו חלשה דעתו של אהרן בגלל המובא ברש"י, אבל אולי לא רק. הוא אמנם העלה את הנרות, בדיוק כפי שנצטווה בתחילת פרשת תצוה. אלא שפרשת תצוה הייתה לפני חטא העגל. כן. חטא העגל שחלק היה לו בו ואיך אפשר להשוות בין המציאות שאחרי לזו שלפני? ואם נודה על האמת, החטאים שבהמשך הפרשה גם הם לא כל כך מיטיבים עם העם והאספסוף והמתאווים ואין פלא שחלשה גם דעתו של משה. אז בשביל מי הקמנו משכן לתפארת ועם מי ניכנס לארץ הנבחרת???

באה ההפטרה אל הפרשה ואומרת לה שכל זמן שאנחנו במסע המחנות לכיוון ארץ ישראל, אל לנו לבוז ליום קטנות.

ואולי, לפחות עבור הדור שלנו, ראויה הייתה הפטרה זו להיקבע גם כהפטרת יום עצמאותנו וראשית צמיחת גאולתנו. אולי???

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: