Archive for אוגוסט, 2014

"קצפת עלינו עד מאד" – הפטרת פרשת שופטים

עיוננו להלן בהפטרה יסתייע בהקבלה לתוכן ומבנה במגילת איכה, ועל כן הבה ונתחיל שם ואח"כ נשוב למקומנו.

במגילת איכה, בפרק ב', עומד הנביא לצד ירושלים המתמודדת עם מאורעות ומראות החורבן ומנסה לשכנע אותה להתנחם ביצירת קשר עם הקב"ה: "מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ… קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲ-דֹנָי שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת" (איכה ב, יג; יט). אולם השעה קשה וירושלים אינה כשירה לכך ואינה משתכנעת בנכונות המהלך. היא עדיין עמוסת מטען וטענות כלפי הקב"ה והפרק/הקינה מסתיים באי שיח וב"מבוי סתום". על כן, בפרק הבא, פרק ג, מנסה הנביא לעלות מזווית אחרת את חשיבות הקשר עם הקב"ה, משנה טקטיקה ונעזר להשגת יעדו בתיאור קשיים שעברו עליו באופן אישי וכיצד הוא בעצמו הבין שאין מנוס מפניה אל ה': "אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ… גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי… זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל… חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ: טוֹב ה' לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ…". דרך תיאור עצמו, מבקש הנביא לשקף לעם גם את מצב העם וגם את דרך הפעולה האפשרית לו. טקטיקה זו מצליחה לפרוץ את החסם ובכך נפתחת עבור העם הדרך למהלך שיסתיים בסוף המגילה ב"הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם",

מעין זה מתרחש גם בהפטרתנו (ישעיה נא יב – נב, יב) אלא שלשם הקבלה תואמת יש לצרף אליה את הנבואה הצמודה לה אחריה (נב, יג – נג, יב), הפותחת במילים "הנה ישכיל עבדי".

הפטרתנו מרובה בביטויים כפולים הבאים לחיזוק, זירוז והדגשה, כמו "אנכי אנכי הוא מנחמכם", "התעוררי התעוררי קומי ירושלם", "עורי עורי לבשי עזך ציון", "סורו סורו".

מה טעון חיזוק וזירוז? מול איזו טענה נגדית חש הנביא צורך להדגיש את דבריו? אפשר שעומדת פה טענת ישראל המצויה גם בסיום מגילת איכה: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד" (איכה ה, כב). העם חש שאין הלימה בין העונש שקיבל לבין מעשיו, רעים ככל שיהיו, והדבר משתמע מתוך נסיון הנחמה של הנביא. במרכז ההפטרה מצוי תיאור קשה של חורבן (המזכיר ומקביל לאיכה, ב) והנביא מבקש לנחם על כך את העם: "אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית… כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ ה' וֵא-לֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא  תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד". הנביא אינו מכחיש ומתעלם מעוצמת החורבן שהומט על ישראל, רק מנחם ש"זה מאחורינו". בראש ההפטרה ובסופה מתמודד הנביא עם טענת המשך של העם האומרת שעוצמת המכה מלמדת על אכזבת ה' מעמו ובעקבותיה לנטישתו. הנביא נדרש להדגיש ש"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם… לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי… כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי:… כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם".

אך אפשר שלא היה די בדברים אלו בשביל לעמוד מול עוצמת הרגשות המובעת ב"קצפת עלינו עד מאד" ולפיכך היה צורך בנבואה נוספת, זו הצמודה,

נבואה זו, בדומה למקבילה מאיכה פרק ג', אינה פונה ו/או מתמקדת בעם כולו אלא מתארת דווקא אדם פרטי וקורותיו, את עבד ה'. הנביא מתאר דמות פרטית, דרכה הוא משקף לעם כולו את הבעיה ואת ביאורה. "מוסכם" על הנביא שהאיש/העם אכן ספג מעל ומעבר למה שראוי היה לקבל ושיש אמת בטענת "קצפת עלינו עד מאד", אלא שיש לבאר גם את סיבת הדבר וגם את הגמול והנחמה שיקבל על כך: "וה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי… וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל: לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא  רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ" (ישעיהו נג, י-יב). משמעות התשובה "והוא חטא רבים נשא" והשלכותיה מחייבות עיון נפרד בפני עצמו, אך מעשית, כנראה, שהיא פעלה את פעולתה

מבחינתנו, ההפטרה, כנבואה עצמאית וסגורה, ביקשה להתמודד עם עוצמת השבר שפקד את ישראל, לנחם בעתיד מזהיר, ולהבטיח שלא נטש ה' את עמו. גם אם נדרשה נבואה נוספת בכדי לשכנע בכך את העם מזווית אחרת, אין נבואות הנחמה שבהפטרתנו שבות אחור אלא נוספות לכל השאר.

 

גאולת שותפות וברית – הפטרת פרשת ראה

הפטרתנו (ישעיהו נד, יא – נה, ה) היא השלישית משבע הפטרות הנחמה שנקרא עד סוף השנה והלקוחות מפרקי הנחמה שבספר ישעיהו. בהפטרות הקודמות הצבנו כנקודת מוצא שגאולה יכולה להתממש בדרכים שונות. יש גאולה מובחרת ויש שהיא מובחרת יותר. הצענו שבחלקו הראשון של הספר שירטט ישעיהו קווים לגאולה, שבסופו של דבר לא התממשה. בחלקו השני, פרקי הנחמה, משורטטת נבואה מובחרת יותר. זו הראשונה, התבססה על תהליך שראשיתו וצמיחתו מחורבן הארץ חוץ מירושלים, חורבן העם מלבד עשירית, ונישגבות ה' עם שיפלות האדם. הגאולה השניה מתוארת בפרקי הנחמה. בהפטרת שבת "נחמו" הצבענו על נישגבות ה' שלא מתוך שיפלות האדם. הפטרת פרשת "עקב" "מעדיפה" גאולת עם המקובץ מגלויות  ומאחד נדחים על פני גאולת שארית פליטה מעיר נצורה. גאולת הארץ פותחת את הפטרתנו ומשלימה את הסידרה. לא מדובר פה על שיקום הסוכה שבכרם או המלונה שבמקשה אלא על בניה חדשה לחלוטין: "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים:  וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל  גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ" (נד, יא-יב). ההבטחה כוללת גם בניה חזקה ויציבה וגם פאר והדר.

מבלי למעט בנ"ל, מוסיף חלקה השני של ההפטרה עוד פן אחר ושונה של גאולה, שראוי לעמוד על טיבו. גם הוא יובן על רקע נבואה קודמת. בתחילת הספר, בהפטרה שנקראה בשבת "חזון", לאחר פירוט חטאיהם הקשים של אנשי יהודה וירושלים, משמיע ישעיהו נבואת נחמה: "לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָא-וֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי:  וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ:  וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה… צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א, כד-כז). נשים לב לרצף הפעלים בפסוקים הנ"ל ולכך שכולם מתייחסים אל הקב"ה בלבד. ישראל הם רק נפעלים פסיביים בתהליך הקשה והמכאיב בדרך אל היעד. התוצאה הסופית היא של עיר צדק וקריה נאמנה, אבל ישראל לא שותפים בדרך לכינונה. בדומה לכך, נמצא "היעלמות" של ישראל גם בחזון אחרית הימים האוניברסלי של ישעיהו, ה"מדלג" מעליהם: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם:  וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם:  וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ב, ב-ד). ישראל מן הסתם נוכחים שם מעשית, אבל הם שקופים לחלוטין בפסוקים. לא כזה הוא התיאור בחלקה השני של הפטרתנו: " הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם  וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב… שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם:  הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם" (נה, א-ג). יש בפסוקים אלו ריבוי פעלים יחסי והם כולם, מלבד האחרון, מתייחסים לפעילות המיוחסת לבני ישראל. בין אם מדובר במים, יין וחלב כפשוטם ממש ובין אם הם כמשל לתורה ומצוות, יש פעילות מרובה המצופה מצד עם ישראל. אין פה צד נפעל, פסיבי ושקוף אלא עשייה המוליכה לכריתת ברית עם ה'. כך גם בפסוקים הקודמים: " בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק…" (נד, יד) גם כאן, כמו בתחילת הספר, ציון מכוננת במשפט ובצדקה, אלא שפה מתוארת הפעילות שלה למען יצירת מציאות זו, השותפות שלה בהבאת הגאולה ועיצוב הגאולה כברית עולם בין נאמנים.

ע"פ הנבואה, "רווח והצלה יעמוד ליהודים" וגאולה בא תבא בכל מקרה, השאלה היא רק "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות…" – מה יהיה חלקנו בהבאתה ומידת שותפותנו בעיצובה. בהתאם לאלה, יהיה מראה פניה, ובהתאמה, גם מראה פנינו.

 

"התקווה בת שנות…" – הפטרת פרשת עקב

בטרם נבוא לעיקר ההפטרה (ישעיה מט, יד – נא, ג) נאיר בה פן הממשיך את עיוננו הקודם, מהפטרת שבת "נחמו". שם בארנו שהגאולה העתידה לבוא, לא כגאולת מצרים אשר יצאנו בה היא. הדגמנו זאת שם בכך שיד ה' וזרועו אינן מכות ומענישות אלא רועות את עדרו, מקבצות אותו ומנהלות אותו אל מקומו. גם בהפטרתנו נמצא שינוי בגאולה העתידה מזו שקדמה לה במצרים. אם במצרים היה צריך מושיען של ישראל מינקת דווקא מן העבריות, אח"כ לברוח מפני פרעה ולבסוף להוציא את ישראל בכח ולהוליכם מבודדים במדבר ונכנסים מתוך סערת מלחמה לארץ ישראל, הרי שהפטרתנו מציאה תסריט אחר: "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה:  וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (מט, כב-כג).

לא מדובר ב"עוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער", דהיינו שארית פליטה בתוך ומתוך העם כולו, אלא  באומה שכולה וגלמודה בארץ שוממה שהמונים יגיעו אליה מבחוץ והיא כלל לא מכירתם – "אָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם" (מט, כא).

 

אבל במוקד ההפטרה, והוא שזור לכל ארכה בנבואות וביטויים שונים, עןמדת התקווה לגאולה ויש בה שלשה מרכיבים.

הראשון שבהם הוא התחושות והטענות המנחים את "סרבני הגאולה", את אלו שהמציאות הריאלית אינה מאפשרת להם להאמין ולקוות שאכן יש ותבוא גאולה. שיטתם מוצעת במספר אופנים. יש והם טוענים "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי" (מט, יד), לאמר: הקב"ה לא רוצה וירצה לגאול את ישראל אחר כל מה שחטאו כנגדו ואי הרצון מתבטא בנטישת עמו בפועל. יש ויאמרו שגם אם יש לו את הרצון לגאול את ישראל, אין לו את היכולת לכך והדבר משתקף במציאות שונה כל כך מהאמור להתרחש בעת הגאולה – " הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט" (מט, כד). ויש הטוענים שזה בכלל לא קשור לרצון או יכולת מעשית אלא לתפישה מחשבתית שגם אלוהים כפוף (או הכפיף עצמו) לחוקי העולם הזה. לפיה, מובנה בעולמנו שמעשה שנעשה הוא בלתי הפיך. אין "להחזיר את הגלגל", אין תשובה, אין תיקון, כל מעוות הוא בסטטוס של "לא יוכל לתקון" ועל כן ברגע ששילח הקב"ה את עמו מעל פניו, אין לצפות, עקרונית, לגאולה. טענה זו מציג הקב"ה כשאלה ריטורית: "כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ" (נ, א).

המרכיב השני, נגדי והפוך לזה הראשון, הוא עמדת היסוד של הגאולה העתידה. לא רק שהגאולה אפשרית ואכן עתידה לבא, אלא היא בכלל לא תלויה או מותנית בציפיה או בתקווה של עם ישראל אליה. היא לא דורשת כתנאי מוקדם "נפש יהודי הומיה" ואינה מיוסדת על "עין לציון צופיה". היא תבוא כי הקב"ה החליט לגאול את ישראל וכשהיא תבוא היא תפתיע את האומה בעוצמתה: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ… וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה…" (מט, יח – כא). לצד זה, הולך הנביא ומבטל את הטענות שהועלו לעיל.

המרכיב השלישי הוא נסיון של הנביא לתת לעם עוגן לאורו יוכלו להחזיק את התקווה גם במציאות בה הם צועדים. אם נראה את העם כהולך במנהרה חשוכה ללא אור בקצהָ, הרי שבא הנביא ומבקש לפוצץ את המנהרה כולה. הוא לא מציע דרך קלה ופשוטה, אבל היא בהחלט מוארת כולה – "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ…" (נ, י) והנביא מציע "מבצע צוק איתן:": "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל  מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם:  הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם (= איתן האזרחי ע"פ חז"ל) וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (נא, א-ב). עוגן התקווה לעתיד הוא הפנמת העבר, גאולת האחרית נעוצה בראשית הבחירה ועל כן "עוד לא אבדה תקוותנו".

 

מגאולה לגאולה – הפטרת פרשת ואתחנן, שבת "נחמו"

הפטרתנו (ישעיהו מ, א – כו) פותחת את סדרת שבע הפטרות הנחמה, אותן נקרא ברצף עד סוף השנה. ההפטרות כולן כלולות במסגרת "פרקי הנחמה" שבספר ישעיהו, פרקים מ – סו = חלקו השני והמסיים של הספר. הפטרתנו פותחת את נבואות הנחמה. אך בטרם נפתח את חלקו השני של ספר ישעיהו, הבה נסכם את החלק הראשון (פרקים א – לט) ונעיין ברצף ובסמיכות לפרקי הנחמה.

מסגרת החלק הראשון, פרק א מחד ופרקים לז – לט מאידך, עוסקים, ככל הנראה, באותה נקודה היסטורית: סנחריב מלך אשור יצא למסע עונשין בממלכת יהודה על נסיון מרד של חזקיהו וכבש את כל ערי יהודה, כאמור: "אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים" (ישעיהו א, ז). חיל אשור הגיע עד שערי ירושלים – "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה" (שם, ח). הגאולה ששירטט ישעיהו לאותה מציאות בפרקיו הראשונים התבססה על שלשה מרכיבים: א. חורבן כמעט מוחלט – "עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה" (ו, יא). ב. שארית הפליטה, בראשות חזקיהו כמשיח, תהיה הבסיס להמשך – "וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר" (שם, יג). (נאיר ששארית הפליטה ביציאת מצרים, ע"פ חז"ל, הייתה חמישית, 20%, ופה מדובר בחצי מזה, עשירית = 10% !). ג. כמו במצרים, הקב"ה מכה באויביו באמצע הלילה וככל שישגב ה' לבדו כך תשוח ותישפל קומת האדם.

אבל כבר תיאור הגאולה בסוף החלק הראשון של הספר מרמז שמשהו השתבש, החל מהמרכיב האחרון: " וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר…" (לז, לו) – מלאך ולא אני, שרף ולא אני. נסיגת סנחריב אינה היסטרית ומבוהלת – "וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב… וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה" (לז, לז). הוא אמנם מת, אך בניתוק מוחלט, גיאוגרפי והקשרי, מאותו לילה (בניגוד לפרעה ביציאת מצרים). ממחלת חזקיהו בפרק לח נלמד שהוא כבר לא יהיה משיח (שיבוש מרכיב ב') ובסוף פרק לט מנבא ישעיהו על חורבן בידי בבל, ממנו לא תשרוד גם ירושלים (שיבוש מרכיבים א' וב').

נמצא שהמהלך ואופיו, שנבנו ע"י ישעיהו בשנות נבואתו ומתוארים בחלקו הראשון של הספר, למעשה קרסו. בעיוננו להפטרת שבת "חזון" הצענו שחזקיהו הוא, שבמודע ומכוון, שיבש וניטרל את המהלך הנבואי ובא הדבר לידי ביטוי בכך "שלא אמר שירה". ולפיכך לא עשה הקב"ה מה שביקש לעשות. מדוע עשה זאת חזקיהו? אפשר כיוון שלא רצה בגאולה המבוססת על חורבן, שארית פליטה, ונישגבות המביאה לשחות ושיפלות האדם. אימץ הוא במלואו את דבר ה' המובע ע"י חז"ל: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?". ולא אמר שירה.

למעשה, "הכריח" חזקיהו פורמט אחר של גאולה ונחמה וזוהי נקודת ההשקה, חיבור ורקע לפרקי הנחמה שבחלקו השני של הספר (פרק מ' ואילך). בנבואות אלו ישרטט ישעיהו גאולה שתתבסס על המרכיבים הנ"ל, אך שיש באופיים יותר "אהבה" מאשר "יראה". ושוב נתחיל, באמצעות הפטרתנו, מהמרכיב האחרון – גדלות ה'. ההפטרה, שהיא נציגת פרקים מ – מח, אינה מבססת את הישגבות ה' על "תן פחדך על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת" אלא על " הִנֵּה אֲ-דֹנָי ה' בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ… כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל" (ישעיהו מ, י-יא) וכן הוא אומר: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (שם, כו). ההרים ימושו והגבעות תמוטינה אך לא בגלל מלחמת ה' באויביו אלא "פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵא-לֹהֵינוּ: כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה:  וְנִגְלָה כְּבוֹד ה'…" (מ, ג-ה). אז יתממש "וידעו… כי אני ה'" לא בגלל המכות הניחתות אלא מהבנה והפנמה של הפער בין אפסיות האלילים לבין גדולת מעשי ה'.

ובגאולה כזו ננוחם.

ביקש הקב"ה לעשות…" – הפטרת פרשת דברים – שבת "חזון"

הפטרתנו (ישעיה א, א – כז) לקוחה מתחילת ספר ישעיהו ופותחת ב"חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל  יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם". בעקבות זאת קרויה השבת "שבת חזון". מעניין הוא שהפטרת השבת הסמוכה לתשעה באב, יום חורבן המקדש, אינה לקוחה מדברי נביאי דור החורבן, כירמיהו או יחזקאל, אלא מנביא שחי למעלה ממאה שנה קודם לכך, "בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה".

א. הנבואה הראשונה. פרק א, שבכללו ההפטרה, מקבץ למקום אחד מספר נבואות. הראשונה שבהן (א, ב – ט) מטיחה את אשמת העם ומתארת את עונשו. מתי נאמרה נבואה זו?

אפשר, ומקובל, להניח שהנבואה משקפת מציאות הווה, דהיינו שהנביא מתאר את מה שעומד לנגד עיניו. לאור זאת ובהתבסס על התיאור, "אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ… וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם…" (א, ז-ח), ניתן להציע התאמה לשתי תקופות: 1, לימי המלך אחז, בשנת 734-, עת סירב אחז להצטרף אל מלכי ארם וישראל במרד נגד אשור. בתגובה יצאו הם למסע מלחמה ועונשין נגדו, שבעקבותיו נכבשו חלקים נרחבים מממלכת יהודה והושם מצור על ירושלים. 2. מאוחר יותר, בימי המלך חזקיהו, בשנת 701-, עת מרד חזקיהו בסנחריב מלך אשור. בתגובה, כבש סנחריב את שפלת יהודה והגיע עד שערי ירושלים. אם כך ואם כך, ע"פ דרך זו, נאמרה הנבואה לאחר מעשה ובאה בעיקר להסביר בדיעבד.

אמנם, אפשר גם שהנבואה, כמו נבואות אחרות, מתארת את העתיד להתרחש ולא את ההווה ואז מוצדקת לקיחת השמים והארץ כעדים לה – "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר" (א,ה). בדרך כלל נאמרת נבואה כזו דווקא בשעה שהדבר אינו צפוי כלל. יש והנביא אופטימי בשעה שכולם רואים שחורות ויש שהנביא זועק על חורבן עתידי כשכולם חיים ברווחה כלכלית ומדינית ואין דבר הזוי יותר מאשר דיבורים על "ארצכם שממה עריכם שרופות אש". כזה הוא המצב בימי עוזיהו ויותם, עת השתלטה יהודה על חבלים במזרח ובדרום ונהנתה מיציבות ועוצמה.

למעשה, הנבואה מתאימה לכל שלב בתקופת התנבאות ישעיהו ואפשר שבגלל זה היא הנבואה הפותחת את הספר. אפשר גם שלכן היא ההפטרה הסמוכה לתשעה באב, ולא אחרת מדור החורבן, בגלל יכולתה להלום תקופות שונות ולהיות תקפה ורלוונטית לא רק לדור מסויים ולא רק בהקשר מוגדר.

ב. "ביקש הקב"ה לעשות…" נשים לב ששלושה מארבעת המלכים שבימי ישעיהו (למעט אחז), שכלפיהם הנבואה הנ"ל אפשרית, מוגדרים על ידי הנבואה, בספר מלכים ב', כמי שעשו "הישר בעיני ה'", ודווקא על דורם אומר ישעיהו: "הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ה' נִאֲצוּ אֶת  קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר" (א,ד) ! מפליא הדבר במיוחד לגבי חזקיה, עליו אומרים חז"ל: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג" (סנהדרין צד, א) ומלמדים על צדקתו ועל ידיעת התורה בדורו, ואילו מנבואת ישעיהו משמע שביקש הקב"ה להביא את החורבן באותה שעה ולהותיר לנו רק שריד. אמנם, שניהם לא התממשו במלואם – לא חזקיהו משיח ולא חורבן כחורבן הבית וגלות. האם לא מימש הקב"ה את שביקש רק בגלל שחזקיהו לא אמר שירה על ניסיו? מדוע לא נחרב הבית באותה שעה ובוצע רק "חורבן חלקי"? אפשר שיש זיקה בין שני הצדדים ומה שביקש הקב"ה היה "גאולה כואבת", מעין "וַחֲמֻשִׁים (= חמישית) עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יח) ואעפ"כ אמרו בסיומה שירה על הים. גאולה הדומה למה שהציע הקב"ה למשה לאחר חטא העגל: "הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י), מסתבר, שחזקיהו דחה גאולה סופית על דרך זו, דהיינו "לא אני משיח ולא הארץ כולה חרבה" ואפשר שלא אמר שירה על גאולתו כדי לנטרל את מימוש המהלך הזה, על שני צדדיו. במעשהו זה גרם והכריח שני מהלכים: 1. הכשרת השתלשלות הדברים עד חורבן מלא ללא משיח, כמה דורות מאוחר יותר. ב. מאידך, הביא את ישעיהו לנבא, החל מפרק מ' והלאה, על גאולת אחרית הימים שתיראה אחרת לחלוטין, גאולה יותר עוצמתית ופחות כואבת, כפי שנראה ונקרא החל מהשבת הבאה, שבת נחמו.

%d בלוגרים אהבו את זה: